https://blogs.timesofisrael.com/do-animals-have-souls-what-the-bible-says/
(ז) וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
(7) the LORD God formed man from the dust of the earth. He blew into his nostrils the breath of life, and man became a living being.
(ל) וּֽלְכׇל־חַיַּ֣ת הָ֠אָ֠רֶץ וּלְכׇל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כׇּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאׇכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃
(30) And to all the animals on land, to all the birds of the sky, and to everything that creeps on earth, in which there is the breath of life, [I give] all the green plants for food.” And it was so.
(כ) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃ (כא) וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כׇּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כׇּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
(20) God said, “Let the waters bring forth swarms of living creatures, and birds that fly above the earth across the expanse of the sky.” (21) God created the great sea monsters, and all the living creatures of every kind that creep, which the waters brought forth in swarms, and all the winged birds of every kind. And God saw that this was good.
(י) וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם׃
(10) But anything in the seas or in the streams that has no fins and scales, among all the swarming things of the water and among all the other living creatures that are in the water—they are an abomination for you
(כא) וַיִּתְמֹדֵ֤ד עַל־הַיֶּ֙לֶד֙ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֔ים וַיִּקְרָ֥א אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י תָּ֥שׇׁב נָ֛א נֶפֶשׁ־הַיֶּ֥לֶד הַזֶּ֖ה עַל־קִרְבּֽוֹ׃
(21) Then he stretched out over the child three times, and cried out to the LORD, saying, “O LORD my God, let this child’s life return to his body!”
Here Yahweh heard the prayer of Elijah pleading for the “soul” of a child to return after he had died. God answered his prayer and the nephesh came back to the body of the boy and he was alive again.
(27) When the ass now saw the angel of the LORD, she lay down under Balaam; and Balaam was furious and beat the ass with his stick. (28) Then the LORD opened the ass’s mouth, and she said to Balaam, “What have I done to you that you have beaten me these three times?”
Note here that the donkey could see the angel of the LORD without God opening her eyes, unlike Balaam. This implies that animals, arguably because of their innocence, can see the spirit world all the time
(6) The wolf shall dwell with the lamb,
The leopard lie down with the kid;
The calf, the beast of prey, and the fatling-c together,
With a little boy to herd them. (7) The cow and the bear shall graze,
Their young shall lie down together;
And the lion, like the ox, shall eat straw. (8) A babe shall play
Over a viper’s hole,
And an infant pass his hand
Over an adder’s den. (9) In all of My sacred mount-e
Nothing evil or vile shall be done;
For the land shall be filled with devotion to the LORD
As water covers the sea.
Animals did not transgress any commandment in the Garden of Eden, save the serpent who was the embodiment of the devil. Consequently, they were not punished and will not be subject to God’s last judgment.
(13) I have set My bow in the clouds, and it shall serve as a sign of the covenant between Me and the earth.
Yahweh laid down the (rain) bow, which was the sign of a warrior, as a promise to never flood the earth again. However, He also made this covenant with all the animals. In fact, He made it between Him and the entire earth (Gen. 9:13). Why would God make a covenant with any entity or being that does not have consciousness, which is a trait of the soul? A covenant is a two-way affair.
(19) For in respect of the fate of man and the fate of beast, they have one and the same fate: as the one dies so dies the other, and both have the same lifebreath; man has no superiority over beast, since both amount to nothing. (20) Both go to the same place; both came from dust and both return to dust. (21) Who knows if a man’s lifebreath does rise upward and if a beast’s breath does sink down into the earth? (22) I saw that there is nothing better for man than to enjoy his possessions, since that is his portion. For who can enable him to see what will happen afterward?
(א) דעות בני אדם בהשגחה - חמש דעות והם כולם קדומות - רצוני לומר שהם דעות נשמעו בזמן הנביאים מעת הגלות התורה האמיתית המאירה לאלה המחשכים כולם:
(ב) הדעת הראשון הוא מאמר מי שחשב שאין השגחה כלל בדבר מן הדברים בכל זה המציאות ושכל מה שבו מן השמים ומה שבתוכם נופל במקרה וכאשר יזדמן ואין שם כלל לא מסדר ולא מנהיג ולא משגיח בדבר. וזה דעת אפיקורס; והוא גם כן אומר בחלקים ורואה שהם מתערבים כאשר יזדמן ויתהוה מהם מה שיקרה. וכבר אמרו זה הדעת הכופרים מ'ישראל' והם הנאמר עליהם "כחשו ביי ויאמרו לא הוא". וכבר באר אריסטו במופת שקרות זה הדעת ושהדברים כולם אי אפשר היותם במקרה אבל יש מסדר ומנהיג להם. וכבר זכרנו מזה מעט במה שקדם:
(ג) והדעת השני - דעת מי שיחשוב שקצת הדברים יש בהם השגחה והם בהנהגת מנהיג וסדר מסדר וקצתם נעזב ומונח אל המקרה - וזה דעת אריסטו. ואני אבאר לך דעתו בהשגחה הוא רואה שהאלוה ית' משגיח בגלגלים ומה שבהם - ומפני זה התמידו אישיהם על מה שהם עליו. וכבר כתב אלכסנדר ואמר שדעת אריסטו - שהשגחת האלוה תכלה ותפסק אל גלגל הירח. וזה סעיף משרשו בקדמות האולם - שהוא חושב שההשגחה היא כפי טבע המציאות - אם כן אלה הגלגלים ומה שבהם אשר אישיהם מתמידים ענין ההשגחה בהם הוא התמדתם על ענין שלא ישתנה; וכמו שהתחיב ממציאותם מציאות דברים אחרים אין אישיהם מתמידי המציאות אבל מיניהם שפע גם כן מן ההשגחה ההיא מה שחייב השאר המינים והתמדתם ואי אפשר השאר אישיהם. ולא נעזבו גם כן אישי כל מין עזיבה גמורה אבל כל מה שנזדכך וזוקק מן החומר ההוא עד שקיבל צורת הצמיחה נתנו בו כוחות שישמרוהו זמן קצוב ימשכו עליו מה שיאות לו וידחו מעליו מה שאין תועלת לו בו; ומה שנזדכך ממנו יותר מן הראשון עד שקיבל צורת ההרגשה הושמו בו כוחות אחרים לשמרו ולנצרו והושמה לו יכולת אחרת להתנועע - לכון למה שיאות לו ולברוח ממה שהוא כנגדו - ואחר כך נתן לכל איש כפי מה שיצטרך לו המין ההוא; ומה שנזדכך יותר עד שקיבל צורת השכל נתן לו כח אחר. ינהיג בו ויחשוב ויסתכל במה שאפשר בו עמידת אישו ושמירת מינו כפי שלמות האיש ההוא. אמנם שאר התנועות הנופלות באישי המין הם נופלות במקרה ואין זה אצל אריסטו בהנהגת מנהיג ולא בסידור מסדר. והמשל בו אם נשב רוח סוער או בלתי סוער אין ספק שיפיל קצת עלי זה האילן וישבור סעיפים מאילן אחר וישליך אבן מתל של אבנים ויעלה עפר על עשבים ויפסידם ויסעיר המים ותטבע הספינה שהיתה שם ויטבעו כל מי שבה או קצתם - ואין הפרש אצלו בין נפילת העלה ההוא ונפילת האבן או טביעת החסידים החשובים ההם אשר היו בספינה; כן לא יפריש בין שור שהטיל רעי על עם מן הנמלים ומתו או בנין שנהרסו שתותיו ונפל על מי שבתוכו מן המתפללים ומתו; ואין הפרש אצלו בין חתול שנזדמן לו עכבר וטרפו או עכביש שטרף זבוב או אריה שרעב ופגש בנביא וטרפו. סוף דבר עיקר דעתו שכל מה שיראהו נמשך לא יפסד ולא ישתנה לו מנהג כלל כענינים הרקיעיים או ימשך על סדר לא יעדר ממנו דבר כי אם לעיתים רחוקות ועל דרך זרות כענינים הטבעיים הוא אומר שהוא בהנהגה - כלומר שההשגחה האלוקית מחוברת אליו; וכל מה שיראהו בלתי נמשך על הקש ולא שוקד על סדר כעניני אישי כל מין מן הצמחים ובעלי החיים מדברים ושאינם מדברים יאמר שהוא במקרה לא בהנהגת מנהיג - רצוני לומר; שלא תחובר אליו ההשגחה האלוקית - והוא רואה גם כן שחיבור ההשגחה באלה הענינים נמנע וזה נמשך אחר דעתו בקדמות העולם ושכל מה שנמצא עליו זה המציאות - חלופו נמנע. ואשר האמינו זה הדעת ממי שיצא מכלל תורתנו - הם האומרים "עזב יי את הארץ":
