מקורות
- בבא בתרא י. איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא - ור' אמי דאיקפד הוא - דלא סיימוה קמיה. נטר הגדיר על פי הסוגיא, מה מהות איסור "ביבוש קצירה"? לאיזה מהתנאים שראינו בברייתא באותו העמוד היא מתאימה ? סכמר לעצמכם האם בסופו של דבר קיימת מחלוקת בין רבא לר' אמי בסוגיא?
- בבא בתרא ח א איפרא הורכיז אימית שבור מלכשיימפדיון שבוים מצוה רבה היא.
- הראשונים הקשו בין שתי הסוגיות דלעיל, עיינו בדברי רש"י יא, א, תוספות ח''יתיב רב יוסף וקא מעיין בה'. עיינו גם ביד רמה על סתירת הסוגיות
- סנהדרין כו, ב אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר רש"י ותוספות בעניין. כיצד סוגיא זו משתלבת עם הסוגיות בבבא בתרא? האם היא הולכת באותו הקו, או שיש בה שוני ואולי גם סתירה לסוגייתינו?
- בבא בתרא בסוף הסיפור על בבא בן בוטא. מה דעת הגמרא על העצה שנם להורדוס? מה הבעיה עם העצה שנתך דניאל לנבוכדנצר ?
- רמב"ם הלכות רוצח פרק יב הלכה טו הלכות מתנות עניים פרק ח הלכות ח-ט הלכות מלכים פרק י הלכה
- שולחן ערוך יורה דעה רנט א - ב
- ערוך השולחן שס
- הלכה למעשה בדורות האחרונים רבים מהפוסקים דנו בעניין זה: שרת מים חיים לרב יוסף משאש חלק א סימן פב [עות של הספר מצוי אצלי] שרית ציץ אליעזר חלק טו סימן לג חשוקי חמד [עיינו פרויקט השו"ת על דף י, ב. שרית זרע אמת[מתוך יביע אומר לרב עובדיה]
- מאמר של הרב מדן שליט"א בקובץ אסופות (בהוצאת ישיבתינו] [קיים גם באינטרנט].
אִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא שַׁדַּרָה אַרְבַּע מְאָה דִּינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְלָא קַבְּלִינְהוּ
שַׁדַּרְ[תִּ]ינְהוּ קַמֵּיהּ דְּרָבָא וְקַבְּלִינְהוּ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת שְׁמַע רַבִּי אַמֵּי אִיקְּפַד אֲמַר לֵית לֵיהּ בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ וְרָבָא מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת וְרַבִּי אַמֵּי נָמֵי מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמִפְלְגִינְהוּ לַעֲנִיֵּי גוֹיִים וְרָבָא נָמֵי לַעֲנִיֵּי גוֹיִים יַהֲבִינְהוּ וְרַבִּי אַמֵּי דְּאִיקְּפַד הוּא דלא סיימוה קמיה
It is the type in which one gives the charity without knowing to whom he gave it, and the other one takes it without knowing from whom he took it. The Gemara explains: One gives it without knowing to whom he gave it, this serves to exclude the practice of Mar Ukva, who would personally give charity to poor people without their knowing he was the donor. The other one takes it without knowing from whom he took it; this serves to exclude the practice of Rabbi Abba, who would render his money ownerless, so that poor people would come and take it without his knowing whom he helped, although they would know from whom the money came. The Gemara asks: Rather, how then should one act to conceal his own identity and also remain ignorant of the identities of the recipients? The Gemara answers: The best method is to put the money into the charity purse. The Gemara raises an objection from what is taught in a baraita: What should a person do to have male offspring? Rabbi Eliezer says: He should distribute his money liberally among the poor. Rabbi Yehoshua says: He should gladden his wife before engaging in the mitzva of conjugal relations. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: A person should not donate a peruta to the charity purse unless a great and trusted individual like Rabbi Ḥananya ben Teradyon is appointed as supervisor over it. This seems to indicate that putting money into the charity box is not always preferred. The Gemara answers: When we say that putting money into the charity box is the preferred way to give charity, this is referring to when a man like Rabbi Ḥananya ben Teradyon is appointed as supervisor over it. The Gemara discusses other matters concerning charity. Rabbi Abbahu says: Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, with what shall the horn of Israel be exalted? God said to him: With the passage of “When you raise,” i.e., Israel will be exalted by way of the donations and charity that they will give, as it is stated: “When you raise the heads of the children of Israel…then shall they give” (Exodus 30:12). And Rabbi Abbahu says: They asked King Solomon, son of David: How far does the power of charity extend? King Solomon said to them: Go out and see what my father David explained: “He has distributed freely, he has given to the poor, his righteousness endures forever, his horn shall be exalted with honor” (Psalms 112:9). Rabbi Abba said: It is derived from here how far the power of charity extends: “He shall dwell on high, his place of defense shall be the fortress of rocks; his bread shall be given, his water shall be sure” (Isaiah 33:16). What is the reason that “He shall dwell on high, his place of defense shall be the fortress of rocks”? Because “his bread shall be given” to the poor, and “his water shall be sure,” i.e., it shall be given faithfully and he can be trusted in the matter. And Rabbi Abbahu says: They asked King Solomon: Who is one who is destined for the World-to-Come? King Solomon said to them: All those about whom it is stated: “And before His Elders will be His glory” (Isaiah 24:23), referring to those who are honored in this world due to their wisdom. This is like the incident involving Yosef, son of Rabbi Yehoshua, who became ill and fainted. When he returned to good health, his father said to him: What did you see when you were not conscious? Yosef said to him: I saw an inverted world. Those above, i.e., those who are considered important in this world, were below, insignificant, while those below, i.e., those who are insignificant in this world, were above. Rabbi Yehoshua said to him: You have seen a clear world. The world you have seen is the true world, one in which one’s spiritual and moral standing determines his true importance. Rabbi Yehoshua further asked him: And how did you see us, the Torah scholars, there? Yosef said to him: Just as we are important here, we are important there. Yosef added: And I heard that they were saying in that world: Happy is the one who arrives with his studies in hand. And I also heard that they were saying: Those executed by the government enjoy such exalted status that no one can stand in their section. The Gemara asks: Who are these martyrs to whom Yosef was referring? If we say that he was referring to Rabbi Akiva and his colleagues, who were killed by the Romans, this cannot be: Is their elevated status due only to the fact that they were martyred by the Roman government and nothing more? These men were exceptional in their piety and sanctity during their lives as well. Therefore it is obvious that even without their martyrdom they would be greater than other people. Rather, it is referring to those like the martyrs of Lod, who died for the sanctification of God’s name but were not Torah scholars. It is taught in a baraita: Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to his students: My sons, what is the meaning of that which the verse states: “Righteousness exalts a nation, but the kindness of the peoples is sin” (Proverbs 14:34)? Rabbi Eliezer answered and said: “Righteousness exalts a nation”; these are the people of Israel, as it is written: “And who is like your people Israel, one nation on the earth?” (I Chronicles 17:21). “But the kindness of the peoples is sin,” meaning that all the acts of charity and kindness that the nations of the world perform is counted as a sin for them, since they perform them only to elevate themselves in prestige, as it is stated: “That they may sacrifice offerings of pleasing aroma to the God of heaven, and pray for the life of the king and of his sons” (Ezra 6:10). Even though they donated offerings, they did so only for their own benefit. The Gemara asks: And if one acts this way, is it not full-fledged charity? But isn’t it taught in a baraita that one who says: I am contributing this sela to charity so that my sons will live, or if he says: I am performing the mitzva so that I will merit a share in the World-to-Come, this person is a full-fledged righteous person, as far as that mitzva is concerned, even though he has his own welfare in mind? The Gemara answers: This is not difficult. Here, the statement that he is considered absolutely righteous is with regard to a Jew; while there, the statement that such benefaction is not credited as charity is with regard to a gentile. Rabbi Yehoshua answered Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s challenge to interpret the verse and said: “Righteousness exalts a nation”; these are the people of Israel, as it is written: “And who is like your people Israel, one nation on the earth.” “But the kindness of the peoples is sin” means that all the acts of charity and kindness that the nations of the world perform is counted as a sin for them, since they perform them only to perpetuate their dominion, as it is stated by Daniel to Nebuchadnezzar: “Therefore, O king, let my counsel be acceptable to you, and break off your sins by charity, and your iniquities by showing mercy to the poor; that there may be an extension of your serenity” (Daniel 4:24). Since this is the argument that persuaded Nebuchadnezzar, it would appear that his actual motive was his own benefit. Rabban Gamliel answered and said: “Righteousness exalts a nation”; these are the people of Israel, as it is written: “And who is like your people Israel, one nation on the earth.” “But the kindness of the peoples is sin” means that all the acts of charity and kindness that the nations of the world perform is counted as a sin for them, since they perform them only in order to act haughtily through them, and whoever acts haughtily falls into Gehenna, as it is stated: “The proud and haughty one, scorner is his name, acts in arrogant wrath” (Proverbs 21:24). And wrath means nothing other than Gehenna, as it is stated: “That day is a day of wrath” (Zephaniah 1:15). Rabban Gamliel said: We still need to hear what the Moda’i has to say, as Rabbi Eliezer HaModa’i says: “Righteousness exalts a nation”; these are the people of Israel, as it is written: “And who is like your people Israel, one nation on the earth.” “But the kindness of the peoples is sin” means that all the acts of charity and kindness that the nations of the world perform is counted as a sin for them, since they perform them only to taunt us with them, as it is stated that the Babylonian officer Nebuzaradan said: “The Lord has brought it, and done according as He has said; because you have sinned against the Lord and have not obeyed His voice, therefore this matter is come upon you” (Jeremiah 40:3). Rabbi Neḥunya ben HaKana answered and said: “Righteousness exalts a nation and kindness” is referring to Israel; and in addition, “of the peoples is sin.” Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to his students: The statement of Rabbi Neḥunya ben HaKana appears to be more precise than both my statement and your statements, because he assigns both righteousness and kindness to Israel, and sin to the peoples of the world. The Gemara asks: By inference, it appears that he, Rabban Yoḥanan ben Zakkai, also offered an interpretation of this verse. What is it? As it is taught in a baraita: Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to them that the verse should be understood as follows: Just as a sin-offering atones for Israel, so charity atones for the nations of the world. It is related that Ifera Hurmiz, the mother of King Shapur, king of Persia, sent four hundred dinars to Rabbi Ami, but he did not accept them. She then sent them to Rava, and he accepted them for the sake of peace with the kingdom. Rabbi Ami heard what Rava had done and was angry. He said: Does Rava not accept the lesson of the verse: “When the boughs are withered, they shall be broken off; the women shall come and set them on fire” (Isaiah 27:11), meaning that when righteousness has ceased from a particular nation, it is time for its citizens to be punished, and therefore we should not help them perform any meritorious deeds, which would delay their punishment? The Gemara asks: And why did Rava accept the money? The Gemara answers: He did so for the sake of peace with the kingdom. The Gemara asks: But did Rabbi Ami not also see the importance of accepting the money for the sake of peace with the kingdom? The Gemara answers: Rabbi Ami maintains that Rava should have distributed the money to the gentile poor rather than to the Jewish poor, as it is a disgrace to the Jews to require the kindness of the nations of the world in order to support their poor. The Gemara comments: In fact, Rava also gave the money to the gentile poor and not to the Jewish poor. And Rabbi Ami got angry because
ביבש קצירה תשברנה - כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו:
מסופר על רבי אמי שקיבל הצעה לתרומה מגויים
באים אחרי זה לרבא והוא קיבל את התרומה ורבי אמי הקפיד עליו
אומרים שרבא קיבל משום שלום מלכות לכן גם רב אמי היה צריך לקבל את הכסף
התירוץ הוא שרבא קיבל אבל חילק את הצדקה לעניים גויים
שניהם מסכימים שאפשר לקבל כסף משום שלום מלכות שניהם גם מסכימים מה לעשות עם הכסף
איך רבי אמי לא קיבל את הכסף?
מה ההבדל ביניהם?
רבי אמי הוא אמרוא בישראל ואילו רבא הוא חי בבל
רבי אמי לא תחת מלכות פרס ולכן אין לו שאלה של שלום מלכות
רבא חי תחת שלטון מלכות פרס ולכן ברור שהוא צריך לקבל משום שלום מלכות
ולמה רבי אמי הקפיד על רבא?
ועונים הוא לא ידע את כל הסיפור מה עשה רבא עם הצדקה הוא שאפשר להגיד שרבי אמי לא ידע את כל הסיפור כלומר הוא היה מודע למצב של רבא וזה גם למי שקורא את הגמרא אתה לא יודע את כל הסיפור בגלל זה אתה חושב שיש ביניהם מחלוקת
באים אחרי זה לרבא והוא קיבל את התרומה ורבי אמי הקפיד עליו
אומרים שרבא קיבל משום שלום מלכות לכן גם רב אמי היה צריך לקבל את הכסף
התירוץ הוא שרבא קיבל אבל חילק את הצדקה לעניים גויים
שניהם מסכימים שאפשר לקבל כסף משום שלום מלכות שניהם גם מסכימים מה לעשות עם הכסף
איך רבי אמי לא קיבל את הכסף?
מה ההבדל ביניהם?
רבי אמי הוא אמרוא בישראל ואילו רבא הוא חי בבל
רבי אמי לא תחת מלכות פרס ולכן אין לו שאלה של שלום מלכות
רבא חי תחת שלטון מלכות פרס ולכן ברור שהוא צריך לקבל משום שלום מלכות
ולמה רבי אמי הקפיד על רבא?
ועונים הוא לא ידע את כל הסיפור מה עשה רבא עם הצדקה הוא שאפשר להגיד שרבי אמי לא ידע את כל הסיפור כלומר הוא היה מודע למצב של רבא וזה גם למי שקורא את הגמרא אתה לא יודע את כל הסיפור בגלל זה אתה חושב שיש ביניהם מחלוקת
אִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא שַׁדַּרָה אַרְנְקָא דְּדִינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַרָה לֶיהֱוֵי לְמִצְוָה רַבָּה יָתֵיב רַב יוֹסֵף וְקָא מְעַיֵּין בַּהּ מַאי מִצְוָה רַבָּה?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִדְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם שְׁמַע מִינַּהּ
these are Torah scholars, and towers do not require additional protection? The Gemara comments: And Reish Lakish, who did not cite this verse, holds in accordance with the way that Rava expounded the verse: “I am a wall”; this is referring to the Congregation of Israel. “And my breasts are like towers”; these are the synagogues and study halls. It is similarly related that Rav Naḥman bar Rav Ḥisda once im-posed payment of the poll tax [karga] even on the Sages. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: You have transgressed the words of the Torah, the Prophets, and the Writings. You have transgressed the words of the Torah, as it is written: “Even when He loves the peoples, all His holy ones are in Your hand” (Deuteronomy 33:3), which is understood to mean that Moses said to the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even when You hold the other nations dear and grant them dominion over Israel, let “all His holy ones,” meaning the Torah scholars, be exclusively in Your hand and free from the authority of the nations, and therefore be exempt from pay-ing taxes. The continuation of that verse can also be understood as referring to Torah scholars, as it states: “And they sit [tukku] at Your feet, receiving Your words” (Deuteronomy 33:3), and Rav Yosef teaches: These are Torah scholars who pound [mekhatetim] their feet from city to city and from country to country to study Torah; “receiving [yissa] Your words,” to discuss [lissa velitten] the utterances of God. And you have transgressed the words of the Prophets, as it is written: “Though they have hired lovers [yitnu] among the nations, now I will gather them, and they will begin to be diminished by reason of the burden of kings and princes” (Hosea 8:10). With regard to this verse, Ulla says: Part of this verse is stated in the Aramaic language; the word yitnu should be understood here in its Aramaic sense: To learn. And the verse should be interpreted as follows: If all of Israel learns Torah, I will gather them already now; and if only a few of them learn Torah, they will be excused from the burden imposed by kings and princes. This indicates that those who study Torah should not be subject to paying taxes. And furthermore, you have transgressed the words of the Writings, as it is written: “It shall not be lawful to impose tribute, impost or toll upon them” (Ezra 7:24), i.e., upon the priests and Levites who serve in the Temple. This halakha would apply to Torah scholars as well. And Rav Yehuda says: “Tribute”; this is referring to the king’s portion, a tax given to the king. “Impost”; this is referring to the head tax. “Toll”; this is referring to a tax [arnona] paid with property that was imposed from time to time. It is related that Rav Pappa once imposed a tax for the digging of a new cistern even on orphans. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to Rav Pappa: Perhaps they will dig, but in the end they will not draw any water from there, and it will turn out that the money will have been spent for nothing. The rest of the townspeople can relinquish their rights to their money, but orphans who are minors cannot do so. Rav Pappa said to him: I shall collect money from the orphans; if they draw water, they will draw water, and if not, I will return the money to the orphans. Rav Yehuda says: All of the city’s residents must contribute to the building and upkeep of the city gates [le’aglei gappa], and for this purpose money is collected even from orphans. But the Sages do not require protection and are therefore exempt from this payment. All of the city’s residents must contribute to the digging of cisterns [lekarya patya], and for this purpose money is collected even from the Sages, since they too need water. The Gemara comments: And we said this only when the people are not required to go out en masse [be’akhluza] and do the actual digging, but are obligated merely to contribute money for that purpose. But if the people are required to go out en masse and actually dig, the Sages are not expected to go out with them en masse, but rather they are exempt from such labor. It is related that Rabbi Yehuda HaNasi once opened his storehouses to distribute food during years of drought. He said: Masters of Bible, masters of Mishna, masters of Talmud, masters of halakha, masters of aggada may enter and receive food from me, but ignoramuses should not enter. Rabbi Yonatan ben Amram, whom Rabbi Yehuda HaNasi did not know, pushed his way in, and entered, and said to him: Rabbi Yehuda HaNasi, sustain me. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My son, have you read the Bible? Rabbi Yonatan ben Amram said to him, out of modesty: No. Rabbi Yehuda HaNasi continued: Have you studied Mishna? Once again, Rabbi Yonatan ben Amram said to him: No. Rabbi Yehuda HaNasi then asked him: If so, by what merit should I sustain you? Rabbi Yonatan ben Amram said to him: Sustain me like a dog and like a raven, who are given food even though they have not learned anything. Rabbi Yehuda HaNasi was moved by his words and fed him. After Rabbi Yonatan left, Rabbi Yehuda HaNasi sat, and was distressed, and said: Woe is me, that I have given my bread to an ignoramus. His son, Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi, said to him: Perhaps he was your disciple Yonatan ben Amram, who never in his life wanted to materially benefit from the honor shown to the Torah? They investigated the matter and found that such was the case. Rabbi Yehuda HaNasi then said: Let everyone enter, as there may also be others who hide the fact that they are true Torah scholars. Commenting on Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, the Gemara notes that Rabbi Yehuda HaNasi conformed to his standard line of reasoning, as Rabbi Yehuda HaNasi says: Suffering comes to the world only due to ignoramuses. This is like the incident of the crown tax [kelila] that was imposed on the residents of the city of Tiberias. The heads of the city came before Rabbi Yehuda HaNasi and said to him: The Sages should contribute along with us. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: No, the Sages are exempt. They said to him: Then we will run away and the entire burden will fall on the Torah scholars. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Run away as you please. Half of the city’s residents ran away. The authorities then waived half the sum that they had initially imposed on the city. The half of the population that remained in the city then came before Rabbi Yehuda HaNasi, and said to him: The Sages should contribute along with us. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: No, the Sages are exempt. They said to him: Then we too will run away. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Run away as you please. They all ran away, so that only one launderer was left in the city. The authorities imposed the entire tax on the launderer. The launderer then ran away as well. The crown tax was then canceled in its entirety. Rabbi Yehuda HaNasi said: You see from this that suffering comes to the world only due to ignoramuses, for as soon as they all fled from the city, the crown tax was completely canceled. § The mishna teaches: And how long must one live in the city to be considered like one of the people of the city? Twelve months. And we raise a contradiction from what is taught in a baraita: In the case of a donkey caravan or a camel caravan that was journeying from place to place, and it lodged inside an idolatrous city, and its members were led astray along with the other residents of the city, and they too engaged in idol worship, they, the members of the caravan, are liable to death by stoning like ordinary individual idolaters, and their property escapes destruction, i.e., they are not treated like the residents of an idolatrous city, who are liable to death by the sword and whose property is destroyed. The baraita continues: And if the caravan members had remained in that city for thirty days, they are liable to death by the sword and their property is destroyed, just as it is for the rest of the residents of the city. This seems to indicate that once an individual has lived in a city for thirty days, he is already considered one of its residents. Rava said: This is not difficult. This period, i.e., twelve months, is required in order to be considered one of the members of the city; and that period, i.e., thirty days, suffices in order to be considered one of the residents of the city. As it is taught in a baraita: One who is prohibited by a vow from deriving benefit from the people of a particular city is prohibited from deriving benefit from anyone who has stayed there for twelve months, but it is permitted for him to derive benefit from anyone who has stayed there for less time than that. By contrast, if he prohibited himself by way of a vow from deriving benefit from the residents of a particular city, he is prohibited from deriving benefit from anyone who has stayed there for thirty days, but it is permitted for him to derive benefit from anyone who has stayed there for less time than that. The Gemara asks: And do we require that one live in a city for twelve months for all matters? But isn’t it taught in a baraita: If one lives in city for thirty days, he must contribute to the charity platter from which food is distributed to the poor. If he lives there for three months, he must contribute to the charity box. If he lives there for six months, he must contribute to the clothing fund. If he lives there for nine months, he must contribute to the burial fund. If he lives there for twelve months, he must contribute to the columns of the city [lepassei ha’ir], i.e., for the construction of a security fence. Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: When we learned twelve months in the mishna, we learned that with regard to contributing to the columns of the city, money used for protecting and strengthening the city, but not for other matters. And Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: All are required to contribute to the columns of the city, and money is collected for that purpose even from orphans. But the Sages are not required to contribute, since the Sages do not need protection. Rav Pappa said: Money is collected even from orphans for the city wall, for the city horseman, and for the guard [uletarzina] of the city armory, but the Sages do not require protection. The principle of the matter is: Money is collected even from orphans for anything from which they derive benefit. It is reported that Rabba imposed a contribution to a certain charity on the orphans of the house of bar Maryon. Abaye said to him: But didn’t Rav Shmuel bar Yehuda teach: One does not impose a charity obligation on orphans even for the sake of redeeming captives, since they are minors and are not obligated in the mitzvot? Rabba said to him: I did this to elevate them in standing, i.e., so that people should honor them as generous benefactors; not in order that the poor should benefit. Incidental to this story, the Gemara relates that Ifera Hurmiz, the mother of King Shapur, king of Persia, sent a purse [arneka] full of dinars to Rav Yosef. She said to him: Let the money be used for a great mitzva. Rav Yosef sat and considered the question: What did Ifera Hurmiz mean when she attached a condition to the gift, saying that it should be used for a great mitzva? Abaye said to him: From what Rav Shmuel bar Yehuda taught, that one does not impose a charity obligation on orphans even for the sake of redeeming captives, learn from this
דלא סיימוה קמיה - דר' אמי דלעניי עובדי כוכבים חלקן רבא והנך דאמרן לעיל (בבא בתרא דף ח.) דשדרה נמי איפרא הורמיז למצוה רבה משום שלום מלכות נמי קבלינהו ולא אפשר ליה לחלקן לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים אבל במעות המתחלקות לעניים אין גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילים לפרנס עניי עובדי כוכבים כדאמרי' במס' גיטין (דף סא.) מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום:
רש"י מבדיל בין הסיפורים כלומר הם לא אותו מקרה
בדף י - איפרא הומריז הביא את הכסף בלי שום יעוד ורבא היה צריך להחליט לבד למי לתת
בדף ח - איפרא הורמיז מביאה את הכסף לסיבה ספציפית למצווה רבה ורש"י מסביר שמדובר פה בפדיון שבוים
אבל בדף ח רב יוסף עובר על האיסור יבוש קצירה אבל עם הוא יביא את הכסף לעניי גויים הוא יעבור על איסר גניבת דעת
גניבת הדעת הוא איסור יותר חמור מיבוש קצירה
בדף י - איפרא הומריז הביא את הכסף בלי שום יעוד ורבא היה צריך להחליט לבד למי לתת
בדף ח - איפרא הורמיז מביאה את הכסף לסיבה ספציפית למצווה רבה ורש"י מסביר שמדובר פה בפדיון שבוים
אבל בדף ח רב יוסף עובר על האיסור יבוש קצירה אבל עם הוא יביא את הכסף לעניי גויים הוא יעבור על איסר גניבת דעת
גניבת הדעת הוא איסור יותר חמור מיבוש קצירה
יבוש קצירה
מה האיסור ביבוש קצירה?
מה החומרה שלה?
כל פעם שאתה נותן זכות לאומות העולם אתה מאריך את הגלות נראה מפה שיש לנו אינטרס שהגויים יהיו רשעים גמורים כדי שתתקצר הגלות
מה האיסור ביבוש קצירה?
מה החומרה שלה?
כל פעם שאתה נותן זכות לאומות העולם אתה מאריך את הגלות נראה מפה שיש לנו אינטרס שהגויים יהיו רשעים גמורים כדי שתתקצר הגלות
נַעֲנָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד וָחָסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת כׇּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין חֵטְא הוּא לָהֶן שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָן שֶׁנֶּאֱמַר לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ וַחֲטָיָךָ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵי אַרְכָא לִשְׁלֵוְתָךְ וְגוֹ׳
Rabbi Yehoshua answered Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s challenge to interpret the verse and said: “Righteousness exalts a nation”; these are the people of Israel, as it is written: “And who is like your people Israel, one nation on the earth.” “But the kindness of the peoples is sin” means that all the acts of charity and kindness that the nations of the world perform is counted as a sin for them, since they perform them only to perpetuate their dominion, as it is stated by Daniel to Nebuchadnezzar: “Therefore, O king, let my counsel be acceptable to you, and break off your sins by charity, and your iniquities by showing mercy to the poor; that there may be an extension of your serenity” (Daniel 4:24). Since this is the argument that persuaded Nebuchadnezzar, it would appear that his actual motive was his own benefit.
ההסבר נשמע כמו רבי יהושע והתייחסותו לצדקה של הגויים
אבל זה ממש לא כמו רבי יהושע מכיוון שהוא חושב שצדקה של גויים זה חטא להם לכן לפי דעתו עדיף שהם יעשו צדקה
אלא זה כמו ריב"ז שרואה ערך בצדקה של הגויים
ועדיין נשארת השאלה למה צריך למנוע מגויים צדקה? אנחנו לא רוצים לתקן את העולם כלומר שכולם יהיו בזה לא רק אנחנו
אבל זה ממש לא כמו רבי יהושע מכיוון שהוא חושב שצדקה של גויים זה חטא להם לכן לפי דעתו עדיף שהם יעשו צדקה
אלא זה כמו ריב"ז שרואה ערך בצדקה של הגויים
ועדיין נשארת השאלה למה צריך למנוע מגויים צדקה? אנחנו לא רוצים לתקן את העולם כלומר שכולם יהיו בזה לא רק אנחנו
יתיב רב יוסף וקא מעיין בה. וא"ת וכי לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגו' (ישעיהו כ״ז:י״א) כדאמרי' בפירקין (דף י:) וי"ל דקבל' משום שלום מלכות כדעבד רבא לקמן (שם) וכי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים ה"נ פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים ומיהו לא צריכי להכי אלא כדפירש הקונט' דרבא דקבלה משום שלום מלכות וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עובד כוכבים (חולין צד.) אבל מעות המתחלקים לעניים אין כאן גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילין לפרנסם כדאמר בהנזקין (גיטין דף סא.) מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום והא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא בפ"ק דערכין (דף ו: ושם ד"ה עד) אע"ג דהתם לא היה שלום מלכות התם טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב.) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
יד רמ"ה מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב
(קלב) איפרא הורמיז שדרה ארבע מאה ארנקי דדינרי לצדקה לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו. שדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו. שמע רבי אמי ואיקפד, אמר להו ביבוש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו וגו'. בצדקה דאומות העולם משתעי קרא ואשכחן לשון קציר כי האי גוונא (הושע פ"י י"ב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, שאינן עושין צדקה לשמה ולא בעתה כקציר זה שבעליו [אינן] קוצרין אותו בעתו אלא מניחין אותו עד שייבש והוא נשבר מאליו. והדר משתעי בגנותא דמאן דמתהני מיניה נשים באות מאירות אותה כלומר מי שדעתם קלה עליהם כנשים הן באין וקוצרין אותה, לשון (שה"ש פ"ה א') אריתי מורי מה כתיב עליה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו כו'. ורבא דעבד הכי וקבלינהו משום שלום מלכות, ורבי אמי דאיקפד אמר לך אי משום שלום מלכות איבעי לך למיתבינהו לעניי אומות העולם ורבא נמי לעניי אומות העולם יהבינהו ורבי אמי דאיקפד סיומי הוא דלא סימוה קמיה.
והני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו, צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצר ומירמיה שקבל מנבוזראדן ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה דינרא קסרינא ביום אידו (ע"ז דף ו' ע"ב) וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקביל ליה ולא הוה שדי ליה בבירא, וכן כמה עובדי. ואם לחשך אדם לומר מפני מה לא קבל אלישע הנביא מיד נעמן, משום דאלישע לקידוש השם הוא דעבד דכתיב (מלכים ב' פ"ה ח') יבא נא אלי וידע כי יש אלקים בישראל ואי הוה שקיל מיניה מידי הוה מיחזי כנוטל שכר על קידוש השם. ואי קשיא לך הך עובדא דארנקא דפדיון שבויים (לעיל דף ח' ע"א) דמשמע דקבליה רב יוסף דאי לאו הכי למה ליה למידק עלה מאי ניהו מצוה רבה. וכי תימא דיהבינהו לעניי גוים אי נמי דפריק בהו שבויי גוים הא לאו מצוה רבה היא ואלא מסתברא דקבולי קבלינהו ומשום שלום מלכות קבלינהו והאי דלא יהבינהו לעניים גויים אי נמי דפריק בהו שבויי גוים לאו משום דאסור לגנוב דעת הבריות דכל לאפרושי מאיסורא לא חיישינן לגניבת דעת הבריות, דאם כן גבי מעשה דרבי יהודה נשיאה נמי ליחוש. אלא שאני התם דכיון דאמרה להו למצוה רבה אי מפקי להו במידי אחרינא גזל ממון נמי איכא, אבל הכא דכי שדרה לצדקה הוא דשדרה לא גזל איכא ולא גניבת דעת איכא דאנן נמי רגילינן לפרנוסי עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום אפילו ממעות הניתנין לצדקה. ועוד דכיון דיהבינן להו לעניי גוים רויחא להו מילתא לעניי ישראל במעות דידן דלא צריכינן למיתב מינייהו מידי לעניי גוים ושקלי להו עניי ישראל לכולהו ואשתכח דמתהני להו לעניי ישראל בהאי ארנקא כמאן דשקלי ליה ולא שקלי מיניה ולא מידי.
(קלב) איפרא הורמיז שדרה ארבע מאה ארנקי דדינרי לצדקה לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו. שדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו. שמע רבי אמי ואיקפד, אמר להו ביבוש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו וגו'. בצדקה דאומות העולם משתעי קרא ואשכחן לשון קציר כי האי גוונא (הושע פ"י י"ב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, שאינן עושין צדקה לשמה ולא בעתה כקציר זה שבעליו [אינן] קוצרין אותו בעתו אלא מניחין אותו עד שייבש והוא נשבר מאליו. והדר משתעי בגנותא דמאן דמתהני מיניה נשים באות מאירות אותה כלומר מי שדעתם קלה עליהם כנשים הן באין וקוצרין אותה, לשון (שה"ש פ"ה א') אריתי מורי מה כתיב עליה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו כו'. ורבא דעבד הכי וקבלינהו משום שלום מלכות, ורבי אמי דאיקפד אמר לך אי משום שלום מלכות איבעי לך למיתבינהו לעניי אומות העולם ורבא נמי לעניי אומות העולם יהבינהו ורבי אמי דאיקפד סיומי הוא דלא סימוה קמיה.
