אבל נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. ואם תאמר ולידוק מינה כמי נתנה היא ואמר הוא. ותירץ הראב"ד ז"ל מההיא לא פסיקא ליה, דאיכא אדם חשוב דהויא מקודשת גמורה כדאיתא לקמן, וכן בתוס' רבותינו הצרפתים (תוס' ד"ה הא נתן). אבל רבינו אלפסי והרמב"ם (אישות פ"ג ה"ב) כתבו דנתנה היא ואמר הוא אין כאן בית מיחוש. ונראין דבריהם, דהא דאמרינן לקמן דבאדם חשוב מקודשת, היינו דוקא בשחזר הוא ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו, וכן פירש שם ר"ח ז"ל, ואם כן הוה ליה כנתן הוא ואמר הוא, אבל נתנה היא ממש ואמר הוא אינה מקודשת, והדין נותן שאם נתנה היא במה קנאה, אדרבה דמי לכי תקח אשה לאיש, והלכך נתנה היא אע"פ שאמר הוא אמירה דידיה בלא נתינה לית בה מששא ואינה מקודשת.
ואם תאמר נתן הוא ואמרה היא אמאי אינה מקודשת גמורה, דהא אמרינן לקמן בסמוך (קידושין ו, א) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ולא פירש רבי יוסי (הגלילי) אומר דיו, ותירצו בתוס' דהכא בשלא דברו מעיקרא בעסקי קדושין כלל, אלא השתא הוא דאמרה ליה תן לי דינר ואתקדש אני לך, ונתן לה ולא פירש, דהא לא אמר איהו מידי לא השתא ולא מעיקרא. והא דאמרינן לקמן (קידושין ו, ב) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב, דוקא בשחזר הוא ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי במנה זה שאני נותן לזה, הא נתן ולא פירש אינה מקודשת, ואע"פ שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמו שפירש דמי. מכל מקום העדאת עדים בעינן. דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, אם כן כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קדושין, אע"פ שהוא מוכח דלשם קדושין נתן לה כמו שאמרה, אפילו הכי אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות, אלא שהם דנין כונת הלב ואין כאן עדות, אבל בשהיו עסוקין באותו ענין, כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא, הרי זה כאלו פירש עכשיו בשעת נתינה דאדבורא דנפשיה קא סמיך ויהיב.
המשך... נתנה היא ואמר הוא
טעמא דנתן הוא ואמר הוא [הא] נתן הוא ואמרה היא לא הוה קידושין. קשיא לן אמאי לא דייק נמי הא נתנה היא ואמר הוא לא היה קדושין דהא כיון דקתני רישא נתן הוא ואמר הוא כל היכא דאיכא חד מינייהי בדידה בין אמירה בין נתינה לא הוי קדושין ומסיפא משמע איפכא דלא מפסיל עד דהוה תרוייהו בדידה אמירה ונתינה. ואיכא למימר דבנתנה היא פשיטא מילתא וליכא למטעי בהא דבעי' שיהא הכסף משלו כדכתיב כי יקח ולפיכך אם אדם חשיב הוא ואמר לה הרי את מקודשת בהנא' שקבלתי ממך מתנה פשיטא דהוי קדושי דבהנאתו שהוא ככסף מיקדשא והוי ליה נתן הוא ואמר הוא ואי לא אמר לה בההיא הנאה אלא שקדשה בכסף עצמו שנתנה לו אי נמי דליתיה אדם חשוב וליכא הנאה פשיטא דלא הוה קדושין היינו עיקר פשיטותי' דקרא ולא אתינן למידק אלא באמרה היא דלא מתפרי' דקרא כולי האי. ופרקי' רישא דוקא כלומר דתרווייהו בדידה בעינן סיפא כדי נסבא ולא דק תנא בסיפא למיתני לישנא דיקא ואקשינן ותנא סיפא מילתא דסתרה לרישא אלא הכי קאמר נתן הוא ואמר הוא פשיט' דהוה קדושין נתנה היא ואמר היא פשיטא דלא הוה קדושין נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה ואמרה היא ולא הוה קידושין פי' דמתניתין חסורי מחסר' וקתני בפסיקא מאי דפשיטא ליה דכי איכא תרווייהו בדידיה הוה קידושין ומינ' דכי ליכא חדא מנייהו בדידה הוה כאילו ליתנהו לתרווייהו דפשיט' דלא הוה קידושין ואין הפירוש הזה מחוור דא"כ הוי ליה למימר חסורי מחסרא וי"ל דאנן מתרצינן דהא דקתני בתרייתא נתנה היא ואמרה או אמרה היא והכי קאמר דבין אמרה בלשון זו בין אמרה בלשון או הכל שוה:
תלמיד הרשבא
ואם נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת מספק. הכי אמרינן בפ"ק דקידושין נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן וכתב הטור ס"ס כ"ז וז"ל ואם נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוו ודאי קידושין ואם לאו הוו ספק קידושין וכתב הרמ"ה וכ"ש אם ענה הבעל הן בשעת נתינה דהוו ודאי קידושין אפילו אם אין עסוקין באותו ענין ע"כ. וכתב מרן הב"י דטעמא דמסתבר הוא. ולכאורה נראה דסובר הרמ"ה דטעמא דמספקא לן בנתן הוא ואמרה היא היינו משום דהוא נתן סתם ולא נודע אם לשם קידושין או פקדון או מתנה וכי אמרה היא הריני מקודשת לך בזה שמא לא חש לדבריה ומש"ה כתב דהיכא דענה הן דמקודשת ודאי. דאי טעמא משום דמספקא לן דכי בעינן כי יקח הוא שהאמירה ג"כ יהיה שלו וכשאמרה היא לא מיקרי כי יקח. א"כ כי ענה הן מאי הוי והלא ע"י אמירתו נגמרו הקידושין. ולפי זה קשה דהטור סתם כאן כדברי הרמ"ה ובסמוך כתב בשם אביו הרא"ש בנתנה היא ואמר הוא דבאדם חשוב מקודשת ולא הצריך שתאמר היא תחלה הילך מנה ואתקדש לך ואח"כ שיאמר הוא הרי את מקודשת לי בהנאה זו כדברי רבינו שכתב כן (לקמן פ"ה דין ב') וע"כ דהיינו משום דאם איתא דלא ניחא לה הוה קאמרה ולא היתה שותקת ומש"ה אין צורך שתאמר תחלה ואתקדש אני לך ודי לן באמירת הבעל ולא אמרינן דלא חיישא לדבריו כי היכא דאמרינן בנתן הוא ואמרה היא דצריך שיענה הבעל הן דאל"כ איכא למימר דלא חש לדבריה. ולע"ד שתי תשובות בדבר. דשאני גבי נתן הוא ואמרה היא דכיון דהאיש יכול לישא כמה נשים לא איכפת ליה אם נראה שמסכים ואפילו אם דעתו למתנה והיא אומרת הריני מקודשת לך לא איכפת ליה ולפיכך מספקא לן אבל אשה כשנתקדשה שנאסרת על אחר כשנתנה היא ואמר הוא אם איתא דלא ניחא לה ולאו לשם קידושין יהבה ניהליה היתה מוחה כיון שנאסרה על אחר. וקרוב לזה כתב הר"ן אההיא דתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך אבל לומר דס"ל להרמ"ה ז"ל דקרינן כי יקח לא נהירא וצ"ע: