מַתְנִי׳ אֵין קוֹרְעִין וְלֹא חוֹלְצִין וְאֵין מַבְרִין אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת וְאֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטָּה זְקוּפָה:
אֵין קוֹרְעִין בַּמּוֹעֵד וְלֹא חוֹלְצִין אֶלָּא הַקְּרוֹבִים שֶׁחַיָּבִין בָּאֵבֶל. אוֹ הַקּוֹרֵעַ וְהַחוֹלֵץ עַל הֶחָכָם אוֹ עַל אָדָם כָּשֵׁר. אוֹ מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה. וּמַבְרִין הַכּל עַל הֶחָכָם בַּמּוֹעֵד לְתוֹךְ הָרְחָבָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים. שֶׁהַכּל אֲבֵלִים עָלָיו:
אין קורעין בי"ט אפי' בי"ט שני של גליות כ"כ הרמב"ם בפי"א והרמב"ן בת"ה דאפי' קרוביו של מת אין קורעין וז"ל הר"ן בפ"ק די"ט איכא מ"ד כיון די"ט ב' לגבי מת כחול שויוה רבנן קורעין בו שאף זה כבודו של מת הוא ואינו נראה שאין אלו עסקיו עכ"ל ומ"ש אבל בח"ה קורעין על כל אחד כפי מה שהוא וכו' בפ' אלו מגלחין (מועד קטן כה.) וכתב הרמב"ן והא דתנן (שם כד:) אין קורעין במועד בקריעה דרשות לכבוד היא וכ"כ המרדכי דאפי' ביום שמועה קורע בח"ה ודלא כראבי"ה שכתב דאפי' ביום קבורה אינו קורע בח"ה ובתרומת הדשן סימן רפ"ח כתוב שנוהגין באשכנז לקרוע בח"ה על אביו ועל אמו כרש"י דסבר הכי ועשה מעשה בחה"מ כדאיתא בסמ"ק וכהרמב"ם: (ב"ה) צריך להעביר הקולמוס על תיבת וכהרמב"ם: אבל בשאר מתים נהגינן כשאר הגאונים דסברי דאין קורעין בח"ה ואלו הגאונים לא מיפלגי בין אביו ואמו לשאר מתים אלא שהעולם נהגו לחלק ולמעבד בהא כהני ובהא כהני ובהנהו מתים דאינו קורע עליהם במועד צריך לקרוע אחר המועד ע"כ ולע"ד נראה דדברי הרמב"ן והרמב"ם עיקר:
(לא) אין קורעין ביום טוב אפי' בי"ט שני של גליות אפי' קרובים של מת אבל בחול המועד קורעין על כל אחד כפי מה שהוא אם עומד בשעת יציאת נשמה או אם הוא אדם כשר או חכם על כל אחד כדינו שנתבאר: הגה וי"א דנוהגין שאין לקרוע בחול המועד רק על אביו ואמו ועל שאר מתים קורעין לאחר המועד (ת"ה סי' רפ"ח) ובמקום שאין מנהג יש לקרוע על כולם:
(31) One does not rend [garments] on a Festival day, even on the second Festival day of the Diaspora; even the near-of-kin of the dead. However, during Hol ha-Moed one rends according to whatever the case may be, [viz.,] if one is present at the time of the departure of the soul, or if it is for a worthy person or for a scholar; for everyone according to the law as has been explained. Gloss: Some say that it is customary to rend [garments] during Hol ha-Moed only for one's father and mother, and for all other dead one rends after the Festival. And in a locality where there is no accepted practice, one must rend for all.
אבל בחול המועד קורעין. עיין במשנה למלך פי"א מהל' אבל דין א' שכתב דאם מת בי"ט ראשון אינו יכול לקרוע בחול המועד אלא ידחה הקריעה עד אחר החג כשיתחיל להתאבל ומה ששנינו אין קורעין אלא קרוביו של מת מיירי שמת בח"ה דכיון דהוי שעת חימום הותרה אצלו אבל מת ונקבר בי"ט כיון דנדחה הקריעה דאין יכול לקרוע בי"ט נדחה נמי עד זמן האבל ע"ש [וכ"כ המג"א סי' תקמ"ז ס"ק ג' בשם מהר"מ מלובלין]:
במשנה במסכת מועד קטן מובא שאין קורעין אלא קרוביו של מת. במה מדובר?
לדעת הרמב"ם והרמב"ן רק קרוביו של מת קורעים בחול המועד ואחרים שלא מחויבים שרוצים לקרוע לכבודם אין קורעים. לדעת הראבי"ה במשנה מדובר אודות ח"ה שאין קורעים בו. לדעת תרומת הדשן על אביו ואמו קורעים במועד ועל השאר הקרובים אין קורעים. כולם מודים שאין קורעים ביו"ט אפילו לא ביו"ט שני. ההכרעה: המחבר פסק כדעת הרמב"ם. הרמ"א במקום שאין מנהג קבוע כת"ה קורעים על כל המתים כדעת הרמב"ם. הש"ך: אם לאחר המועד יעברו ל יום, קורעים במועד. כף החיים וחזון עובדיה: בירושלים נוהגים כדעת הרמ"א. גשר החיים: מי שדוחה את הקריעה לאחר יו"ט או ח"ה מברך דיין האמת מיד ואם עברו ג ימים שוב אינו מברך.
באת לו שמועה במועד שמועה קרובה שנוהגת בה לאחר המועד שבעה ושלשים ודאי קורע שמועה קרובה במועד ולאחר המועד תעשה רחוקה. מצינו בתשובת הגאונים כיון דאינו נוהג שבעה ושלשים אינו קורע ותלו לה מדאמרינן בגמרא קריעה בלא שבעה מי איכא. וכך מצאו עוד לרבינו האיי.
ואין עניות דעתנו מסכמת לדבריהם. לפי שהשמועה הזו קרובה היא. וראוי לנהוג עליה שבעה ושלשים. אלא שהרגל מבטל לפי שאינו ראוי לאבילות אבל ראוי הוא לקריעה. הלכך קורע בשעת שמועה. דשעת חימום הוא. ולא אמרו בגמרא דליכא קריעה בלא שבעה. אלא בשמועה רחוקה. כלומר דכשם שהקלו עליו שאינו נוהג שבעה מפני שהוא אבילות ישנה כך נקל עליו שלא יהא קורע. אבל קרובה היא והרגל מפסיק מה שראוי להפסיק ונוהג מה שראוי לנהוג [כשאר] (בשאר) אבלים.
ובעל הלכות כתב אפילו בשמועה קרובה אסור לקרוע במועד. וכך השיב רב נוטרנאי. נשתבש זה אצל הגאונים. דשמועה קרובה כמי שמתו מוטל לפניו. וקוברו במועד היא. ותנן בהדיא בקרובים של מת קורעים:
שמע ברגל שמועה קרובה קורע ואפילו אם אחר הרגל תהיה רחוקה:
תהיה רחוקה. פי' דאמרינן בגמ' אין קריעה בלא שבעה והוה אמינא דבכאן אינו קורע כיון שלא ינהוג שבעה אחר המועד דהא יהיה רחוקה קמ"ל דלא כן הוא דלא אמרו אין קריעה בלא שבעה אלא אם שמע בי"ט עצמו דאינו יכול לקרוע ולאחר הרגל יהיה רחוקה ולא ינהוג אז אבילות אלא יום א' בזה לא יקרע אפילו אחר הרגל אבל בשמע שמועה קרובה בחול המועד דיכול לקרוע קורע בח"ה אע"פ שאחר הרגל יהיה רחוקה ולא ינהוג אלא יום אחד מ"מ עכשיו זמן קריעה היא לו דאין הרגל מפסיק אלא האבילות ולא קריעה:
תהיה רחוקה כו'. ואפי' לפי מנהגינו לעיל סעיף ל"א דאין קורעין על שאר קרובים בחש"מ לא נהגו כך אלא היכא דיכול לקרוע אחר הרגל אבל היכא דנעשית רחוקה לאחר הרגל דאין יכול לקרוע אחר הרגל בהא ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה וכרוב הגאונים נ"ל וכ' מהרש"ל היכא דשמע שמועה רחוקה אינו קורע ברגל אפילו על אביו ואמו ע"כ עכ"ל ב"ח:
כתוב בגמרא שאין קריעה ללא שבעה. אחד מהגאונים למד מכך שאם הגיע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל יהיה שמועה רחוקה, אין קורעים, כי לא עתידים לשבת שבעה. הרמב"ן חלק על הגאון הנ"ל וכתב שקורעים על אף שלא עתידים לשבת שבעה, וכן נפסק בשו"ע. הט"ז הסביר שלא קורעים כשיטת הגאון הנ"ל במקרה שהגיע שמועה קרובה ביו"ט, שאסור לקרוע, ולאחר יו"ט יהיה שמועה רחוקה, אבל הגיע שמועה בח"ה קורע. הש"ך כתב שגם לנוהגים לא לקרוע בחול המועד אם יעברו ל יום לאחר המועד קורעים בח"ה.
תָּנוּ רַבָּנַן הַיּוֹצֵא בְּבֶגֶד קָרוּעַ לִפְנֵי הַמֵּת הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הַמֵּתִים וְאֶת הַחַיִּים
ההולך בבגד קרוע לפני המת שמראה עצמו שקרע ולא קרע ה"ז גוזל את החיים ואת המתים:
אם בא להחליף כו'. כתב מו"ח ז"ל בשם מהר"ר מנחם מ"ץ בגדים ישנים שהיו יודעי' שלבש אותם קודם מיתת אביו יכול ללובשן [אחר ז] בלא קריעה עכ"ל:
כתוב בגמרא שהיוצא בבגד קרוע גוזל את המתים ואת החיים, משמע שיש חיוב לקרוע ולא מספיק שיהיה לבוש בבגד קרוע. השבט יהודה הבין מזה שהט"ז כתב שאם היו לו בגדים קרועים יכול ללובשן שאין חיוב לקרוע רק שיהיה בגד קרוע. השבט יהודה הסביר שלשיטת הט"ז על אביו ועל אימו הצריכו לקרוע בגד שמחליף שלא יחשדו אותו שלא קרע, ואם יודעים שלא היו עליו בשעת מיתה אין צריך לקרוע. השבט יהודה חלק על הט"ז והוכיח מהגמרא שיש חיוב לקרוע על אביו ועל אמו תוך שבעה משום כבודם ולא משום חשד, ולכן חייב לקרוע בגד שידוע שלא היה עליו בשעת מיתה. בספרים החדשים הוסיפו בסוגריים בט"ז {אחר ז} ולפי זה הט"ז לא דיבר כלל על קריעה תוך ז, ואין כאן שום קושייא.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ וְאֵלֵךְ וַאֲבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁהוּא חוֹלֶה וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת קוֹרֵעַ וּמְאַחוֹ וּכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ מַחֲזִיר לוֹ חֲלוּקוֹ וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי קִרְעוֹ וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ
האומר לחבירו השאילני חלוקך שאלך ואבקר את אבא וכו' גם זו שם בברייתא רשב"ג אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעו ומאחו וכשיבא לביתו משלם לו דמי קרעו ומחזיר לו חלוקו ואם לא הודיעו ה"ז לא יגע בו וכתב הרא"ש יותר ראוי שנגרוס ואלך ואבקר את החולה ואיירי באחיו ובאחותו או בבנו דאילו באביו כיון שברשות הוא קורע למה ניתן להאחות עכ"ל: ודברי רבינו כהגהת הרא"ש אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו הברייתא כמו שהיא כתובה בספרים וכתב נמוקי יוסף אע"פ ששאר קרעים של אב אינם מתאחים שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו הלכך מאחו ומשלם לו דמי קרעו מה שנגרע החלוק מערכו בשביל הקרע: ולענין הלכה נקיטינן כגירסת הספרים ואע"פ שהרא"ש גמגם בה טעם לשבח נתן בה נ"י:
