The sources in this sheet are culled from two Teshuvos written in the early 1930's to R' Shrage Feivel Mendelovitz, dean of Yeshiva Torah Vodaas. A number of students had become followers of the the "Malach" and began dressing in Hasidic garb and taking on other ascetic mannerisms. Despite his relationship with the Malach, R' Shrage Feivel was concerned that these students were harming the Yeshiva and being disruptive and, therefore, wanted to throw them out.
He turned to a number of Rabbonim and asked whether he was permitted to expel and bar the students.
I located two Teshuvos on this matter. The first, was written by R' Yehoshua Boimel in his Emek Halacha, 2:28, in which he permits R' Shrage Feivel to ban them from the Yeshiva. The second, written by R' Yaakov Kantrowtz (Igros Melachim SIman 8) takes a different view, arguing the the Board of Directors does not have the power to ban people from using the Beis Midrash.
מַתְנִי׳ נִיפּוּל הַנִּמְצָא בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ חוּץ מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ נִמְצָא בֵּין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת קָרוֹב לָזֶה שֶׁלּוֹ קָרוֹב לָזֶה שֶׁלּוֹ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה שְׁנֵיהֶם יַחְלוֹקוּ: גְּמָ׳ ... בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה מַהוּ וְעַל דָּא אַפְּקוּהוּ לְרַבִּי יִרְמְיָה מִבֵּי מִדְרְשָׁא
MISHNA: With regard to a dove chick [nippul] that was found within fifty cubits of a dovecote, it belongs to the owner of the dovecote. If it was found beyond fifty cubits from a dovecote, it belongs to its finder. In a case where it was found between two dovecotes, if it was close to this one, it belongs to the owner of this dovecote; if it was close to that one, it belongs to the owner of that dovecote. If it was half and half, i.e., equidistant from the two dovecotes, the two owners divide the value of the chick. GEMARA: Rabbi Ḥanina says: When resolving an uncertainty with regard to the halakhic status of an item, e.g., a found item, if the status of the majority of like items indicates that it has one status but the item in question is proximate to a source that indicates otherwise, one follows the majority. And even though the halakha of majority applies by Torah law and the halakha of proximity also applies by Torah law, even so the majority is preferable. Rabbi Zeira raises an objection from the Torah’s statement with regard to a murder victim where the identity of the murderer is unknown. In a case of this kind, the court measures the distances between the corpse and the nearby towns, in order to determine which town is closest and must consequently perform the rite of the heifer whose neck is broken. The verse states: “And it shall be, that the city that is nearest to the slain man, the Elders of that city shall take a heifer of the herd…and shall break the heifer’s neck” (Deuteronomy 21:3–4). And this town is chosen even though there might be another town that is larger in population than it. According to Rabbi Ḥanina, in a case of this kind one should follow the majority. The Gemara answers: This verse is referring to a situation where there is no other town that is larger than that one. The Gemara asks: And still, if one follows the majority, why should the court follow the closest city? Let us follow the majority of the world, as most people are found elsewhere. The Gemara answers: This is referring to a case where the city sits in isolation between mountains, and therefore it is unlikely that the murderer arrived from elsewhere. The Gemara continues to discuss the issue of majority as opposed to proximity. We learned in the mishna: With regard to a dove chick that was found within fifty cubits of a dovecote, it belongs to the owner of the dovecote. And as the mishna does not make a distinction between different cases, it indicates that this is the halakha even though there is another dovecote that is larger than the proximate one in terms of number of birds. This shows that closeness, not majority, is the determining factor. The Gemara answers: This is referring to a case where there is no other dovecote in the area. The Gemara asks: If so, say the latter clause of the mishna: If it was found beyond fifty cubits from a dovecote, it belongs to its finder. And if there is no other dovecote in the area, it certainly fell from that dovecote. How, then, can it be given to the finder? The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a chick that hops from place to place but does not yet fly. As Rav Ukva bar Ḥama says: With regard to any creature that hops, it does not hop more than fifty cubits. Consequently, any bird found within fifty cubits of a dovecote is assumed to have come from there. If it is farther away than that, it likely came from elsewhere or was dropped by travelers. Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If one leg of the chick was within fifty cubits of the dovecote, and one leg was beyond fifty cubits, what is the halakha? The Gemara comments: And it was for his question about this far-fetched scenario that they removed Rabbi Yirmeya from the study hall, as he was apparently wasting the Sages’ time. The Gemara further suggests: Come and hear the mishna: In a case where it was found between two dovecotes, if it was close to this one, it belongs to the owner of this dovecote; if it was close to that one, it belongs to the owner of that dovecote. The Gemara comments: And this is the halakha even though one of them is greater in number of birds than the other one. Apparently, one rules based on proximity, not majority. The Gemara explains: With what are we dealing here? We are dealing with a situation where the two dovecotes are equal in size. The Gemara asks: But even so, why should one follow the closer dovecote? Let us follow the majority of the world, as there are many other dovecotes besides these, and the number of doves they contain is greater. The Gemara responds: With what are we dealing here?
