כְּהָדָא דְתַנִּי. כָּל־הָרוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִנְהוֹג כְּחוּמְרֵי בֵית שַׁמַּי וּכְחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל עַל זֶה נֶאֱמַר וְהַכְּסִיל בַּחוֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ. כְּקוּלֵּי אֵילּוּ וּכְקוּלֵּי אֵילּוּ נִקְרָא רָשָׁע. אֶלָּא אוֹ כְדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי כְקוּלֵּיהֶם וּכְחוּמְרֵיהֶן. אוֹ כְדִבְרֵי בֵית הִלֵּל כְקוּלֵּיהֶן וּכְחוּמְרֵיהֶן. הָדָא דְתֵימַר עַד שֶׁלֹּא יָצָאת בַּת קוֹל. מִשֶׁיָּצָאת בַּת קוֹל לְעוֹלָם הֲלָכָה כְדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְכָל־הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל חַייָב מִיתָה. תַּנֵּי יָֽצְתָה בַּת קוֹל וְאָֽמְרָה. אֵילּוּ וְאֵילּוּ דִבְרֵי אֱלֹהִים הֵן. אֲבָל הֲלָכָה כְבֵית הִלֵּל. אֵיכָן יָצָאת בַּת קוֹל. רִבִּי בֵּיבַי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּיַבְנֶה יָצָאת בַּת קוֹל.
In this matter, it was stated: “About anybody who wanted to take upon himself the stringencies both of the House of Shammai and the House of Hillel it was said: ‘The silly one walks in darkness’. The leniencies of both of them, he is called wicked. Either following the words of the House of Shammai in their leniencies and stringencies, or following the words of the House of Hillel in their leniencies and stringencies.” That is, before there came the disembodied voice. But after the disembodied voice was heard, “practice follows the House of Hillel forever.” And any who transgress the words of the House of Hillel are deserving of death. It was stated: There came the disembodied voice and said: Both of them are the words of God, but practice follows the House of Hillel. Where was the disembodied voice heard? Rebbi Bebai in the name of Rebbi Joḥanan: The disembodied voice was heard at Yabneh.
רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז ג) ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים ימי חייך בעולם הזה כל ימי חייך להביא את ימות המשיח [העולם הבא] – בתוספתא, במדרשי ההלכה ובשני התלמודים מצויות הרחבות למסורת זו ועיקרן ויכוח בין בן זומא וחכמים, ובו בן זומא מבקש להוכיח מכתובים שונים שלימות המשיח לא יזכירו עוד את יציאת מצרים, והכתוב "כל ימי חייך" אין כוונתו אלא לרמוז שיש להזכיר את יציאת מצרים אף בלילות. לעומתו החכמים מבקשים להוכיח שהכתוב "כל ימי חייך" מלמדנו שלימות המשיח יזכירו את יציאת מצרים, אמנם כטפלה לגאולה מן המלכויות. הוויכוח אינו מתנהל על הזכרת יציאת מצרים בליל פסח, אלא על הזכרת יציאת מצרים בכל לילות השנה: "מזכירין יציאת מצרים בלילות". בליל פסח מזכירים את יציאת מצרים בקידוש ובסיפור יציאת מצרים, ופשוט שחכמים אינם חולקים על כך. רש"י והרמב"ם, ובעקבותיהם מפרשים מאוחרים יותר, מפרשים שהמחלוקת בין בן זומא לחכמים נסובה על השאלה אם יש לקרוא בקריאת שמע בערב אף את פרשת ציצית המסתיימת בפסוק: "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם" (במדבר