האומר לחבירו השאילני חלוקך שאבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעו ומאחהו ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי קרעו ואם לא הודיעו ה"ז לא יגע בו:
לא יגע בו. ונ"ל) דאף אם קרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כדלעיל סכ"ט:
בברייתא מובא בשם רשב"ג שהשואל חלוק מחבירו ואמר לו שבוא הולך לבקר את אבא שהוא חולה ומת, קורע ומאחה ומשלם לו את הפחת. הרא"ש גרס ואלך ואבקר את החולה, ומדובר באחיו ואחותו, דאם מדובר בקרע אביו אסור לאחות. הרמב"ם והרמב"ן כתבו כפשט הברייתא והנמ"י הסביר שהמשאיל לא הקנה לו את הבגד אלא הרשה לו לקרוע כדי שלא יתבייש ולכן מותר לאחות .המשך הברייתא ואם לא הודיעו אסור לקרוע, וכן פסק המחבר. כתב הש"ך שאם קרע בבגד שאול ולא הודיע שהולך לבקר את החולה, לא יצא מדין בגד הגזול.
לבית האבל ולבית המשתה שלו וכו'. הביא ברייתא: המשאיל חלוק לחבירו ללכת לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל, וברגל עד שיצאו ימי הרגל, ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה.
המשאיל לחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטול ממנו עד שיעברו ימי האבל: (ובחושן המשפט סי' שמ"א סעיף ב' לא פסק כן) :
(ב) השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנשואין אין פחות משלשים יום שאל חלוק מחבירו לילך בו לבית האבל כדי שילך ויחזור שאלו לבית המשתה כל אותו היום שאלו לעשות המשתה שלו אין פחות משבעה ימים וי"א לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי אבילות וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה (טור ס"ד בשם הרא"ש) (ועיין בי"ד סי' ש"מ ):
ובח"מ כו'. ולענ"ד נראה דנ"ק דשם כ' שאל חלוק מחבירו לילך בו לבית האבל כדי שילך ויחזור עכ"ל ר"ל דהשואל בקש מהמשאיל אם כן לא נתכוין אלא לטובת השואל למלא בקשתו ויכול לומר לו לא השאלתי לך אלא שתלך ותחזור אבל הכא כתב המשאיל לחברו כו' ר"ל שהמשאיל בא מעצמו לזכות להשואל במצוה שיקיים מצות ניחום אבלים א"כ כל יומא ויומא רמיא מצוה עליה כנ"ל ובב"ח ובסמ"ע כתבו יישובים אחרים דחוקים גם לא נתישב לפי דבריהם לאיזה צורך כתבו הט"ו דין זה כאן שאין לו שייכות אלא בח"מ גם למה הביא בב"י דברי הרמב"ם שבח"מ כאן אבל לדידי א"ש דבח"מ מיירי לענין ממונא וכאן לענין איסור ודו"ק:
בברייתא המשאיל חלוק לחבירו ללכת לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל ובתוספתא מובא המשאיל חלוק לחבירו ללכת לבית האבל כדי שילך ויחזור. המחבר הביא את הברייתא כאן ביו"ד ואת התוספתא בח"מ. הרמ"א הקשה על הסתירה. הש"ך יישב את הסתירה בחילוק בין אם השואל ביקש בגד והמשאיל מילא את בקשתו אז הדין הוא כדי שילך ויחזור. אבל אם המשאיל הציע את בגדו אינו יכול לבקש ממנו עד סוף השבעה, כי התכוון לכל השבעה.