והני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו, צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצר ומירמיה שקבל מנבוזראדן ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה דינרא קסרינא ביום אידו (ע"ז דף ו' ע"ב) וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקביל ליה ולא הוה שדי ליה בבירא, וכן כמה עובדי. ואם לחשך אדם לומר מפני מה לא קבל אלישע הנביא מיד נעמן, משום דאלישע לקידוש השם הוא דעבד דכתיב (מלכים ב' פ"ה ח') יבא נא אלי וידע כי יש אלקים בישראל ואי הוה שקיל מיניה מידי הוה מיחזי כנוטל שכר על קידוש השם. ואי קשיא לך הך עובדא דארנקא דפדיון שבויים (לעיל דף ח' ע"א) דמשמע דקבליה רב יוסף דאי לאו הכי למה ליה למידק עלה מאי ניהו מצוה רבה. וכי תימא דיהבינהו לעניי גוים אי נמי דפריק בהו שבויי גוים הא לאו מצוה רבה היא ואלא מסתברא דקבולי קבלינהו ומשום שלום מלכות קבלינהו והאי דלא יהבינהו לעניים גויים אי נמי דפריק בהו שבויי גוים לאו משום דאסור לגנוב דעת הבריות דכל לאפרושי מאיסורא לא חיישינן לגניבת דעת הבריות, דאם כן גבי מעשה דרבי יהודה נשיאה נמי ליחוש. אלא שאני התם דכיון דאמרה להו למצוה רבה אי מפקי להו במידי אחרינא גזל ממון נמי איכא, אבל הכא דכי שדרה לצדקה הוא דשדרה לא גזל איכא ולא גניבת דעת איכא דאנן נמי רגילינן לפרנוסי עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום אפילו ממעות הניתנין לצדקה. ועוד דכיון דיהבינן להו לעניי גוים רויחא להו מילתא לעניי ישראל במעות דידן דלא צריכינן למיתב מינייהו מידי לעניי גוים ושקלי להו עניי ישראל לכולהו ואשתכח דמתהני להו לעניי ישראל בהאי ארנקא כמאן דשקלי ליה ולא שקלי מיניה ולא מידי.
אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות הני מילי בפרהסיא אבל בצינעה לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה וקא מבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא אפשר ליה חיותיה
The Assyrians said to him: Where is your camp? Shebna said: They backed out on me. They said to him: If so, you are mocking us; you led us to believe that behind you stands a large camp of supporters. They punched holes in his heels and hung him by the tails of their horses, and dragged him on the thorns and on the bristles. Rabbi Elazar says: Shebna was a hedonist. It is written here: “Go, get yourself to this steward [hasokhen], to Shebna, who is over the house” (Isaiah 22:15), and it is written there with regard to Abishag the Shunammite: “And let her be a companion [sokhenet] to him; and let her lie in your bosom, that my lord the king may get heat” (I Kings 1:2). And following the aforementioned verse: “For behold, the wicked bend the bow, they have made ready their arrow upon the string,” the next verse states: “When the foundations are destroyed, what has the Righteous One done?” (Psalms 11:3). Rav Yehuda and Rav Eina interpret this verse. One says: If Hezekiah and his camp are destroyed, what has the Righteous One done? And one says: If the Temple should be destroyed, what has the Righteous One done? And Ulla says: If the intentions of that wicked person, Sennacherib, are not destroyed, what has the Righteous One done? The Gemara asks: Granted, according to the one who says that the verse means: If the intentions of that wicked person are not destroyed, what has the Righteous One done, this is the reason that it is written: “When the foundations [hashatot] are destroyed,” i.e., the intentions of Sennacherib are destroyed, as intentions are called shatot. And according to the one who says it is referring to the Temple, the word hashatot is also clear, as we learned in a mishna (Yoma 53b): There was a stone in the Holy of Holies from the days of the early prophets, David and Samuel, who laid the groundwork for construction of the Temple, and this stone was called the Foundation [shetiyya] Stone. But according to the one who says that the reference is to Hezekiah and his camp, where do we find that righteous people are referred to as shatot? The Gemara answers: As it is written: “He raises up the poor out of the dust, He lifts up the needy from the dung hill, to make them sit with princes and inherit the throne of glory; for the pillars of the earth are the Lord’s, and He has set [vayyashet] the world upon them” (I Samuel 2:8). Since the righteous are considered the foundations of the world, this verse is interpreted in reference to them. And if you wish, say instead that it is derived from here: “Wonderful is His counsel, and great His wisdom [tushiyya]” (Isaiah 28:29). Accordingly, the wise, righteous people are called shatot. With regard to the latter verse, Rabbi Ḥanan says: Why is the Torah called tushiyya? Because it weakens [matteshet] the strength of a person who engages in its study. Alternatively, tushiyya can be interpreted as an abbreviation: That it was given in secret [shenittena beḥashai]. This was done because of the Satan, lest he claim that the Jewish people are not worthy of it. Alternatively, tushiyya can be interpreted as an abbreviation for amorphous [tohu] matters that seem foreign and strange, but nevertheless the world is founded [meshotat] on them. Ulla says: Thought, i.e., concern, is effective [mo’elet] in disturbing even the study of statements of Torah, as it is stated: “He frustrates the thoughts of the crafty, so that their hands can perform nothing [velo…tushiyya]” (Job 5:12), and tushiyya is a reference to Torah. Rabba says: If people engage in Torah study for its own sake, concern is not effective; as it is stated: “There are many devices in a man’s heart; but the counsel of the Lord, that shall stand” (Proverbs 19:21). Rabba interprets this to mean that a counsel that has in it the statement of the Lord shall rise forever and cannot be disturbed. § The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: When are all these people, e.g., gamblers and those who lend with interest, disqualified from bearing witness? It is when they have no occupation other than this one. Rabbi Abbahu says that Rabbi Elazar says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And Rabbi Abbahu says that Rabbi Elazar says: All of these require a proclamation in the court. In other words, one is disqualified only after it is proclaimed in court that he was found guilty of this behavior. With regard to a shepherd, who is also disqualified from bearing witness, Rav Aḥa and Ravina disagree. One says that he requires a proclamation that he is disqualified due to his being a shepherd, and one says that he does not require a proclamation and is disqualified automatically. The Gemara asks: Granted, according to the one who says that he does not require a proclamation, this is what Rav Yehuda means when he says that Rav says that an ordinary shepherd is disqualified, i.e., he does not require a specific proclamation. But according to the one who says that a shepherd requires a proclamation, what is meant by the statement that an ordinary shepherd is disqualified? The Gemara answers: It means that in an ordinary case, the court proclaims about him that he is disqualified for having engaged in shepherding. If the court discovers that he regularly engages in this trade, it proclaims immediately that he is disqualified, and the court does not need to prove that he shepherds his flock in the fields of others. The Gemara recounts: With regard to a certain deed of gift on which the names of two robbers were signed, Rav Pappa bar Shmuel thought to deem it valid despite the identity of the witnesses, as the court did not proclaim about them that they were disqualified. Rava said to him: Although we require a proclamation in order to disqualify a robber from bearing witness, this is only with regard to a robber who is guilty of stealing by rabbinic law; with regard to a robber who is guilty of stealing by Torah law, do we require a proclamation? He is disqualified automatically. § The Gemara states a mnemonic for the following statements with regard to disqualification from testifying: Something; and forbidden sexual relations; and a thief. Rav Naḥman says: Those who eat something else, a euphemism for pork, are disqualified from bearing witness. This is referring to those who accept charity from gentiles, thereby causing a desecration of God’s name. They are tantamount to wicked people guilty of monetary transgressions, as they are willing to desecrate God’s name for monetary gain. The Gemara comments: This statement applies with regard to taking charity from gentiles in public [befarhesya], but if one takes it in private he is not disqualified. And even if he takes it in public, we said that he is disqualified only in a case where he can sustain himself by accepting charity from gentiles in private and despite this he disgraces himself by taking it in public. But if he cannot support himself in any other manner, he is not disqualified, as it is his livelihood. Rav Naḥman says: One who due to a rumor is suspected of engaging in forbidden sexual relations is fit to bear witness. Rav Sheshet said to him: Answer me, my Master: The halakha is that one who is rumored to have engaged in forbidden sexual intercourse receives forty lashes on his shoulders, and yet you say he is fit to bear witness? Rava said: And Rav Naḥman concedes that he is disqualified with regard to testimony about the status of a married woman, as he is clearly under suspicion with regard to this matter. Ravina says, and some say Rav Pappa says: We said he is disqualified only with regard to testimony that removes her status as a married woman, e.g., testimony that her husband died, as he is suspected of wanting her for himself. But with regard to testimony that establishes her in that status, we have no problem with it. The Gemara asks: Isn’t that obvious? Why should he be suspected of lying in order to render a woman married? The Gemara answers: Lest you say that if he wants her for himself, this situation, i.e., her being married to another, is preferable to him; as it is written: “Stolen waters are sweet and bread eaten in secret is pleasant” (Proverbs 9:17), i.e., the forbidden is more pleasant than the permitted, Rav Pappa teaches us that this is not the case, as the way the woman is now, being unmarried, she is more available to him. He therefore is not motivated to testify falsely that she is married. And Rav Naḥman says: A thief of Nisan and a thief of Tishrei, i.e., one who steals during the harvest seasons, is not called a thief and is therefore not disqualified from bearing witness. The Gemara explains: This statement applies specifically with regard to a tenant farmer, and it is a situation where he took a small amount, and in a case where it was an item whose work was completed, i.e., that needed no further processing. Since the produce was sufficiently processed, the tenant may assume that he deserves additional pay for any further labor and justify taking a small amount of the produce for his effort. Consequently, his theft is not willful. The Gemara recounts: An incident occurred with the tenant farmers of Rav Zevid. One stole a kav of barley, and Rav Zevid disqualified him from bearing witness, and one stole a cluster of dates, and he disqualified him. The reason for their disqualification is that the quantity of produce they stole is not considered a small amount. The Gemara relates: There were these gravediggers, who buried a person on the first day of the festival of Shavuot, desecrating the Festival. Rav Pappa excommunicated them and then disqualified them from bearing witness, and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, deemed them fit to bear witness. Rav Pappa said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: But aren’t they wicked people, as they violated a Torah prohibition? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, answered him: They assumed they were doing a mitzva, as they were burying the dead. Rav Pappa asked: But didn’t I excommunicate them for this? Nevertheless, they continued to bury people on the Festival. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, answered: They assumed: We were not excommunicated for doing something wrong. Rather, since the mitzva of burying the dead involved desecrating the Festival, the Sages are achieving atonement for us, although our behavior was appropriate. § A conspiring witness is one who testified that a certain incident occurred at a particular time and place, and then two other witnesses testify that he was elsewhere at that time. The Gemara discusses the disqualification of a conspiring witness from providing testimony in other cases. It was stated
נראה מפה שאין שום בעיה לקבל צדקה מגויים הבעייה קורת רק שזה קורה ברשות הרבים אם זה קורה בצנעא אין בעיה ואם חייב את הצדקה הזאת אז גם אפשר לקבל את הצדקה
אוכלי דבר אחר - מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי חילול השם מחמת ממון והוה ליה כרשע דחמס:
וְאָסוּר לְהַשִּׂיא עֵצָה טוֹבָה לְעַכּוּ''ם אוֹ לְעֶבֶד רָשָׁע. וַאֲפִלּוּ לְהַשִּׂיאוֹ עֵצָה שֶׁיַּעֲשֶׂה דְּבַר מִצְוָה וְהוּא עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ אָסוּר. וְלֹא נִתְנַסָּה דָּנִיֵּאל אֶלָּא עַל שֶׁהִשִּׂיא עֵצָה לִנְבוּכַדְנֶצַּר לִתֵּן צְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר לָהֶן (דניאל ד כד) "מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ":
Es ist verboten einen guten Ratschlag einem Nichtjuden oder einem bösen Diener zu geben, sogar um eines Gebotes wegen; solange er in seiner Bosheit verbleibt, ist es verboten. Daniel wurde nur geprüft [in der Löwengrube], weil er Nebukadnezzar geraten hatte, eine Spende zu geben, wie es heißt: »Darum, König, möge dir mein Rat gefallen: Tilge deine Sünden durch Gerechtigkeit und deine Verschuldungen durch Barmherzigkeit gegen die Elenden, wenn dein Glück von Dauer sein soll« (Dan. 4:24).
