Save " שמות - תעבדון את האלוקים "
שמות - תעבדון את האלוקים
נק' הגאולה זה השראת השכינה - הרמב"ן. הספר מסתיים בהשראת השכינה במשכן - אז נחשבים גאולים.
"נעשה אדם" שנחרב בדור המבול והפלגה, אברהם אבינו מקים אותו וקורא בשם השם - בונה מחדש את צורת האדם. מי האיר ממזרח. האור הזה נקבע בספר שמות בו יוצאים מגלות לגאולה.
התהליך לא פשוט, בגלות מצרים בני ישראל איבדו את מעלת אבותיהם והשבטים, צורת אדם. איבדו את השמות - כל המאורעות הם אנונימים. אחרי שבתחילת הפרשה מופיעים השבטים, מוזכרים רק "בני ישראל", "איש מבית לוי". משה רבינו הוא הראשון שמופיע עם שמו.
בני ישראל היו בתפיסה כ"כ רחוקה, שהנושא הגאולי לא דיבר אליהם. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". זה לא רק השעבוד הפיזי - שגם הוא קשה, ואין פנאי, אלא גם התפיסה. רש"י אומר "כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ". המבט קצר. תפיסת העולם שלהם הייתה תפיסת מצרים - תפיסה של קוצר רוח.
בקהלת ג' יט', שיש האומרים "כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל". ושלמה המלך אומר שיש לדעת שיש הבדל. "מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֙וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ". גם לבהמה יש רוח, יש בה גם כוחות וטבעים שדוחפים ומניעים אותה. היא יכולה ללכת רחוק מאוד כדי לממש את הדחפים שלה - אבל הם בסוף כולם נשארים באדמה, לא מתרוממים. המציאות שלה כולה היא גשמית. אבל האדם לא כך. רוח האדם עולה למעלה. הכוחות והדחפים של האדם צריכים לרומם אותו למעלה. שהחיים והכוחות פה הם כלים למצות את כוחות הבחירה - לממש כלפי מעלה, לא רק כדי לחיות את הרגע, רק את העולם הזה.
"וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם". השכינה ששורה במשכן - זו פונקציה של השכינה ששורה אצל כל אחד ואחד מבני ישראל. "דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ - בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. האדם משעבד את כל כוחותיו לקב"ה. הנצי"ב אומר בתחילת בראשית, שאצל הבהמה כתוב "תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙", וגם אצל האדם כתוב "וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה". מה ההבדל? שאצל הבהמה "תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙... וַֽיְהִי־כֵֽן" לעומת, "וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה". אצל האדם יש קודם כל נשמת חיים - שזה מה שקובע את היעד.
מצרים - התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. המרחק מהראש לאדמה הוא שווה בכל נקודה בגוף, הולך על גחון. לעומת זאת האדם, עומד על הרגלים בארץ וראשו בשמים.
העבודה הקשה - זה הקוצר רוח. ההסתכלות שהאדם פה הוא זמני, אז הוא רוצה לספק את צרכיו כאן ועכשיו. לעומת "מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה". החיים פה אכן זמניים אבל כדי למלא את ייעודינו, לשפר את העולם, להכניס את כוחות הגוף למימד של קדושה.
(ח) וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ (ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ (י) וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃
(8) I have come down to rescue them from the Egyptians and to bring them out of that land to a good and spacious land, a land flowing with milk and honey, the region of the Canaanites, the Hittites, the Amorites, the Perizzites, the Hivites, and the Jebusites. (9) Now the cry of the Israelites has reached Me; moreover, I have seen how the Egyptians oppress them. (10) Come, therefore, I will send you to Pharaoh, and you shall free My people, the Israelites, from Egypt.” (11) But Moses said to God, “Who am I that I should go to Pharaoh and free the Israelites from Egypt?” (12) And He said, “I will be with you; that shall be your sign that it was I who sent you. And when you have freed the people from Egypt, you shall worship God at this mountain.”
