Save "פרוזבול
"
שמיטת חובות היא אחת ממצוות השמיטה בניסיון אמיץ ויומרני להקטין פערים כלכליים ולייצר מקצב קבוע של נדיבות ותמיכה בנזקקים שבקרבנו. איך התמודדו דורות קודמים עם הזמנה מקראית רדיקלית זו? איך ניתן ליישם שמיטת חובות במציאות הקפיטליסטית שלנו לטובת חברה בריאה, תומכת, ומאוזנת יותר?

אֶת אוֹתָהּ הַפְּעוּלָה, שֶהַשַּׁבָּת פּוֹעֶלֶת עַל כָּל יָחִיד, פּוֹעֶלֶת הִיא הַשְּׁמִטָּה עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ. צֹרֶךְ מְיֻחַד הוּא לְאֻמָּה זוֹ, שֶׁהַיְצִירָה הָאֱלֹהִית נְטוּעָה בְּקִרְבָּה בְּאֹפֶן בּוֹלֵט וְנִצְחִי, כִּי מִזְּמַן לִזְמַן יִתְגַּלֶּה בְּתוֹכָהּ הַמָּאוֹר הָאֱלֹהִי שֶׁלָּהּ בְּכָל מְלֹא זָהֳרוֹ, אֲשֶׁר לֹא יַשְׁבִּיתוּהוּ חַיֵּי־הַחֶבְרָה־שֶׁל־חוֹל עִם הֶעָמָל וְהַדְּאָגָה, הַזַּעַף וְהַתַּחֲרוּת אֲשֶׁר להֵם, לְמַעַן תּוּכַל לְהִתְַגלֹּות בְּקְִרבָּהּ פְִּנימָה טָהֳַרת נִשְׁמַתהּ בִּכְלָלוּתָהּ כְּמוֹ־שֶׁהִיא. וְאִם אוֹתָהּ הָאַבִּירִיּוּת, הַמֻּכְרַחַת לְהִתְלַוּוֹת עִם כָּל סֵדֶר שֶׁל חַיֵּי־צִבּוּר קְבוּעִים, גוֹרֶמֶת לְהַקְּטִין אֶת עֲדִינוּת־הַחַיִּים הַמּוּסָרִית, וְהַנִגּוּד, הַמַּתְמִיד שֶׁבֵּין הַשְּׁמִיעָה הָאִידֵיאָלִית לַהַכְרָזָה שֶׁל חֶסֶד וֶאֱמֶת, חֶמְלָה וְרַחֲמִים, לְבֵין הַנְּגִישָׂה וְהַכְּפִיָּה וְלַחַץ הַקְּפָּדָה שֶׁל קִנְיָן וּרְכוּשׁ, הַמֻּכְרָחִים לְהֵרָאוֹת בָּעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי, גּוֹרֵם הַרְחָקָה לָאוֹר הָאֱלהִֹי מִתְּכוּנַת הַכָּרָתָהּ הַצִּבּוּרִית שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁהַרְחָקָה זוֹ מְפַעְפַּעַת כְּאֶרֶס גַּם בְּמוּסָרָם שֶׁל הַיְּחִידִים, – הִנֵּה הַפְסָקָת הַסֵדֶר הַחֶבְרָתִי בִּצְדָדִים יְדוּעִים, מִתְּקוּפָה לִתְקוּפָה, מְבִיאָה לְאֻמָּה זוֹ, כְּשֶׁהִיא מְסֻדֶּרֶת, עַל מְכוֹנָהּ, לִידֵי עֲלִיָתָּהּ הָעַצְמִית לִמְרוֹמֵי הַתְּכוּנוֹת הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁבַּחַיִּים הַמּוּסָרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, מִצַּד הַתֹּכֶן הָאֱלֹהִי שֶׁבָּהֵם, הָעוֹמֵד לְמַעֲלָה לְמַעֲלָה מִכָּל תַּכְסִיס וְסֵדֶר חֶבְרָתִי וְהוּא מְעַבֵּד וּמַעֲלֶה אֶת הַסְּדָרִים הַחֶבְרָתִיִּים וְנוֹתֵן לָהֵם אֶת שְׁלֵמוּתָם. –

What Sabbath does for the individual, shmita does for the nation as a whole. The Jewish people, in whom the godly, creative force is planted eternally and distinctively, has a special need to periodically reveal the divine light within itself with full intensity. Our mundane lives, with their toil, anxiety, anger, and competition do not entirely suffocate this creative force. On the shmita, our pure, inner spirit may be revealed as it truly is. The forcefulness that is inevitably part of our regular, public lives lessens our moral refinement. There is always a tension between the ideal of listening to the voice inside us that calls us to be kind, truthful, and merciful, and the conflict, compulsion, and pressure to be unyielding that surround buying, selling, and acquiring things. These aspects of the world of action distance us from the divine light and prevent its being discerned in the public life of the nation. This distancing also permeates the morality of individuals like poison. Stilling the tumult of social life from time to time in certain predictable ways is meant to move this nation, when it is well-ordered, to rise toward an encounter with the heights of its other, inner moral and spiritual life. They touch the divine qualities inside them that transcend all the stratagems of the social order and that cultivate and elevate our social arrangements, bringing them toward perfection.

במדינת ישראל של היום קשה מאוד לטעון שדווקא רעיון כמו שנת שמיטה, על ערכיה המסורתיים, יכול להוות השראה לאנשי סביבה, חברה וכלכלה שמתמודדים עם בעיות מודרניות מאוד... אך אנו שקועים כל-כך בהקשר החברתי והפוליטי שלנו ובהשקפת עולמנו, שקשה לנו מאוד לבקר אותם מבפנים. לפעמים, על-מנת לקבל פרספקטיבה על מצבנו ולדמיין שאפשר אחרת, יש לחפש "נקודת ארכימדס" מחוץ למערכת הנוכחית, שממנה ניתן להתחיל לנסח חזון אחר, חלופי. ישנן כמה אפשריות למלא תפקיד זה, אך מסורות דתיות ותרבותיות, שלנו ושל שכנינו, בהחלט עשויות לשמש לנו מעוף למחשבה ומנוף לעשייה. אין זה מדע בדיוני. ממש כך חיו אבותינו כאן, בארץ הזאת. הארץ הזאת ואנו בתוכה זקוקים לכל סיוע אפשרי על-מנת להתמודד עם האתגרים, הסביבתיים והחברתיים כאחד, הפוקדים אותנו כאן ועכשיו.

ד"ר ג'רמי בנשטיין, 'מה עניין שמיטה לצרכנות?'

(א) מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃ (ב) וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כׇּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַיהֹוָֽה׃ (ג) אֶת־הַנׇּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃ (ד) אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (ה) רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ (ו) כִּֽי־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ׃ {ס} (ז) כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃ (ח) כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃ (ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁ֘בַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ (י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃ (יא) כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹ֠חַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ {ס}
(1) Every seventh year-a you shall practice remission of debts. (2) This shall be the nature of the remission: every creditor shall remit the due that he claims from his fellow; he shall not dun his fellow or kinsman, for the remission proclaimed is of the LORD. (3) You may dun the foreigner; but you must remit whatever is due you from your kinsmen. (4) There shall be no needy among you—since the LORD your God will bless you in the land that the LORD your God is giving you as a hereditary portion— (5) if only you heed the LORD your God and take care to keep all this Instruction that I enjoin upon you this day. (6) For the LORD your God will bless you as He has promised you: you will extend loans to many nations, but require none yourself; you will dominate many nations, but they will not dominate you. (7) If, however, there is a needy person among you, one of your kinsmen in any of your settlements in the land that the LORD your God is giving you, do not harden your heart and shut your hand against your needy kinsman. (8) Rather, you must open your hand and lend him sufficient for whatever he needs. (9) Beware lest you harbor the base thought, “The seventh year, the year of remission, is approaching,” so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing. He will cry out to the LORD against you, and you will incur guilt. (10) Give to him readily and have no regrets when you do so, for in return the LORD your God will bless you in all your efforts and in all your undertakings. (11) For there will never cease to be needy ones in your land, which is why I command you: open your hand to the poor and needy kinsman in your land.
וּכְשֶׁתִּשְׁקַע חַמָּה בְּלֵילֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אָבַד הַחוֹב:
The seventh year only releases money at its end. As it is stated (Deuteronomy 15:1-2), "From the end of seven years, shall you make a release. This is the matter of the release"; and there, He says (Deuteronomy 31:1), "From the end of seven years at the time of the sabbatical year, on the holiday of Sukkot." Just as there, it is after seven years; so too is the release of monies after seven years. Hence, if one gave a loan to his fellow in the seventh year itself, he may collect his debt the whole year. But from when the sun sets on the night of Rosh Hashanah at the culmination of the seventh year, the debt is lost.

(א) שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:

(ב) הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:

(ג) פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל:

(ד) זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:

(ה) פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם:

(ו) אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין:

(ז) כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר:

(ח) הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:

(ט) הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ:

(1) The sabbatical year cancels a debt written in a document or one not written in a document. A debt to a shop is not cancelled, but if it had been converted into the form of a loan, then it is cancelled. Rabbi Judah says: the former debt is always cancelled. A wage-debt to a worker is not cancelled, but if it had been converted into a loan it is cancelled. Rabbi Yose says: the [payment for] any work that must cease with the seventh year, is cancelled, but if it need not cease with the seventh year, then it is not cancelled.

(2) One who slaughters a cow and divides it up on Rosh Hashanah [at the end of the seventh year]: If the month had been intercalated, [the debt] is remitted. But if it had not been intercalated, it is not remitted. [Fines for] rape, for seduction, for defamation, and all other obligations arising from legal procedure, are not remitted. One who loans and takes a pledge, and one who hands over his debt documents to a court, [these debts] are not remitted.

(3) [A loan secured by] a prozbul is not cancelled. This was one of the things enacted by Hillel the elder; for when he observed people refraining from lending to one another, and thus transgressing what is written in the Torah, “Beware, lest you harbor the base thought, [‘The seventh year, the year of remission, is approaching,’ so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing.” Hillel enacted the prozbul.

(4) This is the formula of the prozbul: “I turn over to you, so-and-so, judges of such and such a place, that any debt that I may have outstanding, I shall collect it whenever I desire.” And the judges sign below, or the witnesses.

(5) A pre-dated prozbul is valid, but a post-dated one, is invalid. Pre-dated loan documents [of loans] are invalid, but post-dated one valid. If one borrows from five persons, then he writes a separate prozbul for each [creditor]. But if five borrow from the same person, then he writes only one prozbul for them all.

(6) A prozbul is written only for [a debt secured by] land. But if [the debtor] has none, then [the creditor] can give him title to a share, however small, of his own field. If he had land in pledge in a city, a prozbul can be written on it. Rabbi Hutzpit says: a prozbul may be written for a man on the security of his wife's property, or for an orphan on the security of property belonging to his guardian.

(7) A bee-hive:Rabbi Eliezer says: Behold, it is like land and a prozbul may be written [using it as security] and it is not susceptible to uncleanness while it remains in its place, and one who takes honey from it on Shabbat is liable. But the sages say: it is not like land, a prozbul may not be written [using it as security], it is susceptible to uncleanness while in its place, and one who takes honey from it on Shabbat is exempt.

(8) One who returns a debt [after] the seventh year, the [creditor] must say to [the debtor]: “I remit it.” But [the debtor] should say: “Even so [I will repay it].” [The creditor] may then accept it from him, because it says: “And this is the word of the release” (Deuteronomy 15:2). Similarly, when [an accidental] killer has been exiled to a city of refuge, and the citizens want to honor him, he must say to them: “I am a murderer.” If they say: “Even so, [we want to honor you], then he may accept [the honor] from them, because it says: “And this is the word of the murderer” (Deuteronomy 19:4).

(9) One who repays his debts after the seventh year, the sages are pleased with him. One who borrows from a convert whose sons had converted with him, the debt need not be repaid to his sons, but if he returns it the sages are pleased with him. All movable property can be acquired [only] by the act of drawing, but whoever fulfills his word, the sages are well pleased with him.

הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם:

A widow can collect payment of her marriage contract from the property of orphans only by means of an oath that she did not receive any part of the payment of the marriage contract during her husband’s lifetime. The mishna relates: The courts refrained from administering an oath to her, leaving the widow unable to collect payment of her marriage contract. Rabban Gamliel the Elder instituted that she should take, for the benefit of the orphans, any vow that the orphans wished to administer to her, e.g., that all produce will become prohibited to her if she received any payment of her marriage contract, and after stating this vow, she collects payment of her marriage contract. The mishna lists additional ordinances that were instituted for the betterment of the world: The witnesses sign their names on the bill of divorce, even though the bill of divorce is valid without their signatures, for the betterment of the world, as the Gemara will explain. And Hillel instituted a document that prevents the Sabbatical Year from abrogating an outstanding debt [prosbol] for the betterment of the world, as the Gemara will explain.
מקור המלה "פרוזבול" בשפה היוונית. באשר למקורה המדויק, יש אי-בהירות. כל מי שניתח את המלה מבחינת המקור היווני מפרק אותה לשתי הצורות היווניות pros ו-bole (כלומר boule ביוונית). החלק הראשון, pros הוא מלת יחס:"בפני", "אל", "בנוכחות", "לידי" וכו'. ואילו boule היא מועצה או אסיפה, מובן שיכול להיות תקף להרכב בית דין, בוודאי אם הוא מכונס אד-הוק לצורך קבלת מסמך פרוזבול בשנת שמיטה, בניגוד לערכאה משפטית קבועה. יש מי שסבור שהביטוי הוא צורה מקוצרת של pros boule bouleuton ("בפני אסיפת היועצים").
נראה כי כבר בימי התלמוד מקור המושג "פרוזבול" לא היה ברור לחכמים, שכן בגמרא (גיטין דף ל"ו ע"ב-ל"ז ע"א) יש ניסיון לדרוש את המלה "פרוזבול" לפי "פרוס בולי ובוטי" תוך קישור יצירתי בין המלים היווניות "בולי" ("עשירים") ו"בוטי" ("עניים") ומלים עבריות בפסוקים בתורה. אותו מקור תלמודי גם מביא סיפור שבו רבא פנה לזר (דובר יוונית ככל הנראה) ושאל אותו לפירוש המלה "פרוזבול" ונענה "פורסא דמילתא" כלומר "ביצוע העניין".
בכל אופן, ברור כי מדובר במסירה פורמלית של עניין במסגרת הסדר בתחום המסחרי.
אתר הספריה הלאומית
הלל הזקן חי בתקופתו של המלך הורדוס (במחצית השנייה של המאה הא' לפנה"ס). באותם ימים פרץ מסחרם של היהודים, ומחברה המתבססת בעיקר על חקלאות של משקי בית, הפכה החברה היהודית לחברה של סוחרים. ואף שגם המסחר זקוק לאשראי, הרי שבניגוד למגזר החקלאי, אין שום סיבה להקל על הסוחרים בגלל שנת השמיטה, שהרי הכנסותיהם אינן נפגעות בשנה זו.