עַכּוּ''ם שֶׁהִתְנַדֵּב לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ לְכַתְּחִלָּה. וְאִם לָקְחוּ מִמֶּנּוּ אֵין מַחְזִירִין לוֹ. הָיָה הַדָּבָר מְסֻיָּם כְּגוֹן קוֹרָה אוֹ אֶבֶן מַחְזִירִין לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לָהֶן דָּבָר מְסֻיָּם בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ד ג) "לֹא לָכֶם וָלָנוּ" וְגוֹ'. אֲבָל לְבֵית הַכְּנֶסֶת מְקַבְּלִין מֵהֶן לְכַתְּחִלָּה. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּי. וְאִם לֹא אָמַר טָעוּן גְּנִיזָה שֶׁמָּא לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאֵין מְקַבְּלִים מֵהֶם לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא לְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁבָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ב כ) "וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם":
If a Gentile donated something to the Temple fund [for the Temple in Jerusalem], they may not accept [it] before the fact, but if they already took it from him, they may not return it to him. If it is something affixed, such as a beam or a stone, they do return it to him so that something permanent will not be in the Holy Temple, as it is said, (Ezra 4:3) It is not for you and us [to build a House to our God, but we alone will build it]. But in the case of a synagogue, they may accept it right from the start, so long as he says, "I dedicated something with the [same] intention of a Jew," and if he did not say so, it may be preserved in storage in that his intention may be for the sake of heaven. They may not accept anything [from Gentiles] for the walls of Jerusalem or for the water channel there, as it is said, (Nehemiah 2:20) But you have no share or claim or stake in Jerusalem!
אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִטּל צְדָקָה מִן הָעַכּוּ''ם בְּפַרְהֶסְיָא. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בִּצְדָקָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְּלָהּ מִן הָעַכּוּ''ם בְּצִנְעָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמֶלֶךְ אוֹ שַׂר מִן הָעַכּוּ''ם שֶׁשָּׁלַח מָמוֹן לְיִשְׂרָאֵל לִצְדָקָה אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ לוֹ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. אֶלָּא נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ וְיִנָּתֵן לַעֲנִיֵּי עַכּוּ''ם בַּסֵּתֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ:
It is forbidden for a Jew to take tzedakah from a Gentile in public, but if he is not able to live on the tzedakah of Israel and cannot take tzedakah from the Gentiles in private, then he may do so in public. If a king or a noble of the Gentiles sends money to a Jewish community for tzedakah, they may not send it back for the sake of the peace of the kingdom, but rather they take it and give it to the poor of the Gentiles in secret so that the king will not hear.
שלא לקבל צדקה מאחרים. ובו ב' סעיפים:
אסור לישראל ליטול צדקה מן העובד כוכבים בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מהעובד כוכבים בצינעא הרי זה מותר:
אסור לישראל ליטול צדקה מן העובד כוכבים בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מהעובד כוכבים בצינעא הרי זה מותר:
An Israelite is forbidden to accept charity from heathens in public. But if he cannot subsist on Jewish charity alone and he is unable to receive it from heathens without public notice,—in that case it is permitted.
שר עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו משום שלום מלכות אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עובדי כוכבים בסתר כדי שלא ישמע השר: הגה וי"א דיעשה בהן מה שצוה לו המושל (כך משמע מפירש"י ותוס' מעובדא דאימיה דשבור מלכא) וכל זה דוקא כשנותנין מעות לצדקה אבל אם מנדבין דבר לבית הכנסת מקבלים מהם (ב"י בשם התוספות סי' רנ"ט בשם מ"כ והוא בדינים והלכות מהרי"ו סי' ס"ז וכן הוא בהג"ה בא"ח סי' קנ"ד סי"א) אבל לא מן המומר (ג"ז שם) ועיין לקמן סי' רנ"ט סעיף ד':
If a heathen prince donates money for Jewish Charities, the money should be accepted for the sake of peace; but it should be distributed among non-Jewish poor secretly so that the prince might not hear of it.
RMI.—Some hold that if he specified the purpose, the money should be devoted to that purpose.
But donations towards the erection of a synagogue are always accepted.
RMI.—Some hold that if he specified the purpose, the money should be devoted to that purpose.
But donations towards the erection of a synagogue are always accepted.
אסור לישראל ליטול צדקה מן העובדי כוכבים בפרהסיא, מפני חילול ה'. ובגמרא (בבא בתרא י א) דרשו זה מקרא ד"ביבוש קצירה תשברנה", עיין שם. ולפי זה גם בצינעא אסור. ומכל מקום אם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל – יטול מהם בצינעא. ואם אינו יכול בצינעא – יטול בפרהסיא. וטעמו של דבר נראה לי דבאמת אין זה מגדר חילול ה' כלל, אלא שאין זה כבוד שיצטרכו לצדקה של אחרים. וגם הדרשא של "ביבוש קצירה" בגמרא – אסמכתא בעלמא הוא. ולכן במקום הכרח גמור ובאין ברירה – מותר. (ובזה מתורץ קושיות הדרישה והט"ז סעיף קטן א, עיין שם.) ויש מי שרוצה לחלק בין יחיד לרבים, דיחיד מותר (דרישה). ואין סברא כלל לחלק בזה (ט"ז).
אדם חשוב מהם ששלח צדקה לישראל לחלקם לעניים – אין מחזירין להם, אף על פי שאין צורך גדול בדבר לקבל מהם, מפני דרכי שלום. אלא נוטלין ממנו. וכיון שעניינו אינם מוכרחים לזה – יחלקם לענייהם בסתר. ויש אומרים דאם שלח סתם יעשו כן, אבל אם שלח מפורש לעניי ישראל – אסור לשנות מדעת הנותן, ומחלקין לעניי ישראל. (כתבנו לפי פירוש הש"ך סעיף קטן ג. ומתורץ קושיות הט"ז סעיף קטן ג, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
ואין לתמוה על מה שנהגו לקבל בלא שום פקפוק, דוודאי כיון שהדוחק רב – מותר, כמו שכתבתי. ועוד שהרמב"ם כתב בפרק עשירי ממלכים דין י, וזה לשונו: בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר – אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה. ואם הביא עולה – מקבלין ממנו. נתן צדקה – מקבלין ממנו. ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא נזון מישראל ומצוה להחיותו, אבל… עד כאן לשונו. ומיירי בזמן הבית, ושקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים, עיין שם. וגם עתה הפרנסה זה מזה, ואין בינינו עובדי כוכבים.
וכל זה בנתינת מעות לצדקה, אבל כשמנדבין דבר לבית הכנסת מקבלין מהם. דזהו כמו קרבן שמקבלין מהם, דדרשינן: "איש איש" – ללמד עליהם שמקבלין מהן קרבן, נדרים ונדבות; ויתבאר בסימן רנ"ט. ומן הנהפך לישמעאל אין מקבלין. ויש אומרם דמקבלין, ולא דמי לקרבן (עיין ש"ך סעיף קטן ה).
שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן לג
(ד) ואל שאלתו השלישית אני בא, והיא זאת:
בתור טכנאי ראשי במכון הלב בביה"ח שערי צדק הביאו לפני כבו' מתנדבת מחו"ל, שנודע לו שהיא לא יהודיה, ונתעוררה על כן אצלו השאלה אם מותר לקבלה, כי הרי אסור לקבל נדבות מעכו"ם כדאיתא בב"ב ד' י', ומטעם ביבוש קצירה תשברנה, וכ"פ הרמב"ם פ"ח ממתנות עניים הל' ח' וט', ושואל מהיוצא מזה מה זה נקרא לכתחילה ודיעבד בנידוננו, וכן מה הגדר של דבר מסוים, שנזכר בגמ' בערכין ד' ו' וברמב"ם שם /פ"ח ממתנות עניים הל' ח' וט'/, ונו"נ בזה בחכמה, ומסיים וכותב שהגם שענין קבלת אנשים במכון הלב אינו תלוי כ"כ בהסכמתו כי אם רק בהסכמת מנהל המכון ד"ר ציון אבל שאלתו היא אם להתנגד לקבלת המתנדבת, או לא.
והנה בראשונה ברצוני להעיר לו כי לשם השלמת תמונת - השאלה היה צריך לברר ולכתוב לי לאיזו דת - נכרית משתייכת המבקשת, כי בהלכה זאת של אין מקבלים צדקה מעכו"ם ישנה הלכה נוספת בזה ברמב"ם, והיא לו בפ"י מה' מלכים הלכה י' שמחלק בזה בין עע"ז לבין בן נח שאיננו עובד ע"ז, ופוסק, שבן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין לעניי ישראל וכו' עיין שם, ויעוין בשו"ת הלק"ט ח"ב סי' צ"ב שמזכיר לצדד להתיר למעשה מכח זה באם אינם עע"ז עיין שם, גם לרבות הערוה"ש ביו"ד סי' רנ"ד סעיף ג' כותב נמי, ועוד ביתר החלטיות להתיר מכח זה קבלת צדקה מהם בזמנינו היות ואין בינינו עובדי כוכבים עיין שם, ויעוין מ"ש בזה גם בשו"ת זרע אמת ח"ב חיו"ד סוס"י קי"ב יעו"ש.