טו מא), אלא שבספרות התנאית מקובלת ההנחה שאין קוראים את פרשת ציצית בערב (ספרי במדבר, פיס' קטו עמ' 126; משנה, פ"ב מ"ב), ואף בימי האמוראים לא קראו בארץ ישראל בערב את פרשת ציצית, שאין לילה זמן ציצית; משום כך פירשו שני גדולי תורה מן האחרונים, והסכימו עמם חוקרים בימינו, כי הכוונה להזכרת יציאת מצרים בברכה שלאחר קריאת שמע אשר בה משולבים דברים על יציאת מצרים. אילו התכוונה המשנה למסור לנו דברי מחלוקת על קריאת פרשת ציצית הייתה אומרת "קורין פרשת ציצית בלילה" או "קורין פרשת ויאמר בלילה" או בדומה לכך, כשם שאמור להלן במשנה פ"ב מ"ב: "ויאמר אינו נוהג אלא ביום". זאת ועוד; במשנה ד בפרקנו המשנה דנה בברכות שנאמרות בקריאת שמע "לפניה" ו"לאחריה"; במשנה ה, היא המשנה שאנו דנים בה, נאמר "מזכירין יציאת מצרים בלילות", ויש להניח שהיא ממשיכה לדון בברכות שלפניה ושלאחריה ולא בקריאת שמע גופה. יש להניח כי רבי אלעזר בן עזריה היה מזכיר את יציאת מצרים בברכה שלאחר קריאת שמע כל ימי חייו ולא המתין עד שהתקרב לגיל שבעים שנה, עד לאותה שעה שאחד מצעירי חכמי יבנה, בן זומא, ידרוש במקרא ויחדש שיש להזכיר את יציאת מצרים בלילות. במונח "זכיתי" התחבטו פרשנים וחוקרים. היו שראו בכך ראיה לחשיבות המדרש כיוצר ומחדש את ההלכה, והיו שהדגישו את ההפסד והצער שנגרם לחכם שלא עמד עד עתה על ההלכה. יש מפרשים שעד שדרשה בן זומא לא התקבלה הדעה להלכה, ויש מפרשים שהדעה כי חובת הזכרת יציאת מצרים היא מן התורה לא התקבלה. אנו מעדיפים את הפירוש הראשון מכיוון שגם לאחר הדרשה אין כאן "דבר תורה", ואין זו דרשה היוצרת הלכה אלא דרשה הבאה לקיים הלכה ידועה. עם זאת, המשנה מלמדת מה רב היה משקלה של הדרשה. אמנם היא לא יצרה דעות הלכתיות, אך היה לה משקל רב בהתפשטות ההלכה ובקביעתה. המשנה מעמידה את הוויכוח ההלכתי כאילו הוא תלוי בפסוקים, אבל זו העמדה ספרותית בלבד. הוויכוח הוא הלכתי ורעיוני, והבאת הפסוקים טפלה לו. המחקר בן זמננו נוקט באבחנות בין דרשה היוצרת הלכה לבין דרשה המקיימת הלכה, שהיא בבחינת אסמכתא בלבד. חלוקה זו שרירותית וסכמטית, והדיון לפנינו יוכיח מה חשיבותה של דרשה, אף שהיא מהסוג השני בלבד. אשר למונח עצמו, "לא זכיתי", הוא מופיע בספרות חז"ל בשתי משמעויות. האחת, הפשוטה, היא הפסד אישי: "הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר הזה בלתי היום" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא בא, טז, עמ' 59), וכן: "...איני מברך שלא זכיתי לבן" (בבלי, פסחים קיט ע"ב). אבל במדרשי ההלכה המונח מופיע פעמים רבות במשמעות נוספת, "לא למדתי מהכתוב", ועל כן יש צורך בדרשה אחרת או בקל וחומר, כגון " 'והעברת כל פטר רחם', אין העברה אלא הפרשה, וכן הוא אומר... לא זכיתי מן הדין: נאמר כאן עברה, ונאמר להלן עברה, מה עברה האמורה כאן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו, אף עברה האמורה להלן דין הוא שלא תהא קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא בא, עמ' 70). אם הלימוד הראשון מקל וחומר אינו תקף, ניתן להביא קל וחומר אחר. המונח "לא זכיתי" מסמן את ההכרה בחולשתו של הלימוד הראשון ותו לא, וכן במקורות נוספים. על כן גם כאן אפשר לפרש בפשטות: "לא זכיתי" להוכיח זאת כך, אוכיח זאת אחרת. אין לתלות במונח משמעויות נוספות.