God's Gracious Ruse

Don't miss an episode! Subscribe to the Madlik podcast: Spotify | Apple Podcasts | Google Podcasts

and Join Madlik on Clubhouse so you can participate in our weekly live discussion of the Parsha

(יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹקִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹקִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ (יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹקִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(17) Now when Pharaoh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Philistines, although it was nearer; for God said, “The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt.” (18) So God led the people round about, by way of the wilderness at the Sea of Reeds.
Now the Israelites went up armed out of the land of Egypt.

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃ (ג) וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר׃ (ד) וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכׇל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י ה' וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן׃

(1) The LORD said to Moses: (2) Tell the Israelites to turn back and encamp before Pi-hahiroth, between Migdol and the sea, before Baal-zephon; you shall encamp facing it, by the sea. (3) Pharaoh will say of the Israelites, “They are astray in the land; the wilderness has closed in on them.” (4) Then I will stiffen Pharaoh’s heart and he will pursue them, that I may gain glory through Pharaoh and all his host; and the Egyptians shall know that I am the LORD.
And they did so.

ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ, אין נבוכים אלא מטורפים שנ' מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר (יואל א). ד"א נבוכים אין נבוכין אלא מעורבבין שנ' והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה (אסתר ג). ד"א ואמר פרעה לא ידע מה אמר, אמר משה הטען ולא היה יודע להיכן מוליכן שנאמר נבוכים אין נבוכים אלא משה שנ' עלה אל הר העברים הזה הר נבו (דברים לב). ד"א ואמר פרעה לא ידע מה אמר עתידין ישראל לבכות במדבר שנ' ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו (במדבר יד). ד"א ואמר פרעה לא ידע מה אמר עתידין ישראל לנפול במדבר שנ' במדבר זה יפלו פגריכם (שם): סגר עליהם המדבר, כיון שראו ישראל את הים סוער ושונא רודף הפכו פניהם למדבר והקב"ה זמן להם חיות רעות ולא היו מניחות אותם לעבור שנ' סגר עליהם המדבר ואין סגירה אלא חיה רעה שנ' אלקי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי ואף קדמך מלכא חבולא לא עבדת (דניאל ו).

(Exodus 14:3) "And Pharaoh will say about the children of Israel: They are nevuchim in the land": "nevuchim" is "confounded," as in (Joel 1:18) "How the beasts groan! The herds of cattle navochu!" Variantly: "nevuchim" — "bewildered," as in (Esther 3:15) "And the king and Haman sat down to feast, and the city of Shushan navochah." Variantly: "And Pharaoh said": He said and he did not know what he was saying. (i.e., unbeknownst to him he was prophesying. On the surface) he was saying that Moses was leading them without knowing where — but "nevuchim" (prophetically) intimates Moses, viz. (Devarim 32:49) "Ascend the Mount Avarim, Mount Nevo, (short for 'nevuchim')." Variantly: "And Pharaoh said," without knowing what he was saying, viz.: Israel are destined to cry ("livkoth" as in "nevochim") in the desert, viz. (Numbers 14:1) "And the entire congregation lifted their voices and the people cried (vayivku)" Israel are destined to fall in the desert, viz. (Ibid. 29) "In this desert shall your carcasses fall." (Exodus, Ibid.) "The desert has closed upon them": When Israel saw the sea raging, they turned their faces to the desert (to escape), and the Holy One Blessed be He confronted them with wild beasts, which did not let them pass, viz.: "He has closed 'sagar' the desert upon them," "sagar" alluding to wild beasts, as in (Daniel 6:23) "My G d sent His messenger and closed the lions' mouth and they did not wound me."

לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל, אלא דרך המדבר. אמר הקב"ה: אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ – מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו, והן בטלים מן התורה! – אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר, והתורה נכללת בגופן. מכאן היה ר' שמעון אומר: לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושוין להם אוכלי תרומה.

(Exodus 13:17) ... "for it was near": The Holy One Blessed be He did not bring them directly to Eretz Yisrael but by way of the desert, saying: If I bring them there now, immediately each man will seize his field, and each man his vineyard and they will neglect Torah study. Rather, I will keep them in the desert forty years, eating manna and drinking from the well, and the Torah will be absorbed in their bodies. From here R. Shimon would say: The Torah was given to be expounded only by the eaters of manna, and, like them, the eaters of terumah (i.e., the Cohanim). Variantly: "for it was near": The L rd did not bring them in directly.

ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראוים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונמררו ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ושם נסהו גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל הענינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המע"ה (משלי כ״ב:י״ט) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה.

This was characteristic of the way G’d dealt with the Israelites in the desert. They were to be raised gradually to a level of trust and faith in G’d so that they would be ready to receive the Torah. This is why G’d parted the waters of the Sea of Reeds only a little at a time. This is why even at Marah where G’d had showed Moses how to make sweet water which had become bitter sweet again, G’d went to the trouble of first miraculously making that water bitter and then performing a second miracle all in order to teach the Israelites a lesson in faith (compare Mechilta Parshah 1 on Exodus 15,22, opinion of Rabbi Joshua). G’d followed the same principle when making a daily miracle in raining down manna from the heaven when He could have contented Himself with the performance of such a miracle once a week or even once a month. When the Israelites had still questioned G’d’s providence even after the miracle at Marah, the attack by Amalek which followed promptly was also a miracle designed to teach the Israelites the lesson that faith was needed to survive. [seeing the Israelites had been wrapped in the clouds of glory, it required a miracle for Amalek to locate them. Ed.] The lesson at that time was that failure to study Torah when one has the time leads to all kinds of disasters.
Solomon refers to this need for faith in Proverbs 22,19 when he says: “so that you may put your trust in the Lord, I have instructed you today, even you.” Solomon is telling his readers that whatever they have read so far in his book is meant to be of help to them in strengthening this vital element of Judaism within them. By saying “you too,” he invites the reader to attain the same level of faith in G’d that he himself felt he had acquired.

תִּינוֹק מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר? אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרוּכָּה, וְזוֹ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה. וְהָלַכְתִּי בִּקְצָרָה וַאֲרוּכָּה, כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּיסִין.

חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, הֲלֹא אָמַרְתָּ לִי קְצָרָה? אָמַר לִי: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֲרוּכָּה? נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכּוּלְּכֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם.

What is the incident with a young boy? One time I was walking along the path, and I saw a young boy sitting at the crossroads. And I said to him: On which path shall we walk in order to get to the city? He said to me: This path is short and long, and that path is long and short. I walked on the path that was short and long. When I approached the city I found that gardens and orchards surrounded it, and I did not know the trails leading through them to the city.

I went back and met the young boy again and said to him: My son, didn’t you tell me that this way is short? He said to me: And didn’t I tell you that it is also long? I kissed him on his head and said to him: Happy are you, O Israel, for you are all exceedingly wise, from your old to your young.

כשתתבונן בפעולות האלוקיות - רצוני לומר הפעולות הטבעיות - יתבאר לך מהם ערמת האלוק [*ניהול ה'] וחכמתו בבריאת בעל החיים והדרגת תנועות האיברים ושכנותם קצתם לקצתם; וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגת עניני כלל האיש ענין אחר ענין. והמשל בהדרגת הנהגותיו ושכנות האיברים - המוח מה שלפניו - רך מאד ואשר מאחריו - קשה יותר וחוט השדרה יותר קשה ממנו וכל מה שיתפשט - יתקשה; והעצבים הם כלי החוש והתנועה. והנה העצבים אשר הצטרף אליהם בהשגת החושים לבד או בתנועה קטנה שאין בה רק טורח מעט כתנועת העפעפים והלחי נולדו מן המוח; והעצבים אשר הוצרך אליהם לתנועת האיברים יצאו מחוט השדרה; וכאשר אי אפשר לעצבים מפני רכותם ואפילו היוצאים מחוט השדרה להניע הפרקים - עשה האלוק ית' תחבולה שיצאו בעצב חוטים ונמלאו החוטים ההם בשר ושבו עורק; אחר כן יצא העצב מקצה העורק וכבר החל להתקשות להתערב עמו מן החבל חתיכות קשות וישוב מיתר; וידבק המיתר באיבה ויחוסר בו אז יוכל העצב להניע האיברים על זאת ההדרגה. ואמנם זכרתי לך זה המשל האחד - להיותו הנגלה שבפליאות אשר התבארו בספר תועלות האיברים אשר הם כולם מבוארות גלויות למי שהסתכל בהם בשכל זך. וכן הערים האלוק ועשה תחבולה בכל איש מאישי בעלי היונקים להיותו כשיולד בתכלית הרכות ולא יוכל להזון במזון יבש - הוכנו לו השדים להוליד החלב כדי שיזון במזון לח קרוב ממזג איבריו עד שיתגנבו ויתקשו איביריו ראשון ראשון בהדרגה:

*מורה נבוכים תרגום מוסד הרב קוק

ON considering the Divine acts, or the processes of Nature, we get an insight into the "deity's willy graciousness" as displayed in the creation of animals, with the gradual development of the movements of their limbs and the relative positions of the latter, and we perceive also His "willy graciousness"(תחבולתו = His subterfuge) in the successive and gradual development of the whole condition of each individual. The gradual development of the animals' movements and the relative position of the limbs may be illustrated by the brain. The front part is very soft, the back part is a little hard, the spinal marrow is still harder, and the farther it extends the harder it becomes. The nerves are the organs of sensation and motion. Some nerves are only required for sensation, or for slight movements, as, e.g., the movement of the eyelids or of the jaws; these nerves originate in the brain. The nerves which are required for the movements of the limbs come from the spinal marrow. But nerves, even those that come directly from the spinal cord, are too soft to set the joints in motion; therefore God made the following arrangement: the nerves branch out into fibres which are covered with flesh, and become muscles: the nerves that come forth at the extremities of the muscles and have already commenced to harden, and to combine with hard pieces of ligaments, are the sinews which are joined and attached to the limbs. By this gradual development the nerves are enabled to set the limbs in motion. I quote this one instance because it is the most evident of the wonders described in the book On the use of the limbs; [Galen De usu partium humani corporis i.17; ii.3] but the use of the limbs is clearly perceived by all who examine them with a sharp eye. In a similar manner did God provide for each individual animal of the class of mammalia. When such an animal is born it is extremely tender, and cannot be fed with dry food. Therefore breasts were provided which yield milk, and the young can be fed with moist food which corresponds to the condition of the limbs of the animal, until the latter have gradually become dry and hard.

[weaning as an example of gradual transition and planned obsolescence]

The Arabic word translated as "grace'" reads lutf. A very slight emendation would alter it into talattuf, a rarer word, which also makes sense, and perhaps even better sense. In that case the translation of the passage would read: "The wily graciousness, or "wily and gracious arrangements" used by the Creator, etc.* Now the noun talattuf and the corresponding verb talattafa occur altogether, in III 32, six times, in the different contexts; one of these calls to mind the text of Alexander that has just been quoted.(There is a possibility that, in the copy of the treatise On the Principles of the Al available to him, Maimonides may have read talațtuf instead of lutf. But this is a secondary point; the probability that this chapter of the Guide was influenced by the treatise is very strong even without this assumption.

* Wily graciousness or "gracious ruse" being the terms used in the present translation of the Guide to render talattuf. My choice of the expression has been influenced by the fact that, in his Hebrew translation of the Guide Samuel Ibn Tibbon, who may have been influenced by the fact suggested in III 32 that some persons (not Maimonides himself) might impute to God the use of a strategem (hila), renders talattuf by orma (cunning," ruse'"). Both this Hebrew word and the allusion to the notion of God's recurring to strategems call to mind Hegel's expression: "the ruse of reason'-List der Vernunft."

From The Guide of the Perplexed, Vol. 1 11/15/74 Edition by Moses Maimonides (Author), Shlomo Pines (Author), Leo Strauss (Author) and The Guide of the Perplexed, Vol. 2 1st Edition by Moses Maimonides (Author), Shlomo Pines (Translator), Leo Strauss (Introduction) Vol I p lxxii and Volume 2 p 525

והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום - ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח האלוק 'משה רבנו' לתתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בידיעתו ית' - כמו שבאר ואמר "אתה הראת לדעת וגו'" וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'" ולהנתן לעבודתו - כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" ואמר "ועבדתם את ה' אלוקיכם" ואמר "ואותו תעבודו" - והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילים בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה - להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם והעבודים והפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לכוכבים (כמו שבארנו) - לא גזרה חכמתו ית' ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל; והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת האלוק ויאמר האלוק צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה: ומפני זה השאיר ית' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו ית' וצונו לעשותם לו ית'. וצוונו לבנות היכל לו "ועשו לי מקדש" ושיהיה המזבח לשמו "מזבח אדמה תעשה לי" ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" ושישתחוו לו ושיקטירוהו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו "זובח לאלוקים יחרם וגו'" "כי לא תשתחוה לאל אחר". והפריש 'כהנים' לבית ה'מקדש' ואמר "וכהנו לי" וחיב שייוחדו להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו והם מתנות ה'לוים וה'כהנים'. והגיע בזאת