(ד) והדעת השלישי הוא הפך זה הדעת השני. והוא דעת מי שרואה שאין בכל המציאות דבר במקרה כלל לא פרטי ולא כללי אבל הכל ברצון ובכוונה והנהגה - ומבואר הוא שכל מי שינהיג כבר ידע. וזאת היא כת האשעריה מן הישמעאלים והתחיבו לזה הדעת הרחקות עצומות וסבלום וקיבלו אותם - והוא שהם יודו לאריסטו מה שיחשבהו מההשואה בין נפילת העלה ומות האיש - אמרו כן הוא! אבל לא נשבה הרוח במקרה אבל כל עלה נפל בגזרה מן האלוה והוא אשר הפילו עתה בזה המקום ואי אפשר שיתאחר זמן נפילתו או יקדם ואי אפשר נפילתו בזולת זה המקום כי זה כולו נגזר מקדם. והתחיב להם לפי זה הדעת שיהיו תנועות בעל החיים ומנוחותיו נגזרות ושהאדם אין יכולת בידו כלל לעשות דבר או להניח עשותו. ויתחיב לזה הדעת גם כן שיהיה טבע האפשר בטל באלה הענינים ושיהיו אלה הדברים כולם אם מחויבים או נמנעים - וקבלו זה ואמרו שאלה הדברים אשר נקראם אפשריים בערך אלינו אמנם כשיערכו אליו ית' אין אפשרות בהם כלל אבל מחויב או נמנע. והתחיב מזה הדעת גם כן שיהיה ענין התורות בלתי מועיל כלל אחר שהאדם אשר לו נתנה כל תורה לא יוכל לעשות דבר לא לקים מה שצוה בו ולא להזהר ממה שהוזהר ממנו - ואמרה זאת הכת שהוא ית' כן רצה שישלח ויצוה ויזהיר וייעד ויירא ואף על פי שאין יכולת בידינו ויתכן שיעמוס עלינו לעשות הנמנעות ואפשר שנקים המצוה - ונענש ונמרה אותה - ונגמל טוב. והתחיב לפי זה הדעת גם כן שלא תהיה תכלית כונה לפעולותיו ית' - וסבלו כובד אלה ההרחקות כולם בעבור שימלט להם הדעת ההוא - עד שכשנראה איש נולד סומא או מצורע אשר לא נוכל לומר שקדם לו חטא שהתחיב בו זה - נאמר שכן רצה האלוה וכשנראה החסיד העובד שנהרג ביסורים - נאמר כן רצה האלוה ואין עול בזה - כי ראוי להם בחק האלוה שייסר ביסורים מי שלא חטא ויגמול טוב לחוטא - ומאמריהם באלה הדברים מפורסמים:
(ה) הדעת הרביעי דעת מי שחשב שלאדם יכולת ולזה ימשך מה שבא בתורה מן המצוה והאזהרה והגמול והעונש לפי דעת אלה על סדר ויראו שפעולות האלוה כולם נמשכים אחר החכמה ושלא יתכן לו עול ושלא יענוש מיטיב. והמעתזילה גם כן הם על זה הדעת ואף על פי שיכולת האדם אינה אצלם גמורה; והם גם כן יאמינו שהוא ית' יודע בנפילת העלה ההוא וברמיסת הנמלה ההיא ושהשגחתו - בכל הנמצאות. והתחיבו לזה הדעת גם כן הרחקות ודברים סותרים זה את זה. אמנם ההרחקה היא - היות קצת אישי בני אדם נולד בעל מום והוא לא חטא - אמרו שהוא נמשך אחר חכמתו וזהו הטוב לאיש הזה שיהיה כך משיהיה בריא ואנחנו נסכול ההטבה ההיא ואין זה על צד העונש לו אבל על צד ההטבה אליו. וכן יענו בההרג החסיד - שהוא להרבות גמולו בעולם הבא - עד שהגיע הדבר באלה שנאמר להם ולמה ישר האלוה משפטיו באדם ולא ישרם בזולתו? ובאי זה חטא נשחט החי הזה הבלתי מדבר? וסבלו מן ההרחקה שאמרו שזה היה הטוב לו עד שיגמלהו האלוה בעולם הבא - עד שהריגת הפרעוש והכינה יתחיב שיהיה להם בעבורה גמול מאת האלוה וכן זה העכבר הבלתי אשם אשר טרפו חתול או נץ - אמרו שכן גזרה חכמתו בחק זה העכבר והוא יגמלהו על שקרה אותו - בעולם הבא: ואין ראוי אצלי לגנות אחד מאנשי השלש כתות בהשגחה כי כל אחד מהם הביאהו הכרח גדול למה שאמר. אריסטו נמשך אחר הנראה מטבע המציאות. וכת האשעריה ברחו מיחס לו ית' סכלות בדבר ולא יתכן אצלם שיאמר שידע זה הפרט וסכל זה - והתחיבו ההרחקות ההם וסבלום. וכת המועתזילה גם כן ברחו מליחס לו ית' עול ואון וגם לא ישר אצלם להכחיש השכל הנברא עם האדם עד שיאמר שהכאבת מי שאין חטא עליו אין עול בה ולא ישר אצלם גם כן שיהיה שליחות הנביאים כולם ונתינת התורה לא לענין מושכל - וסבלו גם כן מה שסבלוהו מן ההרחקות ההם. ותתחיב להם הסתירה מפני שהם מאמינים שהוא ית' ידע כל דבר ושהאדם בעל יכולת וזה יביא למה שיתבאר במעט התבוננות שהוא סתירה:
(ו) והדעת החמישי הוא דעתנו - רצוני לומר דעת תורתנו. ואני אודיעך ממנו מה שכתוב בספרי נביאינו בו והוא אשר יאמינוהו המון חכמינו. ואגיד לך אחר כך עוד מה שיאמינוהו קצת האחרונים מעמנו ואודיעך גם כן מה שאאמינהו אני בו. ואומר פנת תורת משה רבנו - עליו השלום - וכל מי שנמשך אחריה היא שהאדם בעל יכולת גמורה - רצוני לומר שהוא בטבעו ובבחירתו וברצונו יעשה כל מה שיוכל האדם לעשותו מבלתי שיברא לו דבר מתחדש כלל; וכן כל מיני בעלי חיים שאינם מדברים יתנועעו ברצונם; וכן רצה האלוה ית' - רצוני לומר שמרצונו הקדום באין תחילה - שיהיה כל בעל חיים מתנועע לרצונו ושיהיה האדם בעל יכולת על מה שירצהו או שיבחרהו ממה שיוכל עליו. וזאת - פינה לא נשמע כלל באומתנו ובאנשי תורתנו חולק עליה תהילה לאל: וכן מכלל פנות תורת 'משה רבנו' - שהוא ית' לא יתכן עליו העול בשום צד מן הצדדים ושכל מה שיבוא לבני אדם מן הרעות והמכות או ישיגם מן הטובות לאיש אחד או לקהל הכל הוא על צד הראוי במשפט הישר אשר אין עול בו כלל; ואפילו אם נכנס קוץ ביד אדם והוציאו מיד לא היה זה רק על צד העונש לו ואילו השיג למעט הנאה היה זה גמול לו - וכל זה בדין והוא אמרו עליו ית' "כי כל דרכיו משפט וגו'"; אלא שאנחנו נסכול אפני הדין ההוא:
(ז) הנה כבר התבארו לך אלה הדעות והוא שכל מה שתראה מעניני בני אדם המתחלפים - יחשוב אריסטו שהוא במקרה גמור ויחשבו האשעריה שהוא נמשך לרצון לבד ותחשוב כת המעותזילה שהוא נמשך לחכמה ונחשוב אנחנו שהוא נמשך אחר הראוי לאדם לפי פעולותיו. ומפני זה הוא אפשר אצל כת האשעריה שייסר האלוה ביסורים החסיד הטוב בעולם הזה ויעמידהו עולמית באש אשר יאמר בעולם הבא - ויאמר כן רצה האלוה; ויראה המועתזילה שזה עול ושזה אשר הוכח במכאוב ואפילו הנמלה (כמו שזכרתי לך) יש לה גמול והיות זה מוכח ומיוסר עד שיגמל נמשך אחר חכמתו; ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין והאלוה - חלילה לו מעול - לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב ב'תורת משה רבנו' כי הכל נמשך אחר הדין. ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו - שאתה תמצאם אומרים בבאור "אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עוון" ואמרו "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו" וזה - לשון ה'משנה'. ובארו בכל מקום שהמשפט מחויב בהכרח בחוקו ית' והוא שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשי הבור והיושר - ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא - ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש - ואף על פי שלא הוזהר ממנו