דיני קריעה ט

סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף מְנָלַן דִּכְתִיב וַיְהִי כִּקְרֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה וְיִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסּוֹפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח וְגוֹ׳ מַאי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה אֲמַרוּ לֵיהּ לִיהוֹיָקִים כָּתַב יִרְמְיָה סֵפֶר קִינוֹת. אֲמַר לְהוּ מָה כְּתִיב בֵּיהּ? אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד אֲמַר לְהוּ אֲנָא מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה אֲנָא מַלְכָּא. גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעוֹנִי אֲנָא מַלְכָּא. דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת אֲנָא מַלְכָּא. הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֲמַר לְהוּ מַאן אַמְרַהּ כִּי ה׳ הוֹגָהּ עַל רוֹב פְּשָׁעֶיהָ מִיָּד קָדַר כׇּל אַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהּ וּשְׂרָפָן בָּאֵשׁ וְהַיְינוּ דִּכְתִיב וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם מִכְּלַל דִּבְעוֹ לְמִיקְרַע

Moed Katan 26a:15

§ From where do we derive that one must rend his garments when a Torah scroll has been burned? As it is written: “And it came to pass, that when Jehudi had read three or four leaves, he would cut it with a penknife, and cast it into the fire that was in the brazier” (Jeremiah 36:23). With regard to the verse itself the Gemara asks: What is meant by “three or four leaves,” and why did he cut the book only at that point?

מועד קטן כ״ו א:י״ט

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּקְרַע חַיָּיב לִקְרוֹעַ שְׁתֵּי קְרִיעוֹת אֶחָד עַל הַגְּוִיל וְאֶחָד עַל הַכְּתָב שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרֵי שְׂרוֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים

Moed Katan 26a:19

Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sees a Torah scroll that was torn is obligated to make two rents, one for the parchment that was damaged and one for the writing, as it is stated: “Then the word of the Lord came to Jeremiah, after the king had burned the scroll and the words” (Jeremiah 36:27). This implies that a separate rent must be made for each of them, both the parchment and the writing.

מועד קטן כ״ו א:כ׳

רַבִּי אַבָּא וְרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בְּעָא לְאִפַּנּוֹיֵי שַׁקְלֵיהּ לְטוֹטֶפְתֵּיהּ אַחֲתֵיהּ אַבֵּי סַדְיָא אֲתַאי בַּת נַעָמִיתָא בְּעַא לְמִיבְלְעֵיהּ אֲמַר הַשְׁתָּא כִּי חַיְּיבַן לִי שְׁתֵּי קְרִיעוֹת אֲמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ הָא וְהָא בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב מַתְנָה וְלָא הֲוָה בִּידֵיהּ אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה וַאֲמַר לִי הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּזְרוֹעַ וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה

Moed Katan 26a:20

It was related that Rabbi Abba and Rav Huna bar Ḥiyya were sitting before Rabbi Abba. Rabbi Abba needed to relieve himself. He removed his phylacteries from his head and placed them on the cushion on which he was sitting. An ostrich came and wanted to swallow the phylacteries.

רש"י על מועד קטן כ״ו א:כ״א:ג׳

וכמעשה שהיה - דיהויקים אבל דנעמיתא דמצי להציל לא מיקרע:

Rashi on Moed Katan 26a:21:3

...

