When he reached Shechem, (15) a man came upon him wandering in the fields. The man asked him, “What are you looking for?” (16) He answered, “I am looking for my brothers. Could you tell me where they are pasturing?” (17) The man said, “They have gone from here, for I heard them say: Let us go to Dothan.” So Joseph followed his brothers and found them at Dothan. (18) They saw him from afar, and before he came close to them they conspired to kill him. (19) They said to one another, “Here comes that dreamer! (20) Come now, let us kill him and throw him into one of the pits; and we can say, ‘A savage beast devoured him.’ We shall see what comes of his dreams!”
נמצא ש"נכל" פירושו: להעמיד בסכנה את ענייני הזולת בצורה נסתרת.
כשיוסף התקרב אל האחים, הם ראוהו בעיני רוחם כאדם שהוא סכנה לענייניהם החשובים ביותר – עד כדי כך שצריך "להמיתו". הם סברו שלהם הזכות להורגו כדי להגן על עצמם.
ר' יוסף אבן כספי בראשית ל"ז:י"ח:י"ח
ויתנכלו אותו להמיתו – ולהוציא חלומותיו מכל צד האפשרות, כמו שאמרו עוד "ונראה מה יהיו חלומותיו"
מלבי"ם בראשית ל"ז:י"ח:י"ח
ויתנכלו אתו, פי' שמלאו ממנו מזמות, שחשבו שרודף אותם ורוצה לאבד אותם בעוה"ז ובעוה"ב, ועי"כ שפטו להמיתו.
ואמרנו חיה רעה אכלתהו – שנאמר כולנו בשוה דבר אחד. שאם לא נבא כלנו לדבר אחד, זה יאמר כה וזה יאמר כה, יראה שאנו בדאים ויחשדונו. ולפיכך השוו דבריהם קודם שיהרגוהו.
רמב"ן בראשית ל"ז:כ':כ'
והנכון בעיני: כי אמרו עתה נראה מה יהיו חלומותיו, כי אם יצילוהו מידינו מלוך ימלוך עלינו.
ספורנו בראשית ל"ז:כ':כ'
ונראה מה יהיו חלמתיו – החלומות שספר שהיו מורים שיעלה לגדולה וימלוך עלינו, הנה אז נראה שיהיו חלומות שקר, כי יעלו בתוהו ויאבדו בלי קיום.
(Rabbi Shlomo Riskin)
(א) ויתנכלו אתו להמיתו. דעת המפרשים ויתנכלו נתמלאו נכלים וערמומית כי תרגום להרגו בערמה (שמות כ״א:י״ד) למקטלי' בנכילו, וענינו המחשבה הרעה הצפונה בלב, ויהיה המעשה ממנו בערמה, ומלת אותו לא פרשו ככל אותו שבמקרא המורה על הפעול, כי פועל התנכלות עומד הוא, ובפרט ההתפעל לא יהיה לעולם יוצא, לכן אמרו כי מלת אותו פה הוא בעקום אליו, ערש"י ובשאר מפרשים, והדוחק מבואר, מלבד זה לפירושם המאמר למותר, למה לו למקרא להודיענו מחשבותם הרעה, הלא הודיענו דבר שפתותיהם שהוציאו בפה מלא, לכו ונהרגהו, ומחשבתם נכרת מתוך מוצא פיהם והוא יותר גרוע ממחשבה; לכן נ"ל שיודיענו מאמר זה אמתות כוונת האחים בדבורם ובמעשיהם עם יוסף אחיהם, שלא היו כ"א דבורים ופעלים מדומיים לעיני יוסף שרצונם להמיתו ולהעבירו מן העולם, ושלא היתה כוונתם כ"א לאיימו ולהפחידו, כי ענין אחד להתנכלות ולערמה, הערמה היא הסתתרות והתעלמות המחשבה והפעולה מזולתו,........ובא הכתוב הזה בתחלת הספור להודיענו, שכל מה שיסופר אח"כ מדבוריהם וממעשיהם בענין זה, לא היה באמת בלב שלם ובנפש רע כ"א דבור ופעול מדומה לעיני יוסף, וגם אם בשפתותיהם הוציאו בקול לאזני יוסף לשפוך דמו ארצה, לבם לא כן דמה באמת, רק כוונתם היתה להפחידו ולהפיל עליו אימת מות, .... (א) בעל החלומות. קראהו בעל החלומות שהוא בעל והשליט בם, החלומות לא באו לו מעצמם לולא היה רעיוניו תמיד למשול בנו, לכן על משכבי' סליקו, דומה לזה נוקם ה' ובעל חמה, ואמרו בב"ר שאינו כבשר ודם שהחמה מושלת עליו לעשות יותר מטבעו אבל הוא ית' הוא בעל החמה ואדון עלי' לקצר ולהאריך ולמנעה כרצונו (הנ"ל):...
(א) לכו ונהרגהו. אחרי שהודיעתנו התורה במאמר ויתנכלו, שלא היתה כוונת האחים להרגו באמת, כ"א לרמותו בדעתו ולדמות שנמסר בידים למיתה, ובלבם לא חשבו עליו רק להחרידו ולהפחידו אימת מות, ולנסות את מאמר חלומותיו אם הם הרהורי ורעיוני לבו לבד או הן צודקות נבואיות (כמבואר במה שקדם), עתה חל עלינו להבין באמרם זה לכו ונהרגהו וגו' מילי דמשתמעי לתרי אפי, ובאמת הוא מאמר הסובל שתי כוונות מתחלפות משותפות בגנות ושבח, והוא זה: אופן הגנות הוא, נהרגהו ממש בידים לשלוח בו יד רצח, וכדי להסתיר ולהעלים מעשה הרצח נשליכהו באחת הבורות, ונאמר אסון קרהו בדרך וחיה רעה אכלתהו, וסיימו דבריהם במליצת הקטנה ובדרך לעג, עתה אחרי נפלו בבאר שחת, על מי ימלוך, מי זה ישתחוה אליו ומה תהיינה חלומותיו.
הנה התכוונו האחים האלה להראות כדרך שופכי דמים באמת, לפרסם בקול זדון לבם עד שישמעם יוסף וידמה בדעתו כי יפול בידיהם באמת למות,
אמנם כמו שיובן אופן הגנות ממאמרם זה, ככה יובן בו אופן השבח, לפי המסתתר והמתעלם במחשבות לבבם שאינם רוצים רק לנסות דברי חלומותיו, והוא זה "ונהרגהו" נסבב עליו אופן שיוכל למות בו, והוא כי נשליך אותו אל אחת הבורות מקום הסכנה אשר מדרך הטבע נוכל לומר עליו חיתו יער תאכלנו, ובזה נראה בנסיון מה הנה חלומותיו, אם נבואיות או הרהורים בעלמא, כי אם הן רק מדומיות הנה גם אם ימות בבאר שחת אין חמס בכפינו, כי לא שלחנו בו יד רצח ולא הכינו אותו מכת מות, כ"א גרמא בעלמא עשינו להביאו למקום הסכנה, להזכר לו שם עון רשעו בהבאת דבה, וגירא דלי' הרגתהו ומידו זאת תהיה לו, כי מצד לישנא בישא גברא קטילא הוא, בן מות הוא מצד הבאת הדבה, ולא יגרע גרמא דילי',
ואם חלומותיו הן צודקת נבואיות הנה עצת ה' תקום, ואין מעצר להושיע נביאו המיועד להיות מלך ומושל, ועתה אם ינצל מפח זה הטמון לרגליו, אז נדע כי יד ה' עשתה זאת, ופועל ידי יוצר, נרצה לקבלו עלינו למשול ולמלוך עלינו, הנה בדרך השבח במאמר זה נבאר מלת "ונהרגהו" הגרם והסבה אל ההריגה והמיתה,
(א) מה בצע כי נהרג. לכל המפרשים המכוון במאמר זה, מה ממון נתהנה אם נהרגהו, וגם צריכים אנו לכסות ולהעלים את מיתתו, כי לא נוכל להתפאר בה בשביל צערו של אבינו, והנוהג שבעולם כשאדם מתנקם משונאו, אין הנקמה חשיבה בעיניו אם לא יוכל להתפאר בה (כמ"ש הרב בחזקוני). הנה דברים כאלה כמדקרות חרב בלב כל איש משכיל, להעלות בדעתו מחשבה בזויה ונמאסת כזו, למנוע עצמם מרציחת האח מחמת שלא יוכלו להתפאר בעולת ידיהם, ולבחור תחתיו למכרו כדי להרויח ממון על ידו, ומה המה עשרים כסף לתשעה אחים בני יעקב, אשר העיד עליו הכתוב מרוב עושר ונכסים אשר לו ככתוב ויפרוץ האיש מאד. לא כן אנכי עמדי, ולדעתי דברי יהודה אלה הם תוכחות מוסר אל אחיו לגנות מעשה השלכתם אותו אל הבור, אשר בנקל יוכל לבוא בה לידי סכנה ע"י פריץ חיות וכדומה מהמזיקים, והגדיל יהודה בעיני אחיו גרם מיתתו כאלו המיתוהו בידים ממש, כמו שהוא האמת שאין בין ההורג את חברו בידים ובין המסבב עליו המיתה כ"א דינא רבה ודינא זוטא....
ועתה שמע תחלה פתרון המלות הבאים בדברי יהודה, והוא זה, "בצע" כטעם בצע אמרתו, וכמו יבצע מעשהו, והוא לשון הבאת דבר אל גמר תכליתו ותרגום מה בצע (וועלכע אויספיהרונג!). וכסינו, אין פי' העלם כדי שלא יתראה, אבל הוא לשון מכסה ומלבוש (כי לשון כסוי נאמר פעם על המכסה על הדבר כמו וכסהו בעפר, ופעם על המתכסה כמו ותכס בצעיף), ופי' וכסינו, נכסה אותנו כלומר נעשה לנו מכסה ומלבוש (וויר ווערדען אונס איינהיללען מיט זיינעם בלוטע), ויש א"כ בדברי יהודה מליצה נפלאה, והוא, ידענו כי כל הנהגה שיתנהג האדם בה נקראת בדרך מליצה מלבוש או בגד, כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים, כי כמו שהמלבוש המכסה את הגוף בו יתראה לעיני אדם, כן תתראה מדת הנפש מפעולה והנהגה חיצונית, כשיתנהג האדם למשל בפעולותיו במדת הכעס נאמר עליו לבש מדת הכעס, כי יתראה לעיני אדם בלבוש זה, כשיתנהג במדת הנדיבות נאמר שלבש לבוש נדיבות, וכן לבוש קנאה, ה' מלך גאות לבש וכדומה הרבה במקרא, הנה על הרשעים הגמורים אשר לא ידעו בושת על החמס שבכפיהם אמר המשורר בדרך מליצה, יעטוף שית חמס למו (תהילים ע״ג:ו׳) כלומר יעשו להם מן החמס עטיפת קשוט להתפאר, ואמר הנביא (ישעיהו נ״ט:ו׳) ולא יתכסו במעשיהם מעשי און, ר"ל אין ראוי להם לעשות מכסה ומלבוש מן החמס שבידיהם ולהתראות בה, ומליצה זו עצמה אמר יהודה פה, מה בצע כי נהרג את אחינו, \כלומר הביטו נא אחי וראו התכלית שיולד לנו מהסבת והגרמת מיתה לאחינו "וכסינו את דמו", תכלית זו יהיה לנו לעשות לנו מכסה ולבוש מדמו, כלומר רשמי כתמי דם אחינו בכנפי בגדינו ימצאו תמיד, ולעולם נגד עינינו יסובבנו והחמס לא יתעלם ולא יסתתר ממראה עינינו ולבנו, כאלו תמיד דמיו יהיו צועקים נגדינו אתם הוא ששפכתם הדם הנקי\, ובזה תמיד לא נמצא מרגוע לנפשותינו. ועל המליצה הנפלאה הזאת הכוללת מוסר גדול כזה אמר ריב"א (ברבה על פסוק זה) בשבח יהודה הכתוב מדבר, כי אין לך שבח גדול מזה, (ודברי מת"כ על מאמר זה דחוקים), להוכיח את פני האחים בדברי תוכחה ומוסר היורדים תוך חדרי לבם. וכמדומה כי על המבין בדברי יהודה כוונת הרוחת ממון אמר ר"ש (סנהדרין ו') כל המברך (מגדף כמו ברך נבות) את יהודה ה"ז מנאץ (ע"ש מהרש"א ח"א). והטור בפירושו מביא בשם המדרש, אמרו לו לבצוע את המוציא אמר להם למה לנו לבצוע ונהרוג את אחינו. ובמ"כ פירש בעת שישבו לאכול לחם ורצו לבצוע אמר יהודה מה יתרון לנו לברך על הבציעה כי נהרוג את אחינו, וע"ז נאמר ובוצע ברך נאץ ה'. ע"כ, ועל כוונה זו יש לפרש גם סיפא דקרא, וכסינו את דמו, וכסינו לשון אכילה, מלשון הכוסס את החטה, ויש דומה לזה בעברי, כמבואר אצל מכסת נפשות, תכוסו על השה, וטעמו כל אכילתנו יהיה מעורב עם דם אחינו, והכונה איך ינעם אוכל לנפשותינו בשעה שאחינו משוקע בצער ונטוי למות:
For three transgressions of Israel,
For four, I will not revoke it:
Because they have sold for silver
Those whose cause was just,
And the needy for a pair of sandals.
