Save "Joseph on Trial  Part 1:"
Joseph on Trial Part 1:

(א) וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ (ב) אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃ (ג) וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכׇּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ (ד) וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ (ה) וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃ (ו) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ (ז) וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ (ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃ (ט) וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃ (י) וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ (יא) וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃

(1) Now Jacob was settled in the land where his father had sojourned, the land of Canaan. (2) This, then, is the line of Jacob:
At seventeen years of age, Joseph tended the flocks with his brothers, as a helper to the sons of his father’s wives Bilhah and Zilpah. And Joseph brought bad reports of them to their father.
(3) Now Israel loved Joseph best of all his sons, for he was the child of his old age; and he had made him an ornamented tunic. (4) And when his brothers saw that their father loved him more than any of his brothers, they hated him so that they could not speak a friendly word to him. (5) Once Joseph had a dream which he told to his brothers; and they hated him even more. (6) He said to them, “Hear this dream which I have dreamed: (7) There we were binding sheaves in the field, when suddenly my sheaf stood up and remained upright; then your sheaves gathered around and bowed low to my sheaf.” (8) His brothers answered, “Do you mean to reign over us? Do you mean to rule over us?” And they hated him even more for his talk about his dreams. (9) He dreamed another dream and told it to his brothers, saying, “Look, I have had another dream: And this time, the sun, the moon, and eleven stars were bowing down to me.” (10) And when he told it to his father and brothers, his father berated him. “What,” he said to him, “is this dream you have dreamed? Are we to come, I and your mother and your brothers, and bow low to you to the ground?” (11) So his brothers were wrought up at him, and his father kept the matter in mind.

(יב) וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ (יד) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ (טו) וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃ (טז) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃ (יז) וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃ (יח) וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ (יט) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ (כ) וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ (כא) וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ (כב) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃ (כג) וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתׇּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ (כד) וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ (כה) וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכׇל־לֶ֒חֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ (כו) וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ (כז) לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ (כח) וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ (כט) וַיָּ֤שׇׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ (ל) וַיָּ֥שׇׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃ (לא) וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ (לב) וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃ (לג) וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃ (לד) וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמׇתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ (לה) וַיָּקֻ֩מוּ֩ כׇל־בָּנָ֨יו וְכׇל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃

(12) One time, when his brothers had gone to pasture their father’s flock at Shechem, (13) Israel said to Joseph, “Your brothers are pasturing at Shechem. Come, I will send you to them.” He answered, “I am ready.” (14) And he said to him, “Go and see how your brothers are and how the flocks are faring, and bring me back word.” So he sent him from the valley of Hebron.
When he reached Shechem,
(15) a man came upon him wandering in the fields. The man asked him, “What are you looking for?” (16) He answered, “I am looking for my brothers. Could you tell me where they are pasturing?” (17) The man said, “They have gone from here, for I heard them say: Let us go to Dothan.” So Joseph followed his brothers and found them at Dothan. (18) They saw him from afar, and before he came close to them they conspired to kill him. (19) They said to one another, “Here comes that dreamer! (20) Come now, let us kill him and throw him into one of the pits; and we can say, ‘A savage beast devoured him.’ We shall see what comes of his dreams!” (21) But when Reuben heard it, he tried to save him from them. He said, “Let us not take his life.” (22) And Reuben went on, “Shed no blood! Cast him into that pit out in the wilderness, but do not touch him yourselves”—intending to save him from them and restore him to his father. (23) When Joseph came up to his brothers, they stripped Joseph of his tunic, the ornamented tunic that he was wearing, (24) and took him and cast him into the pit. The pit was empty; there was no water in it. (25) Then they sat down to a meal. Looking up, they saw a caravan of Ishmaelites coming from Gilead, their camels bearing gum, balm, and ladanum to be taken to Egypt. (26) Then Judah said to his brothers, “What do we gain by killing our brother and covering up his blood? (27) Come, let us sell him to the Ishmaelites, but let us not do away with him ourselves. After all, he is our brother, our own flesh.” His brothers agreed. (28) When Midianite traders passed by, they pulled Joseph up out of the pit. They sold Joseph for twenty pieces of silver to the Ishmaelites, who brought Joseph to Egypt. (29) When Reuben returned to the pit and saw that Joseph was not in the pit, he rent his clothes. (30) Returning to his brothers, he said, “The boy is gone! Now, what am I to do?” (31) Then they took Joseph’s tunic, slaughtered a kid, and dipped the tunic in the blood. (32) They had the ornamented tunic taken to their father, and they said, “We found this. Please examine it; is it your son’s tunic or not?” (33) He recognized it, and said, “My son’s tunic! A savage beast devoured him! Joseph was torn by a beast!” (34) Jacob rent his clothes, put sackcloth on his loins, and observed mourning for his son many days. (35) All his sons and daughters sought to comfort him; but he refused to be comforted, saying, “No, I will go down mourning to my son in Sheol.” Thus his father bewailed him.

