הצרעת, מחלה בת יותר מ-3000 שנה, מוזכרת מימי המקרא והלאה. המחלה הורגת ברובה, מדבקת ומצלקת לכל החיים למי ששורד אותה. המחלה זיהומית, נגרמת על ידי חיידק ממין מיקובקטריום לפראי. היא גורמת לעיוותים בעור, עיוורון, פגיעה קשה בעצבים, ועוד מפגעים. הצרעת מועברת על ידי קרבה ממושכת בין אנשים. המחלה יכולה לעבור דרך שיעול, נוזלים מהפה ונוזלים מהאף של אדם חולה, אך דרושה קרבה לזמן ממושך כדי שתהיה הדבקה. משמעות המילה צרעת הייתה לאורך השנים מחלה. מושג רובח למחלות כלשהן. עם השנים, נוספו יותר ויותר שמות למחלות השונות עד שהצרעת נשארה איך שהיא היום, מקושרת למחלה העתיקה שפוקדת אותנו שנים. אנו נגלה במהלך עבודה זו על המקורות הראשונים שמזכירים את הצרעת ואיך פירשו אותה במהלך הדורות. אנו נבין את תפקידו המגוון של הצרעת בחברה ונראה כיצד היא משתנה. את כל זה ועוד נעשה כאשר אנו גם בוחנים מקרוב יותר את המעבר של הדעות מדור לדור.
פרק א'- הצרעת בתנ"ך
בתנ"ך, מתייחסים אל הצרעת לא כמחלה זיהומית אלא כעונש מה'. פעמים רבות הצרעת ניתנת כעונש לדמות על חטאים שלו. לדוגמא, הצרעת ניתנת למרים אחותו של משה לאחר שהיא לא מקשיבה לו ומפיצה עליו שמועות זאת אומרת "לשון הרע". היא גם ניתנת לעוזיהו על רהבתנות יתרה שלו כאשר לקח על עצמו חלק מזכויות הכוהנים. בנוסף התורה עוסק בכיצד יש לטפל באנשים הנגועים בצרעת. לראשונה מוצגת נהלים, חוקים ודפוסי פעולה ביחס לצרעת. זה בא להראות שכבר בימי מקרא הבינו כיצד פועלת המחלה ברמה העקרונית.
בתנ"ך, מתייחסים אל הצרעת לא כמחלה זיהומית אלא כעונש מה'. פעמים רבות הצרעת ניתנת כעונש לדמות על חטאים שלו. לדוגמא, הצרעת ניתנת למרים אחותו של משה לאחר שהיא לא מקשיבה לו ומפיצה עליו שמועות זאת אומרת "לשון הרע". היא גם ניתנת לעוזיהו על רהבתנות יתרה שלו כאשר לקח על עצמו חלק מזכויות הכוהנים. בנוסף התורה עוסק בכיצד יש לטפל באנשים הנגועים בצרעת. לראשונה מוצגת נהלים, חוקים ודפוסי פעולה ביחס לצרעת. זה בא להראות שכבר בימי מקרא הבינו כיצד פועלת המחלה ברמה העקרונית.
(ב) אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים׃ (ג) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֣גַע בְּעֽוֹר־הַ֠בָּשָׂ֠ר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ ׀ לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ׃ (ד) וְאִם־בַּהֶ֩רֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין־מַרְאֶ֣הָ מִן־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖הֿ לֹא־הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
(2) When a person has on the skin of the body a swelling, a rash, or a discoloration, and it develops into a scaly affection on the skin of the body, it shall be reported to Aaron the priest or to one of his sons, the priests. (3) The priest shall examine the affection on the skin of the body: if hair in the affected patch has turned white and the affection appears to be deeper than the skin of the body, it is a leprous affection; when the priest sees it, he shall pronounce the person impure. (4) But if it is a white discoloration on the skin of the body which does not appear to be deeper than the skin and the hair in it has not turned white, the priest shall isolate the affected person for seven days.
פרק י"ג בספר ויקרא מדבר רבות על הצרעת ובעיקר על איך שהמחלה מתקשרת לדיני טהרה וטומאה. הפרק עוסק בכל חלקי הצרעת. כיצד נראה, סוגיו השונים, מי מוסמך לקבוע מיהו חולה צרעת. דינים שעוסקים בהם בחלקו הראשון של הפרק, פרשת "תזריע" הם דיני טומאת יולדת וקורבן יולדת, דיני נגעי צרעת בעור האדם, שאת, בהרת, מחיה, שחין ומכוה, דיני צרעת בשער הראש והזקן ("נתק"). דיני המצורע והמגבלות החלות עליו. דיני צרעת הבגד.
(י) וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃ (יא) וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃
(10) As the cloud withdrew from the Tent, there was Miriam stricken with snow-white scales! When Aaron turned toward Miriam, he saw that she was stricken with scales. (11) And Aaron said to Moses, “O my lord, account not to us the sin which we committed in our folly.
(יג) וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ {פ}
(יד) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃
(יד) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃
(13) So Moses cried out to יהוה, saying, “O God, pray heal her!” (14) But יהוה said to Moses, “If her father spat in her face, would she not bear her shame for seven days? Let her be shut out of camp for seven days, and then let her be readmitted.”
בפרק י"ב בספר במדבר מסופר על מקרה בו מרים אחותו של משה מקבלת צרעת. בפרק מרים מתחילה לרחל על אחיה עם אחיה השני אהרן. היא מדברת על אשתו הכושית, היא מתחילה לקנא ולשאול מדוע משה הוא השליח הנבחר של ה'. בזמן כל זה ה' מקשיב לה ולאהרן. ה' קורה לשלושת האחים אל אוהל מועד ושמה התגלה אליהם כעמוד ענן. קורה ה' אל מרים ואהרן ומסביר להם מדוע משה הוא שליחו הנבחר. אנו לומדים שה' מתייחס בשונה למשה מאשר שאר נביאיו. אל משה הוא מדבר ישיר, ולא מחביא ממנו את תוכניותיו, אל מול שאר הנביאים אליהם הוא מתגלה בחלומות ובמסרים חבויים. לאחר שיחתם מופתע אהרון לגלות שאחותו ברגע נעשתה נגוע בצרעת ועורה הפך לבן כשלג. ישר אהרן הולך ומתוודא אל אחיו משה ומבקש ממנו רחמים על מרים, ולאחר שמשה מתפלל לה', ה' מסביר לו שאי אפשר להחזירה. כמו שאם אביה היה מענישה ביריקה בפנים היא הייתה מסתגרת מבושה שבעה ימים, כך גם עליה להיות מורחקת ממחנה ישראל לשבעה ימים.
כל דבריה של מרים נגד משה נבעו מכך שהיא לא הבינה את הפער שבין נבואת משה ובין נבואת כל נביא אחר, כולה היא עצמה, ותשובתו של ה' הדגישה את ההבדל הזה בדיוק.
כל דבריה של מרים נגד משה נבעו מכך שהיא לא הבינה את הפער שבין נבואת משה ובין נבואת כל נביא אחר, כולה היא עצמה, ותשובתו של ה' הדגישה את ההבדל הזה בדיוק.
(א) וְ֠נַעֲמָ֠ן שַׂר־צְבָ֨א מֶלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּי־ב֛וֹ נָתַן־יְהֹוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע׃ (ב) וַֽאֲרָם֙ יָצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַעֲרָ֣ה קְטַנָּ֑ה וַתְּהִ֕י לִפְנֵ֖י אֵ֥שֶׁת נַעֲמָֽן׃ (ג) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃........ (ז) וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ הַאֱלֹהִ֥ים אָ֙נִי֙ לְהָמִ֣ית וּֽלְהַחֲי֔וֹת כִּי־זֶה֙ שֹׁלֵ֣חַ אֵלַ֔י לֶאֱסֹ֥ף אִ֖ישׁ מִצָּרַעְתּ֑וֹ כִּ֤י אַךְ־דְּעוּ־נָא֙ וּרְא֔וּ כִּֽי־מִתְאַנֶּ֥ה ה֖וּא לִֽי׃........(י) וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָחַצְתָּ֤ שֶֽׁבַע־פְּעָמִים֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן וְיָשֹׁ֧ב בְּשָׂרְךָ֛ לְךָ֖ וּטְהָֽר׃ (יא) ........(יג) וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הֲל֣וֹא תַעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף כִּי־אָמַ֥ר אֵלֶ֖יךָ רְחַ֥ץ וּטְהָֽר׃ (יד) וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שׇׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר׃ ..........וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י נַ֘עַר֮ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִים֒ הִנֵּ֣ה ׀ חָשַׂ֣ךְ אֲדֹנִ֗י אֶֽת־נַעֲמָ֤ן הָאֲרַמִּי֙ הַזֶּ֔ה מִקַּ֥חַת מִיָּד֖וֹ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֵבִ֑יא חַי־יְהֹוָה֙ כִּֽי־אִם־רַ֣צְתִּי אַחֲרָ֔יו וְלָקַחְתִּ֥י מֵֽאִתּ֖וֹ מְאֽוּמָה׃ וַיִּרְדֹּ֥ף גֵּיחֲזִ֖י אַחֲרֵ֣י נַעֲמָ֑ן וַיִּרְאֶ֤ה נַֽעֲמָן֙ רָ֣ץ אַחֲרָ֔יו וַיִּפֹּ֞ל מֵעַ֧ל הַמֶּרְכָּבָ֛ה לִקְרָאת֖וֹ וַיֹּ֥אמֶר הֲשָׁלֽוֹם׃ וַיֹּ֣אמֶר ׀ שָׁל֗וֹם אֲדֹנִי֮ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה זֶ֠ה בָּ֣אוּ אֵלַ֧י שְׁנֵֽי־נְעָרִ֛ים מֵהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֑ים תְּנָה־נָּ֤א לָהֶם֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁתֵּ֖י חֲלִפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃ וַיֹּ֣אמֶר נַעֲמָ֔ן הוֹאֵ֖ל קַ֣ח כִּכָּרָ֑יִם וַיִּפְרׇץ־בּ֗וֹ וַיָּ֩צַר֩ כִּכְּרַ֨יִם כֶּ֜סֶף בִּשְׁנֵ֣י חֲרִטִ֗ים וּשְׁתֵּי֙ חֲלִפ֣וֹת בְּגָדִ֔ים וַיִּתֵּן֙ אֶל־שְׁנֵ֣י נְעָרָ֔יו וַיִּשְׂא֖וּ לְפָנָֽיו׃ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָעֹ֔פֶל וַיִּקַּ֥ח מִיָּדָ֖ם וַיִּפְקֹ֣ד בַּבָּ֑יִת וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים וַיֵּלֵֽכוּ ........(כז) וְצָרַ֤עַת נַֽעֲמָן֙ תִּֽדְבַּק־בְּךָ֔ וּֽבְזַרְעֲךָ֖ לְעוֹלָ֑ם וַיֵּצֵ֥א מִלְּפָנָ֖יו מְצֹרָ֥ע כַּשָּֽׁלֶג׃
(1) Naaman, commander of the army of the king of Aram, was important to his lord and high in his favor, for through him the LORD had granted victory to Aram. But the man, though a great warrior, was a leper. (2) Once, when the Arameans were out raiding, they carried off a young girl from the land of Israel, and she became an attendant to Naaman’s wife. (3) She said to her mistress, “I wish Master could come before the prophet in Samaria; he would cure him of his leprosy.” (4) [Naaman] went and told his lord just what the girl from the land of Israel had said. (5) And the king of Aram said, “Go to the king of Israel, and I will send along a letter.”
He set out, taking with him ten talents of silver, six thousand shekels of gold, and ten changes of clothing. (6) He brought the letter to the king of Israel. It read: “Now, when this letter reaches you, know that I have sent my courtier Naaman to you, that you may cure him of his leprosy.” (7) When the king of Israel read the letter, he rent his clothes and cried, “Am I God, to deal death or give life, that this fellow writes to me to cure a man of leprosy? Just see for yourselves that he is seeking a pretext against me!” (8) When Elisha, the man of God, heard that the king of Israel had rent his clothes, he sent a message to the king: “Why have you rent your clothes? Let him come to me, and he will learn that there is a prophet in Israel.” (9) So Naaman came with his horses and chariots and halted at the door of Elisha’s house. (10) Elisha sent a messenger to say to him, “Go and bathe seven times in the Jordan, and your flesh shall be restored and you shall be clean.” (11) But Naaman was angered and walked away. “I thought,” he said, “he would surely come out to me, and would stand and invoke the LORD his God by name, and would wave his hand toward the spot, and cure the affected part. (12) Are not the Amanah and the Pharpar, the rivers of Damascus, better than all the waters of Israel? I could bathe in them and be clean!” And he stalked off in a rage. (13) But his servants came forward and spoke to him. “Sir,” they said, “if the prophet told you to do something difficult, would you not do it? How much more when he has only said to you, ‘Bathe and be clean.’” (14) So he went down and immersed himself in the Jordan seven times, as the man of God had bidden; and his flesh became like a little boy’s, and he was clean. (15) Returning with his entire retinue to the man of God, he stood before him and exclaimed, “Now I know that there is no God in the whole world except in Israel! So please accept a gift from your servant.” (16) But he replied, “As the LORD lives, whom I serve, I will not accept anything.” He pressed him to accept, but he refused. (17) And Naaman said, “Then at least let your servant be given two mule-loads of earth; for your servant will never again offer up burnt offering or sacrifice to any god, except the LORD. (18) But may the LORD pardon your servant for this: When my master enters the temple of Rimmon to bow low in worship there, and he is leaning on my arm so that I must bow low in the temple of Rimmon—when I bow low in the temple of Rimmon, may the LORD pardon your servant in this.” (19) And he said to him, “Go in peace.”
When he had gone some distance from him, (20) Gehazi, the attendant of Elisha the man of God, thought: “My master has let that Aramean Naaman off without accepting what he brought!-c As the LORD lives, I will run after him and get something from him.” (21) So Gehazi hurried after Naaman. When Naaman saw someone running after him, he alighted from his chariot to meet him and said, “Is all well?” (22) “All is well,” he replied. “My master has sent me to say: Two youths, disciples of the prophets, have just come to me from the hill country of Ephraim. Please give them a talent of silver and two changes of clothing.” (23) Naaman said, “Please take two talents.” He urged him, and he wrapped the two talents of silver in two bags and gave them, along with two changes of clothes, to two of his servants, who carried them ahead of him. (24) When [Gehazi] arrived at the citadel, he took [the things] from them and deposited them in the house. Then he dismissed the men and they went their way. (25) He entered and stood before his master; and Elisha said to him, “Where have you been, Gehazi?” He replied, “Your servant has not gone anywhere.” (26) Then [Elisha] said to him, “Did not my spirit go along when a man got down from his chariot to meet you? Is this a time to take money in order to buy clothing and olive groves and vineyards, sheep and oxen, and male and female slaves? (27) Surely, the leprosy of Naaman shall cling to you and to your descendants forever.” And as [Gehazi] left his presence, he was snow-white with leprosy.
He set out, taking with him ten talents of silver, six thousand shekels of gold, and ten changes of clothing. (6) He brought the letter to the king of Israel. It read: “Now, when this letter reaches you, know that I have sent my courtier Naaman to you, that you may cure him of his leprosy.” (7) When the king of Israel read the letter, he rent his clothes and cried, “Am I God, to deal death or give life, that this fellow writes to me to cure a man of leprosy? Just see for yourselves that he is seeking a pretext against me!” (8) When Elisha, the man of God, heard that the king of Israel had rent his clothes, he sent a message to the king: “Why have you rent your clothes? Let him come to me, and he will learn that there is a prophet in Israel.” (9) So Naaman came with his horses and chariots and halted at the door of Elisha’s house. (10) Elisha sent a messenger to say to him, “Go and bathe seven times in the Jordan, and your flesh shall be restored and you shall be clean.” (11) But Naaman was angered and walked away. “I thought,” he said, “he would surely come out to me, and would stand and invoke the LORD his God by name, and would wave his hand toward the spot, and cure the affected part. (12) Are not the Amanah and the Pharpar, the rivers of Damascus, better than all the waters of Israel? I could bathe in them and be clean!” And he stalked off in a rage. (13) But his servants came forward and spoke to him. “Sir,” they said, “if the prophet told you to do something difficult, would you not do it? How much more when he has only said to you, ‘Bathe and be clean.’” (14) So he went down and immersed himself in the Jordan seven times, as the man of God had bidden; and his flesh became like a little boy’s, and he was clean. (15) Returning with his entire retinue to the man of God, he stood before him and exclaimed, “Now I know that there is no God in the whole world except in Israel! So please accept a gift from your servant.” (16) But he replied, “As the LORD lives, whom I serve, I will not accept anything.” He pressed him to accept, but he refused. (17) And Naaman said, “Then at least let your servant be given two mule-loads of earth; for your servant will never again offer up burnt offering or sacrifice to any god, except the LORD. (18) But may the LORD pardon your servant for this: When my master enters the temple of Rimmon to bow low in worship there, and he is leaning on my arm so that I must bow low in the temple of Rimmon—when I bow low in the temple of Rimmon, may the LORD pardon your servant in this.” (19) And he said to him, “Go in peace.”
When he had gone some distance from him, (20) Gehazi, the attendant of Elisha the man of God, thought: “My master has let that Aramean Naaman off without accepting what he brought!-c As the LORD lives, I will run after him and get something from him.” (21) So Gehazi hurried after Naaman. When Naaman saw someone running after him, he alighted from his chariot to meet him and said, “Is all well?” (22) “All is well,” he replied. “My master has sent me to say: Two youths, disciples of the prophets, have just come to me from the hill country of Ephraim. Please give them a talent of silver and two changes of clothing.” (23) Naaman said, “Please take two talents.” He urged him, and he wrapped the two talents of silver in two bags and gave them, along with two changes of clothes, to two of his servants, who carried them ahead of him. (24) When [Gehazi] arrived at the citadel, he took [the things] from them and deposited them in the house. Then he dismissed the men and they went their way. (25) He entered and stood before his master; and Elisha said to him, “Where have you been, Gehazi?” He replied, “Your servant has not gone anywhere.” (26) Then [Elisha] said to him, “Did not my spirit go along when a man got down from his chariot to meet you? Is this a time to take money in order to buy clothing and olive groves and vineyards, sheep and oxen, and male and female slaves? (27) Surely, the leprosy of Naaman shall cling to you and to your descendants forever.” And as [Gehazi] left his presence, he was snow-white with leprosy.
במלכים ב פרק ב' מסופר על נעמן שר הצבא של מלך ארם. ארם הייתה ממלכה שכנה לישראל. מסופר שנעמן היה מפקד גדול ומוצלח, ושגם בקרב עמו ואלוהיו היה נחשב. זה מפני שה' נתן לו את ניצחונותיו. לנעמן אבל היה צרעת. באחד מכיבושיו לקח לעצמו יהודייה כאישה וכאשר ראתה את צרעתו אמרה לו ללכת לממלכת ישראל, אל שומרון, שמה שכן הנביא אלישע. שמה היא אמרה שאלישע יוכל לרפא אותו. אשת נעמן שולחת אותו עם מכתב ודברים יקרי ערך אל מלך ישראל. כאשר מגיע נעמן אל מלך ישראל, מלך ישראל כועס. הוא סבור שנעמן מגיע בבקשה מוגזמת של לרפאות אותו ממחלה קשה מפעם, ואז אחרי שהוא לא מצליח, נעמן ישתמש בזה כעילה למלחמה. הוא אפילו קורע את בגדיו כי חושב הוא שעכשיו תהיה מלחמה. לאחר שנעמן עוזב מאוכזב שומע הנביא אלישע עליו ושלוח את אנשיו לאסוף אותו. מגיע נעמן אל אלישע ואלישע אומר לו שילך לטבול בנהר הירדן שבע פעם. נעמן, שחושב שעליו סתם לנקות את עצמו ומתעצבן ואומר שיש נהרות יותר נקיים והולך. לאחר שעוזריו עוצרים אותו ומשכנעים אותו, הולך נעמן לנהר ומנקה את עצמו שבע פעמים. לאחר מכן יוצא מהנהר כשעורו כמו נער צעיר. ברגע זה מבין נעמן שאלוהי ישראל הוא האמיתי אך מבקש רחמים כי מלכו נשכב לאלוהים אחרים וכאשר הוא שוכב הוא עוזר לו לשכוב ובכך גם הוא נשכב לאלוהים אחרים. בנוסף הוא מציע דברים יקרי ערך אך אלישע לא נענה ונותן לו רשות לעזור למלכו להתפלל חזרה בארם. לאחר מכן יוצא עוזרו של אלישע, גיחזי ומבקש את הדברים יקרי ערך בשם אלישע ושם אותם בביתו. אלישע מתעמת תחילה איתו לאחר שגיחזי מודה שלקח מנעמן רכוש לאחר שאלישע אמר שלא לוקחים. גיחזי נענש על ידי כך שהוא וכל צאצאיו יחלו באותו הצרעת של נעמן.
כאן ניתן לראות שוב את עיקרון המידה כנגד מידה. נעמן מחפר ומתרפה, גיחזי מתחזר וחולה. ניתן לראות שוב את איך שהמקרא משתמש במחלה כעונש לאנשים במקומות הגבוהים ביותר, יתר על כך, הוא מוריד אותם לשפל המדרגות החברתיות. לראשונה אנו רואים גם ריפויי של צרעת על ידי חזרה בתשובה. פרק זה מאוד מיוחד מפני שהגוי, הנוכרי, פועל בדרך הצודקת וה' מתגמל אותו בהתאם.
כאן ניתן לראות שוב את עיקרון המידה כנגד מידה. נעמן מחפר ומתרפה, גיחזי מתחזר וחולה. ניתן לראות שוב את איך שהמקרא משתמש במחלה כעונש לאנשים במקומות הגבוהים ביותר, יתר על כך, הוא מוריד אותם לשפל המדרגות החברתיות. לראשונה אנו רואים גם ריפויי של צרעת על ידי חזרה בתשובה. פרק זה מאוד מיוחד מפני שהגוי, הנוכרי, פועל בדרך הצודקת וה' מתגמל אותו בהתאם.
(ב) בֶּן־שֵׁ֨שׁ עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֣ה בְמׇלְכ֔וֹ וַחֲמִשִּׁ֤ים וּשְׁתַּ֙יִם֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ יְכׇלְיָ֖הוּ מִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (ג) וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה אֲמַצְיָ֥הוּ אָבִֽיו׃ (ד) רַ֥ק הַבָּמ֖וֹת לֹא־סָ֑רוּ ע֥וֹד הָעָ֛ם מְזַבְּחִ֥ים וּֽמְקַטְּרִ֖ים בַּבָּמֽוֹת׃ (ה) וַיְנַגַּ֨ע יְהֹוָ֜ה אֶת־הַמֶּ֗לֶךְ וַיְהִ֤י מְצֹרָע֙ עַד־י֣וֹם מֹת֔וֹ וַיֵּ֖שֶׁב בְּבֵ֣ית הַחׇפְשִׁ֑ית וְיוֹתָ֤ם בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ עַל־הַבַּ֔יִת שֹׁפֵ֖ט אֶת־עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃
(2) He was sixteen years old when he became king, and he reigned fifty-two years in Jerusalem; his mother’s name was Jecoliah of Jerusalem. (3) He did what was pleasing to the LORD, just as his father Amaziah had done. (4) However, the shrines were not removed; the people continued to sacrifice and make offerings at the shrines. (5) The LORD struck the king with a plague, and he was a leper until the day of his death; he lived in isolated quarters,-a while Jotham, the king’s son, was in charge of the palace and governed the people of the land.
(א) וַיִּקְח֞וּ כׇּל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ אֶת־עֻזִּיָּ֔הוּ וְה֕וּא בֶּן־שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיַּמְלִ֣יכוּ אֹת֔וֹ תַּ֖חַת אָבִ֥יו אֲמַצְיָֽהוּ......
(טז) וּכְחֶזְקָת֗וֹ גָּבַ֤הּ לִבּוֹ֙ עַד־לְהַשְׁחִ֔ית וַיִּמְעַ֖ל בַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיָּבֹא֙ אֶל־הֵיכַ֣ל יְהֹוָ֔ה לְהַקְטִ֖יר עַל־מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃ (יז) וַיָּבֹ֥א אַחֲרָ֖יו עֲזַרְיָ֣הוּ הַכֹּהֵ֑ן וְעִמּ֞וֹ כֹּהֲנִ֧ים ׀ לַיהֹוָ֛ה שְׁמוֹנִ֖ים בְּנֵי־חָֽיִל׃ (יח) וַיַּעַמְד֞וּ עַל־עֻזִּיָּ֣הוּ הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־לְךָ֣ עֻזִּיָּ֗הוּ לְהַקְטִיר֙ לַיהֹוָ֔ה כִּ֣י לַכֹּהֲנִ֧ים בְּנֵֽי־אַהֲרֹ֛ן הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לְהַקְטִ֑יר צֵ֤א מִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ כִּ֣י מָעַ֔לְתָּ וְלֹֽא־לְךָ֥ לְכָב֖וֹד מֵיְהֹוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃ (יט) וַיִּזְעַף֙ עֻזִּיָּ֔הוּ וּבְיָד֥וֹ מִקְטֶ֖רֶת לְהַקְטִ֑יר וּבְזַעְפּ֣וֹ עִם־הַכֹּהֲנִ֗ים וְ֠הַצָּרַ֠עַת זָרְחָ֨ה בְמִצְח֜וֹ לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה מֵעַ֖ל לְמִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃ (כ) וַיִּ֣פֶן אֵלָ֡יו עֲזַרְיָ֩הוּ֩ כֹהֵ֨ן הָרֹ֜אשׁ וְכׇל־הַכֹּהֲנִ֗ים וְהִנֵּה־ה֤וּא מְצֹרָע֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיַּבְהִל֖וּהוּ מִשָּׁ֑ם וְגַם־הוּא֙ נִדְחַ֣ף לָצֵ֔את כִּ֥י נִגְּע֖וֹ יְהֹוָֽה׃ (כא) וַיְהִי֩ עֻזִּיָּ֨הוּ הַמֶּ֜לֶךְ מְצֹרָ֣ע ׀ עַד־י֣וֹם מוֹת֗וֹ וַיֵּ֜שֶׁב בֵּ֤ית (החפשות) [הַֽחׇפְשִׁית֙] מְצֹרָ֔ע כִּ֥י נִגְזַ֖ר מִבֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה וְיוֹתָ֤ם בְּנוֹ֙ עַל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ שׁוֹפֵ֖ט אֶת־עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃
(1) Then all the people of Judah took Uzziah, who was sixteen years old, and proclaimed him king to succeed his father Amaziah. (2) It was he who rebuilt Eloth and restored it to Judah after King [Amaziah] slept with his fathers. (3) Uzziah was sixteen years old when he became king, and he reigned fifty-two years in Jerusalem; his mother’s name was Jecoliah of Jerusalem. (4) He did what was pleasing to the LORD just as his father Amaziah had done. (5) He applied himself to the worship of God during the time of Zechariah, instructor in the visions of God; during the time he worshiped the LORD, God made him prosper. (6) He went forth to fight the Philistines, and breached the wall of Gath and the wall of Jabneh and the wall of Ashdod; he built towns in [the region of] Ashdod and among the Philistines. (7) God helped him against the Philistines, against the Arabs who lived in Gur-baal, and the Meunites. (8) The Ammonites paid tribute to Uzziah, and his fame spread to the approaches of Egypt, for he grew exceedingly strong. (9) Uzziah built towers in Jerusalem on the Corner Gate and the Valley Gate and on the Angle, and fortified them. (10) He built towers in the wilderness and hewed out many cisterns, for he had much cattle, and farmers in the foothills and on the plain, and vine dressers in the mountains and on the fertile lands, for he loved the soil. (11) Uzziah had an army of warriors, a battle-ready force who were mustered by Jeiel the scribe and Maasseiah the adjutant under Hananiah, one of the king’s officers. (12) The clan chiefs, valiants, totaled 2,600; (13) under them was the trained army of 307,500, who made war with might and power to aid the king against the enemy. (14) Uzziah provided them—the whole army—with shields and spears, and helmets and mail, and bows and slingstones. (15) He made clever devices in Jerusalem, set on the towers and the corners, for shooting arrows and large stones. His fame spread far, for he was helped wonderfully, and he became strong. (16) When he was strong, he grew so arrogant he acted corruptly: he trespassed against his God by entering the Temple of the LORD to offer incense on the incense altar. (17) The priest Azariah, with eighty other brave priests of the LORD, followed him in (18) and, confronting King Uzziah, said to him, “It is not for you, Uzziah, to offer incense to the LORD, but for the Aaronite priests, who have been consecrated, to offer incense. Get out of the Sanctuary, for you have trespassed; there will be no glory in it for you from the LORD God.” (19) Uzziah, holding the censer and ready to burn incense, got angry; but as he got angry with the priests, leprosy broke out on his forehead in front of the priests in the House of the LORD beside the incense altar. (20) When the chief priest Azariah and all the other priests looked at him, his forehead was leprous, so they rushed him out of there; he too made haste to get out, for the LORD had struck him with a plague. (21) King Uzziah was a leper until the day of his death. He lived in isolated quarters-b as a leper, for he was cut off from the House of the LORD—while Jotham his son was in charge of the king’s house and governed the people of the land.
בפרק מלכים ב פרק ט״ו מסופר על המלך עזריה בן אמציה מלך יהודה. מסופר שעזריה התחיל למלוך כשהיה בן שש-עשרה ומלך במשך 52 שנה. מספרים שבית מלכותו עשה הישר בעיני ה' ושרק פולחן עממי נשאר רווח בקרב העם. למרות המלוכה המוצלחת והעשייה הישרה בעיני ה', המלך עוזיהו עדיין מקבל צרעת וחיי באזורים מבודדים בארמון המלוכה. זה בזמן שבנו יותם אחראי על הנעשה בחצר המלוכה ובשאר ממלכת יהודה.
אם נתבונן בספר דברי הימים נוכל להבין מאיפה נבע עונשו. בדברי הימים מספרים שהמלך היה אהוב על עמו אפילו שכנראה "עם הארץ" (האצולה) עזרו למקם אותו כמלך. הוא חזר לכבוש את אילות (אילת), הוא ביצר את ירושלים והמשיך לכבוש את עבר הירדן המזרחי. תוך כדי כל זה, ליבו התמלא גאווה והוא לקח על עצמו להקטיר קטורת בבית המקדש. מעשה זה היה שמור לכהנים שהיו בני אהרון והם אפילו ניסו להזהירו אבל לא הקשיב ובכך חטא את חטא הגאווה. מכאן אנחנו מבינים שעונשו בא להחזירו למקומו לאחר שהפר את מילות ה' ולקח על עצמו תפקיד שלא היה ראוי לו.
אם נתבונן בספר דברי הימים נוכל להבין מאיפה נבע עונשו. בדברי הימים מספרים שהמלך היה אהוב על עמו אפילו שכנראה "עם הארץ" (האצולה) עזרו למקם אותו כמלך. הוא חזר לכבוש את אילות (אילת), הוא ביצר את ירושלים והמשיך לכבוש את עבר הירדן המזרחי. תוך כדי כל זה, ליבו התמלא גאווה והוא לקח על עצמו להקטיר קטורת בבית המקדש. מעשה זה היה שמור לכהנים שהיו בני אהרון והם אפילו ניסו להזהירו אבל לא הקשיב ובכך חטא את חטא הגאווה. מכאן אנחנו מבינים שעונשו בא להחזירו למקומו לאחר שהפר את מילות ה' ולקח על עצמו תפקיד שלא היה ראוי לו.
לסיכום פרק א':
בסופו של דבר המשמעות העמוקה יותר מאחורי העונש היא נידוי האדם מהחברה. בעת העתיקה, ההתייחסות לצרעת הייתה קשה. מעבר לזה שהמחלה קשה ומצלקת, כל החברה הייתה מנתקת קשר עם החולה. מכאן אנחנו יכולים לראות שאדם שרוצה להיות מעל שאר האנשים בחברה ומעלה את עצמו שלא מקומו, מובן שעונשו להוציא אותו ולנדות אותו מהחברה. מי שביקש לעצמו כבוד ותהילה שאינם ראויים לו, סופו שיקרא על עצמו "טמא, טמא". התייחסות התורה אל הצרעת מלמדת אותנו על החשיבות של האדם להכיר במקומו, ולא להתנהג כאילו הוא נמצא במדרגה גבוהה יותר מזו שהוא נמצא בו כעת.
- מה גורם למחלה? ברור כי המחלה אינה רפואית בלבד ויש לה מטען דתי – מטפורי. הסיבות למחלה הן רוחניות והיא משמשת כעונש – על לשון הרע, על להיטות אחר כסף, על חילול ה', אולי על חוסר אמונה (יש מפרשים כי הצרעת של משה היא עונש על שהרהר אחר אמונתם של בני ישראל בשליחותו). על גבהות לב להשחית, על חוסר לקיחת אחריות של המלך על מעשי העם. המחלה מסומנת וברור שמי שחולה בה עשה דבר רע והחליט שלא במקומו להחליט מה מקומו בדרג החברתי, דתי, אקונימי וכו'.
- חולי הצרעת מוצאים מחוץ למחנה. הפגיעה שלהם היא כנראה במרקם של הקהילה ולכן הם מוצאים ממנה, לפחות לזמן מסוים. יש אלמנט חזק של מידה כנגד מידה (כמו אצל נעמן וגחזי) - ברור כי רכילות או לשון הרע פוגעת במרקם הקהילתי, אבל יש דברים נוספים – אולי האמירה של גחזי כי יש צורך בתשלום עבור ריפוי, אולי ההפרדה בין צדקת המלך וחטאי העם, אולי הנטייה של ארבעת המצורעים לא להיות נאמנים לעם ישראל. לא ברור למה חלו אבל אנחנו נחשפים לאופיים הבוגדני. במדרש בידודו של המצורע נתפס כעונש סימטרי לחטא לשון הרע "הוא הפריד בין איש לאשתו ובין איש לרעהו לפיכך אמרה תורה בדד ישב" (ערכין טז, ע"ב) הבידוד מצטייר לא כתהליך רפואי אלא כתהליך חינוכי שתכליתו הגברת המודעות להשלכותיו של הדיבור על המרקם החברתי של הקהילה.
- חזרה בתשובה: יש אפשרות של ריפוי מצרעת – נעמן מתרפא דרך התנקות טקסית. לא ברור לנו מה היה החטא שלו . זה מעניין שזה לא תמיד ידוע, אבל הטבילה בירדן מנקה אותו ואולי המוכנות שלו לסמוך על הנביא ולפנות לאלהי ישראל מזכה אותו בריפוי. דבריו בסוף מאשרים את הכדאיות של הטיפול בו. גם ארבעת המצורעים זוכים בסוג של ריפוי. אמנם הם נשארים מצורעים אבל הם מקבלים מסלול אחר של אפשרות חזרה אל תוך הקהילה ותרומה לה. דווקא אחרי שהלכו צעד נוסף רחוק מן הקהילה, ורצו למצוא ניחומים אצל האויב, הם מביאים לתשועה על ידי ההודעה הלילית וההחלטה לחזור ולספר לכולם. שוב מידה כנגד מידה. החליטו לקחת אחריות על הקהילה וזוכים, בהמשך הסיפר שלא סופר, להיות כנראה מוכרים ומוקרים על ידה. מצד שני לפעמים מודגש כי אנשים נשארו חולים בצרעת עד יום מותם. אין דרך חזרה.
- מעניין לשים לב מי הם החולים – שר צבא, מלך , אחות המנהיג – נביאה בעצמה, עוזרו של הנביא... מכנה המשותף הוא ענשים מורמים מעם- לא אנשים פשוטים. מעניין מאד המעבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (מגג גבוהה לבור עמוק).
בסופו של דבר המשמעות העמוקה יותר מאחורי העונש היא נידוי האדם מהחברה. בעת העתיקה, ההתייחסות לצרעת הייתה קשה. מעבר לזה שהמחלה קשה ומצלקת, כל החברה הייתה מנתקת קשר עם החולה. מכאן אנחנו יכולים לראות שאדם שרוצה להיות מעל שאר האנשים בחברה ומעלה את עצמו שלא מקומו, מובן שעונשו להוציא אותו ולנדות אותו מהחברה. מי שביקש לעצמו כבוד ותהילה שאינם ראויים לו, סופו שיקרא על עצמו "טמא, טמא". התייחסות התורה אל הצרעת מלמדת אותנו על החשיבות של האדם להכיר במקומו, ולא להתנהג כאילו הוא נמצא במדרגה גבוהה יותר מזו שהוא נמצא בו כעת.
פרק ב'- הצרעת במשנה ובתלמוד
הצרעת במשנה לא משתנה ברובה. היא נשארת מחלה מסתורית ברובה, שמקורה דתי ואלוהי. במשנה בעיקר מוספים סיפורים ומשלים העוסקים בצרעת ובהשפעות שלה.
המשנה לא משתמשת בביטוי "צרעת" אלה הוא מוסיף אותו לתיאור הכללי של "נגעים" ושתי קבוצות, "הבהרת" ו"שאת".
הבהרת: לבנה כשלג, ובה יש גם תתי קבוצה של גווני לבן. היא יכולה להשתנות מלבן נוצץ לבוהק.
שאת: השאת לבנה וצבעה מתואר לצבע צמר. גם לה יש קבוצות משניות, בה צבעה דומה לקרום של ביצה.
בשני קבוצות אלו נכללות סוגים שונים של ה"סחפת", כל נגע המופיע עם קשקשים למרבה צרעת הראש והזקן, שאינן נכללות.
במשנה מבהירים ומכנסים לנו את הסיבות הרבות והשונות שאדם יקבל צרעת. מספרים ומנתחים את סיפורי מרים, נעמן, עוזיהו לעומק ומבינים מדוע הם קיבלו צרעת. בנוסף המשנה עוסק רבות בדרכים שניתן להתרפאות מהמחלה, אך כמעט כולן עדיין מושתתות בדת ובמיסטיקה הקשורה לצרעת מימי המקרא. המשנה ממשיכה את הקו שהמקרא התחילה שמצורעים הביאו על עצמם את מחלתם. לרוב קוראים למצורע "חוטא". זה שוב מעיד לנו על תפיסת הדת והחברה בנוגע לצרעת ולאנשים הנגועים ממנו.
המשנה אינה רואה את טומאת הצרעת והטהרה ממנה כנושא של הידבקות במחלה בין איש לאיש. הוכחה ישירה לכך היא העובדה שחוקי נגעים אינם חלים על נוכרים שאינם נטמאים, אפילו תינוק נוכרי הנולד עם בהרת טהור הוא.
לסיכום, במשנה הצרעת עוד לא עוברת שינוי משמעותי מהמקרא, התנאים מתייחסים אליו כאות מה' ולא כמחלה. בספרות בעיקר יש סיכום של כל החוקים והמשלים מהמקרא למקורות מתומצתים יותר עם נגישות קלה יותר לאדם הממוצע. ההבנה שמצורע לא בהכרח חטא עדיין לא נפוצה, ועל המצורע לחפר על חטאיו כדי להתרפאות. בנוסף לכל זה, הסוגים השונים של הצרעת והדרכים להבחין ביניהם מסודרות לראשונה בספרות המשנה.
הצרעת במשנה לא משתנה ברובה. היא נשארת מחלה מסתורית ברובה, שמקורה דתי ואלוהי. במשנה בעיקר מוספים סיפורים ומשלים העוסקים בצרעת ובהשפעות שלה.
המשנה לא משתמשת בביטוי "צרעת" אלה הוא מוסיף אותו לתיאור הכללי של "נגעים" ושתי קבוצות, "הבהרת" ו"שאת".
הבהרת: לבנה כשלג, ובה יש גם תתי קבוצה של גווני לבן. היא יכולה להשתנות מלבן נוצץ לבוהק.
שאת: השאת לבנה וצבעה מתואר לצבע צמר. גם לה יש קבוצות משניות, בה צבעה דומה לקרום של ביצה.
בשני קבוצות אלו נכללות סוגים שונים של ה"סחפת", כל נגע המופיע עם קשקשים למרבה צרעת הראש והזקן, שאינן נכללות.
במשנה מבהירים ומכנסים לנו את הסיבות הרבות והשונות שאדם יקבל צרעת. מספרים ומנתחים את סיפורי מרים, נעמן, עוזיהו לעומק ומבינים מדוע הם קיבלו צרעת. בנוסף המשנה עוסק רבות בדרכים שניתן להתרפאות מהמחלה, אך כמעט כולן עדיין מושתתות בדת ובמיסטיקה הקשורה לצרעת מימי המקרא. המשנה ממשיכה את הקו שהמקרא התחילה שמצורעים הביאו על עצמם את מחלתם. לרוב קוראים למצורע "חוטא". זה שוב מעיד לנו על תפיסת הדת והחברה בנוגע לצרעת ולאנשים הנגועים ממנו.
המשנה אינה רואה את טומאת הצרעת והטהרה ממנה כנושא של הידבקות במחלה בין איש לאיש. הוכחה ישירה לכך היא העובדה שחוקי נגעים אינם חלים על נוכרים שאינם נטמאים, אפילו תינוק נוכרי הנולד עם בהרת טהור הוא.
לסיכום, במשנה הצרעת עוד לא עוברת שינוי משמעותי מהמקרא, התנאים מתייחסים אליו כאות מה' ולא כמחלה. בספרות בעיקר יש סיכום של כל החוקים והמשלים מהמקרא למקורות מתומצתים יותר עם נגישות קלה יותר לאדם הממוצע. ההבנה שמצורע לא בהכרח חטא עדיין לא נפוצה, ועל המצורע לחפר על חטאיו כדי להתרפאות. בנוסף לכל זה, הסוגים השונים של הצרעת והדרכים להבחין ביניהם מסודרות לראשונה בספרות המשנה.
אַרְבָּעָה חוֹתָמוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְכָתוּב עֲלֵיהֶן, עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, חוֹטֵא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה הָיוּ, וַאֲרָמִית כָּתוּב עֲלֵיהֶן, עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, חוֹטֵא דַּל, וְחוֹטֵא עָשִׁיר...........
חוֹטֵא מְשַׁמֵּשׁ עִם נִסְכֵּי שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת שֶׁל מְצוֹרָעִין:
זוהי רק דוגמא אחת לאזכור של צרעת במשנה. בנוסף למקרים רבים, ישנה מסכת שלמה בסדר טהרות שעוסקת בכל הנגעים השונים, וכפי שהוזכר, המשנה מתייחסת לצרעת וממנו רוב החלטות המשנה בנוגע. משנה מסכת נגעים
There were four seals in the Temple, and on them was inscribed [respectively]: ‘calf’, ‘ram’, ‘kid’, ‘sinner’. Ben Azzai says: there were five and on them was inscribed in Aramaic [respectively]” ‘calf’, ‘ram’, ‘kid’, ‘poor sinner’, and ‘rich sinner’. [The seal inscribed] ‘calf’ served for the libations of cattle, both large and small, male and female. [The seal inscribed] ‘kid’ served for the libations of flock animals, both large and small, male and female, with the exception of rams. [The one inscribed] ‘ram’ served for the libations of rams alone. [The one inscribed] ‘sinner’ served for the libations of the three animals [offered] by lepers.
הצרעת בתלמוד ובגמרא:
ויקרא רבה ט״ז היא פרק שלם שעוסקת בפסוק אחד מויקרא. הפסוק המדובר הינו ויקרא י"ד ב'. "זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃" פסוק זה עוסק בכיצד צריך לפעול לאחר שמצורע מטוהר ממחלתו. בויקרא רבה מדברים התנאים על משמעות פסוק זה ומביאים מקרים רבים כדי להצדיקו ולהצדיק דבר התייחסות שלמה למצורעים.
ויקרא רבה ט״ז היא פרק שלם שעוסקת בפסוק אחד מויקרא. הפסוק המדובר הינו ויקרא י"ד ב'. "זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃" פסוק זה עוסק בכיצד צריך לפעול לאחר שמצורע מטוהר ממחלתו. בויקרא רבה מדברים התנאים על משמעות פסוק זה ומביאים מקרים רבים כדי להצדיקו ולהצדיק דבר התייחסות שלמה למצורעים.
(א) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע (ויקרא יד, ב), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ו, טז): שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ, רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שֵׁשׁ וָשֶׁבַע הֲרֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁבַע מְקַיְימִין, וְשֶׁבַע דִּכְתִיב זוֹ שְׁבִיעִית שֶׁקָּשָׁה כְּנֶגֶד כֻּלָּם, וְאֵיזֶה זֶה (משלי ו, יט): וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, וְאֵלּוּ הֵן (משלי ו, יז יט): עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי, לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה, יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְכֻלָּן לָקוּ בְּצָרַעַת.....
(1) "This will be the law of the metsora" (Leviticus 14:2). This is that which is written (Proverbs 6:16), "Six things the Lord hates; seven are an abomination to His soul" -- it's a dispute between Rabbi Meir and the rabbis. Rabbi Meir says six and seven together is thirteen. The rabbis say seven exist - the seven which is written is because the seventh is as harsh as them all put together. And which is this? This is "one who incites brothers to quarrel" (Proverbs 6:19). And these are them [the full seven]: "A haughty bearing, a lying tongue, hands that shed innocent blood; A mind that hatches evil plots, feet quick to run to evil; A false witness testifying lies, and one who incites brothers to quarrel" (Proverbs 6:17-19). And Rabbi Yochanan said, "And all of them are struck with tsaraat."
(2) Another interpretation: "This shall be the law for a leper" - this is what is written (Psalms 36:13), "Who is the man who desires life?" There is a story of a peddler who would go around to towns that were close to Tzippori. He would shout out and say, "Who wants to buy the [potion] of life?" They would [all] cling to him. Rabbi Yannai was sitting and interpreting [texts] in his reception room [and] heard him shouting out, "Who wants to buy the [potion] of life?" [Rabbi Yannai] said, "Come down to here, sell [it] to me." He said [back] to him, "You do not need it and those like you do not [need it]." [Nonetheless,] he made the effort to come and go down to him. He took out a book of Psalms and showed him the verse, "Who is the man who desires life?" [The peddler said,] "What is written after it - 'guard your tongue from evil [...] Turn away from evil and do good' (Psalms 34:14-15)." Rabbi Yannai said, "Shlomo also shouted out and said (Proverbs 21:23), 'He who guards his mouth and his tongue, guards his soul from troubles.'" Rabbi Yannai said "All of my days I was reading this verse and I did not know how to interpret it until this peddler came and made it understood - 'Who is the man who desires life?'" Therefore, Moshe warns Israel and says to them, "This shall be the law for a leper (metsora)" - the law of the one that gives out a bad name (motsee shem) [to another].
(3) Another interpretation: "This shall be the law for a leper" - this is what is written (Job 20:6), "If his height ascends to the heavens and his head reaches the clouds." "His height" - on high. "To the clouds" - to the clouds. "He shall perish forever like his own dung" (Job 20:7) -- just as this dung stinks, so to he stinks. "Those who have seen him will ask, 'Where is he?'" (ibid.) -- they will see him but not recognise him, since so it is written of the friends of Job (Job 2:12) "They lifted up their eyes from afar and did not recognise him." Rabbi Yochanan and Rabbi Shimon ben Lakish [disagreed]. Rabbi Yochanan said, it is forbidden to walk within four cubits to the east of a metzora, and Rabbi Shimon said even one hundred cubits. They did not [in fact] disagree -- the one who said four cubits [referred to] a time when the wind is not blowing, and the one who said one hundred, [referred to] a time that the wind is blowing. Rabbi Meir would not eat in the offshoots of the alley of a metzora. Rabbi Amei and Rabbi Asei would not ascend to the alley of a metzora. Reish Lakish when he saw one of them was in the city, he stoned them with stones and said to them "Go to your place and do not stink up [the outside/creation]. As Rabbi Chiya taught (Leviticus 13:46) - "Alone he shall dwell" - on his own he shall dwell. Rabbi Elazar son of Rabbi Shimon saw one of them and hid from them, as it is written: "This is the law of the metzora" - the one who brings out a bad name [MoTzi shem Ra]
בפסוק א', מתחילים לדיין על מהות הפסוק מויקרא ולהבין מאיפה מגיעה הצורך בהתייחסות למצורעים. בשביל לענות על שאלה זו הם הולכים לספר משלי פרק ו' ומגלים שמה על שבע דרכי התנהגות שה' מתנגד אל נחרצות. במשלי מסופר שה' שונא כאשר אדם:
גאוותן, שקרן, רוצח חפים מפשע, בעל ראש שחושב על תוכניות אסורות, ממהר לעשות רע כאשר מזדמן ומסכסך בין קרובים.
כתוב במשלי ששישה דברים אלו שנואים על ה' ושבע הם תועבות נפשו. כיצד זה הגיוני אם כתוב רק שבע דברים? בזה עוסק עיקר החלק הראשון של הדף. לפי חז"ל אמור לצאת שלוש עשרה סה"כ במד האיסור. שבעת ההתנהגויות ועוד האחרון ששווה כמו כל אלה שלפניו, 7+6=13. רבי יוחנן מוסיף בסוף שכל החוטאים חטאים אלו לוקים בצרעת. בהמשך הפסוק חז"ל מביא דוגמאות רבות לטענות אשר העלה. על טענות אלו עברתי מקודם. רבים מהתורה כמו גיחזי ונעמן ומרים.
גאוותן, שקרן, רוצח חפים מפשע, בעל ראש שחושב על תוכניות אסורות, ממהר לעשות רע כאשר מזדמן ומסכסך בין קרובים.
כתוב במשלי ששישה דברים אלו שנואים על ה' ושבע הם תועבות נפשו. כיצד זה הגיוני אם כתוב רק שבע דברים? בזה עוסק עיקר החלק הראשון של הדף. לפי חז"ל אמור לצאת שלוש עשרה סה"כ במד האיסור. שבעת ההתנהגויות ועוד האחרון ששווה כמו כל אלה שלפניו, 7+6=13. רבי יוחנן מוסיף בסוף שכל החוטאים חטאים אלו לוקים בצרעת. בהמשך הפסוק חז"ל מביא דוגמאות רבות לטענות אשר העלה. על טענות אלו עברתי מקודם. רבים מהתורה כמו גיחזי ונעמן ומרים.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ מִטְּבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, מְצָאַנִי זָקֵן אֶחָד וְאָמַר לִי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁחִין הֵן, וְאֵין לְךָ קָשֶׁה לְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה חוּץ מִבַּעַל רָאתָן בִּלְבָד, אָמַר רַבִּי פְּדָת וּבוֹ לָקָה פַּרְעֹה, לְפִיכָךְ הָיָה משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי שָׂח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁחִין הֵן וְכֻלָּן אָמְרוּ חֲכָמִים תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה קָשֶׁה לָהֶן, וּבַעַל רָאתָן קָשֶׁה מִכֻּלָּן, מִמַּאי הֲוֵי תָּנִינָא הִקִּיז דָּם וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ הַוְיָן לֵיהּ בָּנִים נִכְפִּין וכו', אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הִזְהֲרוּ מִזְבוּבֵי בַּעֲלֵי רָאתָן. רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתֵיב בְּגַוֵּיהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָיֵיל בְּאָהֳלֵיהּ. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסֵּי לָא הֲווֹ אָכְלִין בֵּיעָא דִילֵיהּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה וגו'.
(1) "This will be the law of the metsora" (Leviticus 14:2). This is that which is written (Proverbs 6:16), "Six things the Lord hates; seven are an abomination to His soul" -- it's a dispute between Rabbi Meir and the rabbis. Rabbi Meir says six and seven together is thirteen. The rabbis say seven exist - the seven which is written is because the seventh is as harsh as them all put together. And which is this? This is "one who incites brothers to quarrel" (Proverbs 6:19). And these are them [the full seven]: "A haughty bearing, a lying tongue, hands that shed innocent blood; A mind that hatches evil plots, feet quick to run to evil; A false witness testifying lies, and one who incites brothers to quarrel" (Proverbs 6:17-19). And Rabbi Yochanan said, "And all of them are struck with tsaraat."
בחלק זה של הפסוק מסופר על מקרה עם זקן מירושלים שסיפר לרבי שמעון בן גמליאל על קיומן של 24 סוגי שחין שונים. הוא ממשיך ומספר שכל סוגי השחין אינם מפריעים ליחסי אישיות בין בעל ואשתו מעבר לראתן. ראתן הינו סוג של מחלת זיבה מהתלמוד, וההקבלה שלו ליימנו היא כנראה מחלת המין גונוריאה. מכאן אנו יכולים להבין שכבר אז בתקופת התלמוד והמשנה התחילו להבין כיצד עובדים מחלות המין וחז"ל גם ניסו לעצור את התפשטותן ברחבי האוכלוסייה היהודית על ידי הלכות.
.... מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי (שֶׁל) בַּעֲלֵי רָאתָן רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתֵיב בְּזִיקֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָיֵיל בְּאֻהְלֵיהּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי לָא הֲווֹ אָכְלִי מִבֵּיעֵי דְּהָהִיא מְבוֹאָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִיכְרָךְ בְּהוּ וְעָסֵיק בַּתּוֹרָה
but there, with regard to the blemishes specified in the mishna, if she says: I want to be with him, we leave her alone with him and do not force a divorce, whereas here, in the case of a woman who has not given birth, even though she says: I want to be with him, we do not leave her alone, as her husband is neglecting the mitzva to be fruitful and multiply. The Gemara raises a difficulty: But there is the case of a husband afflicted with boils, where even though she says: I want to be with him, we do not leave her alone with him. As we learned in the mishna: Apart from a situation where her husband is afflicted with boils, because it consumes his flesh. And yet this halakha is taught in the same mishna as the others, which indicates that our above analysis is incorrect. The Gemara answers: Even so, there is a difference between these cases, as there, with regard to a man with boils, if she says: I am willing to live with him under the supervision of witnesses; that is, I will not seclude myself with him but I will nevertheless remain his wife, we leave her alone. However, here, even though she says: I will live with him under the supervision of witnesses, we do not leave her alone, but rather force him to divorce her. It is taught in a baraita: Rabbi Yosei said: A certain Elder from among the residents of Jerusalem told me that there are twenty-four types of patients afflicted with boils, and with regard to all of them the Sages said that sexual relations are harmful to them, and those afflicted with ra’atan, a severe skin disease characterized by extreme weakness and trembling, are harmed even more than all of the others. The Gemara asks: From where and how does this disease come about? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: One who let blood and immediately afterward engaged in sexual relations will have weak [vitaykin] children. If both of them let blood and then engaged in sexual relations, he will have children afflicted with ra’atan. Rav Pappa said in response: We said this only if he did not taste anything between bloodletting and intercourse, but if he tasted something we have no problem with it, as it is not dangerous. The Gemara inquires: What are the symptoms of ra’atan? His eyes water, his nose runs, drool comes out of his mouth, and flies rest upon him. The Gemara further inquires: And what is his cure to remove the insect found in his head, which is associated with this illness? Abaye said: One takes pila and ladanum [lodana], which are types of grasses; and the ground shell of a nut; and shavings of smoothed hides; and artemisia [kelil malka]; and the calyx of a red date palm. And one cooks them together and brings the patient into a marble house, i.e., one that is completely sealed. And if there is no marble house available, the one performing the treatment brings the patient into a house whose walls have the thickness of seven bricks and one small brick. And the one performing the treatment pours three hundred cups of this mixture on the patient’s head until his skull is soft, and then he tears open the patient’s skull to expose his brain, and brings four myrtle leaves and lifts up each time one foot of the insect that is found on the patient’s brain, and places one leaf under each foot of the insect so as to prevent it from attempting to cling to his brain when it is forcibly removed, and subsequently takes it with tweezers. And he then burns the insect, because if he does not burn it, it will return to him. Rabbi Yoḥanan would announce: Be careful of the flies found on those afflicted with ra’atan, as they are carriers of the disease. Rabbi Zeira would not sit in a spot where the wind blew from the direction of someone afflicted with ra’atan. Rabbi Elazar would not enter the tent of one afflicted with ra’atan, and Rabbi Ami and Rabbi Asi would not eat eggs from an alley in which someone afflicted with ra’atan lived. Conversely, Rabbi Yehoshua ben Levi would attach himself to them and study Torah, saying as justification the verse: “The Torah is a loving hind and a graceful doe” (Proverbs 5:19). If it bestows grace on those who learn it, does it not protect them from illness? When Rabbi Yehoshua ben Levi was on the verge of dying, they said to the Angel of Death: Go and perform his bidding, as he is a righteous man and deserves to die in the manner he sees fit. The Angel of Death went and appeared to him. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: Show me my place in paradise. He said to him: Very well. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: Give me your knife that you use to kill mortals, lest you frighten me on the way. He gave it to him. When he arrived there, in paradise, he lifted Rabbi Yehoshua so he could see his place, and he showed it to him. Rabbi Yehoshua jumped and fell into that other side, thereby escaping into paradise. The Angel of Death grabbed him by the corner of his cloak. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: I swear that I will not come with you. The Holy One, blessed be He, said: If he ever in his life requested dissolution concerning an oath he had taken, he must return to this world with the Angel of Death, as he can have his oath dissolved this time also. If he did not ever request dissolution of an oath, he need not return. Since Rabbi Yehoshua had in fact never requested dissolution of an oath, he was allowed to stay in paradise. The Angel of Death said to him: At least give me my knife back. However, he did not give it to him, as he did not want any more people to die. A Divine Voice emerged and said to him: Give it to him, as it is necessary to kill the created beings; death is the way of the world. Elijah the Prophet announced before him: Make way for the son of Levi, make way for the son of Levi. Rabbi Yehoshua ben Levi went and found in paradise Rabbi Shimon ben Yoḥai sitting on thirteen golden stools [takhtekei]. Rabbi Shimon ben Yoḥai said to him: Are you the son of Levi? He said to him: Yes. Rabbi Shimon said to him: Was a rainbow ever seen in your days? He said: Yes. Rabbi Shimon retorted: If so, you are not the son of Levi, as he is a completely righteous man. During the lifetimes of completely righteous people no rainbows are visible, as they are a sign that the world deserves to be destroyed by a flood; whereas the merit of the righteous protects the world from such things. The Gemara comments: And that is not so, for there was no rainbow seen at all during the lifetime of Rabbi Yehoshua, but he thought: I do not want to take credit for myself by presenting myself as such a righteous person. The Gemara relates a similar incident: Rabbi Ḥanina bar Pappa was a friend of the Angel of Death and would see him frequently. When Rabbi Ḥanina was on the verge of dying, they said to the Angel of Death: Go and perform his bidding. He went before him and appeared to him. He said to the angel: Leave me for thirty days until I have reviewed my studies, for they say: Happy is he who comes here, to paradise, with his learning in his hand. He left him, and after thirty days he again went and appeared to him. He said to the Angel of Death: Show me my place in paradise. He said to him: Very well. Rabbi Ḥanina said to him: Give me your knife, lest you frighten me on the way. The Angel of Death said to him: Do you wish to do to me as your friend Rabbi Yehoshua ben Levi did, and escape? He said to him: Bring a Torah scroll and see: Is there anything written in it that I have not fulfilled? I am therefore worthy of entering Paradise alive, as did Rabbi Yehoshua ben Levi. He said to him: But did you attach yourself to those afflicted with ra’atan and study Torah, as he did? The Gemara comments: And even so, despite the fact that he was not equal to Rabbi Yehoshua ben Levi, when he passed away a pillar of fire separated him from everyone. And it is learned as a tradition that a pillar of fire separates in this manner only for one in a generation or for two in a generation. Due to the pillar of fire they could not go near Rabbi Ḥanina bar Pappa to attend to his burial. Rabbi Alexandri approached him and said: Make the pillar of fire disappear in honor of the Sages. He did not pay attention to him. He said: Make it go away in honor of your father. Again he did not pay attention to him. Finally he said: Make it go away in your own honor, at which point the pillar disappeared. Abaye said: The purpose of the pillar of fire is to exclude him from the company of those who have not fulfilled even one letter of the Torah. Rav Adda bar Mattana said to him: It comes to exclude him from the Master himself, who does not have a guardrail for his roof. Rav Adda bar Mattana took this opportunity to rebuke Abaye. The Gemara comments: And that is not so as he in fact did have a guardrail, but the wind had just blown it off at that time. Rabbi Ḥanina said: For what reason are there no people afflicted with ra’atan in Babylonia? Because the Babylonians eat beets [teradin] and drink beer made from the hizmei plant. Rabbi Yoḥanan said: For what reason are there no lepers in Babylonia? Because they eat beets, drink beer, and bathe in the waters of the Euphrates, all of which are good for the body. May we return to you [chapter] “One who vows that his wife.”
כתובות ע"ז עוסק גם כן בהלכות צרעת עם דגש על ראתן. דף זה מדבר תחילה על הפרדה בכוח של זוגות נשואים כאשר לאיש יש ראתן. המסקנה עליה מגיעים חז"ל היא אם האישה עוד לא מימשה את הנישואים אז עליה להיפרד מבעלה כי הוא לא מקיים את מצוות "פרו ורבו". אל מול נישואים מומשים בהם מותר לאישה להישאר עם בעלה. ממשיך הדף להזהיר ולהחריף את משמעות הראתן בכך שהוא מספר על איך מספר חכמים הגיבו לאנשים הנגועים בראתן. רבי יוחנן היה מזהיר מהזבובים שהיו נמשכים לפניהם של החולים, אשר הם היו מפיצים גם הם את המחלה. רבי זירא לא היה יושב עם כיוון הרוח ליד חולה ראתן. רבי אליעזר לא היה נכנס לאוהל של חולה. רבי אמי ורבי אסי לא היו אוכלים ביצים ממקום שחולים היו גרים. רבי יהושע בן לוי היה בשונה מכולם לומד אימם תורה, בטענה שאם ה' משבח ומפער את לומדי התורה, למה שלא יגן מפני נגעים?
