בני יעקב ויוסף סלע
יוסף הוא חוליה מקשרת הוא גם אבא וגם בן. בניו בשבטים וגם הוא מבני יעקב.
"ואנוכי אכלכל אתכם", וכמובן שלא רק המזון, אלא גם ברוחניות. מה הוא גדר עצמו מהערווה , עמדו כולם וגדרו עצמם מהערווה. הוא מתפקד פה כמו האבא אחרי מות יעקב.
יוסף נמנע מהפגישה עם אביו כדי לא לבייש את אחיו. כח האיפוק והוויתור מגלה יוסף כשהוא לא נפגש עם יעקב עד שהוגד לו שאביו חולה.
תןך כדי דברי הברכה לבני יוסף, הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים (גוי וקהל גויים), מברך אותו עם בניו. ואז פתאום "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה בדרך..."
רשי אומר אע"פ שאני מטריח אותך להוליכני בארץ כנען ואני יודע שיש לך בלבך עלי...
והתורה ממש ממקמת עכשיו בדברי יעקב איפה הוא היה, כברת ארץ זו מידת מרחק. ויעקב מסביר למה אין לו "תירוצים", אלא עפ"י הדיבור קברה בדרך.
אבל מה שייך הפסוק הזה לאחר שמודיע לו ששני בניו יכללו בשבטים? היה צריך להצמיד את זה לבקשה להקבר בארץ...
[יש פה גם אמירה חינוכית חשובה. יש פה מבחן, לפעמים האבא או האמא עושים משהו שלא תמיד מוצא חן בעיני הילדים. ובוודאי שיש להורים את הסמכות וכו', אבל צריך לדעת שאם הילד נפגע - צריך לשתף אותו, לפייס אותו אפילו לאחר שנים כמו פה אצל יוסף. ועוד, יעקב לא סתם סותם את זה שנהג עפ"י הדיבור, אלא ממש מסביר שלא היה גשם, והיה קרוב וכו' כדי להדגיש את זה שאלו לא סתם תירוצים, היה גשם היה רחוק וכדו'. צריך להסביר לילד על הדברים שהוא נפגע מהם. לא תמיד מיד, לא תמיד הוא מסוגל להבין את זה כשהוא קטן, אבל כן לאחר זמן. באיזשהו שלב להוציא את זה מהלב "יש בלבך עלי", צריך להתייחס לרגשות של השני]
אלא שכל זה משתלב בזה שיעקב נותן ליוסף מעמד של אבא. יוסף מוותר. זה מאוד בולט פה בהתנהגות שלו כלפי האחים. לא מתנכר, אלוהים חשבה לטובה. ואפשר לומר שיוסף קיבל את המידה הזו מרחל אימו. רחל תפסה את מידת השתיקה. שורש הוותרנות נמצא ברחל, איך שהיא מוותרת לאחותה על החתונה עם יעקב רק שלא תתבייש. ולא רק שם זה עצר, היא דאגה ללאה עד כדי שהיא נתנה לה את ההרגשה שיעקב בה אל לבן בשבילה, "המעט קחתך את אישי". רחל שותקת, אפילו שאולי יהיה חשש שהיא תיפול לעשיו. והמידה הזו עומדת לרחל כשהיא מסנגרת על עם ישראל בדרך. כאשר בנ"י עובדים ע"ז יש בזה קנאה מהקב"ה, כמו בעל שמקנא לאשתו, ורחל מסנגרת, ושבו בנים לגבולם. על הוותרנות הזו.
המעלה הזו של רחל, שהגיעה ליוסף, מהווה את הסמל לגאולה. התכונה הזו היא שהחזיקה את עמ"י שלם לאורך הגלויות, ובמצרים. זה מה שנותן ליוסף את המעמד של אבא, חוץ מעניין הפרנסה. זה המידה שגורמת לתחזק את עמ"י בצורה בריאה ושלמה. זו היכולת להתגבר על תחושות ורגשות פרטיים, זה האיפוק והוותרנות עד הגאולה.
---
ובני בליעל אמרו... ויהי כמחריש, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, חז"ל מותחים ביקורת על שאול. מצאצאיו של יוסף, שלקח את הוותרנות קצת יותר מידי.
יוסף זכה למלכות בעקבות האיפוק שהיה לו עם אשת פוטיפר. קידש שם שמיים בסתר (וגם יהודה). הרמב"ם אומר שעצם בריחת יוסף מאשת פוטיפר לא מפחד ולא מיראה לא לבקש כבוד אלא לשם שמיים - זה קידוש שם שמיים. הים ראה וינוס - שורשו נעוץ במעשה זה של יוסף, וינוס ויצא החוצה. מעשה יוסף הוא על טבעי כמו קריעת ים סוף (יוסף רחוק מהבית, מחשיבים אותו כמו "עשיו" של המשפחה, ועם כל הקושי הזה בתחתית, יוסף עומד על השורשים האמיתיים שלו ומתאפק). אין אסתר מגדת - היא שותקת. כי מלך שמוביל את עמ"י צריך לדעת להתאפק ולא לסטות. ויאהב יעקב את רחל מלאה, זו לא מ"ם ההשואה, אלא מ"ם המקור. יעקב אוהב את רחל בגלל המעשה שעשתה עם לאה.
--
לעמ"י יש 3 אבות, ישראל שחטא ישראל הוא - זה מיעקב אבינו, לא יידח ממנו נידח (מה שאין כן אצל עשיו). אבל עדיין יכול להיות שיהודי יוצא החוצה - בנישואי תערובת, כשישראלי לוקח בת אל נכר. בניסיון של יוסף עם אשת פוטיפר - הוא נתן כוחות לעמ"י כדי לסגור קצת את הפרצה הזו. כך יוסף מוסיף עוד יסוד חזק בבניין עמ"י.