Save "Joseph - Shem Mishmuel"
Joseph - Shem Mishmuel
(א) וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ (ב) אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃ (ג) וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכׇּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ (ד) וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ (ה) וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃ (ו) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ (ז) וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ (ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃ (ט) וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃ (י) וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ (יא) וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃
(1) Now Jacob was settled in the land where his father had sojourned, the land of Canaan. (2) This, then, is the line of Jacob:
At seventeen years of age, Joseph tended the flocks with his brothers, as a helper to the sons of his father’s wives Bilhah and Zilpah. And Joseph brought bad reports of them to their father.
(3) Now Israel loved Joseph best of all his sons, for he was the child of his old age; and he had made him an ornamented tunic. (4) And when his brothers saw that their father loved him more than any of his brothers, they hated him so that they could not speak a friendly word to him. (5) Once Joseph had a dream which he told to his brothers; and they hated him even more. (6) He said to them, “Hear this dream which I have dreamed: (7) There we were binding sheaves in the field, when suddenly my sheaf stood up and remained upright; then your sheaves gathered around and bowed low to my sheaf.” (8) His brothers answered, “Do you mean to reign over us? Do you mean to rule over us?” And they hated him even more for his talk about his dreams. (9) He dreamed another dream and told it to his brothers, saying, “Look, I have had another dream: And this time, the sun, the moon, and eleven stars were bowing down to me.” (10) And when he told it to his father and brothers, his father berated him. “What,” he said to him, “is this dream you have dreamed? Are we to come, I and your mother and your brothers, and bow low to you to the ground?” (11) So his brothers were wrought up at him, and his father kept the matter in mind.

... וכמו כן י"ל בשבטים שכל אחד ואחד נחשב צורה שלימה בפ"ע, ובשביל מעלתם לא היו מתאחדים כמו שארז"ל אין דעתם של בנ"א שוות, וכמו שהשיב המהר"ל דפירוד הלבבות בישראל אין זה מחמת חסרונם רק ממעלתם שהם שכליים, ובכן אינם יכולים כל כך בנקל להתבטל אחד לחבירו יע"ש, אך אם היו נכנעים תחת יוסף שהי' בחי' שבת הי' הוא מאחד אותם לגמרי, אך באשר הביא את דבתם רעה ונולד שנאה ביניהם לא הי' עוד בכחו לאחד אותם, וגורם התחלקות הלבבות ופירוד הדעות עד שמכרו אותו, ואז נתחלקו ונפרדו לגמרי, ובזה יובן היטב דברי המ"ר שאחר מכירת יוסף אמרו השבטים בואו ונפזר עצמינו, דידוע דכל כמה שאדם דבוק בהכלל כל כך מסייע לו כח הכלל, ואחר שמכרו את יוסף שהי' המאחד את הכלל, א"כ שפיר אמרו בואו ונפזר עצמינו, כלומר כל חד וחד יפייס לעצמו:

Each tribe had their own form, and because of their own specific form they did not unify.

Joseph had the potential to unify them completely, however when he brought bad tidings to his brothers he stopped that potential.

ובזה יובן המ"ר והובא ברש"י דשכם מקום מוכן לפרעניות שם ענו את דינה שם קלקלו השבטים ושם נחלקה מלכות בית דוד, ולכאורה יפלא הלא שכם הוא אחד מג' מקומות שבא"י שאין לאו"ה קטרוג עליהם כמו שארז"ל, והוא עיר מקלט לרוצח ויעקב נתנה ליוסף במתנה והיתכן לאמר על מקום כזה שהיא מוכן לפורעניות, אך הוא הדבר שאמרנו שההתחלקות ופירוד בין השבטים הי' לרוב מעלתם, זה הוא ענין עצמו בשכם שמחמת גודל מעלת המקום הוא מעורר ביושביו מעלת הצורה להיות נחשב צורה שלימה בפ"ע, והוא גורם התחלקות, וכמו ששכם הוא לשון חלק כמ"ש אחלקה שכם, כמו כן הוא גורם ביושביו מדת התחלקות להיות איש פרטי וצורה שלימה בפ"ע וזהו שם ענו את דינה, וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקלל"ה דמחמת ששכם הוא לשון חלק בכן גרם לו להיות נתעלה בעצמו וחשב לאמר שראוי להיות חתן יעקב כמ"ש כי חפץ בבת יעקב היינו שעיקר חפצו להיות חתן יעקב עכתדה"ק, ושם קלקלו השבטים שכל אחד הי' ברי' וצורה שלימה בפ"ע ולא הי' נכנעים תחת יוסף ושם נחלקה מלכות בית דוד שלא הי' נכנעים תחת מלכות בית דוד:

Sh'chem is a place which is prepared for punishment - how could Yaakov have given that to Josef? It is a great place, it gives those in it a sense of "self"/"form", which within itself causes Machlokes.

(י) ועתה לכו ונהרגהו, ... ונראה עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור שפירש"י רצו לעקור יוסף שנקרא שור, ודקדק הוא שלא הי' שם שום כעס ואיבה ושנאה ח"ו רק כל מה שעשו הי' ברצון רק שדנוהו שהוא מחויב בכך כמו שכתבו המפרשים ז"ל עכת"ד, ובזה יש לפרש שאמר להם שמעון לכו היינו שילכו מהבחי' שהי' עד עתה שונאים אותו כי אוהב ושונא פסול לדון וילבשו רק רצון ויקיימו ושפטו העדה והצילו העדה ואז רק אז נוכל להרגהו, אבל כל זמן שאנחנו בכעס עליו אפי' עבור דבר שעשה עולה גדולה מאד מ"מ אנו חשובים נוגעין בדבר, וכמו ששמעתי מכ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שאמר שנוגע פסול לדין אפי' מחמת שאינו יכול לסבול העולה שעשה האחד לחבירו ג"כ קרוי נוגע, רק צריך הדיין לעמוד לגמרי מבחוץ ודפח"ח: