מורה נבוכים חלק ג' 32
כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם 'ילידי הענק' פתאום כן אין בטבעו שיגדל על מינים רביםמן העבודות ומעשים מורגלים שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת האלוה להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה - כמו שנודע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וסיכה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יוליד רוך לב - ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות וכל זה היה במצות אלוקיות על ידי משה רבינו' "על פי יי יחנו ועל פי יי יסעו - את משמרת יי שמרו על פי יי ביד משה"
More Nevuchim, volume 3, 32
it would be just as if a person trained to work as a slave with mortar and bricks, or similar things, should interrupt his work, clean his hands, and at once fight with real giants. It was the result of God's wisdom that the Israelites were led about in the wilderness till they acquired courage. For it is a well-known fact that travelling in the wilderness, and privation of bodily enjoyments, such as bathing, produce courage, whilst the reverse is the source of faint-heartedness: besides, another generation rose during the wanderings that had not been accustomed to degradation and slavery. All the travelling in the wilderness was regulated by Divine commands through Moses; comp. "At the commandment of the Lord they rested, and at the commandment of the Lord they journeyed; they kept the charge of the Lord and the commandment of the Lord by the hand of Moses" (Num. 9:23). In the same way the portion of the Law under discussion is the result of divine wisdom, according to which people are allowed to continue the kind of worship to which they have been accustomed, in order that they might acquire the true faith, which is the chief object [of God's commandments]
משנה פסחים פרק י
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
Mishna Pesachim, chapter 10
In each and every generation a person must view himself as though he personally left Egypt, as it is stated: “And you shall tell your son on that day, saying: It is because of this which the Lord did for me when I came forth out of Egypt” (Exodus 13:8).
לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה׃ You shall not subvert the rights of the stranger or the fatherless; you shall not take a widow’s garment in pawn.
וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ {ס} Remember that you were a slave in Egypt and that the LORD your God redeemed you from there; therefore do I enjoin you to observe this commandment.
כִּ֣י תִקְצֹר֩ קְצִֽירְךָ֨ בְשָׂדֶ֜ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֧ עֹ֣מֶר בַּשָּׂדֶ֗ה לֹ֤א תָשׁוּב֙ לְקַחְתּ֔וֹ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶ֑ה לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃ {ס} When you reap the harvest in your field and overlook a sheaf in the field, do not turn back to get it; it shall go to the stranger, the fatherless, and the widow—in order that the LORD your God may bless you in all your undertakings.
כִּ֤י תַחְבֹּט֙ זֵֽיתְךָ֔ לֹ֥א תְפַאֵ֖ר אַחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶֽה׃ When you beat down the fruit of your olive trees, do not go over them again; that shall go to the stranger, the fatherless, and the widow.
כִּ֤י תִבְצֹר֙ כַּרְמְךָ֔ לֹ֥א תְעוֹלֵ֖ל אַחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶֽה׃ When you gather the grapes of your vineyard, do not pick it over again; that shall go to the stranger, the fatherless, and the widow.
וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ {ס} Always remember that you were a slave in the land of Egypt; therefore do I enjoin you to observe this commandment.
מכילתא דרבי ישמעאל
אברהם קרא עצמו גר, שנאמר גר ותושב אנכי עמכם (בראשית כג). דוד קרא עצמו גר, שנאמר גר אנכי בארץ (תהלים קיט). ואומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על (האדמה) [הארץ] ואין מקוה (דברי הימים א' כט). ואומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי (תהלים לט).
Mekhilta d'Rabbi Yishmael 22:20
Abraham called himself a stranger, viz. (Genesis 23:4) "A stranger and a sojourner am I with you." David called himself a stranger, viz. (Psalms 119:19) "I am a stranger in the land," and (I Chronicles 29:15) "For we are strangers before You and sojourners as all of our ancestors. As a shadow are our days upon the earth, without a prospect." And it is written (Psalms 39:13) "For a stranger am I with You, a sojourner as all of my ancestors."
It is possible to say that Abraham knew from the first that the land of Canaan was “the inheritance of the Eternal,” destined that His special Providence be bestowed upon it, and he believed that the Divine promise, Unto the land that I will show thee, alluded to the land of Canaan either in its entirety or to one of all those lands [which together comprise Canaan]. He set his direction towards the land of Canaan generally for [he was certain that] there was the land which He would indeed show him.