(ו) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּֽעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם׃
(6) Thus said the LORD:
For three transgressions of Israel,
For four, I will not revoke it:
Because they have sold for silver
Those whose cause was just,
And the needy for a pair of sandals.

(א) כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וגומר. חכמי הנוצרים חשבו לעשות ראיה מהנבואה הזאת על ענין דתם, ופירשו על שלשה פשעי ישראל כמו שפירשתי אני על ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו ביניהם ושהרביעי שעליו אמר ועל ארבעה לא אשיבנו הוא מה שביאר על מכרם בכסף צדיק שזה היה יש"ו הנוצרי, אבל תשובת ראייתם מבוארת מב' אופנים. הראשון שהפרשה הזאת לא נאמרה כי אם על מלכות ישראל לא על יהודה וירושלם שעליה באה פרשה בפני עצמה למעלה כמו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה וגומר, וידוע הוא אצלם שענין יש"ו הנוצרי לא היה בבית ראשון בהיות המלכיות חלוקים אבל היה בבית שני וכבר מלכות ישראל היה גולה ולא נתיחס אותו מעשה כ"א לבני יהודה, ואם היו הנבואות האלה נאמרות על בית א' א"א א"כ לפרש עליו על מכרם בכסף צדיק כי לא היה עדיין יש"ו בימים ההם, ואם יפורשו הנבואות האלה על בית שני הנה בפרשת יהודה היה ראוי לזכור ענינו כי ביניהם נעשה המעשה ההוא לא בפרש' מלכות ישראל שגלו קודם לכן יותר מת"ק שנה.

והאופן הב' מהתשובה שמכרם בכסף צדיק הוא כמו ואביון בעבור נעלים הימצא בספריהם שנמכר יש"ו הנוצרי בעבור נעלים, כ"ש שאתה תמצא לזה הנביא עצמו ששנה נבואה זו אחר זו באומרו שמעו זאת השואפים אביון וגו' לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים, הנה התבאר שלא אמר זה על אדם רשום ידוע כי אם על דלים רבים שהיו מטין את דינם מפני שחד הכסף או בעבור נעלים וכדומה דבר ממנו ולכן אמר עמוס לקנות בכסף דלים לשון רבים ונניח הענין הזה כי הוא בטל מעצמו.

(ד) גָּבַהּ לִבּוֹ בִּגְדוֹלִים. וְצִוָּה לְמַלֹּאת פְּלָטֵֽרוֹ נְעָלִים. וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים. מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶֽיהָ בְּפִלְפּוּלִים:

(4) The head of the idolator swelled with malice and commanded to fill his palace with shoes He summoned ten great scholars who understood the Law and all of its intricacies.

(ה) דִּֽינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשֻׁרוֹ. וְאַל תְּעַוְּתֽוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ. כִּי אִם הוֹצִיאֽוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶֽפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ:

(5) [He ordered]: “decide this case objectively and don't distort it with intentional trickery, but rather bring it out to its true light: If a man was found to have kidnapped one of his brothers, from among the Children of Yisrael; treating him as a slave and selling him.”