(א) כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וגומר. חכמי הנוצרים חשבו לעשות ראיה מהנבואה הזאת על ענין דתם, ופירשו על שלשה פשעי ישראל כמו שפירשתי אני על ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו ביניהם ושהרביעי שעליו אמר ועל ארבעה לא אשיבנו הוא מה שביאר על מכרם בכסף צדיק שזה היה יש"ו הנוצרי, אבל תשובת ראייתם מבוארת מב' אופנים. הראשון שהפרשה הזאת לא נאמרה כי אם על מלכות ישראל לא על יהודה וירושלם שעליה באה פרשה בפני עצמה למעלה כמו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה וגומר, וידוע הוא אצלם שענין יש"ו הנוצרי לא היה בבית ראשון בהיות המלכיות חלוקים אבל היה בבית שני וכבר מלכות ישראל היה גולה ולא נתיחס אותו מעשה כ"א לבני יהודה, ואם היו הנבואות האלה נאמרות על בית א' א"א א"כ לפרש עליו על מכרם בכסף צדיק כי לא היה עדיין יש"ו בימים ההם, ואם יפורשו הנבואות האלה על בית שני הנה בפרשת יהודה היה ראוי לזכור ענינו כי ביניהם נעשה המעשה ההוא לא בפרש' מלכות ישראל שגלו קודם לכן יותר מת"ק שנה.
והאופן הב' מהתשובה שמכרם בכסף צדיק הוא כמו ואביון בעבור נעלים הימצא בספריהם שנמכר יש"ו הנוצרי בעבור נעלים, כ"ש שאתה תמצא לזה הנביא עצמו ששנה נבואה זו אחר זו באומרו שמעו זאת השואפים אביון וגו' לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים, הנה התבאר שלא אמר זה על אדם רשום ידוע כי אם על דלים רבים שהיו מטין את דינם מפני שחד הכסף או בעבור נעלים וכדומה דבר ממנו ולכן אמר עמוס לקנות בכסף דלים לשון רבים ונניח הענין הזה כי הוא בטל מעצמו.
(ד) גָּבַהּ לִבּוֹ בִּגְדוֹלִים. וְצִוָּה לְמַלֹּאת פְּלָטֵֽרוֹ נְעָלִים. וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים. מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶֽיהָ בְּפִלְפּוּלִים:
(4) The head of the idolator swelled with malice and commanded to fill his palace with shoes He summoned ten great scholars who understood the Law and all of its intricacies.
(ה) דִּֽינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשֻׁרוֹ. וְאַל תְּעַוְּתֽוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ. כִּי אִם הוֹצִיאֽוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶֽפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ:
(5) [He ordered]: “decide this case objectively and don't distort it with intentional trickery, but rather bring it out to its true light: If a man was found to have kidnapped one of his brothers, from among the Children of Yisrael; treating him as a slave and selling him.”
(ו) הֵם כְּעָֽנוּ לוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא. נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַחִיהֶם מְכָרֽוּהוּ. לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרֽוּהוּ. וּבְעַד נַעֲלַֽיִם נְתָנֽוּהוּ:
(6) They answered him: “The kidnapper should be put to death.” He then exclaimed “Where are your fathers, who sold their brother and dealt him to a caravan of Ishmaelites for pairs of shoes.”
(ז) וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַֽיִם עֲלֵיכֶם. כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִמְצָא כָּכֶם. וְאִם הָיוּ בַּחַיִּים הָיִֽיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם. וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵֽיכֶם:
(7) You, therefore, must accept the law of God upon yourselves, for from the time of your fathers there has been none like yourselves For if they were still living, I would judge them before you, but now, you must bear the guilt of the sin of your fathers.