דָּבָר אַחֵר, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, תַּמָּן תְּנֵינַן, נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה וְשָׁהָהּ עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל, אָמַר רַבִּי אִידֵי מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת בְּצִידוֹן שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא יָלְדָה, אֲתוֹן גַּבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּעַיִן לְמִשְׁתַּבְקָא דֵּין מִדֵּין, אֲמַר לְהוֹן חַיֵּיכוֹן כְּשֵׁם שֶׁנִּזְדַּוַּגְתֶּם זֶה לָזֶה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כָּךְ אֵין אַתֶּם מִתְפָּרְשִׁים אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. הָלְכוּ בִּדְרָכָיו וְעָשׂוּ לְעַצְמָן יוֹם טוֹב וְעָשׂוּ סְעוּדָה גְדוֹלָה וְשִׁכְּרַתּוּ יוֹתֵר מִדַּאי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ עָלָיו אָמַר לָהּ בִּתִּי רְאִי כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת, וּטְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ, מֶה עָשְׂתָה הִיא, לְאַחַר שֶׁיָּשַׁן רָמְזָה לַעֲבָדֶיהָ וּלְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם, שָׂאוּהוּ בַּמִּטָּה וּקְחוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ לְבֵית אַבָּא. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִנְעַר מִשִּׁנְתֵיהּ כֵּיוָן דְּפָג חַמְרֵיהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן אֲנִי נָתוּן, אָמְרָה לֵיהּ בְּבֵית אַבָּא, אָמַר לָהּ מַה לִּי לְבֵית אָבִיךְ, אָמְרָה לֵיהּ וְלֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בָּעֶרֶב, כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתִי טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ. אֵין חֵפֶץ טוֹב לִי בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִמָּךְ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְנִפְקָדוּ.
We will rejoice and be happy with you Shir Hashirim 1:4 There we have taught: If a man married a woman and remained with her for ten years and had no children, he is permitted to refrain. Rabbi Idi said: There was a case of a woman in Tzidon, who remained ten years with her husband and did not give birth. They came before Rabbi Shimon Bar Yochai; they requested to get divorced one from the other. He said to them: “On your lives, just as you came to each other with feasting and drinking, so too you should not part without feasting and drinking.” They followed his suggestion, and they made for themselves a festival and a feast, and he got drunk. When his mind was settled he said to her: “My daughter, see any good object that I have in this house. Take it and go to your father’s house.” What did she do? When he was asleep, she told her slaves and maidservants and she said to them, “lift him in the bed and take him and bring him to the house of my father.” In the middle of the night he woke up, when his wine had worn off, and said to her: “My daughter, where am I?” She said: “In my father’s house.” He said: “What is it to me in your father’s house?” She said to him: “Did you not say to me this evening 'Any good object which you have in your house, take and go to your father’s house'?" They went to Rabbi Shimon Ben Yochai. He stood and prayed for them, and they were remembered (they had children).
מעשה בצידן באחד שנשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה, אתון לגבי ר' שמעו' בן יוחי למשתבקה, א' לה, כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך. א' להם ר' שמעון בן יוחי כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשקה כך אין אתם פורשין זה מזה אלא מתוך מאכל ומשקה. מה עשת, עשת סעודה גדולה ושיכרתו יותר מדיי ורמזה לשפחתה ואמרה להון טלו אותו לבית אבא. בחצי הלילה ניעור משנתו, א' להן, איכן אני נתון, אמרה לו, לא כך אמרתה כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך, וכדון הוא אין לי חפץ טוב ממך. כיון ששמע ר' שמעון בן יוחי כך, נתפלל עליהם ונתפקדו.
בלדה על האישה מצידן
מילים: דנה פולבר ע"פ שהש"ר א
לחן: קריסטינה טטי
פרסתי מפה, ערכתי שולחן עם כל טוב, הכנתי
משתה, ושמחנו יחד ביום של החתונה.
אז חשבתי – אני שומעת קולות ילדים ממני
בוקעים, ממלאים ביתנו... והנה – הבית דממה.
בדממה נתהלך יחדיו, אהבה תכסה עלינו
מצער של תוחלת, מלעג המריר.
אך שנה עוד שנה רודפת, עשור כבר חלף, איננו.
למדנו אז על עצמנו: עת לקשור ועת להתיר.
פרסתי מפה, ערכתי משתה, וישבנו יחד,
שתקנו. אני מילאתי ביין תדיר כוסו.
הוא אמר לי: בתי, תקחי לך כל חפץ שהוא יקר לך,
ולכי אל בית אביך – נפרדים אנו זה מזו.
דברו במדויק קיימתי: ציוויתי שיישאוהו
אל בית אבא – את האיש שביקשתי אתו ברכה.
כשננער משנתו, תהה הוא: מדוע אני נתון כאן?
עניתי: אין חפץ טוב לי בכל העולם ממך.
פרסתי כפיי עמדתי, עצמתי עיניי, הקשבתי
לשפע מאת רקיע, לבת-קול ממרום.
וידעתי – שבקרבי נרקמים מחדש חיינו,
בקרוב ניפקד בזרע; ברכה ערוכה לזרום.
The Ballad of the Woman from Zeidan
Lyrics: Dana Pulver (according to Shir haShirim Raba 1)
Translation: Keren Sheffi
Music: Cristina Tati
I spread a map on the table, covered it with goods, making
A feast, and we rejoiced together on the day we were wed.
Then I thought – I can hear the voices of children, emerging
From me, filling our home… and yet – there's silence instead.
Silently we walk together, love shielding us, protecting
From the grief of unanswered longing, from bitter ridicule.
Another year passes by, a decade is gone, irretrievable,
And we learn: there is a time to tie and a time to undo.
I spread a map on the table, made a feast, and we sat together,
In silence. Frequently I refilled his glass with wine.
He said to me: daughter, go and take any object that's dear to you,
And go to your father's house – we're saying goodbye.
I did what he said precisely: I had him carried over
To father's house – the man with whom life was a blessing true.
When he woke up, he wondered: how come I find myself in here?
I replied: there's no object that I hold as dear as you.
I spread out my palms and stood, shut my eyes and listened,
To an abundance divine, its voice calling me here below.
And I knew – within my body our life was already re-weaving,
Soon we will have a child; blessing is ready to flow.