(ו) הֵם כְּעָֽנוּ לוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא. נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַחִיהֶם מְכָרֽוּהוּ. לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרֽוּהוּ. וּבְעַד נַעֲלַֽיִם נְתָנֽוּהוּ:

(6) They answered him: “The kidnapper should be put to death.” He then exclaimed “Where are your fathers, who sold their brother and dealt him to a caravan of Ishmaelites for pairs of shoes.”

(ז) וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַֽיִם עֲלֵיכֶם. כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִמְצָא כָּכֶם. וְאִם הָיוּ בַּחַיִּים הָיִֽיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם. וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲו‍ֹן אֲבוֹתֵֽיכֶם:

(7) You, therefore, must accept the law of God upon yourselves, for from the time of your fathers there has been none like yourselves For if they were still living, I would judge them before you, but now, you must bear the guilt of the sin of your fathers.

MATTHEW 26 15
14Then one of the Twelve, the one called Judas Iscariot, went to the chief priests 15and asked, “What are you willing to give me if I hand Him over to you?” And they set out for him thirty pieces of silver. 16So from then on Judas looked for an opportunity to betray Jesus.

(יח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים (בראשית לז, כח), עָבְרוּ אוֹתָן הַדַּיָּנִים, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בַּיְיתוּס בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן כְּתִיב (ישעיה סג, יז): לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ, כְּשֶׁרָצִיתָ נָתַתָּ בְּלִבָּם לֶאֱהֹב וּכְשֶׁרָצִיתָ נָתַתָּ בְּלִבָּם לִשְׂנֹא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם מְכַרְתֶּם בְּנָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף מָעוֹת שֶׁהֵן חָמֵשׁ סְלָעִים, לְפִיכָךְ יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַפְרִישׁ עֵרֶךְ בְּנוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים בְּמָנֶה צוֹרִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשְּׁבָטִים אַתֶּם מְכַרְתֶּם בְּנָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף, לְפִיכָךְ יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַגִּיעוֹ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לח, כו): בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל.