ברם למעשה אין אנו צריכים בנידוננו לבירור ולנימוק זה, כי בלא"ה נלענ"ד שיש לקבלה בשופי, ומטעמים שיתבארו.
(ה) בגמרא בב"ב ד' י' ע"ב המדובר באיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא דשדרא ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו וכו' משום ביבוש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה, וכן לעיל מיניה בד' ח' ע"א ובתוס', המדובר נמי בכגון דא.
ואיתא עוד גמ' בזה בסנהדרין ד' כ"ו ע"ב ובזה"ל: אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר [ומפרש"י מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי חילול השם מחמת ממון והוי ליה כרשע דחמס] פסולין לעדות, הני מילי בפרהסיא אבל בצינעא לא, ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעא וקא מבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא.
אנו למדים משתי הסוגיות הללו שבב"ב ובסנהדרין טעמים שונים לאיסור קבלת צדקה מן העכו"ם ומבחינים כאילו שיש חילוק בזה בין קבלה מהרשות העכומי"ת השלטוינת /השלטונית/, לבין קבלה מעכו"ם יחידי, דבקבלה מהרשות השלטונית איכא איסור משום ביבוש קצירה תשברנה וגו', ובקבלה מיחיד האיסור הוא משום חילול השם.
וההבחנה האמורה מקבלת חיזוק כשרואים שגם הרמב"ם בפ"ח מה' מתנות עניים ה"ט חילק נמי זאת לשתים, דין קבלה מיחיד, ודין קבלה ממלך או שר, ואותו הדבר גם הטור והשו"ע ביו"ד סי' רנ"ד, והש"ך מבדיל במפורש גם בהטעמים, בסק"א לגבי קבלה מיחיד כותב הטעם משום דאיכא חילול השם דמבזי נפשיה בפרהסיא, ובסק"ב לגבי קבלה משר מנמק הטעם משום דכתיב ביבוש קצירה וכו', ואותו הדבר כותב גם הלבוש ביו"ד שם, וגבי קבלה מיחיד מפרש ביותר ענין חילול השם שיש בזה, והוא, מפני שאומרים הגוים כמה מגונה אומה זו שאין מפרנסים עניים ע"ש.
וטעם החילוקים בזה יש להסביר גם בסברא, והוא דענין ח"ה =חלול ה'= וביזוי איכא רק כשמתבזים לקבל צדקה מעכו"ם יחיד, אבל לא כשהרשות השלטונית נותנת באשר לכך התמנו לתפקידם, ולהיפך, ענין ריבוי זכות ועיכוב הכיבוש קצירה תשברנה שייך לגבי קבלה או אי קבלה מהרשות העכומי"ת השלטונית המייצגת את עמה, ופועלת בשמה, אבל לא לגבי יחיד שהקבלה או אי הקבלה ממנו אין בה בכלל להכריע עי"כ ע"פ רוב את רוב העם ומעשיו.
ומצאתי בספר שו"ת בית שערים חאו"ח סי' ס"א וחיו"ד סי' של"ח שכותב באמת לומר בכזאת לגבי הטעם של ביבוש קצירה, דל"ש ביבוש קצירה רק במלך ושר שהוא כדי שתמשך מלכותן ולהאריך הגלות כמו אימא דשבור מלכא ברב ור"י, אבל במקבל צדקה מגוי הדיוט יחידי אינו נמשך מלכותן בזכותו ואין כאן אריכות גלות ול"ש ביבוש קצירה כלל עיין שם ביתר אריכות.
ואם כנים אנו בחילוק זה אם כן יצא לנו להלכה דבקבלה מיחיד אם הוא בצורה ובדרך שאין בזה משום ח"ה אזי מותר לקבל ול"ש לאסור מיהת משום ביבוש קצירה תשברנה.
ובנידוננו הרי ברור הדבר שצורת קבלת ההתנדבות לעזור לחולים באופן פיזי בגופם אין בכגון דא כלל משום מבזי נפשיה, וגם ליכא ח"ה משום שלא יאמרו הגוים דאין אומה זו מפרנסים ענייהם דכו"ע ידעי שזה לא משום שאין התנדבות של כח אדם מצידנו ולא משום הזנחת החולים ח"ו בלעדי זה, אלא משום שאצל השוכבים על ערס דוי חשובה כל התנדבות נוספת, ועיקר הטעם בזה שהוא דקא מבזי נפשיה בפרהסיא כדאיתא בגמ' בסנהדרין /דף כ"ו/, בודאי לא שייך על כגון דא שהמדובר בחולים ובהגשת עזרה בגוף ולא בקבלת כספים, וא"כ מותר לקבל מעכו"ם יחידי התנדבות כזאת.
שוב התבוננתי שגם הבעל אוהחה"ק נגע בחילוק האמור בספרו ראשון לציון יו"ד סי' קנ"ד סעי' ב', דכותב, דלא חיישינן להא דביבוש קצירה אלא לגבי צדקה שעושים המלך או השרים דהוו בכללות ויכריע להאריך זמן גאולתם, אבל לא בצדקה של יחיד עיין שם, וא"כ דברינו האמורים מקבלים עי"ז יותר חיזוק ויסוד.
(ו) האמור באות הקודם הוא אפילו אם נחשוב סוג התנדבות כזאת בגדר של צדקה, אבל למעשה מסתבר הדבר שזה לא נחשב בגדר של צדקה אלא הוא גמילות חסד בגוף אשר גובל יותר לגדר של מתנה שמפריש ומנדב במתנה מה שהיה יכול בזמנים אלה לעבוד עבודה בשכר במקו"א.
והיכא שעכו"ם נותן בגדר של מתנה מצינו לאחד מגדולי הראשונים שמתיר זאת אפילו בשר עכו"ם שנותן, והוא היד רמ"ה בב"ב שם ד' ו' שכותב וז"ל: הני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו צא ולמד מדניאל שקיבל מנבוכדנצר ומירמיה שקיבל מנבוזראדן ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאי דינרא קסרינא ביום אידו וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקבל לה ולא הוה שדי ליה בבירא, וכן כמה עובדי וכו' עיין שם, וא"כ אפשר ללמוד מזה דכל היכא שהנתינה וההתנדבות איננה נושאת עליה אופי של נתינת צדקה דמותרת היא.
(ז) כאשר כבו' דיבר אתי בע"פ על זה שאלתיו אם המתנדבת איננה מקבלת על כך שום שכר אפילו לא עבור אש"ל, וענה לי, שאש"ל היא כן מקבלת, ונוסף ע"ז עוד סכום זעום להוצאות, ואם ככה הדבר אם כן יש לומר שאין זה כבר אפילו גדר של התנדבות, ומצינו שלפנים היה פועל עובד רק עבור תשלום כנז', וגם כהיום הזה אפשר עוד למצוא בכזאת אצל השכבות הנמוכות ועניים נדכאים, ואין איפוא שום פקפוק לקבלתה.
בגדולה מהאמור מצאתי בשו"ת אור שמח הנדמ"ח זה עתה, בח"ב סי' מ"ח שנשאל אודות שר - עיר ששלח להמו"ץ כסף לחלקו לעניים מהעיר שלו, והשיב, דבהא דאין מקבלין צדקה מהעו"ג נראה לדון דבאדון של העיר דאית ליה רווחא מקנין העיר לא שייך זה, דוגמא לדידן דאסור לתת לעו"ג משום לא תחנם ואפ"ה בשכנו מותר מפני שהוא כמוכרו לו דבשביל זה מהנה לו העו"ג, הה"ד בזה דאין זה חסד לאומים דהוי כשכניו ומהנים לו עבור שחושש לטובתם, וזה נכון עכ"ל ע"ש [ויעוין בשו"ת ויאמר יצחק (וואליד) חיו"ד סי' צ"ט עיין שם ואכמ"ל], וא"כ מינה במכש"כ לעל כגון נידוננו שאיך שלא יהיה מהנים למתנדבת עבור עבודתה באכילה ושתיה ולינה א"כ אין זה תו חסד לאומים ולא שייך לומר שיש למנוע מלקבלה משום ח"ה או משום ביבוש קצירה ומותר לקבלה בשופי.
(ח) הט"ז ביו"ד שם בסק"א מבאר, דאם אין כוונתו של העכו"ם דוקא על ישראל, אלא הוא מצד טבעו רחמן על כל הפושט יד אין זה זכות גדול ולית ביה משום ביבוש קצירה, ומסיים בלשון וכן נ"ל עיקר. ומאריך לכתוב ולבאר בכוון זה גם בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קי"ד עיין שם, ואם כן לנידוננו אם כוונת המתנדבת היא ג"כ רק מצד טבעה הרחמן מותר לקבלה, ויעוין בשו"ת חסד לאברהם (תאומים) מהדו"ת חיו"ד סי' נ"ח שכותב להתיר אפילו אם נתינת הצדקה היא בשביל איזה צרה שינצל ממנה שרי לקבל מהם דבכה"ג אין בזה זכות ע"ש, וא"כ ה"ה בכל היכא שיש לנותן איזה פניה ולא משום לשמה ממש, נמי שרי, [ויעוין בדע"ת ה' צדקה הנדמ"ח עיין שם] ומכש"כ שהדין ככה לגבי התנדבות.
יתר על כן, נידוננו הרי ההתנדבות כוללת באמת למעשה גם לשאינם בני ברית המובאים והשוכבים בביה"ח, ופשוט.
(ט) לא אכחד מה שנשאר עדנה מקום לדון בדבר עכ"פ מצד מדת חסידות, והוא ממה שמצאתי בס' חסידים סי' שנ"ז דאיתא וז"ל: ר' אליעזר ביקש לר' צדוק אביו ליתן שכירות לרופא שלא יהא לנכרי חלק בגן עדן, שכשעושה נכרי טוב לישראל צריך לשלם לו בעוה"ז ואם לאו בעוה"ב ימעטו לישראל ויתנו לנכרי משלו או נפרעים ממנו שקבל מן הנכרי ומטיבין לאותו גוי בעוה"ז או לעוה"ב עכ"ל [יע"ש בפירוש בתיקון הגירסא] והוא ממדרש איכה פרשה א' סי' ל"א ע"ש, הרי לנו שיש לדקדק להחמיר שלא לקבל מן הנכרי שום טובה לרבות גם בעניני ריפוי, מה שהמדובר גם בנידוננו להתנדב להגיש עזרה רפואית וסעודית לחולים (הגם שלהחמיר שייך ליחיד על עצמו אבל לא להורות כן ציבור או למוסד).