אמר ליה אימת אתי משיח אמר ליה זיל שייליה לדידיה והיכא יתיב אפיתחא דקרתא ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב אזל לגביה אמר ליה שלום עליך רבי ומורי אמר ליה שלום עליך בר ליואי א"ל לאימת אתי מר א"ל היום אתא לגבי אליהו א"ל מאי אמר לך א"ל שלום עליך בר ליואי א"ל אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי א"ל שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא א"ל הכי אמר לך (תהלים צה, ז) היום אם בקולו תשמעו
Kings shall see and arise, princes shall prostrate themselves, because of the Lord, Who is faithful, and the Holy One of Israel, Who has chosen you” (Isaiah 49:7), indicating that redemption will come independent of repentance? Rabbi Eliezer said to him: But isn’t it already stated: “If you will return, Israel, says the Lord, return to Me” (Jeremiah 4:1), indicating that redemption is contingent upon repentance? Rabbi Yehoshua said to him: But isn’t it already stated: “And I heard the man clothed in linen, who was above the waters of the river, when he lifted up his right hand and his left hand to heaven and swore by the One Who lives forever that it shall be for a period, periods, and a half; when the crushing of the power of the holy people shall have been completed, all these things shall be finished” (Daniel 12:7), indicating that the time for redemption is set and unrelated to repentance? And Rabbi Eliezer was silent, unable to refute the proof from that verse. § And Rabbi Abba says: You have no more explicit manifestation of the end of days than this following phenomenon, as it is stated: “But you, mountains of Israel, you shall give your branches, and yield your fruit to My people of Israel, for they will soon be coming” (Ezekiel 36:8). When produce will grow in abundance in Eretz Yisrael, it is an indication that the Messiah will be coming soon. Rabbi Eliezer says: You have no greater manifestation of the end of days than this following phenomenon as well, as it is stated: “For before these days there was no hire for man, nor any hire for beast; nor was there peace from the oppressor to him who exits and to him who enters” (Zechariah 8:10). When there are no wages for work and no rent paid for use of one’s animal, that is an indication that the coming of the Messiah is at hand. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: “Nor was there peace from the oppressor to him who exits and to him who enters”? Rav says: It means that even for Torah scholars, with regard to whom the promise of peace is written, as it is written: “Great peace have they who love Your Torah; and there is no obstacle for them” (Psalms 119:165), there will be no peace from the oppressor. And Shmuel says: It means that the Messiah will not come until all the prices are equal. Rabbi Ḥanina says: The son of David will not come until a fish will be sought for an ill person and will not be found, as it is stated with regard to the downfall of Egypt: “Then I will make their waters clear and cause their rivers to run like oil” (Ezekiel 32:14), meaning that the current in the rivers will come to a virtual standstill. And it is written thereafter: “On that day I will cause the glory of the house of Israel to flourish” (Ezekiel 29:21). Rabbi Ḥama bar Ḥanina says: The son of David will not come until the contemptuous [hazalla] kingdom of Rome will cease from the Jewish people, as it is stated: “And He shall sever the sprigs [hazalzallim] with pruning hooks” (Isaiah 18:5). And it is written thereafter: “At that time shall a present be brought to the Lord of hosts, by a people scattered and hairless” (Isaiah 18:7). Ze’eiri says that Rabbi Ḥanina says: The son of David will not come until the arrogant will cease to exist from among the Jewish people, as it is stated: “For then I will remove from your midst your proudly exulting ones” (Zephaniah 3:11), and it is written afterward: “And I will leave in your midst a poor and lowly people, and they shall take refuge in the name of the Lord” (Zephaniah 3:12). Rabbi Simlai says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon: The son of David will not come until all the judges and officers will cease to exist from among the Jewish people, and there will be no more autonomous government in Eretz Yisrael, as it is stated: “And I will turn My hand against you and purge away your dross as with lye and take away your base alloy. And I will restore your judges as at the first” (Isaiah 1:25–26). Ulla says: Jerusalem is redeemed only by means of righteousness, as it is stated: “Zion shall be redeemed with justice and those who return to it with righteousness” (Isaiah 1:27). Rav Pappa says: If the arrogant will cease to exist, the Persian sorcerers will cease to exist as well. If the deceitful judges will cease to exist, the royal officers [gazirpatei] and taskmasters will cease to exist. Rav Pappa elaborates: If the arrogant will cease, the Persian sorcerers will cease, as it is written: “And I will purge away your dross [sigayikh] as with lye, and I will remove all your alloy [bedilayikh].” When the arrogant [sigim] are purged, the sorcerers, who are separated [muvdalim] from the fear of God, will also cease. And if the deceitful judges cease to exist, the royal officers and taskmasters will cease to exist, as it is written: “The Lord has removed your judgments; cast out your enemy” (Zephaniah 3:15). Rabbi Yoḥanan says: If you saw a generation whose wisdom and Torah study is steadily diminishing, await the coming of the Messiah, as it is stated: “And the afflicted people You will redeem” (II Samuel 22:28). Rabbi Yoḥanan says: If you saw a generation whose troubles inundate it like a river, await the coming of the Messiah, as it is stated: “When distress will come like a river that the breath of the Lord drives” (Isaiah 59:19). And juxtaposed to it is the verse: “And a redeemer will come to Zion” (Isaiah 59:20). And Rabbi Yoḥanan says: The son of David will come only in a generation that is entirely innocent, in which case they will be deserving of redemption, or in a generation that is entirely guilty, in which case there will be no alternative to redemption. He may come in a generation that is entirely innocent, as it is written: “And your people also shall be all righteous; they shall inherit the land forever” (Isaiah 60:21). He may come in a generation that is entirely guilty, as it is written: “And He saw that there was no man, and was astonished that there was no intercessor; therefore His arm brought salvation to Him, and His righteousness, it sustained Him” (Isaiah 59:16). And it is written: “For My own sake, for My own sake will I do it; for how should it be profaned? And My glory I will not give it to another” (Isaiah 48:11). § Rabbi Alexandri says: Rabbi Yehoshua ben Levi raises a contradiction in a verse addressing God’s commitment to redeem the Jewish people. In the verse: “I the Lord in its time I will hasten it” (Isaiah 60:22), it is written: “In its time,” indicating that there is a designated time for the redemption, and it is written: “I will hasten it,” indicating that there is no set time for the redemption. Rabbi Alexandri explains: If they merit redemption through repentance and good deeds I will hasten the coming of the Messiah. If they do not merit redemption, the coming of the Messiah will be in its designated time. Rabbi Alexandri says: Rabbi Yehoshua ben Levi raises a contradiction between two depictions of the coming of the Messiah. It is written: “There came with the clouds of heaven, one like unto a son of man…and there was given him dominion and glory and a kingdom…his dominion is an everlasting dominion” (Daniel 7:13–14). And it is written: “Behold, your king will come to you; he is just and victorious; lowly and riding upon a donkey and upon a colt, the foal of a donkey” (Zechariah 9:9). Rabbi Alexandri explains: If the Jewish people merit redemption, the Messiah will come in a miraculous manner with the clouds of heaven. If they do not merit redemption, the Messiah will come lowly and riding upon a donkey. King Shapur of Persia said to Shmuel mockingly: You say that the Messiah will come on a donkey; I will send him the riding [barka] horse that I have. Shmuel said to him: Do you have a horse with one thousand colors [bar ḥivar gavanei] like the donkey of the Messiah? Certainly his donkey will be miraculous. Rabbi Yehoshua ben Levi found Elijah the prophet, who was standing at the entrance of the burial cave of Rabbi Shimon ben Yoḥai. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: Will I be privileged to come to the World-to-Come? Elijah said to him: If this Master, the Holy One, Blessed be He, will wish it so. Rabbi Yehoshua ben Levi says: Two I saw, Elijah and me, and the voice of three I heard, as the Divine Presence was also there, and it was in reference to Him that Elijah said: If this Master will wish it so. Rabbi Yehoshua ben Levi said to Elijah: When will the Messiah come? Elijah said to him: Go ask him. Rabbi Yehoshua ben Levi asked: And where is he sitting? Elijah said to him: At the entrance of the city of Rome. Rabbi Yehoshua ben Levi asked him: And what is his identifying sign by means of which I can recognize him? Elijah answered: He sits among the poor who suffer from illnesses. And all of them untie their bandages and tie them all at once, but the Messiah unties one bandage and ties one at a time. He says: Perhaps I will be needed to serve to bring about the redemption. Therefore, I will never tie more than one bandage, so that I will not be delayed. Rabbi Yehoshua ben Levi went to the Messiah. He said to the Messiah: Greetings to you, my rabbi and my teacher. The Messiah said to him: Greetings to you, bar Leva’i. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: When will the Master come? The Messiah said to him: Today. Sometime later, Rabbi Yehoshua ben Levi came to Elijah. Elijah said to him: What did the Messiah say to you? He said to Elijah that the Messiah said: Greetings [shalom] to you, bar Leva’i. Elijah said to him: He thereby guaranteed that you and your father will enter the World-to-Come, as he greeted you with shalom. Rabbi Yehoshua ben Levi said to Elijah: The Messiah lied to me, as he said to me: I am coming today, and he did not come. Elijah said to him that this is what he said to you: He said that he will come “today, if you will listen to his voice” (Psalms 95:7). § Rabbi Yosei ben Kisma’s students asked him: When will the son of David come? Rabbi Yosei ben Kisma said: I am hesitant to answer you, lest you request from me a sign to corroborate my statement. They said to him: We are not asking you for a sign. Rabbi Yosei ben Kisma said to them: You will see when this existing gate of Rome falls and will be rebuilt, and will fall a second time and will be rebuilt, and will fall a third time. And they will not manage to rebuild it until the son of David comes. The students said to him: Our rabbi, give us a sign. Rabbi Yosei ben Kisma said to them: But didn’t you say to me that you are not asking me for a sign? They said to him: And nevertheless, provide us with a sign. Rabbi Yosei ben Kisma said to them: If it is as I say, the water of the Cave of Pamyas will be transformed into blood. The Gemara relates: And it was transformed into blood. At the time of his death, Rabbi Yosei ben Kisma said to his students: Place my coffin deep in the ground,
סנהדרין צ"ח עוסק בהיבט אחר של נגע הצרעת ומשמעותו בחברה היהודית. בסנהדרין מדיינים חז"ל על המשיח, בואו, סימניי בואו ולמה איננו מגיע. תוך כדי תחקור אישים חשובים בהיסטוריית עם ישראל מגלים אנו שנגע הצרעת הוא סימן חשוב ביותר בהקשר למשיח.
חלק מדף הגמרא עוסק בשיחה בין הנביא אליהו לרבי יהודה בן לוי.
השיחה מתחילה אחרי שרבי יהודה בן לוי עובר בסמוך למערת הקבורה של רבי שמעון בר יוחאי ורואה את אליהו הנביא. הרבי שואל את אליהו הנביא מתי יהיה בוא המשיח? מסתובב אליהו אליו ומפנה אותו אל המשיח. הרבי שואל היכן הוא, אליהו אומר שהמשיח בשעריי רומא, בין המצוערים. ובזמן שכולם מחליפים את תחבושתיהם בבאת אחת, הוא מחליף אותם אחת אחת. זה מתוך דאגה שאם יקראו לו לגאול את עם ישראל שיהיה מוכן.
״אפיתחא דקרתא ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב אזל לגביה״.
דקרתא משמעותו מגיע מארמית שפירושו ״בעיר״, מכאן אנו מבינים שמדובר בשערי (אפיתחא) העיר, וכאשר לא מציינים את שמו של העיר ניתן להניח שמדובר ברומא.
שואל הרבי את המשיח מתי הוא יבוא ויגאול את עם ישראל מהמונה הרומי. המשיח עונה לו ״היום!״. חוזר הרבי אל אליהו מאוכזב, וכאשר מתעניין אליהו אומר הרבי שהמשיח שיקר לו. אליהו מתקן את הרבי ומסביר שהמשיח התכוון לפסוק מתהילים אשר אומר שהמשיח יבוא בהאותו היום אם ישמעו בקולו ויעשו לפי רצון ה׳.
חלק מדף הגמרא עוסק בשיחה בין הנביא אליהו לרבי יהודה בן לוי.
השיחה מתחילה אחרי שרבי יהודה בן לוי עובר בסמוך למערת הקבורה של רבי שמעון בר יוחאי ורואה את אליהו הנביא. הרבי שואל את אליהו הנביא מתי יהיה בוא המשיח? מסתובב אליהו אליו ומפנה אותו אל המשיח. הרבי שואל היכן הוא, אליהו אומר שהמשיח בשעריי רומא, בין המצוערים. ובזמן שכולם מחליפים את תחבושתיהם בבאת אחת, הוא מחליף אותם אחת אחת. זה מתוך דאגה שאם יקראו לו לגאול את עם ישראל שיהיה מוכן.
״אפיתחא דקרתא ומאי סימניה יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב אזל לגביה״.
דקרתא משמעותו מגיע מארמית שפירושו ״בעיר״, מכאן אנו מבינים שמדובר בשערי (אפיתחא) העיר, וכאשר לא מציינים את שמו של העיר ניתן להניח שמדובר ברומא.
שואל הרבי את המשיח מתי הוא יבוא ויגאול את עם ישראל מהמונה הרומי. המשיח עונה לו ״היום!״. חוזר הרבי אל אליהו מאוכזב, וכאשר מתעניין אליהו אומר הרבי שהמשיח שיקר לו. אליהו מתקן את הרבי ומסביר שהמשיח התכוון לפסוק מתהילים אשר אומר שהמשיח יבוא בהאותו היום אם ישמעו בקולו ויעשו לפי רצון ה׳.
לסיכום פרק ב׳:
משנה:
במשנה אנו לא רואים שינוי בתפיסה של התנאים בקשר לצרעת. ההיתייחסות אליה מסתמכת על מקרי הצרעת בתנ״ך ולפי זה גם הטיפול במחלה. באותה תקופה מתחילים לראות יותר ויותר מצורעים בקרב האוכלוסייה, לפי הגידול במספר התושבים והקמתן של מרכזי אוכלוסייה צפופים יותר. בגלל שכן הושארו הנחיות מהתורה, הטיפול בנגעים הסתמכה על הצעדים הכלולים. לאור העובדה שגם עדיין היה בית מקדש, יכלו התנאים לשמור על חוקי התורה בקפידות יותר, נוכח העובדה שהיו כוהנים אז והכוהנים הם דמויות מרכזיות בריפויי וקביעת מצב החולה צרעת. בימי המשנה עדיין לא היה את ההבנה העמוקה יותר מאחוריי המחלה אבל כן מתחילה להיות יותר ויותר מודעות למרכיב הקרבה במחלה. במשנה ניתן לראות את תחילת ההבנה שהמחלה מתפשטת ונשארת היכן שהיא נגעה. כל ההלכות בהקשר של צרעת הבגד והבית מעידים על כך. עיקר המשנה משתמש בצרעת כהצדקה לעונש מסוים בהקשר לחטאים שהצרעת מביאה או בא לסדר ולארגן את כל המידע על הצרעת למקום אחד קל ונגיש לאדם הדורש ריפויי.
תלמוד:
בתלמוד מגיעה השינוי התפיסתי בהקשר לצרעת. בתלמוד האמוראים עדיין נרתעים מאוד מנגע הצרעת. כך הורגלה החברה כבר במשך שנים. השינוי האמיתי נוצר כי האמוראים מתחילים להסתכל מסביבם ולראות אנשים טובים מקבלים את הנגע הנורא. אמנם לא נעשת היפוך מוחלט ונשארת השנאה וההתחרדות מהנגועים, היא מאבדת ממשמעותה הדתית ביומיום והופכת למחלה רגילה. באותם ימים מתחילים להבין את המנגנונים הבסיסיים מאחוריי נגעים. הגמרא בא להזהיר ולהפיץ התנהגות נכונה שתגן על תושבי ישראל מפני המחלות הקשות שמתפשטות ברחבי העולם. ניתן לראות את השינוי הכי בברור בפחד של חז״ל מפני מצורעים, אפילו שפעם האמונה הייתה שניתן לקבלה רק בגלל חטאים וזה ישר משמיים.