BAD TIDINGS BROUGHT BACK TO JACOB
(ב) אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃
(2) This, then, is the line of Jacob:
At seventeen years of age, Joseph tended the flocks with his brothers, as a helper to the sons of his father’s wives Bilhah and Zilpah. And Joseph brought bad reports of them to their father.
את דבתם רעה. כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת, וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקָה: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים בִּמְכִירָתוֹ וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי, וְעַל דִּבָּה שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁקּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים – "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף", וְעַל עֲרָיוֹת שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וְגוֹ:
את דבתם רעה THEIR EVIL REPORT — Whatever he saw wrong in his brothers, the sons of Leah, he reported to his father: that they used to eat flesh cut off from a living animal, that they treated the sons of the handmaids with contempt, calling them slaves, and that they were suspected of living in an immoral manner. With three such similar matters he was therefore punished. In consequence of his having stated that they used to eat flesh cut off from a living animal Scripture states, (Genesis 37:31) “And they slew a he-goat" after they had sold him and they did not eat its flesh whilst the animal was still living. And because of the slander which he related about them that they called their brothers slaves — (Psalms 105:17) “Joseph was sold for a slave.” And because he charged them with immorality (Genesis 39:7) “his master’s wife cast her eyes upon him etc.” (Genesis Rabbah 84:7).
את דבתם רעה אל אביהם. כשהיו עושים דבר שלא כהוגן היה מספר לאביו ומבאישם בעיני אביהם דיבה לשון דיבור כמו (שיר השירים ז׳:י׳) דובב שפתי ישנים ודבה יכול להיות טובה או רעה לכך אמד בה רעה וכן מוציאי דבת הארץ רעה וברוב מקומות דבה עניין רע הוא כמו (תהילים ל״א:י״ד) שמעתי דבת רבים ופעמים שהוא מפרש בהדיא ועל דבר זה שהיה מבאישם בעיני אביהם שנאוהו בני האמהות כי הם מחמת קנאה לא היו שונאים אותו כי אין דרך בני האמהות לקנאות בבני הגבורות אבל על זה שנאוהו:
ויבא יוסף את דבתם רעה באמרו לאביו שאחיו היו טועים ומפסידים בבלי דעת כראוי במלאכת המקנה שהית' אז עקר השתדלות' בקניי' עושר ונכסי':
ויבא יוסף את דבתם רעה, he told his father that his brothers, because of unintentional errors, i.e. lack of professional competence, caused him financial losses in his flocks, seeing that at the time they were preoccupied primarily with increasing their material wealth.
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. כי לפי חסידותו היה נראה לו דבה לא ח"ו שהיו אוכלים אבר מן החי ומזלזל בני השפחות והיו חשודים על העריות. אבל הרמז בזה כי לפי צדקתו היה נראה לו שהיו אוכלים ושותים ושמחים כאומרם לא הלכו אלא לרעות את עצמן. זה היה נראה לו כאלו אכלו אבר מן החי. וכן לפי שהיו חולקים כבוד לאחיהם היה נראה כאלו מזלזלים בהם. וכן חשודים על העריות לפי שהיו נותנים עיניהם בבנות הארץ. היה נראה לו כאלו הם חשודים על העריות. ואם כן למה נענש אלא כי לפי צדקותו וישרותו היה חשוב לו כהוצאת דבה. כאומרם וסביביו נשערה מאד. או שנענש לפי שהיה דבר עריות ולא היה ראוי שיעיד לבדו כאומרם במסכת מכות טוביה חטא וזיגוד מינגד כו'. וסבת שנאת אחיו היתה לפי שישראל אהב את יוסף מכל בניו לפי שהיה חכם ובן זקונים. וזהו כי בן זקונים הוא לו. ולכן עשה לו כתונת פסים ואחיו חשבו שאביו אהבו בעבור הדבה. וזהו ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו מצד אהבת אביו ולא יכלו דברו לשלום מצד הדבה. ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. בענין שידברו אליו. והם לא יכלו דברו לשלום. בענין שבזה נתוספה השנאה כי אם היו מדברים עמו. אולי היו מתאפקים כאומרם דאגה בלב איש ישחנה. ואמר שמעו נא החלום הזה. לרמוז כי החלומות הולכים אחר הפה וכן הולכין אחר העת. ולכן אמרו שמעו נא בעת הזאת החלום הזה ופתרו אותו לטוב. וכמו שאמרו לעולם לא יספר אדם חלומו אלא לאוהבו. שהרי יוסף לפי שאחיו היו שונאים אותו נתעכב חלומו שנים ועשרים שנה. והתחיל לספר חלומו:
THE COAT OF MANY COLOURS - JEALOUSY
(ג) וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכׇּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃
(3) Now Israel loved Joseph best of all his sons, for he was the child of his old age; and he had made him an ornamented tunic.
בן זקנים. שֶׁנּוֹלַד לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בַּר חַכִּים הוּא לֵהּ – כָּל מַה שֶּׁלָּמַד מִשֵּׁם וָעֵבֶר מָסַר לוֹ. דָּ"אַ, שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלוֹ דּוֹמֶה לוֹ:
בן זקנים THE SON OF HIS OLD AGE — because he was a wise son to him” — all that he had learnt from Shem and Eber he taught him (Genesis Rabbah 84:8). Another explanation of בן זקנים— his facial features were similar to his (Jacob’s) (Genesis Rabbah 84:8).
פסים. לְשׁוֹן כְּלִי מֵילָת, כְּמוֹ כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, וּכְמוֹ כְּתֹנֶת הַפַּסִּים דְּתָמָר וְאַמְנוֹן, וּמִ"אַ עַ"שֵׁ צָרוֹתָיו, שֶׁנִּמְכַּר לְפוֹטִיפַר וְלַסּוֹחֲרִים וְלַיִּשְׁמְעֵאלִים וְלַמִּדְיָנִים:
פסים is a term for raiment of fine wool (Shabbat 10b). Similar is (Ester 1:6) כרפס “Fine linen and blue”. The same garment כתנת הפסים is mentioned (2 Samuel 13:18) in the story of Amnon and Tamar and we may therefore gather that it was made of very fine material. There is a Midrashic statement that in the word פסים we may find an allusion to all his misfortunes: he was sold to Potiphar (פוטיפר), to the merchants (סוחרים), to the Ishmaelites (ישמעאלים), and to the Midianites (מדינים) (Genesis Rabbah 84:8).
(א) ועשה לו כתונת פסים לאות שיהיה הוא המנהיג בבית ובשדה. כענין והלבשתיו כתנתך וכאמרם ז''ל (בבא קמא) בגדול אחי כי היכי דלשתמען מיליה:
(1) ועשה לו כתונת פסים, as a visible sign that Joseph was intended by him to become the leader of all the brothers both at home and in the field. The use of such distinctive clothing to symbolise someone’s elevated stature is found also in Isaiah 22,21 והלבשתיו כתנתך, “I will dress him (Chilkiyah) in your tunic,” where it signals that authority is transferred to the one wearing the appropriate garments. (uniform). The Talmud Baba Kama 11 also confirms that authority is signalled by the attire worn by people possessing it. [there the brothers who had paid extra for their leader to represent them and to appear well dressed are quite content seeing that their representative while attired in costly garments will indirectly confer benefits upon them through their brother being listened to in the councils of the city. Ed.]

ור' הע' של הרב יהודה קופרמן על דברי הספורנו: ושמעתי מפי הרה"ג לייב היימן שליט"א שיעקב אבינו לא הרגיש שהוא משנה בנו יוסף בין בניו בהעדפה זאת, אלא חשב שבזה הוא ממלא את מקומה של רחל החסרה ליוסף אשר גדל בלעדיה, במותה עליו בהיותו כבן שמונה (מהרב איתן שנדורפי שי').

ועשה לו כתונת פסים, לא נכשל יעקב להטיל קנאה ומה יקנאו בהבלי תענוגי עוה"ז כתונת פסים, אלא אחז"ל במסכת שבת מפני מה ת"ח שבבבל מצויינים מפני שאינם בני תורה כי ציון הבגדים הוא סימן שאינם מבני' של תורה האמתיים, ויען כי יעקב אהב את יוסף כי בן זקונים הוא לו ומסר לו סודות התורה וחשש פן ירגישו הבנים ויקנאו בו, ע"כ עשה לו כתונת כציונים של אותם שאינם בני תורה כדי שלא יקנאו בו אחי', אמנם ויראו אחיו בעין שכלם כי אותו אהב ומאהבתו שחשש לקנאה עשה לו הכתונת ועי"ז ויקנאו בו:
THE HATRED OF THE BROTHERS
וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃
And when his brothers saw that their father loved him more than any of his brothers, they hated him so that they could not speak a friendly word to him.
ולא יכלו דברו לשלום אע''פ שהיו צריכין לדבר עמו בענין הנהגת הבית ומרעה הצאן בהיותו מנהיג במצות אביו לא יכלו לדבר עמו לשלום וריעות כמנהג האחים:
ולא יכלו דברו לשלום, even though the brothers had to speak to Joseph pertaining to their business dealings both concerning household problems and problems with the herds and flocks, something imposed upon them by their father’s command to see in him their manager, they did not speak to him concerning any private matters, brotherly concerns.
ולא יכלו דברו לשלום. לא סבלו דברו עמם לשלום. דכסבורים היו שהוא שונא אותם ג״כ אלא שמסתיר שנאתו וזה לא יכלו לסבול ומשמעות יכול הוא מדת סבלנות דפי׳ כל הוא מדה המחזקת כמו אלפים בת יכיל. והמה לא היה מדתם בסבלנות גדול כ״כ:
ויגד לאחיו גם זה עשה מחסרון העצה כנער:
ויגד לאחיו, this too was an ill advised move. Had he been more mature he would have kept the contents of such a dream to himself.
THE DREAMS
ויחלום יוסף וגו'. צריך לדעת למה היה יוסף מגדיל השנאה במה שהיה מספר חלומות גדולתו מגידות, ומה גם אחר יודעו כי הוא שנאוי בעיניהם כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) בפסוק ויאמר לו הנני שמסר עצמו למיתה. ואולי כי נתכוון להודיע אותם כי מן השמים העלוהו למעלה ומעשה יעקב היא בהסכמת עליונים ומזה יחדלו משנוא אותו:
ויחלום יוסף חלום. Joseph had a dream. Why did Joseph add to his brothers' hatred of him by telling them of his grandiose dreams? Furthermore, knowing as he did that the brothers hated him fiercely, why did he accept his father's mission (verse 14) and venture "into the lion's den?" (According to Bereshit Rabbah 84,11 even Jacob could not understand Joseph's preparedness to accept his mission) Perhaps Joseph went to tell his brothers that they were wrong in ascribing his dreams to his ambitions, but that for some resaon G'd planned to elevate him to a high position and that Jacob's agreeing to send him on this mission was a sign that all of this had been approved by G'd. He may have hoped to assuage their hatred of him by accepting the misssion.
או יכוין לקרב הלבבות יחד, והוא על דרך אומרם בפרק הרואה (ברכות נה:) כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ואמרו עוד שילך אצל מרחמי ליה (רא"ש שם) ויפתרנו לו ויוסף חשב שבספרו חלומותיו להם ידונו בעצמן כי לבו שלם עמהם כמשפט האחים האהובים. ולצד שקדמה שנאה וקנאה ננעלו שערי האהבה בלבם והיו דנים הכל להשתוררות עליהם וכו':
There is yet another possibility. Joseph actually hoped to draw his brothers' hearts nearer to him. We have a saying Berachot 55 that כל החלומות הולכים אחר הפה, that "all dreams follow the mouth." [What the interpreter sees in the dream determines its true meaning. The reader is referred to an excellent analysis of this statement by Rabbi Yitzchak Arama in chapter 29 of his Akeydat Yitzchak, see my translation page 247, second edition. Ed.] The rabbis also say that one should enquire from someone who is well disposed towards him when searching for the meaning of one's dream (Rosh on that paragraph). Joseph hoped that by telling the brothers of his dreams they would themselves find an acceptable and plausible explanation which would put their minds at ease. At least they would realise that Joseph had no ambition to become king over them. Why else would he be silly enough to provoke their hatred by telling them about his dreams? All of this might have worked if the existing hatred had not already closed the brothers' minds to any conciliatory gestures.
כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וגומר. חכמי הנוצרים חשבו לעשות ראיה מהנבואה הזאת על ענין דתם, ופירשו על שלשה פשעי ישראל כמו שפירשתי אני על ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו ביניהם ושהרביעי שעליו אמר ועל ארבעה לא אשיבנו הוא מה שביאר על מכרם בכסף צדיק שזה היה יש"ו הנוצרי, אבל תשובת ראייתם מבוארת מב' אופנים. הראשון שהפרשה הזאת לא נאמרה כי אם על מלכות ישראל לא על יהודה וירושלם שעליה באה פרשה בפני עצמה למעלה כמו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה וגומר, וידוע הוא אצלם שענין יש"ו הנוצרי לא היה בבית ראשון בהיות המלכיות חלוקים אבל היה בבית שני וכבר מלכות ישראל היה גולה ולא נתיחס אותו מעשה כ"א לבני יהודה, ואם היו הנבואות האלה נאמרות על בית א' א"א א"כ לפרש עליו על מכרם בכסף צדיק כי לא היה עדיין יש"ו בימים ההם, ואם יפורשו הנבואות האלה על בית שני הנה בפרשת יהודה היה ראוי לזכור ענינו כי ביניהם נעשה המעשה ההוא לא בפרש' מלכות ישראל שגלו קודם לכן יותר מת"ק שנה. והאופן הב' מהתשובה שמכרם בכסף צדיק הוא כמו ואביון בעבור נעלים הימצא בספריהם שנמכר יש"ו הנוצרי בעבור נעלים, כ"ש שאתה תמצא לזה הנביא עצמו ששנה נבואה זו אחר זו באומרו שמעו זאת השואפים אביון וגו' לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים, הנה התבאר שלא אמר זה על אדם רשום ידוע כי אם על דלים רבים שהיו מטין את דינם מפני שחד הכסף או בעבור נעלים וכדומה דבר ממנו ולכן אמר עמוס לקנות בכסף דלים לשון רבים ונניח הענין הזה כי הוא בטל מעצמו.