הערמה האלוקית

שנמחוה זכר 'עבודה זרה' והתקימה הפינה הגדולה האמיתית באמונתו והיא מציאות האלוק ואחדותו; ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודתו זולתם: ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחילת מחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות עצומות ומבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונות לעצמם אבל הם מפני דבר אחר כאילו הם תחבולה שעשה העלוה לנו להגיע אל כונתו הראשונה? ואי זה מונע היה אצלו ית' לצוות לנו כונתו הראשונה ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכונה השניה? - שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ותגלה לך אמיתת מה שעוררתיך עליו. והוא שכבר בא ב'תורה' כמו זה הענין בשוה - והוא אמרו "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא וגו' ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף". וכמו שהסב האלוק אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה מפני יראת מה שלא היו גופותם יכולים לסבלו לפי הטבע אל דרך אחרת עד שתגיע הכונה הראשונה - כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלו לפי הטבע שתגיע הכונה הראשונה והיא - השגתו ית' והנחת 'עבודה זרה'. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם 'ילידי הענק' פתאום כן אין בטבעו שיגדל על מינים רביםמן העבודות ומעשים מורגלים שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת האלוק להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה - כמו שנודע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וסיכה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יוליד רוך לב - ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות וכל זה היה במצות אלוקיות על ידי משה רבינו' "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו - את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה" - כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלוקית עד שישארו עם מין המעשה המורגל כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכונה הראשונה. ושאלתך "אי זה מונע היה לאלוק מצוותנו כונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה?" תחיב זאת השאלה השנית ויאמר לך ואי זה מונע היה לאלוק שינחם 'דרך ארץ פלישתים' ויתן להם יכולת להלחם ולא היה צריך לזה הסיבוב ב"עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה"? וכן תחיב שאלה שלישית - על סיבת היעודים הטובים אשר יעד על שמירת המצוות והיעודים הרעים אשר יעד על העברות ויאמר לך אחר שכונת האלוק הראשונה ורצונו היה שנאמין זאת התורה ונעשה ככל הכתוב בה למה לא נתן לנו יכולת לקבלה ולעשותה תמיד ולא היה עושה לנו תחבולה להיטיב לנו אם נעבדהו ולהנקם ממנו אם נמרהו? ולעשות הטובות ההם כולם והנקמות ההם כולם? - כי זאת גם כן תחבולה שעשה האלוק לנו עד שיגיע ממנו אל כונתו הראשונה - ואי זה מונע היה אצלו לתת רצון במעשי העבודה אשר רצה וריחוק העברות אשר מאסם טבע מוטבע בנו?: והתשובה על אלו השאלות השלש וכל מה שהוא ממינם - תשובה אחת כוללת והיא שהאותות כולם אף על פי שהם שינוי טבע איש אחד מאישי הנמצאות אך טבע בני אדם לא ישנהו האלוק כלל על צד המופת. ומפני זה השורש הגדול אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'" ומפני זה באה המצוה והאזהרה והגמול והעונש. וכבר בארנו זאת הפינה במופתיה במקומות רבים מחיבורינו. ולא אמרתי זה מפני שאני מאמין ששינוי טבע כל אחד מבני אדם קשה עליו ית' אך הוא אפשר ונופל תחת היכולת אלא שהוא לא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו לעולם כפי הפינות התוריות; ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל איש מבני אדם למה שירצהו ית' מן האיש ההוא היה בטל שליחות הנביאים ונתינת התורה כולה:

It is, namely, impossible to go suddenly from one extreme to the other: it is therefore according to the nature of man impossible for him suddenly to discontinue everything to which he has been accustomed. Now God sent Moses to make [the Israelites] a kingdom of priests and a holy nation (Exod. 19:6) by means of the knowledge of God. Comp. "Unto thee it was showed that thou mightest know that the Lord is God (Deut. 4:35); "Know therefore this day, and consider it in thine heart, that the Lord is God" (ibid. 5:39). The Israelites were commanded to devote themselves to His service; comp. "and to serve him with all your heart" (ibid. 11:13); "and you shall serve the Lord your God" (Exod. 23:25); "and ye shall serve him" (Deut. 13:5). But the custom which was in those days general among all men, and the general mode of worship in which the Israelites were brought up, consisted in sacrificing animals in those temples which contained certain images, to bow down to those images, and to burn incense before them; religious and ascetic persons were in those days the persons that were devoted to the service in the temples erected to the stars, as has been explained by us. It was in accordance with the wisdom and plan of God, as displayed in the whole Creation, that He did not command us to give up and to discontinue all these manners of service; for to obey such a commandment it would have been contrary to the nature of man, who generally cleaves to that to which he is used; it would in those days have made the same impression as a prophet would make at present if he called us to the service of God and told us in His name, that we should not pray to Him, not fast, not seek His help in time of trouble; that we should serve Him in thought, and not by any action. For this reason God allowed these kinds of service to continue; He transferred to His service that which had formerly served as a worship of created beings, and of things imaginary and unreal, and commanded us to serve Him in the same manner; viz., to build unto Him a temple; comp. "And they shall make unto me a sanctuary" (Exod. 25:8); to have the altar erected to His name; comp. "An altar of earth thou shalt make unto me" (ibid. 20:21); to offer the sacrifices to Him; comp. "If any man of you bring an offering unto the Lord" (Lev. 1:2), to bow down to Him and to burn incense before Him. He has forbidden to do any of these things to any other being; comp. "He who sacrificeth unto any God, save the Lord only, he shall be utterly destroyed" (Exod. 22:19); "For thou shalt bow down to no other God" (ibid. 34:14). He selected priests for the service in the temple; comp. "And they shall minister unto me in the priest's office" (ibid. 28:41). He made it obligatory that certain gifts, called the gifts of the Levites and the priests, should be assigned to them for their maintenance while they are engaged in the service of the temple and its sacrifices. By this Divine plan it was effected that the traces of idolatry were blotted out, and the truly great principle of our faith, the Existence and Unity of God, was firmly established; this result was thus obtained without deterring or confusing the minds of the people by the abolition of the service to which they were accustomed and which alone was familiar to them. I know that you will at first thought reject this idea and find it strange; you will put the following question to me in your heart: How can we suppose that Divine commandments, prohibitions, and important acts, which are fully explained, and for which certain seasons are fixed, should not have been commanded for their own sake, but only for the sake of some other thing: as if they were only the means which He employed for His primary object? What prevented Him from making His primary object a direct commandment to us, and to give us the capacity of obeying it? Those precepts which in your opinion are only the means and not the object would then have been unnecessary. Hear my answer, which win cure your heart of this disease and will show you the truth of that which I have pointed out to you. There occurs in the Law a passage which contains exactly the same idea; it is the following: "God led them not through the way of the land of the Philistines, although that was near; for God said, Lest peradventure the people repent when they see war, and they return to Egypt; but God led the people about, through the way of the wilderness of the Red Sea," etc. (Exod. 13:17). Here God led the people about, away from the direct road which He originally intended, because He feared they might meet on that way with hardships too great for their ordinary strength; He took them by another road in order to obtain thereby His original object. In the same manner God refrained from prescribing what the people by their natural disposition would be incapable of obeying, and gave the above-mentioned commandments as a means of securing His chief object, viz., to spread a knowledge of Him [among the people], and to cause them to reject idolatry. It is contrary to man's nature that he should suddenly abandon all the different kinds of Divine service and the different customs in which he has been brought up, and which have been so general, that they were considered as a matter of course; it would be just as if a person trained to work as a slave with mortar and bricks, or similar things, should interrupt his work, clean his hands, and at once fight with real giants. It was the result of God's wisdom that the Israelites were led about in the wilderness till they acquired courage. For it is a well-known fact that travelling in the wilderness, and privation of bodily enjoyments, such as bathing, produce courage, whilst the reverse is the source of faint-heartedness: besides, another generation rose during the wanderings that had not been accustomed to degradation and slavery. All the travelling in the wilderness was regulated by Divine commands through Moses; comp. "At the commandment of the Lord they rested, and at the commandment of the Lord they journeyed; they kept the charge of the Lord and the commandment of the Lord by the hand of Moses" (Num. 9:23). In the same way the portion of the Law under discussion is the result of divine wisdom, according to which people are allowed to continue the kind of worship to which they have been accustomed, in order that they might acquire the true faith, which is the chief object [of God's commandments]. You ask, What could have prevented God from commanding us directly, that which is the chief object, and from giving us the capacity of obeying it? This would lead to a second question, What prevented God from leading the Israelites through the way of the land of the Philistines, and endowing them with strength for fighting? The leading about by a pillar of cloud by day and a pillar of fire by night would then not have been necessary. A third question would then be asked in reference to the good promised as reward for the keeping of the commandments, and the evil foretold as a punishment for sins. It is the following question: As it is the chief object and purpose of God that we should believe in the Law, and act according to that which is written therein, why has He not given us the capacity of continually believing in it, and following its guidance, instead of holding out to us reward for obedience, and punishment for disobedience, or of actually giving all the predicted reward and punishment? For [the promises and the threats] are but the means of leading to this chief object. What prevented Him from giving us, as part of our nature, the will to do that which He desires us to do, and to abandon the kind of worship which He rejects? There is one general answer to these three questions, and to all questions of the same character: it is this: Although in every one of the signs [related in Scripture] the natural property of some individual being is changed, the nature of man is never changed by God by way of miracle. It is in accordance with this important principle that God said, "O that there were such an heart in them, that they would fear me," etc. (Deut. 5:26). It is also for this reason that He distinctly stated the commandments and the prohibitions, the reward and the punishment. This principle as regards miracles has been frequently explained by us in our works: I do not say this because I believe that it is difficult for God to change the nature of every individual person; on the contrary, it is possible, and it is in His power, according to the principles taught in Scripture; but it has never been His will to do it, and it never will be. If it were part of His will to change [at His desire] the nature of any person, the mission of prophets and the giving of the Law would have been altogether superfluous.

עולה והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה' ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו אלה דבריו ובהם האריך והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה אבל תוסיף מכאוב כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה והם עצמם כך הם נוהגים כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ועושי העגל זבחו לו והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד) ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד) ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה כן לקרבה אל האלקים כדי שיחול עליו הדבור ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב) וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה

A BURNT-OFFERING.
Now this verse mentions a reason for the offerings, namely, that they are a fire-offering, of a pleasing odor unto the Eternal. The Rabbi [Moshe ben Maimon] wrote in the Moreh Nebuchim that the reason for the offerings is because the Egyptians and the Chaldeans in whose lands the children of Israel were strangers and sojourners, used always to worship the herd and the flock, the Egyptians worshipping the sheep and the Chaldeans worshipping the demons whom they imagined as assuming the form of goats. To this day men of India never slaughter the herd. It was for this reason that He commanded [Israel] to slaughter these three species [of cattle: the herd, the flock, and the goats], to the Revered Name, so that it be known that the very act which the idol-worshippers considered to be the utmost sin [i.e., slaughtering the above species], that same act should be done as an offering before the Creator, and through it Israel’s sins would be forgiven. For such is the way to cure people of false beliefs, which are the diseasees of the human soul, for all diseases and sicknesses are healed by medicines which are antithetical to them. These are the words [the Rabbi Moshe ben Maimon], and he expounded them at great length.
But these words are mere expressions, healing casually a severe wound and a great difficulty, and making the table of the Eternal polluted,
[as if the offerings were intended only] to remove false beliefs from the hearts of the wicked and fools of the world, when Scripture says that they are the food of the offering made by fire, for a pleasing odor. Moreover, [if the offerings were meant to eliminate] the foolish [ideas] of the Egyptians, their disease would not thereby be cured. On the contrary, it would increase the cause of sorrow, for since the intention of the above-mentioned wicked ones was to worship the constellations of the sheep and the ox, which according to their opinion possess certain powers [over human affairs], and which is why they abstain from eating them in deference to their power and strength, then if these species are slaughtered to the Revered Name, it is a mark of respect and honor to [these constellations]. These worshippers themselves were in the habit of so doing, as He has said, And they shall no more sacrifice their sacrifices unto the satyrs, and those who made the [golden] calf sacrificed to it. Now the Rabbi [Moshe ben Maimon] mentions that the idol-worshippers used to sacrifice to the moon on the days of new-moon, and to the sun when it rose in a particular constellation known to them from their books. The disease of idolatry would surely have been far better cured if we were to eat [these animal-deities] to our full, which would be considered by them forbidden and repugnant, and something they would never do!
Furthermore, when Noah came out of the ark with his three sons, there were as yet no Chaldeans or Egyptians in the world, yet he brought an offering, which was pleasing to G-d, as concerning it Scripture says, And the Eternal smelled the pleasing odor, and on account of it He said in His heart, ‘I will not again curse the ground any more for man’s sake.’ Abel likewise brought of the first-born of his flock and of the fat thereof. And the Eternal had regard unto Abel and to his offering. Yet there was as yet not the slightest trace at all of idol-worship in the world! Balaam said, ‘I have prepared the seven altars, and I have offered up a bullock and a ram on every altar.’ His intent then was not to eradicate from [Balak’s mind] evil beliefs, nor was he commanded to bring the offerings. Instead, Balaam did so in order to approach G-d so that he would be reached by His communication. The Scriptural expression concerning the offerings is, My food which is presented unto Me for offerings made by fire, for a pleasing odor unto Me. Far be it that they should have no other purpose and intention except the elimination of idolatrous opinions from the minds of fools!
It is far more fitting to accept the reason for the offerings which scholars say, namely that since man’s deeds are accomplished through thought, speech and action, therefore G-d commanded that when man sins and brings an offering, he should lay his hands upon it in contrast to the [evil] deed [committed]. He should confess his sin verbally in contrast to his [evil] speech, and he should burn the inwards and the kidneys [of the offering] in fire because they are the instruments of thought and desire in the human being. He should burn the legs [of the offering] since they correspond to the hands and feet of a person, which do all his work. He should sprinkle the blood upon the altar, which is analogous to the blood in his body. All these acts are performed in order that when they are done, a person should realize that he has sinned against his G-d with his body and his soul, and that “his” blood should really be spilled and “his” body burned, were it not for the loving-kindness of the Creator, Who took from him a substitute and a ransom, namely this offering, so that its blood should be in place of his blood, its life in place of his life, and that the chief limbs of the offering should be in place of the chief parts of his body. The portions [given from the sin-offering to the priests], are in order to support the teachers of the Torah, so that they pray on his behalf. The reason for the Daily public Offering is that it is impossible for the public [as a whole] to continually avoid sin. Now these are words which are worthy to be accepted, appealing to the heart as do words of Agadah.

רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁגַּס לִבּוֹ עָלָיו וְהָיָה לָמֵד לֶאֱכֹל בְּשַׂר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ זֶה יִהְיֶה תָּדִיר עַל שֻׁלְחָנִי וּמֵעַצְמוֹ הוּא נָדוּר [גדור], כָּךְ לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל לְהוּטִים אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ מְבִיאִים קָרְבָּנֵיהֶם לַשְּׂעִירִים, דִּכְתִיב (ויקרא יז, ז): וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִים, וְאֵין שְׂעִירִים אֵלּוּ אֶלָּא שֵׁדִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, יז): וַיִּזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים, וְאֵין שֵׁדִים אֵלּוּ אֶלָּא שְׂעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יג, כא): וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם, וְהָיוּ מַקְרִיבִין קָרְבָּנֵיהֶם בְּאִסּוּר בָּמָּה וּפֻרְעָנֻיּוֹת בָּאוֹת עֲלֵיהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי בְּכָל עֵת קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְהֵן נִפְרָשִׁים מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם נִיצוֹלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וגו'.

Rabbi Pinhas in the name of Rabbi Levi stated: This is comparable to a king’s son who strayed and was accustomed to eat non-kosher meat. The king declared, “let him always eat at my table and on his own he will eventually become disciplined.” Similarly, because Israel was attached to idolatry in Egypt and would bring their sacrifices to the goat-demons, as it is written (Leviticus 17:7) "No longer shall you sacrifice to goat-demons, which refer to the shedim they sacrificed to (Deuternomy 32:17) "and they sacrificed to shedim", and those shedim refer to the goat-demons, as it says, (Isaiah 13:21) "and the goat [demons] shall prance there." And they would offer sacrifices on high places and retribution would befall them, the Holy One blessed be He said “let them offer sacrifices before Me at all times in the Tent of Meeting and they will be separated from idolatry and be saved.” This is the meaning of what is written (Leviticus 17:3-7): “Any man of the House of Israel who slaughters an ox or sheep or goat... and does not bring it to the entrance of the Tent of Meeting as a sacrifice to God.... that man will be cut off from among his people… so that they no longer offer their sacrifices to the goat-demons that they are wont to stray after."