ועל דא אפקוהו - שהיה מטריח עליהם:
ועל דא אפק הו לר' ירמי' מבי מדרשא. משום דמטריד להו בשאלות שאין בהן ממש:
תָּנָא אוֹתוֹ הַיּוֹם, סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה לָהֶם רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִיכָּנֵס. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כׇּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.
It was taught: On that day that they removed Rabban Gamliel from his position and appointed Rabbi Elazar ben Azarya in his place, there was also a fundamental change in the general approach of the study hall as they dismissed the guard at the door and permission was granted to the students to enter. Instead of Rabban Gamliel’s selective approach that asserted that the students must be screened before accepting them into the study hall, the new approach asserted that anyone who seeks to study should be given opportunity to do so. As Rabban Gamliel would proclaim and say: Any student whose inside, his thoughts and feelings, are not like his outside, i.e., his conduct and his character traits are lacking, will not enter the study hall.
המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו פעם אחת לי"ב חודש ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו מותר אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא וה"ה שאר ספרים ואם פתח (וקרא) וגלל בגלל עצמו הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים: הגה וכמו שאסור לקרות ממנו כך אסור להעתיק ממנו אות אחת והני מילי בעם הארץ אבל ת"ח שאין לו ספר כיוצא בזה מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (מררכי ס"פ המפקיד) ובמקום בטול תורה שאין ספרים נמצאים יכולים ב"ד לכוף לא' להשאיל ספריו ללמוד מהן ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים (תשו' הרא"ש כלל צ"ג סי' ג'):
לֹא־יָב֣וּזוּ לַ֭גַּנָּב כִּ֣י יִגְנ֑וֹב לְמַלֵּ֥א נַ֝פְשׁ֗וֹ כִּ֣י יִרְעָֽב׃
A thief is not held in contempt
For stealing to appease his hunger;
For stealing to appease his hunger;
כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו דומיא דהפקיד מעות אצל שלחני וחנווני הנ"ל בס"ז ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו אז ידעי' ביה דודאי לא ניחא ליה שיעתיק ממנו דאסור לקרות מתוכה ומיקרי שולח יד בקריאתו וכ"ש בהעתקתו מתוכו מיהו המרדכי ס"פ המפקיד כתב והביאו הב"י וד"מ אהא דכתב דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו משום דהוה דומיא דמעות מותרין אצל חנוני כו' דמסיק אחר זה וכתב ז"ל ואפש' הטע' משום דאמרינן במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב כו' שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו עכ"ל ולפי ה"ט משמע דמותר אפי' ידעינן ביה דקפיד מיהו מור"ם ז"ל השמיטו ואדרבה כ' ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו ומזה מוכח דס"ל דאם ידעינן דהוא קפיד דהוא אסור גם המרדכי לא כתב אלא בלשון אפשר וק"ל ובע"ש ערבב הדברי' דמתחלה כתב בל' מור"ם ז"ל דודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו ואחר זה כתב דין כפייה אשאיל' ספרי' וכמ"ש מור"ם ז"ל ואחר זה מסיק וכתב ז"ל כדאית' במדרש משלי לא יבוזו לגנב שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקן ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו עכ"ל ונרא' לכאורה דמ"ש כדאיתא במדרש משלי כו' קאי אלפני פניו דת"ח מותר להגיה ומה שסיים וכתב שלא יתקלקלו היינו מכח הלימוד והעתקה שהעתיק ולמד מתוכו וא"כ דבריו סותרין זה את זה וכמ"ש וצ"ע:
כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו עיין בסמ"ע ס"ק מ"ה מיהו מור"ם ז"ל כו' ובע"ש ערבב הדברים כו' לפע"ד יפה כוון הע"ש וכוון לדעת מור"ם רבו דודאי זה דוחק שיסבור מור"ם דלא כהמרדכי בלא טעם ובפרט שהביאו בד"מ בסתם אבל כשתדקדק במרדכי תרא' שכולם לדבר אחד נתכוונו וז"ל שם המפקיד ס"ת אצל חבירו גולל כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי' לפקדון וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן עכ"ל (וכה"ג מצאתי בתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאח' חבר והולך ושונה פרקו ואע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על כל מה שבידו שנא' ונמצא ישלם וגו' ואין שבעתים אלא ד"ת שנאמר אמרות י"י אמרות טהורות וגו' עכ"ל התוספתא) ולדעת הסמ"ע צריך לומר האי ושמא הטעם כו' טעמא אחרינא הוא וזה דוחק דהל"ל או שמא הטעם כו' ועוד דאם כן לטעם הראשון אמאי יהא מותר להעתיק ממנו וכי עולה על הדעת דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שיעתיק ממנו ועוד דאם כן הוה ליה למימר נמי בטעם הראשון דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שילמוד בו ושיעתיקו ולמה לא כתב רק שילמוד בו ועוד דכיון דכבר כתב טעם לדבר לאיזה צורך כתב טעם אחר בל' ושמא כו' אלא ודאי כך הוא המשך דברי המרדכי המפקיד ספר תורה כו' ולא יקרא בו לכתחילה והטעם שמקלקלו בקריאתו ואם הוא חבר ותלמיד חכם מותר לקרות ולהעתיק ממנו שלא ברשות ואע"ג שמקלקלו לפי שכשהפקידו אצלו היה יודע שהוא חבר וילמוד בו והשתא קשיא ליה נהי דטעמא דאדעתא דהכי הפקידו אצלו מהני דמותר ללמוד ממנו אע"פ שמקלקלו מכ"מ אמאי מותר להעתיק ממנו הא ודאי אדעתא דהכי לא הפקידו אצלו שיעתיק ממנו לכך קאמר ושמא הטעם משום דאי' במדרש כו' אלמא שמותר לגנוב ד"ת ולהעתיקן א"כ אפילו קפיד בודאי מותר להעתיקן ואע"ג שמקלקלן במה שמעתיק מכ"מ אדעתא דהכי הפקיד אצלו שילמוד בו ואינו מקפיד על הקלקול א"כ תרווייהו צריכי טעם דאדעתא דהכי הפקידו אצלו צריך דמותר להשתמש בו אע"פ שמקלקלו קצת וטעם דלא יבוזו לגנב צריך דאף ע"ג דמסתמא מקפיד בהכי מותר וזה דעת מור"ם שמתחלה כתב שמותר לקרות ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו כלומר שמטעם זה מותר לקרות ולהעתיק אע"פ שמקלקלו ואח"כ כתב שיכולים ב"ד לכוף להשאיל ספריו ובכלל זה ג"כ שמותר להעתיק אפילו חבירו מקפיד על ההעתקה מטעם דלא יבוזו לגנב וכמ"ש העיר שושן וכן נ"ל עיקר ודוק:
תָּנוּ רַבָּנַן: עָנִי וְעָשִׁיר וְרָשָׁע בָּאִין לַדִּין, לֶעָנִי אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה? אִם אוֹמֵר: עָנִי הָיִיתִי, וְטָרוּד בִּמְזוֹנוֹתַי, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם עָנִי הָיִיתָ יוֹתֵר מֵהִלֵּל? אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק, חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר, וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לְהִכָּנֵס. עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרוּבָּה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
§ Apropos the great wealth of Rabbi Elazar ben Ḥarsum, the Gemara cites that which the Sages taught: A poor person, and a wealthy person, and a wicked person come to face judgment before the Heavenly court for their conduct in this world. To the poor person, the members of the court say: Why did you not engage in Torah? If he rationalizes his conduct and says: I was poor and preoccupied with earning enough to pay for my sustenance and that is why I did not engage in Torah study, they say to him: Were you any poorer than Hillel, who was wretchedly poor and nevertheless attempted to study Torah? They said about Hillel the Elder that each and every day he would work and earn a half-dinar, half of which he would give to the guard of the study hall and half of which he spent for his sustenance and the sustenance of the members of his family. One time he did not find employment to earn a wage, and the guard of the study hall did not allow him to enter. He ascended to the roof, suspended himself, and sat at the edge of the skylight in order to hear the words of the Torah of the living God from the mouths of Shemaya and Avtalyon, the spiritual leaders of that generation.