(א) ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות רבו הפירושים במקרא הזה. והנכון על דרך הפשט, כי הקב''ה אמר למשה שני דברים, שירד להצילו מיד מצרים, והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני (שמות ג׳:ח׳): ומשה נתירא משתיהן, ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה, אני שפל אנשים רועה צאן והוא מלך גדול, ואם אומר אליו לעזוב את העם כלו יהרגני, כענין שאמר שמואל ושמע שאול והרגני (שמואל א ט״ז:ב׳) ואמר עוד מי אנכי כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים, כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם, כאשר אמרת להעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל מקום הכנעני: כי ההצלה מיד פרעה אינה תלויה בהם, אם ישמע פרעה יקל עולו מעליהם ויצילם, או יגרשם מארצו על כרחם ועוד כי הם עצמם ישמעו אל כל אדם בזה, כי מי האדם שלא ירצה לצאת מעבודה קשה שאין כמוה, אבל העלייה לארץ הכנעני לא ישמעו בה. וכן היה הדבר שהיתה מלחמת העמים ההם קשה עליהם מתחילה ועד סוף ופחדתם ממנה במצרים ובמדבר: זאת יראתו של משה רבינו מפרעה ופחדתו מהם ועל שתיהן ענהו ה', אמר לו אל תירא מפרעה כי אני אהיה עמך להצילך וזה לך האות אל העם כי אנכי שלחתיך אליהם, כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ומאז יקבלו עבודת השם ללכת אחרי מצותו, וגם בך יאמינו לעולם (להלן י''ט ט'), ואחריך ירוצו לכל מקום אשר תצום והנה נגליתי לך בהר הזה בלבת אש, כי כן יהיה בעיני כל העם בעבדם אותי בהר הזה: והנה למשה אות במה שלא יפחד מפרעה כיון שהבטיחו להצילו, ולישראל יהיה להם אות שלא יפחדו מן העמים בבואם אל הר סיני כי לצאת ממצרים ברצון פרעה אל מקום קרוב דרך ג' ימים לזבוח לאלהים בודאי ישמעו ויעשו כן בין ברצונם בין שלא ברצונם: ועל דרך האמת, וזה לך האות כמו זה לי עשרים שנה (בראשית לא מא) ואמר כי אהיה עמך והנה לך האות אות הברית שאהיה עמך תמיד, כדרך אני הנה בריתי אתך (שם יז ד), כי אנכי השולח אותך שתעבדו את האלהים בהר הזה, ואז אעלה גם אנכי בקרב העם הזה אל המקום אשר הכינותי (שמות כ״ג:כ׳):
(1) AND HE SAID: BECAUSE I WILL BE WITH THEE; AND THIS SHALL BE THE TOKEN UNTO THEE, THAT I HAVE SENT THEE: WHEN THOU HAST BROUGHT FORTH THE PEOPLE OUT OF EGYPT, YE SHALL SERVE G-D UPON THIS MOUNTAIN. Explanations of this verse are numerous. The correct interpretation in line with the simple meaning of Scripture is that the Holy One, blessed be He, had said two things to Moses. [First], He would come down to deliver them out of the hand of the Egyptians. This might mean that He will deliver them out of their hands while they will remain in the land of Goshen itself or in some place nearby. Therefore, He further promised to bring them up out of that entire land to the place of the Canaanite.But Moses was fearful of both [promises], saying, “Who am I, that I should go unto Pharaoh? I am but a humble person, a keeper of the flock, and he is a great king. If I will tell him to let the people go altogether, he will kill me.” This is similar in meaning to that which Samuel said. And if Saul hear it, he will kill me. And Moses said further, “Who am I … that I should bring forth the children of Israel out of Egypt, as Thou didst tell me to bring them up to the land of Canaan. Surely this great nation is a wise and understanding people, and they will not hold me in sufficient esteem to go after me to the land of nations greater and mightier than they, as Thou hadst said, to bring them up … unto a good and large land … unto the place of the Canaanite. The delivery from the hand of Pharaoh — whether he will listen and lighten his yoke from upon them and thus deliver them [from bondage], or drive them out of his land against their will — is not dependent on them. Besides, they themselves will listen to any one on this matter — for what man is there who would not want to go out from unparalleled cruel bondage — but they will not give heed to go up to the land of Canaan.” Such indeed was the case. The war against those nations [in the land of Canaan] was hard on them from beginning to end, and they feared it while still in Egypt and later when they were in the desert. This then was the fear of Moses our teacher, of Pharaoh, and his apprehension of the children of Israel.And the Eternal answered him on both matters. He said to him: “Do not fear Pharaoh for I will be with thee to save thee. And this shall be the token unto thee for the people that I have sent thee to them, for when thou hast brought forth the people out of Egypt, ye shall serve G-d upon this mountain. From then on, they will take upon themselves the worship of G-d and walk in His commandments, and they will also believe in thee forever, and they will run after thee wherever thou shalt command them [to go]. Now I have revealed Myself to thee on this mountain in a flame of fire, for so it will be in front of all the people when they will serve Me on this mountain.”Thus in that which he saw, there was a sign for Moses that he should not fear Pharaoh since G-d assured him his deliverance. For Israel it was to be a sign that they should not fear the nations upon their coming to Mount Sinai, for to go out from Egypt — with Pharaoh’s consent — to a nearby place a three days’ journey, they would surely give heed and do so whether willingly or unwillingly.By way of the Truth, [the mystic lore of the Cabala], ‘V’zeh’ (And this) shall be the token unto thee, is like the verse, ‘Zeh li’ (I have now been) twenty years in thy house, thus alluding to the verses, Because I will be with thee, and behold there is a sign unto thee, the sign of the covenant that “I will be with thee always,” just as it is intimated in the verse, As for Me, behold, My covenant is with thee. “It is I who send you that you should serve G-d upon this mountain, and then I too will go up in the midst of this people into the place which I have prepared.”