cited by Abarbanel in defense of Maimonides in his intro to Leviticus

בעיקר עמד הרמב״‎ם על זה ומצא שהקדוש ברוך הוא בעצמו מרמז על כך, באומרו: ״‎וְלֹא נָחָם אֱ־לֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ־לֹקִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱ־לֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף״‎ (שמות יג, יז-יח). ופרט זה – לא ללמד על עצמו יצא – אלא ללמד על הכלל כולו: כלל היהדות, שהרבה פעמים לקח הקדוש ברוך הוא בחשבון את החשש של ״‎פן ינחם העם״‎ ודבר לפניהם בלשונם ובטעמם, בבחינת ״‎ויסב א־לוקים את העם״‎. ועל זה היו חז״‎ל אומרים: ״‎דיברה תורה כלשון בני אדם״‎ או לשון, כביכול, ״‎לשבר את האוזן״‎.

...LeNevukhei HaTekufahJewish Thought

Author:Moshe Amiel

LeNevukhei HaTekufah (“For the Confused of the Period”) is Rav Moshe Avigdor Amiel’s last work. It describes his outlook on Judaism, covering topics like belief in God, the Godliness in people, Jewish ethics, and perspectives on Jewish History.

Composed: Tel Aviv (c.1938 - c.1942 CE)

... a major guideline in Judaism, that many times God takes into account the suspicion that "the people may regret/regress" and spoke to them in their language and according to their tastes, in regard to "So God led the people round about". And in this regard the Sages said "The Torah speaks in the language of man", or in the expression, as if to say: "To break the ear".

אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁיִּשְׁמַע לְמִצְוֹתֶיךָ וְתוֹרָתְךָ וּדְבָרְךָ יָשִׂים עַל לִבּוֹ.

Happy the one who obeys [lit. listens to] Your mitzvot, who takes to heart the words of Your Torah.

Divine Condescendence

This doctrine was also held by the majority of the Church Fathers, although the term “condescendence” (synkatabasis) itself only appears in St. John Chrysostom. Thus, St. Justin Martyr (ca. 100 - ca. 165) asserts that, in His enactment of laws, God accommodated Himself (harmosamenos) to the Jewish people. Thus, sacrifices were commanded by God so that they be offered in His name rather than to idols.3 (Ch. 198).

St. Irenaeus (ca. 130 - ca. 200) deserves special mention as one of the rare instances of a Church Father who relates divine condescendence to an evolutionary concept of the Hebrew people, in which they pass gradually as a collective entity from an infantile to an adult state. In the modern world, in which cultural evolution is largely taken for granted, this idea is of course quite a familiar one, but it was not so during the period under review. Irenaeus is therefore an exception; for him, man is like a little child who gradually grows to attain the perfection of adulthood. God, for His part, in order to better educate mankind, Himself becomes a small child sharing the human condition.4

Tertullian (ca. 155 - ca. 220) takes up the same theme, offering further examples. The law of retaliation, of an eye for an eye and a tooth for a tooth, limited violence by creating a salutary fear of reprisals, while at the same time awaiting a more perfect law in which vengeance would be reserved to God. Much the same applies to the laws concerning sacrifice: “God did not want them for Himself, but He was moved by His solicitude for a people given to idolatry and disobedience. He wished to attach them to Himself by arrangements similar to those in force in contemporary paganism, but with a view to turning them from their idolatry. Furthermore, He prescribed that the sacrifices be offered to Himself, as if He desired them, in order that the people not sin by offering sacrifices to idols.”10 Origen (ca. 185 - ca. 255) adds some interesting refinements to the work of his predecessor. Certain rites having to do with divination (the Ephod, the Urim and Tummim), as well as some of the prodigies performed by the prophets with the help of their oracles, were not introduced for their own sake. Rather, they were a sort of concession to the people, so that in their eyes their religion was no less well provided than that of their neighbors.11 In the same way, the choice of animals to be burnt as offerings was fixed by the fight against idolatry; one could not easily idolize animals which one had oneself slaughtered.12 We shall encounter a similar idea in Maimonides.

See: DIVINE CONDESCENDENCE ( SYNKATBIS) AS A HERMENEUTIC PRINCIPLE OF THE OLD TESTAMENT IN JEWISH A N D CHRISTIAN TRADITION By FRANCOIS DREYFUS