(א) וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃ (ב) רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃ (ג) יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבִנְיָמִֽן׃ (ד) דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃ (ה) וַֽיְהִ֗י כׇּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃ (ו) וַיָּ֤מׇת יוֹסֵף֙ וְכׇל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃ (ז) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃ {פ}
(ח) וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃ (ט) וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ (י) הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃ (יא) וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃ (יב) וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יג) וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ (יד) וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכׇל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כׇּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃
(טו) וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃ (טז) וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאׇבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה׃ (יז) וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ (יח) וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ (יט) וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃ (כ) וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃ (כא) וַיְהִ֕י כִּֽי־יָרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃ (כב) וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכׇל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כׇּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכׇל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃ {פ}
יש להעיר כאן שתי הערות: א. רשעות ראשונה זאת נגד היהודים, לא נגרמה על ידי שום דבר שהם עשו. פרעה לא יכול היה להאשימם באף מעשה רע. אילו היה בידו לעשות כן, לא היה נזקק ״להתחכם״ להם (פסוק י), אלא יכול היה לצאת נגדם בגלוי.
ב. רשעות ראשונה זאת נגד היהודים, הראשונה מסוגה, לא באה מתוך העם; אלא הסיתו אליה את העם מלמעלה. היה זה כלי מדיני שהמנהיג החדש השתמש בו על מנת לחזק את שלטון העריצות שלו.
אין כל חדש תחת השמש; ובדרך כלל, כל התופעות ההיסטוריות עתיקות הן כהיסטוריה עצמה. כל פעם ששליט עריץ ביקש לדכא את נתיניו, היה מוסר לידיהם עם אחר, שהם יוכלו לענותו, ובכך יקבלו פיצוי על הדיכוי הבא מלמעלה. מדיניות זו הייתה המקור לרבות מהגזירות שנועדו לענות את היהודים.
יתכן ששיקולים דומים פעלו אצל מי שעורר לחוקק חוקים קדומים אלה נגד היהודים. פרעה ביקש לפצות את העם המצרי על ששלט בהם ביד קשה. ולשם כך יצר מעמד של מנודים, שעליהם יוכלו כל שאר המעמדות להביט בבוז, וכך בבטחון עצמי, ידמו בנפשם שהם בני חורין.
עצם זה שפרעה לא מצא דבר להאשים בו את היהודים מלבד ריבוי לידותיהם, ומשום כך, בכדי להצדיק את הגזירות הקשות שהתכוון להטיל, היה עליו להזכיר נימוקים של ״טובת המדינה״, מהווה עדות גדולה על יושרם החברתי והמוסרי של היהודים.
הבה נתחכמה לו לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מלכים א ט׳:כ״א):
ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (שמות ב׳:ג׳):
ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו''ר א כט), כי הכל התחכמות עליהם שלא יודע החמס וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם (שמות ה׳:כ״א), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה:
It is for this reason that he placed a levy upon them, as it was customary that strangers in a country contribute a levy to the king, as it is mentioned in the case of King Solomon. Afterwards he secretly commanded the midwives to kill the male children upon the birthstool so that even the mothers should not know it. Following that, he charged all his people, Every son that is born, ye — yourselves — shall cast into the river. Essentially, Pharaoh did not want to charge his executioners to slay them by the decree of the king or to cast them into the river. Rather, he said to the people that whoever would find a Jewish child should throw him into the river. Should the child’s father complain to the king or to the master of the city, they would tell him to bring witnesses and then they will exact vengeance [for the crime]. Now once the king’s restriction was removed, the Egyptians would search the houses, entering them at night, and indifferent [to the cries of the parents], would remove the children therefrom. It is therefore said, And when she could no longer hide him.
It appears that this [decree to drown the Israelite children] lasted but a short time, for when Aaron was born [three years before Moses], the decree was not yet in existence, and when [shortly after] Moses was born, it appears that the decree was revoked. Perhaps it was through Pharaoh’s daughter, who, in her compassion for the child Moses, said to her father that he should not act in that way. It may be that when it became known that this decree was enacted by the king, he revoked it, or again it may be that it was revoked on account of the astrologers, as is the opinion of the Rabbis, since it was all done dexterously by them in order that the crime not be known. This is the meaning of the complaint made to Moses our teacher [by the officers of the children of Israel], Ye have made our savor to be abhorred in the eyes of Pharaoh, and in the eyes of his servants, to put a sword in their hand to slay us, meaning, “Now they will increase their hatred of us and find justification for saying that we rebel against the government, and they will then openly slay us by the sword without the necessity of doing it slyly.”