(א) וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהֹוָֽה׃ (ב) וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהֹוָ֖ה (מזה) [מַה־זֶּ֣ה] בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃ (ג) וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נׇס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃ (ד) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃ (ה) לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ (ו) וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃ (ז) וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃
(1) But Moses spoke up and said, “What if they do not believe me and do not listen to me, but say: The LORD did not appear to you?” (2) The LORD said to him, “What is that in your hand?” And he replied, “A rod.” (3) He said, “Cast it on the ground.” He cast it on the ground and it became a snake; and Moses recoiled from it. (4) Then the LORD said to Moses, “Put out your hand and grasp it by the tail”—he put out his hand and seized it, and it became a rod in his hand— (5) “that they may believe that the LORD, the God of their fathers, the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob, did appear to you.” (6) The LORD said to him further, “Put your hand into your bosom.” He put his hand into his bosom; and when he took it out, his hand was encrusted with snowy scales! (7) And He said, “Put your hand back into your bosom.”—He put his hand back into his bosom; and when he took it out of his bosom, there it was again like the rest of his body.—
(ב) ויאמר ה'. ...אמנם היו לאותות האלה גם איזה יחוס אל משה בדרך הרמז, ה' אמר לו מה זה בידך ויאמר מטה, כי המטה יקרא בג' לשונות מקל, מטה, משענת, המשענת עשוי לחולים ולזקנים להשען עליהם, כמ"ש אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים [זכרי"], המקל עשוי להכאה ודרך הרועים להיות בידם מקל על הצאן והכלבים והחיות רעות, והמטה היה עשר לכבוד, והיה בו ציון המעלה והמשרה וכבוד המשפחה כמו מטה לוי, מטה בית אבותם, ובאשר משה היה זקן והיה יכול לקראו בשם משענת, והיה רועה בצאן והיה יכול לקראו בשם מקל, והיה מצוין ביחוסו ומשפחתו ויוכל לקראו בשם מטה, כששאל ה' מה זה בידך השיב שאינו לא מקל ולא משענת רק מטה, עפ"ז הוכן המטה הזה לציין מעלת משה ועצמותו וגדולתו, ואחר שמשה היה איש אלהים נעשה המטה מטה האלהים לציין שבו יעשה פלאות ואותות ומופתים שזה מציין כח משה וענינו, וכבר בארנו בפי' מעשה בראשית (סוף ס"ב בהערה) שהאדם מורכב מג' חלקים המצוינים שם בשם איש, אשה, נחש, שהנשמה האלהית וחלק הרווחי והשכלי שבו הוא האיש, וכחות הנפש הנתלים בחומר היא האשה שבו יודע טוב ורע, וכחות העפריים הבשר ותאוותיו ויצרי מעלליו הוא הנחש, ומשה אשר משל על כחותיו החומריים וכולם היו קדש לה' מתרוממים מן הארצית אל הרוחנית והאלהית, אחז את הנחש בידו ובכחו ויהי למטה האלהים בידו כולו קדש הלולים, עפ"ז אמר ה' אליו:
(ג) השליכהו ארצה. אם יפנה רגע ויניח המטה מידו בל יחזיק בו בכחו הרוחני עד שיושלך ויצא מרשות משה אל דברים ארציים ולא יכניעהו בכחו השמימיי, ויהי לנחש, מתנגד אל רוחנית משה וקדושתו, עד שמשה הרוחני והאלהי נס מפנייו כי ארב עליו לנשכו ולהטיל בו ארס וחמת נחש:
(ד) ויאמר ה' שלח ידך ואחז בזנבו. שאם ישלח ידו החזקה וכחו הרוחני לאחוז בהנחש ולהכניע את החומר והיצר אל הקדושה, ולהרים אותו מעפר אל דברים שמיימים ישוב בכפו למטה האלהים ואל הקדושה, ולמדו שאם אפי' רק יאחז בו ולא יחזיק בכח, ואפי' לא יאחז רק בזנבו לא בגופו, יהיה קדש ומטה אלהים, ר"ל שאם ירים אותו מעט משפלותו יתרומם ויהיה קדש, אמנם משה הוסיף ויחזק בו בגופו לא בזנבו לבד, ולא באחיזה קצת רק החזיק בו בכח [שזה ההבדל בין אחז ובין החזיק], כי הכניס כחותיו החומריים כולם אל הקדש ויהי למטה בכפו:
(ה) למען יאמינו. שבזה יראו כי יש כח ביד האיש האלהי הוא הקדוש להרים את הנחש והרע שבו אל האלהות והרוחנית, עד שלא יעכב בידו מלהתדבק בעליונים ולעשות אותות ומופתים במטה האלהים הזה שהוא בגופו אשר נעשה קדש ורוחני, וע"כ נראה אליך ה', כי משה הכניע את הנחש שבו וגם כחות החומריות שבו נעשו קדש ורוחני ומוכרם אל הנבואה והדבוק האלהי, ואמר כי נראה אליך ה' אלהי אבותם, כי באשר האומות היו מכחישים מציאות הנבואה ואמרו שהוא מן הנמנע שהאלהים ישכין כבודו על שוכני בתי חומר לדבר עמהם, אמר שישראל הם יודעים שהנבואה אפשריית באשר הוא אלהי אבותם, והיתה הנבואה מצויה באבותם שהיו דבקים באלהים והו"ל חבור עמהם, ובא אצלם האות והמופת על הנבואה וא"צ רק שידעו שנראה אליך כי מטה האלהים בידך וכולך קדש:
(ו) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך. גם בזה הראהו למוד אחר, עפמ"ש גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית מגדל עוז שם ה' וכו', תפס במשל מלך שצוה לעבדיו לבנות לו מגדל עוז, והיו ביניהם עבדים שלא די שלא בנו עוד הרסו את הבנין, ואחרים היו שלא הרסו ולא עסקי בבנין, אמר שעונש מי שהתרפה במלאכתו שוה עם האיש משחית שעסק להרוס הבנין ולהשחיתו, והמליצה שה' צוה לכל בר האדם לבנות מגדל עוז, היינו לעסוק בבנין העולם שהוא מגדל עוז המוצב ארצה וראשו בשמים, ומפרש מהו המגדל עוז הוא שם ה', שהיא הבריאה הכללית שנוסדה ע"י שמותיו של הקב"ה, וכל בנין המגדל תלוי בשמותיו הקדושים ושהתורה הקדושה שהיא שם ה' שהיא חיות כל העולמות, ובני אדם שמקיימים התורה בונים את המגדל הנשגב כמ"ש בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ויש רשעים שעסקים להשחית את המגדל ולהרוס את העולם כמ"ש להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם, ויש שאינם משחיתים אבל מתרפים במלאכתם ואינם בונים, באר כי גם המתרפים במלאכתם הם חברים של המשחיתים, כי האדם נברא לבנות ולנטוע, ולהיות שותף לה' במעשי בראשית ע"י שיעסוק בדברים שעליהם העולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר, והראה לי ה' שכשהנוח ידו בחוקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה:
(ז) ויאמר השב וידך אל חיקך. יש הבדל בין בחיקך ובין אל חיקך, שהב' מצייר שתשאר מונח בחיק שזה ציור הרפיון מעשות דבר, אבל מלת אל מציץ ההפך שלא תשאר בחיק רק ישיב אותה אל החיק להתגבר על החיק והרפיון והעצלות, וע"ז ציין זה במ"ש ויוציאה מחיקו, שע"י שהשיב היד אל החיק התגבר על החיק ויוציאה מחיקו לגמרי לבל תשאר שם [משא"כ בפעם הראשון אמר ויוציאה שהוציאה לראותה ולא הוציאה מחיקו] ואז שבה כבשרו, בזה הראה למשה כי הוא מיוחד לבנות שם ה' ואת המגדל ושלא יתרפה ממלאכתו רגע:
במלבי"ם גם האותות שנתנו למשה באים לרמוז לנקודות האלה. שמה שאנחנו עושים פה הוא מהסתכלות על המחר. משה רבנו אומר שמות ד' א'
שמות ג' ח-יב, רמבן ג' יב "ויאמר כי אהיה עמך"... ומשה נתיירא...
ומה שמשה טוען לבנ"י "לא נראה אליך יהוה" הכוונה שבנ"י לא ירצו במעמד הר סיני, איך אלוהים יתכבד במעמד כזה.
אדם מחזיק ביד מטה - יכול להיות נחש, יכול להיות מטה האלוהים. השאלה למי אתה מחובר. שמשה רבנו עוזב את המטה - נעשה לנחש, וכאשר אפילו רק אוחז בזנבו, נעשה למטה. זו היכולת לקחת את החומר ולהכניע אותו אל הקדושה. וזה "בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלוהים"...
וזה חלק מהתשובה של הקב"ה למשה. הקב"ה כן מתעניין במעשה בני האדם. ולכן זה חשוב מה שהם עושים. יש מעמד הר סיני, ויש השראת שכינה, שאלוהים בסוף שוכן בקרבנו.