אבל מלבד מה שבכגון נידוננו יש לומר שזה לא נקרא התנדבות בחנם, וכפי שביארתי לעיל. עוד זאת מצאתי בספר יפה ללב מהגר"י פלאג'י ז"ל ח"ג יו"ד סי' רנ"ד שמביא דברי הס' חסידים, ומוסיף עלה וכותב וז"ל: אלא עין רא'ה וית'ר גוים ליטול מהם שאין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל א"כ אם ישראל מקבלים מהם ישראל אומרים להון האי טובה דולכין אמרי דילנא הוא, ועוד זאת כי נודע בגוים כי הוו כגומלים שנותנים ומקבלים דין מן דין ישראלים אדום וישמעאלים וכל בית ישר' מעלים לתת להם יותר ממה שנוטלים מהם עכ"ל, ובזמנינו ובימינו וכאן בארצנו הק' נותנים להם פי עשר, ואולי פי מאה, ויותר, סיוע סעודות ורפואית בהתנדבות, ממה שקורה שנותנים הם לנו, והוא מן המפורסמות שא"צ לראיה, וא"כ אין כל מקום אפילו ממידת חסידות להחמיר בזה [וזהו חוץ ממה שכתבנו לומר לעיל באות ז' שי"ל שבנידוננו שמקבלת אש"ל אין זה בכלל התנדבות, וממילא י"ל שזהו גם בגדר של נתינת שכירות עבור כך].
(י) מכל אחד ואחד מהנימוקים שנתבארו, ועל אחת כמה בהצטרף כולם יחד, ההלכה בזה יוצאת לנו ברורה ומחוורת שאין כל בית - מיחוש מלקבל את ההתנדבות של הגויה לביה"ח לעבוד בתנאים כספיים קלים להגשת סעד וסיוע לחולי בית החולים, והוא הדין אם היתה מוכנה לעבוד בחנם לגמרי. בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודא וולדינברג.
(ד) ואל שאלתו השלישית אני בא, והיא זאת:
בתור טכנאי ראשי במכון הלב בביה"ח שערי צדק הביאו לפני כבו' מתנדבת מחו"ל, שנודע לו שהיא לא יהודיה, ונתעוררה על כן אצלו השאלה אם מותר לקבלה, כי הרי אסור לקבל נדבות מעכו"ם כדאיתא בב"ב ד' י', ומטעם ביבוש קצירה תשברנה, וכ"פ הרמב"ם פ"ח ממתנות עניים הל' ח' וט', ושואל מהיוצא מזה מה זה נקרא לכתחילה ודיעבד בנידוננו, וכן מה הגדר של דבר מסוים, שנזכר בגמ' בערכין ד' ו' וברמב"ם שם /פ"ח ממתנות עניים הל' ח' וט'/, ונו"נ בזה בחכמה, ומסיים וכותב שהגם שענין קבלת אנשים במכון הלב אינו תלוי כ"כ בהסכמתו כי אם רק בהסכמת מנהל המכון ד"ר ציון אבל שאלתו היא אם להתנגד לקבלת המתנדבת, או לא.
והנה בראשונה ברצוני להעיר לו כי לשם השלמת תמונת - השאלה היה צריך לברר ולכתוב לי לאיזו דת - נכרית משתייכת המבקשת, כי בהלכה זאת של אין מקבלים צדקה מעכו"ם ישנה הלכה נוספת בזה ברמב"ם, והיא לו בפ"י מה' מלכים הלכה י' שמחלק בזה בין עע"ז לבין בן נח שאיננו עובד ע"ז, ופוסק, שבן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין לעניי ישראל וכו' עיין שם, ויעוין בשו"ת הלק"ט ח"ב סי' צ"ב שמזכיר לצדד להתיר למעשה מכח זה באם אינם עע"ז עיין שם, גם לרבות הערוה"ש ביו"ד סי' רנ"ד סעיף ג' כותב נמי, ועוד ביתר החלטיות להתיר מכח זה קבלת צדקה מהם בזמנינו היות ואין בינינו עובדי כוכבים עיין שם, ויעוין מ"ש בזה גם בשו"ת זרע אמת ח"ב חיו"ד סוס"י קי"ב יעו"ש.
ברם למעשה אין אנו צריכים בנידוננו לבירור ולנימוק זה, כי בלא"ה נלענ"ד שיש לקבלה בשופי, ומטעמים שיתבארו.
(ה) בגמרא בב"ב ד' י' ע"ב המדובר באיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא דשדרא ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו וכו' משום ביבוש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה, וכן לעיל מיניה בד' ח' ע"א ובתוס', המדובר נמי בכגון דא.
ואיתא עוד גמ' בזה בסנהדרין ד' כ"ו ע"ב ובזה"ל: אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר [ומפרש"י מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי חילול השם מחמת ממון והוי ליה כרשע דחמס] פסולין לעדות, הני מילי בפרהסיא אבל בצינעא לא, ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעא וקא מבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא.
אנו למדים משתי הסוגיות הללו שבב"ב ובסנהדרין טעמים שונים לאיסור קבלת צדקה מן העכו"ם ומבחינים כאילו שיש חילוק בזה בין קבלה מהרשות העכומי"ת השלטוינת /השלטונית/, לבין קבלה מעכו"ם יחידי, דבקבלה מהרשות השלטונית איכא איסור משום ביבוש קצירה תשברנה וגו', ובקבלה מיחיד האיסור הוא משום חילול השם.
וההבחנה האמורה מקבלת חיזוק כשרואים שגם הרמב"ם בפ"ח מה' מתנות עניים ה"ט חילק נמי זאת לשתים, דין קבלה מיחיד, ודין קבלה ממלך או שר, ואותו הדבר גם הטור והשו"ע ביו"ד סי' רנ"ד, והש"ך מבדיל במפורש גם בהטעמים, בסק"א לגבי קבלה מיחיד כותב הטעם משום דאיכא חילול השם דמבזי נפשיה בפרהסיא, ובסק"ב לגבי קבלה משר מנמק הטעם משום דכתיב ביבוש קצירה וכו', ואותו הדבר כותב גם הלבוש ביו"ד שם, וגבי קבלה מיחיד מפרש ביותר ענין חילול השם שיש בזה, והוא, מפני שאומרים הגוים כמה מגונה אומה זו שאין מפרנסים עניים ע"ש.
וטעם החילוקים בזה יש להסביר גם בסברא, והוא דענין ח"ה =חלול ה'= וביזוי איכא רק כשמתבזים לקבל צדקה מעכו"ם יחיד, אבל לא כשהרשות השלטונית נותנת באשר לכך התמנו לתפקידם, ולהיפך, ענין ריבוי זכות ועיכוב הכיבוש קצירה תשברנה שייך לגבי קבלה או אי קבלה מהרשות העכומי"ת השלטונית המייצגת את עמה, ופועלת בשמה, אבל לא לגבי יחיד שהקבלה או אי הקבלה ממנו אין בה בכלל להכריע עי"כ ע"פ רוב את רוב העם ומעשיו.
ומצאתי בספר שו"ת בית שערים חאו"ח סי' ס"א וחיו"ד סי' של"ח שכותב באמת לומר בכזאת לגבי הטעם של ביבוש קצירה, דל"ש ביבוש קצירה רק במלך ושר שהוא כדי שתמשך מלכותן ולהאריך הגלות כמו אימא דשבור מלכא ברב ור"י, אבל במקבל צדקה מגוי הדיוט יחידי אינו נמשך מלכותן בזכותו ואין כאן אריכות גלות ול"ש ביבוש קצירה כלל עיין שם ביתר אריכות.
ואם כנים אנו בחילוק זה אם כן יצא לנו להלכה דבקבלה מיחיד אם הוא בצורה ובדרך שאין בזה משום ח"ה אזי מותר לקבל ול"ש לאסור מיהת משום ביבוש קצירה תשברנה.
ובנידוננו הרי ברור הדבר שצורת קבלת ההתנדבות לעזור לחולים באופן פיזי בגופם אין בכגון דא כלל משום מבזי נפשיה, וגם ליכא ח"ה משום שלא יאמרו הגוים דאין אומה זו מפרנסים ענייהם דכו"ע ידעי שזה לא משום שאין התנדבות של כח אדם מצידנו ולא משום הזנחת החולים ח"ו בלעדי זה, אלא משום שאצל השוכבים על ערס דוי חשובה כל התנדבות נוספת, ועיקר הטעם בזה שהוא דקא מבזי נפשיה בפרהסיא כדאיתא בגמ' בסנהדרין /דף כ"ו/, בודאי לא שייך על כגון דא שהמדובר בחולים ובהגשת עזרה בגוף ולא בקבלת כספים, וא"כ מותר לקבל מעכו"ם יחידי התנדבות כזאת.
שוב התבוננתי שגם הבעל אוהחה"ק נגע בחילוק האמור בספרו ראשון לציון יו"ד סי' קנ"ד סעי' ב', דכותב, דלא חיישינן להא דביבוש קצירה אלא לגבי צדקה שעושים המלך או השרים דהוו בכללות ויכריע להאריך זמן גאולתם, אבל לא בצדקה של יחיד עיין שם, וא"כ דברינו האמורים מקבלים עי"ז יותר חיזוק ויסוד.
(ו) האמור באות הקודם הוא אפילו אם נחשוב סוג התנדבות כזאת בגדר של צדקה, אבל למעשה מסתבר הדבר שזה לא נחשב בגדר של צדקה אלא הוא גמילות חסד בגוף אשר גובל יותר לגדר של מתנה שמפריש ומנדב במתנה מה שהיה יכול בזמנים אלה לעבוד עבודה בשכר במקו"א.
והיכא שעכו"ם נותן בגדר של מתנה מצינו לאחד מגדולי הראשונים שמתיר זאת אפילו בשר עכו"ם שנותן, והוא היד רמ"ה בב"ב שם ד' ו' שכותב וז"ל: הני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו צא ולמד מדניאל שקיבל מנבוכדנצר ומירמיה שקיבל מנבוזראדן ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאי דינרא קסרינא ביום אידו וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקבל לה ולא הוה שדי ליה בבירא, וכן כמה עובדי וכו' עיין שם, וא"כ אפשר ללמוד מזה דכל היכא שהנתינה וההתנדבות איננה נושאת עליה אופי של נתינת צדקה דמותרת היא.