משמעותה הדתית של הצרעת נשארת כפי שהיא הייתה עד עכשיו אבל לאחר חורבן הבית השני והזוואות שהגיעו עימה נוספת עוד משמעות לצרעת. משמעות של טיפול בחלשים ובחסרי הכל. בגלל שבימים אלו חולי צרעת נודו מהחברה והוכרחו לצאת ממקום מגוריהם, הם נהפכו במהרה למקבצי נדבות וחסרי בית ברחבי רחובות הערים. לאור זה, הוקבלה באותן ימים עזרה ועבודה בקרב מצורעים כנעלה במיוחד. מספיק נעלה שהמשיח בעצמו מצורע בעוזר לאחרים ובעצמו נחבש. המשיח בכך דומה עד מאוד למצוערים בשערי רומא וברחובות הערים. הם מוכים, אבל הם לא מיואשים. הם חובשים. הם מתרפאים בכל כוחם. מתוך מכתם הם מאמינים ברפואתם גם אם היא מאחרת לבוא.
משנה:
במשנה אנו לא רואים שינוי בתפיסה של התנאים בקשר לצרעת. ההיתייחסות אליה מסתמכת על מקרי הצרעת בתנ״ך ולפי זה גם הטיפול במחלה. באותה תקופה מתחילים לראות יותר ויותר מצורעים בקרב האוכלוסייה, לפי הגידול במספר התושבים והקמתן של מרכזי אוכלוסייה צפופים יותר. בגלל שכן הושארו הנחיות מהתורה, הטיפול בנגעים הסתמכה על הצעדים הכלולים. לאור העובדה שגם עדיין היה בית מקדש, יכלו התנאים לשמור על חוקי התורה בקפידות יותר, נוכח העובדה שהיו כוהנים אז והכוהנים הם דמויות מרכזיות בריפויי וקביעת מצב החולה צרעת. בימי המשנה עדיין לא היה את ההבנה העמוקה יותר מאחוריי המחלה אבל כן מתחילה להיות יותר ויותר מודעות למרכיב הקרבה במחלה. במשנה ניתן לראות את תחילת ההבנה שהמחלה מתפשטת ונשארת היכן שהיא נגעה. כל ההלכות בהקשר של צרעת הבגד והבית מעידים על כך. עיקר המשנה משתמש בצרעת כהצדקה לעונש מסוים בהקשר לחטאים שהצרעת מביאה או בא לסדר ולארגן את כל המידע על הצרעת למקום אחד קל ונגיש לאדם הדורש ריפויי.
תלמוד:
בתלמוד מגיעה השינוי התפיסתי בהקשר לצרעת. בתלמוד האמוראים עדיין נרתעים מאוד מנגע הצרעת. כך הורגלה החברה כבר במשך שנים. השינוי האמיתי נוצר כי האמוראים מתחילים להסתכל מסביבם ולראות אנשים טובים מקבלים את הנגע הנורא. אמנם לא נעשת היפוך מוחלט ונשארת השנאה וההתחרדות מהנגועים, היא מאבדת ממשמעותה הדתית ביומיום והופכת למחלה רגילה. באותם ימים מתחילים להבין את המנגנונים הבסיסיים מאחוריי נגעים. הגמרא בא להזהיר ולהפיץ התנהגות נכונה שתגן על תושבי ישראל מפני המחלות הקשות שמתפשטות ברחבי העולם. ניתן לראות את השינוי הכי בברור בפחד של חז״ל מפני מצורעים, אפילו שפעם האמונה הייתה שניתן לקבלה רק בגלל חטאים וזה ישר משמיים.
משמעותה הדתית של הצרעת נשארת כפי שהיא הייתה עד עכשיו אבל לאחר חורבן הבית השני והזוואות שהגיעו עימה נוספת עוד משמעות לצרעת. משמעות של טיפול בחלשים ובחסרי הכל. בגלל שבימים אלו חולי צרעת נודו מהחברה והוכרחו לצאת ממקום מגוריהם, הם נהפכו במהרה למקבצי נדבות וחסרי בית ברחבי רחובות הערים. לאור זה, הוקבלה באותן ימים עזרה ועבודה בקרב מצורעים כנעלה במיוחד. מספיק נעלה שהמשיח בעצמו מצורע בעוזר לאחרים ובעצמו נחבש. המשיח בכך דומה עד מאוד למצוערים בשערי רומא וברחובות הערים. הם מוכים, אבל הם לא מיואשים. הם חובשים. הם מתרפאים בכל כוחם. מתוך מכתם הם מאמינים ברפואתם גם אם היא מאחרת לבוא.
פרק ג׳- הצרעת בימי הביניים
פרשני המקרא והתלמוד בימי הביניים חלוקים בינהם על אופי הצרעת. יש הסבורים שהצרעת מתנהגת כמו מחלה. יש לרפא אותה עם תרופות וללכת לרופא כדי לקבל את מיטב הטיפול. יש הסבורים כי הצרעת הינה נגע. יש ללכת אל הכוהן ולקבל ממנו את העזרה הרוחנית אשר תציל את נפשו. היות הצרעת נגע, אופיו משתנה לאלוהי וניסית. הוא מקושר עם ניסים ודרכי ההיטהרות ממנו ניסיים.
פרשני המקרא והתלמוד בימי הביניים חלוקים בינהם על אופי הצרעת. יש הסבורים שהצרעת מתנהגת כמו מחלה. יש לרפא אותה עם תרופות וללכת לרופא כדי לקבל את מיטב הטיפול. יש הסבורים כי הצרעת הינה נגע. יש ללכת אל הכוהן ולקבל ממנו את העזרה הרוחנית אשר תציל את נפשו. היות הצרעת נגע, אופיו משתנה לאלוהי וניסית. הוא מקושר עם ניסים ודרכי ההיטהרות ממנו ניסיים.
אדם כי יהיה בעור בשרו - כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב, אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא המדרש של חכמים וחקותיהן וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העיקר.
אדם כי יהיה בעור בשרו, none of the verse in the chapters following may be interpreted in the way he sound when read superficially as the phenomena described do not correspond to any skin diseases we are familiar with, and are not subject to medical treatment. What applies to the human skin applies in the same degree to stains on clothing which are described her as well as to manifestations of “mildew” or something similar breaking forth from the walls of houses. The only criteria which we can apply to what is spelled out in these chapters 12-15 are those laid down by our sages of the Midrash, the Talmud, etc, all of which date back to the instructions received orally from Moses.
הרשב״ם ביטא את עמדתו בדרכו הייחודית. בלשון קצרה וחריפה. הוא סבור כי דרכי ההיטהרות הם אלוהיים, ושדבר זה קל להבנה לפי פסוקי המקרא. הוא מוסיף שדרכי הריפוי עברו דורות על ידי דורות בין חכמי ישראל, תחילה על ידי משה בעצמו.
......ולכן צוה שישחטוה על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכלם לפניו כחומר ביד היוצר ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה עם שאר הדברים בדם הצפור השחוטה להודיע שאין הצרע' חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא ולכך היו טובלים עמה עץ הארז ושני התולעת והאזוב.....
אברבנאל גם משוכנע שהצרעת מופיעה כתוצאה מהתערבות אלוהית. הוא מסתמך על פסוקי המקרא וטבעם הנסתר. הוא מסביר שהמחלה כה עתיקה ושחכמי ישראל מכירים אותה כבר היטב. דרכי ההיטהרות עובדים להם כבר מימי דאז אז למה לשנות את דרכי התפיסה הכלליים ובכך גם לסכן את שאר עם ישראל.
בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. למדנו מזה שהוא יוצא חוץ לשלשה מחנות רוצה לומר חוץ ממחנה ישראל וסבת זה מבוארת ממה שקדם והוא מבואר שזה לא ינהג אלא בעיר המוקפת חומה כי התורה אמרה מחוץ למחנה מושבו והנה המחנה האחד במה שהוא מחנה אחד הוא מוקף מחיצה והנה למדנו מזה שמושבו טמא ולזה חייבה התורה שיהיה חוץ למחנה וכבר יתבאר זה גם כן ממה שנאמר בנגעי בתים שמטמאים בביאה כמו שיתבאר שם והנה להעיר שזה ההפסד בא לאדם מצד החומר לא מצד הצורה זכרה התורה אחר זה טמאת צרעת בקצת הדברים שישתמש האדם בהם הבאים מהצמח והחי והן במדרגת הדומם וענין הצרעת באלו הדברים הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי ויחלש חומם היסודי אשר היה מעמיד הלחיות אשר בהם באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד מההרכבה מצד התכת לחיותיהם אשר בהם קיומם והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העפוש הוא הירוק או האדום כבר תמצא זה במקומות העפושים כמו מימי האשפות ומה שידמה להם ולפי שאין באלו הדברים התחלה תובילם אל הרפואה מזה העפוש כמו הענין באדם שהוא חי הנה כשיטמאו אלו הדברים בזה האון ישרפו להעיר על חסרון החמר ושמצד צורתו היה השתמשות האדם בו ולזה נמנעה ההשתמשות בו באדם ונאסרו בהנאה להורות על זה הענין:
הרלב״ג מציע הסתכלות אחרת על הצרעת. הוא משוכנע שהצרעת היא מחלה. ניתן לרפאות אותה בעזרת צמחי מרפא הידועים לנו. לדעתו, תפקיד הכהן בשלבי המחלה הם לזהות את הנגע. להגדיר איזה סוג צרעת נגוע החולה. הוא מחליט מתי לבודד את החולה ומתי ניתן לשחררו. זאת הסיבה שרוב הלכות הצרעת עוסקות בזיהוי הנגע, הגדרת סוגו מבין הרבים, הגדרתו כטמא או לא טמא והוצאת החולה אל מחוץ למחנה וקביעת מועד חזרתו, גם על פי אותם צעדים.
בַּיִת הַמְנֻגָּע אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כָּל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ נִטְמָא. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁחוֹלְצִין מִמֶּנּוּ אַחַר הֶסְגֵּר אוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר שֶׁל בַּיִת כְּשֶׁנּוֹתְצִין אוֹתוֹ כֻּלָּן אֲבוֹת טֻמְאוֹת. וְכָל כְּזַיִת מֵהֶם מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְבִיאָה. כֵּיצַד. אִם נִכְנַס כְּזַיִת מֵהֶן לְבַיִת טָהוֹר נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת מֵאָדָם וְכֵלִים שֶׁכֻּלָּן מְטַמְּאִין בְּבִיאָה כְּאָדָם מְצֹרָע וְכֻלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. וְאִם שְׂרָפָן וְעָשָׂה מֵהֶן סִיד הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מד) "צָרַעַת מַמְאֶרֶת" תֵּן בּוֹ מְאֵרָה וְאַל תֵּהָנֶה בּוֹ. וְכֻלָּן מְשַׁלְּחִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה:
בַּיִת מֻסְגָּר אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִתּוֹכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מו) "וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב". אֲבָל הַמֻּחְלָט מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מד) "צָרַעַת מַמְאֶרֶת" (ויקרא יד מד) "בַּבַּיִת טָמֵא הוּא" וְכִי טָהוֹר הָיָה אֶלָּא לְהוֹסִיף לוֹ טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ טָמֵא וִיטַמֵּא מֵאֲחוֹרָיו. וְכֵן אֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הַנֶּגַע בְּמֻסְגָּר מְטַמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן:
אֶחָד הַמֻּסְגָּר וְהַמֻּחְלָט מְטַמֵּא בְּבִיאָה. כֵּיצַד. בַּיִת שֶׁהָיָה מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַּיִת מְנֻגָּע בֵּין מֻחְלָט בֵּין מֻסְגָּר אוֹ אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עָלָיו הָעוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן אוֹ הַנִּכְנָס לַבַּיִת הַחִיצוֹן טָמֵא. שֶׁהֲרֵי הוּא וְהַבַּיִת הַטָּמֵא תַּחַת אֹהֶל אֶחָד. וְכֵן אֶבֶן מְנֻגַּעַת הַנִּכְנֶסֶת לְאֹהֶל וְהֻנְחָה שָׁם נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל. הָיְתָה מֻנַּחַת תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר נִטְמָא. הָיָה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר אָדָם בְּאֶבֶן מְנֻגַּעַת לֹא טִמְּאָהוּ. וְאִם הִנִּיחָהּ שָׁם טִמְּאָהוּ שֶׁמּוֹשָׁב הַמְנֻגָּע כָּמוֹהוּ בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים בֵּין אֲבָנִים וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ:
הַמַּאֲהִיל בְּיָדוֹ עַל אֶבֶן מְנֻגַּעַת אוֹ שֶׁהֶאֱהִילָה עָלָיו טָהוֹר עַד שֶׁיִּגַּע:
טָהוֹר שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו אֲפִלּוּ נִכְנַס כֻּלּוֹ חוּץ מֵחָטְמוֹ טָהוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מו) "וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת" דֶּרֶךְ בִּיאָה טִמְּאָה תּוֹרָה:
טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָמֵא נִטְמָא. וְכֵן טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ לְבַיִת טָמֵא נִטְמֵאת. וְכֵן כְּלִי חֶרֶס שֶׁהִכְנִיס אֲוִירוֹ לְבַיִת טָמֵא נִטְמָא. אֲבָל שְׁאָר כֵּלִים עַד שֶׁיַּכְנִיס רֹב הַכֵּלִים, מִשֶּׁיַּכְנִיס רֻבּוֹ נִטְמָא מִיָּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֵלִים שֶׁנִּכְנְסוּ חֲלוּצִין. אֲבָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע וְהוּא לָבוּשׁ בִּבְגָדָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו הֲרֵי הָאָדָם טָמֵא מִיָּד. וּבְגָדָיו טְהוֹרִים עַד שֶׁיַּשְׁהֶה שָׁם כְּדֵי שֶׁיָּסֵב אָדָם וְיֹאכַל כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים פַּת חִטִּים בְּלִפְתָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד מז) "וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו". וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאֵין בְּגָדָיו מִתְטַמְּאִין עַד שֶׁיֹּאכַל שָׁם. אֶלָּא לִתֵּן שִׁעוּר לַשּׁוֹכֵב כְּאוֹכֵל. וְאַחַד הַשּׁוֹכֵב אוֹ הַיּוֹשֵׁב אוֹ הָעוֹמֵד אִם שָׁהָה כְּדֵי לֶאֱכל שִׁעוּר אֲכִילָה הָאֲמוּרָה נִטְמְאוּ בְּגָדָיו:
מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת מְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפָיו וְסַנְדָּלוֹ וְטַבַּעְתּוֹ בְּכַפָּיו הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל מִלְּטַמֵּא מִיָּד אֶלָּא כֵּלִים שֶׁהוּא לָבוּשׁ בָּהֶן. וְכֵן הָעַכּוּ''ם וְהַבְּהֵמָה שֶׁהָיוּ לְבוּשִׁין בְּכֵלִים וְנִכְנְסוּ לַבַּיִת הַמְנֻגָּע נִטְמְאוּ הַכֵּלִים מִיָּד. אֲבָל הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כִּבְהֵמָה:
מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבַיִת מְנֻגָּע וּפָשַׁט יָדָיו חוּץ לַבַּיִת וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו אִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת הַשִּׁעוּר נִטְמְאוּ הַטַּבָּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּחוּץ. וְכֵן הָעוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לְבַיִת מְנֻגָּע נִטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד מִיָּד. וְאִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם כְּדֵי אֲכִילַת הַשִּׁעוּר נִטְמְאוּ טַבְּעוֹתָיו וְאִם לָאו טְהוֹרוֹת:
כָּל הַמַּצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת מְנֻגָּע. וְכָל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְּאֹהֶל הַמֵּת אֲפִלּוּ הָיָה מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כֵּיצַד. כְּלֵי חֶרֶס אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָיוּ אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְכֵלִים בְּתוֹכָן וְהָיוּ מְכֻסִּין בְּבַיִת הַמְנֻגָּע אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מֻקָּפִין צָמִיד פָּתִיל הֵן וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן טָהוֹר. הַבּוֹר וְהַדּוּת שֶׁבְּבַיִת הַמְנֻגָּע אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְגֻלִּין כֵּלִים שֶׁבְּתוֹכָן טְהוֹרִין:
הַצָּרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשֻׁתָּפוּת כּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה. שֶׁהֲרֵי לֹבֶן עוֹר הָאָדָם קָרוּי צָרַעַת. וּנְפִילַת קְצָת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן קָרוּי צָרַעַת. וְשִׁנּוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים קָרוּי צָרַעַת. וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקְּרָאַתּוּ תּוֹרָה צָרַעַת בְּשֻׁתָּפוּת הַשֵּׁם אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָּא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרַע. שֶׁהַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהַר הַבַּיִת. אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶּׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ. וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא הַלֵּיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע. וְעַל עִנְיָן זֶה מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר (דברים כד ח) "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת" (דברים כד ט) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ". הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִתְבּוֹנְנוּ מָה אֵרַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאָחִיהָ שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים וְגִּדְלַתּוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַיָּם וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא טָעֲתָה שֶׁהִשְׁוַתּוּ לִשְׁאָר נְבִיאִים וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב ג) "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד" וְאַף עַל פִּי כֵן מִיָּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת. קַל וָחֹמֶר לִבְנֵי אָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְכַוֵּן אָרְחוֹתָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵס אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם. וְזֶה דֶּרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבַאי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה ב) "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים". וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַּדִּיקִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לא יט) "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק". וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה לָהֶן הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלָתֵת דֹּפִי בְּדִבְרֵיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לו טז) "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו". וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בָּעִקָּר כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יז ט) "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם". וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהילים עג ט) "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" מִי גָּרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָּאָרֶץ. זוֹ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶן יְשִׁיבַת קְרָנוֹת וִישִׁיבַת כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר. אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְחָכְמָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָן וּמְזַכֶּה אוֹתָן בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג טז) "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת טֻמְאַת צָרַעַת
The Hebrew term for leprosy is a homonym embracing various meanings. The whiteness in a man's skin is called leprosy; the falling off of some hair on the head or the chin is named leprosy; and a change of color in clothing or in houses is referred to as leprosy. Now this change in clothes and in houses which the Torah has called leprosy, as a homonym, is not a natural phenomenon, but was deemed a sign and a wonder among the people of Israel to warn them against evil gossip. If a man dealt out malicious gossip, the walls of his house would change; if he repented, the house would become clean again. But if he persisted in his wickedness until the house was demolished, leather objects in his home upon which he would sit or lie would then suffer a change; if he repented, they would become clean again. But if he persisted in his wickedness until they had to be burned, the clothes which he wore would undergo a change; if he repented, they would become clean again. But if he persisted in his wickedness until they had to be burned, his skin would suffer a change and he would become leprous, and be set apart and exposed all alone, so as not to engage in evil talk, which consists of mockery and malicious gossip.
In warning against this, the Torah says: "In an attack of leprosy you shall be careful… Remember what the Lord your God did to Miriam on the journey" (Deuteronomy 24:8-9). The Torah means to say: Consider what happened to Miriam the prophetess who spoke against her brother, even though she was older than he, and had nurtured him on her knees after having endangered her life to save him from the sea. Now she did not disparage him but made the only mistake in placing him on a level with other prophets, and he did not mind all this, as it is written: "Moses was a very humble man" (Numbers 12:3). And yet, she was immediately punished with leprosy. How much more then is this applicable to evil men, those fools, who keep talking arrogantly and boastfully.
It is therefore proper for the man who would steer his course of life aright to shun their company and refrain from talking with them, that he should not be caught in the net of evil and arrogant men. The company of wicked mockers follows this usage: At the outset, they indulge in much idle talk, as it is written: "A fool's voice comes with a multitude of words" (Ecclesiastes 5:2). Thereupon they fall into discrediting the upright, as it is written: "Let dumbness strike the lying lips that speak insolence against the just" (Psalm 31:19). Then they get into the habit of talking against the prophets and discrediting their words, as it is written: "They mocked God's messengers, despised his words, and derided his prophets" (II Chronicles 36:16). Then they come to speak against God and to deny the very principle of religion, as it is written: "The Israelites devised things that were not right against the Lord their God" (II Kings 17:9). It is written moreover: "They set their mouthings against heaven, and their tongue roams the earth" (Psalm 73:9). What caused them to set their mouthings against heaven? Their tongue, which first roamed the earth. Such is the conversation of the wicked, occasioned by their sitting at street corners, the meeting places of the ignorant, and the company of drunkards in the taverns. The conversation of worthy Jews, on the other hand, is permeated with words of Torah and wisdom. For this reason, God lends them aid and bestows wisdom upon them, as it is written: "When those who revered the Lord spoke to each other, the Lord heeded and heard them, and a book of remembrance was written before him of those who revered the Lord and ahhered to him" (Malachi 3:16).
In warning against this, the Torah says: "In an attack of leprosy you shall be careful… Remember what the Lord your God did to Miriam on the journey" (Deuteronomy 24:8-9). The Torah means to say: Consider what happened to Miriam the prophetess who spoke against her brother, even though she was older than he, and had nurtured him on her knees after having endangered her life to save him from the sea. Now she did not disparage him but made the only mistake in placing him on a level with other prophets, and he did not mind all this, as it is written: "Moses was a very humble man" (Numbers 12:3). And yet, she was immediately punished with leprosy. How much more then is this applicable to evil men, those fools, who keep talking arrogantly and boastfully.
It is therefore proper for the man who would steer his course of life aright to shun their company and refrain from talking with them, that he should not be caught in the net of evil and arrogant men. The company of wicked mockers follows this usage: At the outset, they indulge in much idle talk, as it is written: "A fool's voice comes with a multitude of words" (Ecclesiastes 5:2). Thereupon they fall into discrediting the upright, as it is written: "Let dumbness strike the lying lips that speak insolence against the just" (Psalm 31:19). Then they get into the habit of talking against the prophets and discrediting their words, as it is written: "They mocked God's messengers, despised his words, and derided his prophets" (II Chronicles 36:16). Then they come to speak against God and to deny the very principle of religion, as it is written: "The Israelites devised things that were not right against the Lord their God" (II Kings 17:9). It is written moreover: "They set their mouthings against heaven, and their tongue roams the earth" (Psalm 73:9). What caused them to set their mouthings against heaven? Their tongue, which first roamed the earth. Such is the conversation of the wicked, occasioned by their sitting at street corners, the meeting places of the ignorant, and the company of drunkards in the taverns. The conversation of worthy Jews, on the other hand, is permeated with words of Torah and wisdom. For this reason, God lends them aid and bestows wisdom upon them, as it is written: "When those who revered the Lord spoke to each other, the Lord heeded and heard them, and a book of remembrance was written before him of those who revered the Lord and ahhered to him" (Malachi 3:16).
בהסתכלות ראשונית ושטחית הרמב״ם נשאר עם הדעה המקובלת בנוגע לצרעת. הוא אומר שהיא עונש ישיר מה׳ ושכל חוטא חטאים של גדולה ולשון הרע ייענשו עליה. הוא מוסיף שצרעת הבית והבגד באים כאזהרות לאדם החוטא. ה׳ שם על ביתו את קללת הצרעת, ולאחר שאדם חוזר אל ביתו וממשיך לחטוא הוא מטיל את הצרעת על בגדיו ולבסוף את הצרעת באדם. התרופה כאן היא לימוד תורה. זוהי ההסתכלות הראשונית.
בהסתכלות עמוקה יותר אנו רואים את משמעות הצרעת הנוספת, השרשת התנהגות נכונה בקרב האנשים בחברה. הרמב״ם מדבר הרבה יותר על איזה התנהגויות מובילות לקבלת הצרעת, הוא משתמש בה כדרך להפחיד אנשים.
בהסתכלות עמוקה יותר אנו רואים את משמעות הצרעת הנוספת, השרשת התנהגות נכונה בקרב האנשים בחברה. הרמב״ם מדבר הרבה יותר על איזה התנהגויות מובילות לקבלת הצרעת, הוא משתמש בה כדרך להפחיד אנשים.
לסיכום פרק ג׳
בימי הביניים מתלקים הוגי הדעות היהודים לשני אסקולות מחשבה. האחד נשאר באותו קו אחיד מימי המקרא, שהצרעת היא תשובה ישירה מאלוהים על חטאו של אדם. היא תגובה למעשה חמור והיא ניתנת בכנגד מידה אחרת.
השנייה משנה את דעתה לאחר שנים של ראיות שמראות שגם אנשים טובים מקבלים את מחלת הצרעת. חכמים אלו היו לרוב פילוסופים ותלמודאיים אך הם גם היו מלומדים בנושאים אחרים. נושאים כגון אסטרונומיה, מדע ומתמטיקה. ניתן להבחין בשינוי תודעתי בקשר למחלה לאחר התקדמות משמעותית ברפואה ובמדע. כאשר האנשים של אותה התקופה התחילו לראות איך ניתן להירפאות ממחלות מסוימות על ידי תהליכים ותרופות, כנראה שהם גם ניסו להבין ולראות אם זה תקף גם למחלות אחרות שהם הכירו.
בימי הביניים מתלקים הוגי הדעות היהודים לשני אסקולות מחשבה. האחד נשאר באותו קו אחיד מימי המקרא, שהצרעת היא תשובה ישירה מאלוהים על חטאו של אדם. היא תגובה למעשה חמור והיא ניתנת בכנגד מידה אחרת.
השנייה משנה את דעתה לאחר שנים של ראיות שמראות שגם אנשים טובים מקבלים את מחלת הצרעת. חכמים אלו היו לרוב פילוסופים ותלמודאיים אך הם גם היו מלומדים בנושאים אחרים. נושאים כגון אסטרונומיה, מדע ומתמטיקה. ניתן להבחין בשינוי תודעתי בקשר למחלה לאחר התקדמות משמעותית ברפואה ובמדע. כאשר האנשים של אותה התקופה התחילו לראות איך ניתן להירפאות ממחלות מסוימות על ידי תהליכים ותרופות, כנראה שהם גם ניסו להבין ולראות אם זה תקף גם למחלות אחרות שהם הכירו.