בית יוסף, יורה דעה ש״מ:ס״ח:א׳

ומ"ש קורע ב' קריעות שם א"ר חלבו הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל ואחד על הכתב שנאמר. אחרי שרוף את המגילה ואת הדברים: ומ"ש שרואה ששורפין אותה בזרוע וכמעשה שהיה ג"ז שם ר' אבא ורבי הונא בר חייא הוו יתבו קם רבי אבא לאפנויי שקליה לטוטפתא אחתיה אבי סדיא אתא בת נעמיתא בעא למבלעיה אמר השתא איחייבין לו ב' קריעות א"ל מנא לך הא והא בדידי הוה עובדא ואתאי לקמיה דרב יהודה ואמר לי הכי אמר שמואל לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה ופירש"י בזרוע. שאין יכול להציל: וכמעשה שהיה. דיהויקים ומשמע בירושלמי דאין חייב לקרוע אלא בששרפו ישראל דגרסינן התם רבי בא ורב הונא בר חייא הוו יתיבין אתא נעמיתא וחטפה לתפלוי דרב הונא בר חייא אתא רבי בא צדה וחנקה א"ל רב הונא בר חייא עוד מעט והיינו באים לידי שריפת תורה א"ל ועדיין את לזו כן א"ר ירמיה בשם רב אין קורעין אלא על ס"ת ששרפו מלך ישראל בזרוע כגון יהויקים מלך יהודה וחביריו ואפשר דמלך ישראל דנקט לאו דווקא והכל תלוי בשריפה בזרוע לכאורה משמע דדוקא בנשרף הוא דבעי למקרע אבל אם נמחק בזרוע לא אלא דמההוא עובדא דבלעה נעמיתא דגמרא דידן משמע דנשרף לאו דוקא דאל"כ הול"ל לא אמר אלא כשנשרף ומיהו בירושלמי הא קאמר דא"ל הכי:

Beit Yosef, Yoreh De'ah 340:68:1

...

יורה דעה ש״מ:ל״ז

הרואה ס"ת שנשרף או תפילין או אפי' מגילה אחת מהנביאים או מהכתובים קורע שתי קריעות ודוקא ששורפין אותו בזרוע וכמעשה שהיה:

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 340:37

One who hears the Divine Name, or even an attribute of the Divine Name, blasphemed, — and even if it was uttered in a foreign tongue it is considered an attribute, — is dutibound to rend [garments], provided he hears it from an Israelite, — and some say that nowadays an apostate Israelite has the status of a Gentile, and even if one hears it from witnesses [who testify to the effect] that a certain person blasphemed [the Name], is dutibound to rend [garments]. The witnesses, however, are not required to rend [their garments] again [on reporting]. One who sees a Scroll of Law, or phylacteries, or even one Scroll of the Prophets or Hagioprapha that was burnt, makes two rents, provided only that it is burnt by force, and only in the same manner as it once happened.

שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:נ״ו:א׳

שנשרף. וה"ה נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מעובדי כוכבים דהכל תלוי כשרואה החלול השם בזרוע. ב"ח:

Siftei Kohen on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 340:56:1

...

סיכום קריעה על כתבי קודש
יהויקים שרף את מגילת איכה שכתב ברוך בן נריה בשם ירמיהו, וכתוב שם שאלה שהיו שם לא קרעו בגדיהם. מהסיפור הזה נלמד בגמרא שצריך לקרוע הן על הכתב והן על הגביל. בגמרא בבלי מסופר שתפיליו של רבי חייא כמעט נאכלו ע"י בת יענה והוא סבר שצריך לקרוע במקרה כזה, אמר לו רב הונא שלא היה צריך לקרוע שלא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה. רש"י הסביר שקורעים באונס שאי אפשר למנוע כמעשה יהויקים, אבל בת יענה שאפשר למנוע אין קורעים. בירושלמי מובא שאין קורעים אלא על ספר תורה ששרפו מלך ישראל בזרוע. הב"י כתב על הירושלמי שלאו דוקא מלך אלא כל שנשרף ע"י יהודי בזרוע ודוקא בשריפה. מהבבלי משמע שאפילו שלא היה שריפה אלא אפילו נמחק או נקרע חייבים לקרוע. הכרעת המחבר: הרואה ספר תורה שנשרף או תפילין....קורע שתי קריעות ודוקא ששורפים וכמעשה שהיה. לדעת הש"ך לאו דוקא שריפה ולאו דוקא יהודי אלא כל נקרע ונחתך ונמחק בזרוע ואפילו ע"י גוי. כתבו הפוסקים שרק מי שראה את הספר שנשרף קורע, ולא מי ששמע.