Mahari Bruna
Author: Yisrael ben Hayim of Bruno
Composed: c.1430 - c.1480 CE
The responsa that Mahari Bruna wrote to many communities in Europe, it would become one of the main sources for Rabbi Moshe Isserles gloss on the Shulchan Arukh.
הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא אשכחוהו דבי ריש גלותא וא"ל מאי שנא הני מסאני אמר להו דקא מאבילנא אירושלים אמרו ליה את חשיבת לאיתאבולי אירושלים סבור יוהרא הוה אתיוה וחבשוה
was wearing black shoes, unlike the Jewish custom of that time, and standing in the market of Neharde’a. Officials of the house of the Exilarch found him and said to him: What is different about you that causes you to wear these shoes? He said to them: I am wearing them because I am in mourning over the destruction of the Temple and Jerusalem, and so I wear black shoes, as is the custom of mourners. They said to him: Are you a man of such importance to publicly mourn over Jerusalem? They thought that it was simply presumptuousness on his part. Since he was acting against the prevalent Jewish custom, they brought him to the prison and incarcerated him.
תַּנְיָא אִידַּךְ: לֹא כׇּל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ יָחִיד עוֹשֶׂה, תַּלְמִיד — עוֹשֶׂה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בְּדָבָר שֶׁל שֶׁבַח, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁל צַעַר — עוֹשֶׂה, וְזָכוּר לַטּוֹב, שֶׁאֵין שֶׁבַח הוּא לוֹ, אֶלָּא צַעַר הוּא לוֹ.
It is taught in another baraita: Not everyone who wishes to make himself an individual may do so, and nor may everyone who wishes to act like a student do so. This is the statement of Rabbi Shimon ben Elazar. Rabban Shimon ben Gamliel says: In what case is this statement said? It is said with regard to a matter of praise, e.g., adorning oneself with the garments of a Torah scholar. However, with regard to a matter of pain, when Torah scholars act strictly, one may do so, and one who acts strictly is remembered for good, as it is not a source of praise for him, but it is a source of pain for him.