על ידי נביא - אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו - רצוני לומר ההזהרה מן העול והחמס. אמרו "אין הקדוש ברוך הוא מקפח זכות כל בריה" ואמרו "כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא מאריך אפיה וגבי דיליה"; ואמרו "אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה" - ובארו שהוא - אף על פי שלא צווה - 'נותנים לו שכרו'; - ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם. ובאה בדברי ה'חכמים' תוספת אחת שלא באה במה שכתוב ב'תורה' - והוא מאמר קצתם "יסורין של אהבה" - והוא שלפי זה הדעת אפשר שיחולו באדם מכות ללא פשע קודם אבל להרבות גמולו. וזהו גם כן דעת כת המועתזילה. ואין פסוק ב'תורה' לזה הענין; ולא יטעוך עניני ה'נסיון' "והאלוקים נסה את אברהם" ואמרו "ויענך וירעיבך וגו'" - כי הנה תשמע אחר זה הדברים בו. ולא נכנסה תורתנו כלל אלא בעניני בני אדם; אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו לפנים וגם ה'חכמים' לא זכרוהו כלל; אבל קצת האחרונים מן ה'גאונים' ז"ל' כאשר שמעוהו מכת המעותזילה ישר בעיניהם והאמינוהו:
(ח) ואשר אאמינהו אני בזאת הפינה - רצוני לומר בהשגחה אלוקית - הוא מה שאספר לך. ואיני נסמך בזאת האמונה אשר אספרה למה שהביאני אליו המופת אבל אסמך בה למה התבאר אצלי שהוא כונת תורת האלוה וספרי נביאינו. וזה הדעת אשר אאמינהו הוא יותר מעט ההרחקות מן הדעות הקודמות ויותר קרוב אל ההקש השכלי. והוא שאני אאמין שההשגחה האלוקית אמנם היא בזה העולם התחתון - רצוני לומר מתחת גלגל הירח - באישי מין האדם לבד וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין כמו שאמר "כי כל דרכיו משפט"; אבל שאר בעלי החיים וכל שכן הצמחים וזולתם דעתי בהם דעת אריסטו לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת האלוה ורצונו האישי עתה ולא שהרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת האלוה ולא שזה הדג חטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלוקי אישי - אבל אלה כולם אצלי במקרה גמור כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה האלוקית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה היא נמשכת אחר השפע האלוקי - והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלוקית ושיערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה שבתוכה כמו שזכר ונפל הגג על מי שבבית אם היה זה במקרה לפי דעתנו אבל ברצון אלוקי - לפי הדין במשפטיו אשר לא יגיעו דעותינו לידיעת סדרם: ואשר הביאני לזאת האמונה הוא - שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא שיש לאלוה השגחה באיש מאישי בעלי החיים כי אם בבני אדם לבד; וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשגחה בבני אדם ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו כל שכן בזולתו מבעלי החיים אמר "מה אדם ותדעהו וגו'" "מה אנוש כי תזכרנו וגו'". וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כולם ובהפקד כל מעשיהם - אמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" ואמר "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם - לתת לאיש כדרכיו" ועוד אמר "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה". וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם אמר "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" ואמר "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" ואמר "והאבדתי את הנפש ההיא" ואמר "ונתתי את פני בנפש ההיא" - וזה הרבה. וכל מה שבא מעניני אברהם יצחק ויעקב - ראיה גמורה על שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם. אמנם שאר אישי בעלי החיים - הענין בהם כמו שיראה אריסטו באין ספק; ומפני זה היתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו - מאמר הנביא כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם אמר אדוני אלוקים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כולו בחכה העלה וגו'". ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה אבל על צד העונש להם להתחיבם בכל מה שחל בהם - אמר "יי למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו": ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו אמרו "נותן לבהמה לחמה וגו'" ואמרו "הכפירים שואגים לטרף וגו'" ואמרו "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" ומאמר ה'חכמים' גם כן "יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים". והרבה כמו אלה המאמרים שתמצאם ואין בהם דבר סותר דעתי זה כי אלה כולם - השגחה מינית לא אישית וכאילו הוא מספר פעולותיו ית' בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו. וזה מבואר נגלה. וכן רואה אריסטו שזה המין מן הההשגחה הכרחי נמצא כבר זכרו גם כן אלכסנדר בשם אריסטו - רצוני לומר הכנת מציאות מזון כל מין לאישיו - ולולא זה היה המין אבד בלא ספק; וזה מבואר במעט הסתכלות. ואמנם אמרם "צער בעלי חיים דאורייתא" - מאמרו "על מה הכית את אתונך" - הוא על דרך ההשלמה לנו שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת אבל נכון אל החמלה והרחמנות ואפילו באי זה בעל חיים שיזדמן אלא לעת הצורך "כי תאוה נפשך לאכול בשר" - לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק. ולא תתחיב לי גם לפי זה הדעת השאלה לומר למה השגיח בבני אדם ולא השגיח בהשגחה ההיא לשאר בעלי החיים? כי השואל צריך שישאל עצמו ויאמר למה נתן שכל לאדם ולא נתן זה לשאר מיני בעלי חיים? - כי מענה זאת השאלה האחרונה כן רצה האלוה! או כן גזרה חכמתו! או כן גזר הטבע לפי שלשת הדעות הקדומות; ובאלה המענים בעצמם יענה על השאלה הראשונה: והבן דעתי עד סופו והעלהו בידך שאני לא אאמין שיעלם מהאלוה ית' דבר או איחס לו לאות אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם שלמות אין שלמות אחריו; אם כן כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא - כפי מה שישיגהו מן השכל ישיגהו מן ההשגחה; זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה. ואמנם שאר הדעות הקודמות יש בהם תוספת וחסרון אם תוספת - יביא אל בלבול ושיגעון גמור ולהכחיש המושכל ולהתגבר על המוחש או קצור וחסרון - יחיב להאמין אמונת רעות מאד בחק האלוה ית' וההפסד לסידור המציאות בני אדם וימחה ויפסיד כל טובותיהם במדות ובדבריות - רצוני לומר דעת מי שמעלה ההשגחה מבני אדם וישוה ביניהם ובין אישי שאר מיני בעלי חיים:
Why has man alone, of all species of animals, been endowed with intellect?
The latter case, viz., the theory that Divine Providence does not extend to man, and that there is no difference between man and other animals, implies very bad notions about God; it disturbs all social order, removes and destroys all the moral and intellectual virtues of man.
Rabbi Isaac Luria
Gilgul Neshamot
Simply put, he taught that a human soul may rebirthed many times in different bodies.
Sometimes a human soul may even come back trapped as it were, in an animal body for the purpose of some rectification. And so the issue is not whether the animal has a soul of its own, but rather whether a particular animal may be housing the soul of a human. Rabbi Luria’s doctrine influenced the early Chasidic movement in their scrupulousness over ritual slaughter. It was believed that since a human soul might be trapped in the animal about to be slaughtered, it was crucial the ritual act be of the highest religious standard in order to release the trapped soul so it can ascend back to its source in heaven.
Rabbi Isaac of Luria believed that animals do in fact have independent souls, and they do go to heaven.
The Arizal explains that every created entity possesses a “soul.” This includes everything from rocks and other inanimate objects to animals and, of course, people. This soul or “spark of G‑dliness” not only sustains the creation’s existence, but it imbues the creation with its purpose and significance in the world.
(However, unlike a person’s afterlife, in which the souls “bask and delight in G‑d’s glory” in the Garden of Eden, the animal soul returns to its source (the supernal world of Tohu) in an elevated state.
The term “animal soul” appears in the classic Chasidic work of the first Chabad Rebbe, the Tanya. But there it is not referring to the soul inside an animal but rather the animalistic soul that co-resides in a human alongside a divine soul. The tension between these two souls is the central axis on which this classic Chasidic work revolves.
The great kabbalists explain that all living things – human and animal – have souls. However, not all souls are created equal. As described in Genesis 2:7, every human being has both a "nefesh" and a "neshama." The nefesh is defined as an animal soul – the life force, the instinctual, animalistic drives. The neshama, in contrast, is a purely spiritual component, a divine spark which distinguishes man from animal. This is the part of us which yearns for spirituality and closeness to God.
But there exists in humans another spiritual entity that is very different and much higher. Humans also have a divine, spiritual soul. Only this soul has the ability to forge a relationship with the Divine, transcendent dimension of existence. This is where humans enter the unique realm of making free will moral decisions. Only humans have the ability to choose higher "soul pleasures" – like helping the poor, even at the expense lower "body pleasures" like hoarding more food for ourselves. You'll never see a hungry dog say to his friends, "Let's not fight over this," or "Let's save some for Fido who came late."
As human beings, we are locked in a constant battle over which soul will lead our lives. The measure of true “humanity” is the degree that one controls the animal soul, because otherwise a person is acting like an animal. (Actually, as the Sages explain, he is worse than an animal. Wasting spiritual potential is something that only a human is held accountable for.)
a dog in Hebrew is called Kelev – a contraction of the words Kol Lev –meaning a "full heart." Thus we can learn from a dog the meaning of loyalty.
The question of whether animals go to heaven has been debated throughout the centuries.
The Midrash states unequivocally that animals don’t have a portion in the world to come.1 But that has not stopped some of the greatest Jewish philosophers from debating whether the concept of reward and punishment, and by extension the afterlife, applies to animals.
For example, Rabbi Saadiah Gaon, in his famous philosophical work Sefer Emunot ve-De’ot (The Book of Beliefs and Opinions), writes that an animal is ultimately compensated for all the pain it went through in life and death.2 This idea is in line with the statement in the Talmud that “the Holy One, blessed be He, does not deprive any creature of any reward due to it”3 (although an animal’s reward is different than what a person would receive for doing a good deed out of free will). The fact that Rabbi Saadiah Gaon held that this applies even to an animal going through a painful death suggests that the animal will continue to exist even after death.
On the other hand, Maimonides is of the opinion that the concept of reward and punishment applies to man alone.4
On the other hand, Maimonides is of the opinion that the concept of reward and punishment applies to man alone.4