(ז) כאשר כבו' דיבר אתי בע"פ על זה שאלתיו אם המתנדבת איננה מקבלת על כך שום שכר אפילו לא עבור אש"ל, וענה לי, שאש"ל היא כן מקבלת, ונוסף ע"ז עוד סכום זעום להוצאות, ואם ככה הדבר אם כן יש לומר שאין זה כבר אפילו גדר של התנדבות, ומצינו שלפנים היה פועל עובד רק עבור תשלום כנז', וגם כהיום הזה אפשר עוד למצוא בכזאת אצל השכבות הנמוכות ועניים נדכאים, ואין איפוא שום פקפוק לקבלתה.
בגדולה מהאמור מצאתי בשו"ת אור שמח הנדמ"ח זה עתה, בח"ב סי' מ"ח שנשאל אודות שר - עיר ששלח להמו"ץ כסף לחלקו לעניים מהעיר שלו, והשיב, דבהא דאין מקבלין צדקה מהעו"ג נראה לדון דבאדון של העיר דאית ליה רווחא מקנין העיר לא שייך זה, דוגמא לדידן דאסור לתת לעו"ג משום לא תחנם ואפ"ה בשכנו מותר מפני שהוא כמוכרו לו דבשביל זה מהנה לו העו"ג, הה"ד בזה דאין זה חסד לאומים דהוי כשכניו ומהנים לו עבור שחושש לטובתם, וזה נכון עכ"ל ע"ש [ויעוין בשו"ת ויאמר יצחק (וואליד) חיו"ד סי' צ"ט עיין שם ואכמ"ל], וא"כ מינה במכש"כ לעל כגון נידוננו שאיך שלא יהיה מהנים למתנדבת עבור עבודתה באכילה ושתיה ולינה א"כ אין זה תו חסד לאומים ולא שייך לומר שיש למנוע מלקבלה משום ח"ה או משום ביבוש קצירה ומותר לקבלה בשופי.
(ח) הט"ז ביו"ד שם בסק"א מבאר, דאם אין כוונתו של העכו"ם דוקא על ישראל, אלא הוא מצד טבעו רחמן על כל הפושט יד אין זה זכות גדול ולית ביה משום ביבוש קצירה, ומסיים בלשון וכן נ"ל עיקר. ומאריך לכתוב ולבאר בכוון זה גם בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קי"ד עיין שם, ואם כן לנידוננו אם כוונת המתנדבת היא ג"כ רק מצד טבעה הרחמן מותר לקבלה, ויעוין בשו"ת חסד לאברהם (תאומים) מהדו"ת חיו"ד סי' נ"ח שכותב להתיר אפילו אם נתינת הצדקה היא בשביל איזה צרה שינצל ממנה שרי לקבל מהם דבכה"ג אין בזה זכות ע"ש, וא"כ ה"ה בכל היכא שיש לנותן איזה פניה ולא משום לשמה ממש, נמי שרי, [ויעוין בדע"ת ה' צדקה הנדמ"ח עיין שם] ומכש"כ שהדין ככה לגבי התנדבות.
יתר על כן, נידוננו הרי ההתנדבות כוללת באמת למעשה גם לשאינם בני ברית המובאים והשוכבים בביה"ח, ופשוט.
(ט) לא אכחד מה שנשאר עדנה מקום לדון בדבר עכ"פ מצד מדת חסידות, והוא ממה שמצאתי בס' חסידים סי' שנ"ז דאיתא וז"ל: ר' אליעזר ביקש לר' צדוק אביו ליתן שכירות לרופא שלא יהא לנכרי חלק בגן עדן, שכשעושה נכרי טוב לישראל צריך לשלם לו בעוה"ז ואם לאו בעוה"ב ימעטו לישראל ויתנו לנכרי משלו או נפרעים ממנו שקבל מן הנכרי ומטיבין לאותו גוי בעוה"ז או לעוה"ב עכ"ל [יע"ש בפירוש בתיקון הגירסא] והוא ממדרש איכה פרשה א' סי' ל"א ע"ש, הרי לנו שיש לדקדק להחמיר שלא לקבל מן הנכרי שום טובה לרבות גם בעניני ריפוי, מה שהמדובר גם בנידוננו להתנדב להגיש עזרה רפואית וסעודית לחולים (הגם שלהחמיר שייך ליחיד על עצמו אבל לא להורות כן ציבור או למוסד).
אבל מלבד מה שבכגון נידוננו יש לומר שזה לא נקרא התנדבות בחנם, וכפי שביארתי לעיל. עוד זאת מצאתי בספר יפה ללב מהגר"י פלאג'י ז"ל ח"ג יו"ד סי' רנ"ד שמביא דברי הס' חסידים, ומוסיף עלה וכותב וז"ל: אלא עין רא'ה וית'ר גוים ליטול מהם שאין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל א"כ אם ישראל מקבלים מהם ישראל אומרים להון האי טובה דולכין אמרי דילנא הוא, ועוד זאת כי נודע בגוים כי הוו כגומלים שנותנים ומקבלים דין מן דין ישראלים אדום וישמעאלים וכל בית ישר' מעלים לתת להם יותר ממה שנוטלים מהם עכ"ל, ובזמנינו ובימינו וכאן בארצנו הק' נותנים להם פי עשר, ואולי פי מאה, ויותר, סיוע סעודות ורפואית בהתנדבות, ממה שקורה שנותנים הם לנו, והוא מן המפורסמות שא"צ לראיה, וא"כ אין כל מקום אפילו ממידת חסידות להחמיר בזה [וזהו חוץ ממה שכתבנו לומר לעיל באות ז' שי"ל שבנידוננו שמקבלת אש"ל אין זה בכלל התנדבות, וממילא י"ל שזהו גם בגדר של נתינת שכירות עבור כך].
(י) מכל אחד ואחד מהנימוקים שנתבארו, ועל אחת כמה בהצטרף כולם יחד, ההלכה בזה יוצאת לנו ברורה ומחוורת שאין כל בית - מיחוש מלקבל את ההתנדבות של הגויה לביה"ח לעבוד בתנאים כספיים קלים להגשת סעד וסיוע לחולי בית החולים, והוא הדין אם היתה מוכנה לעבוד בחנם לגמרי. בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודא וולדינברג.
מאמר של הרב מדן שליט"א בקובץ אסופות (בהוצאת ישיבתינו] [קיים גם באינטרנט].
וראיתי בשרית זרע אמת (חיוי סי קידף לב ע"ב) שכתב, ונלע"ד דהאי טעמא דביבוש קצירה תשברנה, הוא איסור קלוש מאד, ומשום עילה כל שהיא דחינן ליה בקום ועשה. דהיינו משום שלא לגנוב דעת הגוי, ולא אסרי ליה רבנן אלא היכא דאפשר בלאו הכי, אבל היכא דלא אפשר ליה בלאו הכי לא חששו ליה רבנן, והיינו דאמרינן בסנהדרין (כו ב) אוכלי דבר אחר (כלומר שלוקחים צדקה מן העכרים) פסולים לעדות. והני מילי בפרהסיא, אבל בצינעא לית לן בה, ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא היכא דאפשר ליה לאתזוני בצינעא ומבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא. והדבר פשוט דלא מיירי דוקא בדאיכא פקוח נפש, שא"כ פשיטא, כי מי לא ידע בכל אלה שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, אלא הכוונה שהוא דחוק בדקדוקי עניות ובזה התירו אף בפרהסיא היכא דלא אפשר בצינעא. (והוסיף שם דף קלא ע''ג), דהיינו טעמא משום שאין זה איסור ממש אלא דלאו משנת חסידים הוא להחזיק ידי הרשעים עובדי ע"ז, בקצת לחלוחית של זכות, לפי שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מהם עד שתתמלא סאתם (סוטה ט א). וכביכול יהיה הקדוש ברוך הוא מוכרח להאריך אפו עמהם, כדכתיב ארך אפים אף לרשעיס (עירובין כב א) ואמרינן התם אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, ומשלם לשונאין אל פניו להאבידו, כאדם שנושא משוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו. והכי נמי כתיב בישעיה חמה אין לי מי יתנני שמיר ושית, וכמ"ש בע"ז (ד א). ובאמת שהדבר ברור שאין אורך גלותינו תלוי אלא בנו, וכמו שאמרו (סנהדרין צח א) היום אם בקולו תשמעו, ואמרו עוד (שם צז ב) כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, ומשום הכי דחינן להאי מילתא דביבוש קצירה תשברנה משום גנבת דעת של העכים ומחלקים הצדקה לעניי ישראל ואילו היה איסור ממש היה לנו לומר שב ואל תעשה עדיף וכו'. עכת"ר
וראיתי בשרית זרע אמת (חיוי סי קידף לב ע"ב) שכתב, ונלע"ד דהאי טעמא דביבוש קצירה תשברנה, הוא איסור קלוש מאד, ומשום עילה כל שהיא דחינן ליה בקום ועשה. דהיינו משום שלא לגנוב דעת הגוי, ולא אסרי ליה רבנן אלא היכא דאפשר בלאו הכי, אבל היכא דלא אפשר ליה בלאו הכי לא חששו ליה רבנן, והיינו דאמרינן בסנהדרין (כו ב) אוכלי דבר אחר (כלומר שלוקחים צדקה מן העכרים) פסולים לעדות. והני מילי בפרהסיא, אבל בצינעא לית לן בה, ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא היכא דאפשר ליה לאתזוני בצינעא ומבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא. והדבר פשוט דלא מיירי דוקא בדאיכא פקוח נפש, שא"כ פשיטא, כי מי לא ידע בכל אלה שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, אלא הכוונה שהוא דחוק בדקדוקי עניות ובזה התירו אף בפרהסיא היכא דלא אפשר בצינעא. (והוסיף שם דף קלא ע''ג), דהיינו טעמא משום שאין זה איסור ממש אלא דלאו משנת חסידים הוא להחזיק ידי הרשעים עובדי ע"ז, בקצת לחלוחית של זכות, לפי שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מהם עד שתתמלא סאתם (סוטה ט א). וכביכול יהיה הקדוש ברוך הוא מוכרח להאריך אפו עמהם, כדכתיב ארך אפים אף לרשעיס (עירובין כב א) ואמרינן התם אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, ומשלם לשונאין אל פניו להאבידו, כאדם שנושא משוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו. והכי נמי כתיב בישעיה חמה אין לי מי יתנני שמיר ושית, וכמ"ש בע"ז (ד א). ובאמת שהדבר ברור שאין אורך גלותינו תלוי אלא בנו, וכמו שאמרו (סנהדרין צח א) היום אם בקולו תשמעו, ואמרו עוד (שם צז ב) כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, ומשום הכי דחינן להאי מילתא דביבוש קצירה תשברנה משום גנבת דעת של העכים ומחלקים הצדקה לעניי ישראל ואילו היה איסור ממש היה לנו לומר שב ואל תעשה עדיף וכו'. עכת"ר