דינם כחבר עיר. ומדלא כ' רמ"א הג"ה זו לעיל בס"ז משמע דוקא כאן מהני זט"ה דבני העיר קבלו אותן לכל דבר אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמא ומתנדבים לבה"כ לא מהני מה שקבלו אותן אנשי העיר עליהן וכיוצא בזה כ' ב"י בח"מ ססי' ק"ט בשם הריטב"א שאין לב"ד כת להתנות על עיר אחרת ומ"מ לקטני' יכולים כאן להתנות כמ"ש הר"ן, ומ"ב כתב שהאידנא זט"ה יכולין למכור אפי' בכרכים וכ"כ הב"י בשם מרדכי ישן עכ"ל, וזהו דוקא כשבנאוהו משלהם כמש"ש בב"י ועמ"ש ס"ז, וכ"מ בתשו' ר"מ לובלין סי' נ"ט ומ"מ התיר שם למכור קרקע של בה"כ בק"ק לוקאוי מטעם דכשבנאו הבה"כ כל מה שעשו עשו ברשות ובעצת מנהיגי מדינה וכ"ע בתר מנהיגי מדינה גרירי. ועוד דמסתמא ניחא לכל העולם למוכרה משום דאין תקנה שוב לבנות בה"כ על אותו מקום מפני הכומרים שמעכבים וגם יש לחוש שאם ישאר פנוי שיבנו הכומרים עליו בית תיפלתם ולכן בודאי לכ"ע ניחא למכרם וזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו ומ"מ לרוחא דמלתא ישארו מקו' ארון קודש פנוי ויעשוהו גן ירק דאינו מכוער כ"כ כתשמישים אחרים וגם הוא בטהרה עכ"ל. וצ"ע דהא זריעה תשמיש מגונה היא כמ"ש סימן קנ"א סי"א וצ"ל דמיירי בירקות שא"צ חרישה דאינו מגונה כ"כ:
אבל של כרכים וכו' - כתב בתשובת משאת בנימין סימן ל"ג דבארצות שמנהג הקהלות להעמיד עליהם מנהיגים ופרנסים ולהם מקל ורצועה בכל עסקי הקהלה אין חילוק בכפרים לכרכים ובכל ענין יש להם כח ביד מנהיגים למכור ביהכ"נ אפילו למישתי ביה שיכרא וגם הדמים יוכלו להוציאם לחולין אפילו אנשי העיר מוחים בידם עכ"ל וזהו דוקא כשבנאוהו משלהם ולא נתערב בזה מעות מעלמא [מ"א בס"ק ל"ז ונ"צ] ולא העתקתיו בפנים כי בארצותינו אין להפרנסים כח זה כמובן וגם איזה אחרונים מפקפקין בזה עיין בא"ר:
והא דב"ה נמכר הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם (ואפי' בנו אותם משל אחרים) (מרדכי ישן בשם ראבי"ה) ולכן יכולים למכרו ומכל מקום המעות נשארים בקדושתן ואינם רשאים להורידן מקדושתן והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם והוא הדין אם מכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש במכר זה כל מה שיעשו אפילו יחיד מה שעשה עשה: הגה וכל ששבעה טובי העיר מוכרים בפירסום מקרי במעמד אנשי העיר ואינן צריכין לומר הן או לאו (מרדכי) אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים אפילו בנו אותו משלהם אינו נמכר אא"כ תלו אותו בדעת היחיד שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור וה"ה לכל דברי קדושה שנזכרו כאן דכולהו גרירי בתר בית הכנסת: הגה יחיד שבנה ב"ה ונתנה לקהל דינה כב"ה של קהל אבל אם שייר לעצמו בה שום כח אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו (א"ז והגהות אשר"י פ' בני העיר) וכל זה לא מיירי אלא כשיש להם ב"ה אחרת אבל אם אין להם רק ב"ה אחת אסור למכרו דהא אפילו לסתרו אסור עד שיבנו אחרת (רבי' ירוחם נ"ג ח"ה וב"י בשם הרמב"ן) כל דבר שבקדושה שנמכר ומותר לשנותו נמכר בלא הכרזה ואין בו אונאה אבל דבר שאסור לשנותו לקדושה קלה צריך הכרזה (תשובת רשב"א סי' תתר"ד):
And that which a synagogue can be sold - this applies to [synagogues] of villages where people from other places do not come [to it] - as it was only made for the residents of the villages. (and even if they built them from [the money] of others - Old Version of Mordechi in the name of Ravia"h). And therefore they can sell it; however, the money retains its holiness and they are not permitted to lower them from their holiness. And that is when the residents of the city sold it without the knowledge of their leaders; the same being true when the seven distinguished men of the city (ie. trustees) sold it not in the presence of the residents of the city. But if the seven distinguished men of the city agreed to this sale, and they were in the presence of the residents of the city - they are permitted to spend the money for anything they would want. But if the residents of the city explicitly accepted [the authority of another] upon themselves with this sale, then everything they (ie. the authority) do - even if it's an individual - what was done is valid. Rem"a: And as long as the seven distinguished men of the city sell it publicly, it is considered to be in the presence of the residents, and they do not need [their consent], to say yes or no (Mordechi). But [synagogues] of cities, where [people] come to it from other places - even if they (ie. the residents) built it with their own [money] - it may not be sold, unless they made it dependent on the consent of [one] individual, for then the individual can do what he wants with it, with the agreement of the people. And the same applies to all holy objects that were mentioned here - as all of them follow [the laws of] a synagogue. Rema: [Regarding] an individual who built a synagogue and gave it to the community, its laws are like a synagogue of the community. But if he left any authority in it for himself, there can be no sale of it without the [approval] of the community and his [approval] or that of his heirs' (Or Zarua and Hagahot Ashr"i in Perek B'nai Ha'ir). And all of this refers to when they have another synagogue. But if they have only one synagogue, it is forbidden to sell it, for even to demolish it is forbidden, until they build another (Rabbenu Yerucham 3:5 and Beit Yosef in the name of Ramban). Any holy object that is sold and is permitted to change [it's level of sanctity with the money from the sale] can be sold without announcement, and is not subject to price gouging (any price can be charged for it). But something that cannot be changed to a lower holiness requires an announcement (Rashba Responsum 1004).
אין אדם יכול לאסור חלקו מב"ה ולא מהספרים ואם אסר אינו כלום:
A man may not forbid his section of the synagogue, nor of the scrolls [to others]. And if he forbids [them], it is nothing (ineffective).
והא דב"ה נמכרת ה"מ של כפרים וכו' שם לא שנו אלא ב"ה של כפרים אבל ב"ה של כרכים כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני לה דה"ל דרבים אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזביננא לה וכתב הר"ן י"מ דהיינו טעמא משום דכיון דמעלמא קא אתו לה רבים הוציאו בבנינה ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני עיר זו ולא לז' טובי העיר שבה אא"כ יש שם אדם חשוב כרב אשי שכל הנותן לצרכי ב"ה על דעתו הם נותנים והכי מוכח בירושל' דגרסינן התם הדא דתימא בב"ה של יחיד אבל של רבים אסור אני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי בה אבל אחרים פירשו דשל כרכים היינו טעמא דלא מצו מזבני לה מפני שהם בונים אותה על דעת כל העולם והרי הם כמקדישים אותה לכל והתוס' גם כן כתבו ב' פירושים אלו והגהות אשיר"י בשם א"ז כתבו כדברי הפירוש הראשון שכתבו דכל ב"ה שידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר ע"פ ז' טובי העיר וכן יחיד שבנה ב"ה ונתנו לבני העיר לגמרי שגם הם יש להם רשות לחזק בדק הבית ולהוסיף על הבנין ולא הוא ולא יורשיו יכולים למחות בידם הרי הוא של הקהל ויש לו מכר ע"פ ז' טובי העיר אבל אם נתנו כך שאין לו וב"כ למחות מלבא אל תוכו להתפלל אלא ששייר לעצמו שאין רשות לחזק בדק הבית ולהוסיף על הבנין אלא הוא או יורשיו אין לו מכר כי אם ע"פ הקהל ועל פיו או על פי יורשיו עכ"ל וגם במרדכי ישן מצאתי שראבי"ה פירש דבכפרים אפילו אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבא שם רוב עם אדעתא דידהו יהבי דמאי דבעי עבדי ביה הכי אמרינן מסתמא אבל גבי כרכים מקום סחורה ורגילות לבא שם רבים מסתמא כ"ע נתנו בבנינו שהרי נתקן לצורך רבים ואם ברור לו שבני הכרך בנאוה משלהם אם נמלכו כולם לשנותו שרי אפילו למישתי ביה שכרא עכ"ל אבל הרא"ש כתב אבל של כרכים כיון דמעלמא קא אתו לה ה"ל דרבים ולא מצו מזבני לה ואפילו הוי ידוע שבני הכרך בנו אותה ולא סייע אדם מחוץ לעיר בהוצאת בנינה אפ"ה כיון דמעלמא קא אתו לה בני העיר הקדישוה לדעת כל העולם אבל בי כנישתא דמתא מחסיא אף על פי שקדושה היא לדעת כל העולם כולם מסכימים לדעת רב אשי וההיא דב"ה של טרסיים ה"פ בי כנישתא זוטא הואי ולא היו נכנסים בה אלא אותם בעלי אומנות והא דאמרינן בירושלמי הדא דתימא בב"ה של יחיד אבל של רבים אסור שאני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי בה פירוש יש לו זכיה בה ואפילו הסכימו כל הרגילים לכנוס לזאת העיר למכור שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת והיה רגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה עכ"ל וכן דעת הרמב"ם בפי"א מה"ת וכך הם דברי רבינו והכי נקטינן: וכתב הר"ן דהא דאמר רב אשי כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזביננא ליה כלומר בהדי ציבור' ולאפוקי מדכרכים דציבורא לא מצו מזבני ליה: וכתב עוד ומסתברא דה"ה לכל מה שנשנה במשנתנו כגון תיבה ומטפחות וספרים דכולהו גרירי בתר ב"ה וכל היכא דאיהו אדעתא דכ"ע הנך נמי אדעתא דכ"ע: כתב מהרי"ן חביב ז"ל אא"כ תלו אותה בדעת היחיד מצאתי כתוב בביאור יש לעיין אם זה התנאי הוא בשעת הבנין למה אמר שתלו אותה בדעת היחיד אפי' שהיה לדעת עצמם היו יכולים למכרה ואולי מפני שהוא כרך גדול יש לחוש שמא יחסר אחד מהם בשעת המכירה ולפיכך אין תיקון אלא בדעת היחיד ע"כ ואין זה מספיק כי יש קושיא עליו ומדברי הרא"ש ונמוקי יוסף למדנו אמת דין זה שהרא"ש כתב כולם מסכימים לדעת רב אשי נראה דדוקא יחיד בדור כמו רב אשי שכל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לדעתו אבל אין ממש כשתלו הדבר ביחיד אחר וכן אפי' שתלו הדבר בדעת כולם לא יועיל אפילו אם בשעת המכירה איש לא נעדר מהם ובנמוקי יוסף תיקן באופן אחר וז"ל נראה דעד שבא רב אשי וקבע ישיבתו שם לא היו רגילים לבא שם בני העולם וכיון שמתחילה לא הוקדש לרבים כשל כפרים דמי עכ"ל ואין שום אחד מהשני תירוצים במשמע דברי רבינו ולכן צ"ל לדעתו דלישנא דגמ' נקט שתלה הדבר בדעת רב אשי שהיה יחיד והרא"ש שכתב שכולם מסכימים לדעת רב אשי לא משמע לי דהוי משום דיחיד הדור היה ואם לא היה יחיד הדור לא הוי מהני אם היו תולים בדעתו שזה דבר שאין לו טעם אלא ה"ק משום דגדול הדור מסתמא כולם מסכימים לדעתו אבל אם תלו בפי' בדעת יחיד אפילו קל שבקלים מהני וה"ה אם תלו בדעת עצמם אלא לפי שעל הרוב אין הרבים מסכימים לדעת אחת נקט תלו בדעת יחיד ואל יקשה עליך למה השמיט שאם הוא יחיד גדול הדור מסתמא תלו דעתם בו משום דהוי נותן דבריו לשיעורים שזה יאמר אני יחיד גדול הדור שכולם מסכימים לדעתי ואולי אינו כמו שהוא סובר ועוד דאיכא למימר רב אשי שאני דמימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד אלא בו אבל שאר יחיד גדול הדור לא אמרינן שכולם מסכימים לדעתו ולכן סתם וכתב אא"כ תלו אותה בדעת היחיד דכיון דבפירוש תלו אותה בדעתו אפי' קל שבקלים יעשה מה שירצה :