אפשר שהשינוי באופייה הכלכלי של ארץ ישראל בתקופתו של הלל הוא שהביא את הבריות לעבור על דין תורה. מלווים שראו שהלוואותיהם נשמטות בידי סוחרים עשירים, ולא רק בידי חקלאים שהפכו לאביונים בגלל שנת השמיטה, סירבו להלוות לאלה ולאלה גם יחד. בא הלל והתקין תקנה שאפשרה לגבות חובות גם אחרי שנת השמיטה. וראוי להדגיש כי תקנת הלל לא חייבה כמובן את כל המלווים לכתוב פרוזבול אלא רק אפשרה זאת. מי שנתן הלוואה לחקלאי המקיים את מצוות שמיטה, ורצה להמשיך ולקיים את דין התורה ולעזור לחקלאי שהפך לעני, לא כתב פרוזבול על הלוואה זו, והיא נשמטה כדין התורה המקורי. הנה כי כן, הפרוזבול לא ביטל את דין התורה. אדרבה, הוא העמידו על מכונו תוך שהוא מונע פגיעה אפשרית בחיי המסחר מחד גיסא ומאפשר לשמור על החקלאים מאידך גיסא. לפי הבנה זו, נקל להבין מדוע נמנה הפרוזבול עם התקנות שהותקנו "מפני תיקון העולם".
...לפי "הגישה המאחדת", שמיטת כספים אינה דין נפרד משמיטת הקרקעות אלא משלים הכרחי לה. העיסוק בחקלאות נצרך מטבעו לאשראי. החקלאי נזקק לתשומות רבות - זרעים, דשנים, עבודה שכירה ועוד - במהלך כל השנה, נוסף על הכספים שהחקלאי צריך למשק ביתו. והנה בעוד הכנסות החקלאי מן התוצרת של המשק החקלאי נוצרות רק בסוף העונה אחר מכירת היבולים, הצורך באשראי גובר ככל שהמשק החקלאי קטן יותר ומשפחתי יותר, וגם ככל שהוא מתמקד בגידול אחד, וההכנסות מן העבודה מתקבלות רק במועד אחד בשנה.
כשאסרה התורה על החקלאי לעבד את אדמתו, ובוודאי כשחייבה אותו להפקיר את יבולו, היא ביטלה למעשה את הכנסתו השנתית, אך לא ביטלה את הצורך שלו באשראי, הן למשק הבית והן להוצאות הקבועות במשק החקלאי. כדי לאזן את הפגיעה בו, חייבה התורה את העשיר, נותן האשראי, להמשיך ולהעמיד לרשות החקלאי את האשראי, ומאידך גיסא פטרה את החקלאי, שנעשה "עני" בסוף שנת השמיטה, מלשלם את חובו. גישה זו מבהירה הן את הקשר שבין שמיטת ההלוואות לשנת השמיטה דווקא הן גם מדוע משמטת השמיטה דווקא בסופה, שהרי סוף השנה לפי הלוח העברי הוא מועד איסוף התבואה ופירעון הלוואותיו של החקלאי, והוא גם המועד שראתה התורה לנכון לפטור בו את החקלאי מחובותיו הנוצרים בעקבות קיום מצוות שמיטת הקרקע.
..לפי הגישה המאחדת, תקנת הפרוזבול היא למעשה תקנה פרשנית, תקנה הבאה להעמיד את דין התורה על כוונתו המקורית. הלל פירש את מצוות שמיטת הכספים כמצווה שבאה לעזור לחקלאים שומרי שמיטה. ומאחר שרבו בימיו ההלוואות שלא היו קשורות לשמירת השמיטה, יצר הלל מנגנון שאפשר למעשה לחזור לכוונתה המקורית של התורה, לשמוט רק את ההלוואות שנטלו חקלאים שומרי שביעית...
תומר מוסקוביץ, שתי גישות בהבנת תקנת הפרוזבול
...בישראל המופרטת, הגלובלית ורבת הפערים, השמיטה היא סימן קריאה הכרחי. יש לנו, באמתחתנו הלאומית, תרופה מוכנה לשיקום הסולידריות הבין-אישית שהתרופפה. במובן זה, השמיטה היא מרכיב בחוסן הלאומי.
...כיצד נמדד ערכו של אדם? גבריאל מרסל, הפילוסוף הצרפתי, עמד על כך שבני אדם משיבים על השאלה "מי הם?" כאילו נשאלו "מה יש להם?" הקניין שאדם צובר ממלא את הווייתו; האדם ורכושו חד הם. כסף ורכוש קוצבים את ערכנו בעיני עצמנו ובעיני זולתנו. עמנואל לוינס העיר, שמצב אנושי זה מדרבן אותנו להשתלט על האחר ו"למחוק" את פניו. על רקע זה נדרשת, ממש מתחייבת, שנת שמיטה. היא מחוררת את הבלון הרכושני שתפח ומעמידה אותנו מחוץ לקנייננו, בשורה אחת עם אחרים שרכושם גדול או קטן משלנו. השמיטה מלמדת, שהאדם אינו מה שיש לו, אלא מה שהינו. היא מאלצת אותנו לנכוח בהווייתנו הפנימית, ולא בהווייתנו הרכושית.
הפרופסורים אבי שגיא וידידיה שטרן, מתוך: "תנוח, תחלק, תניח", עיתון הארץ, 24.09.2007
"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש” (ברל כצנלסון, “מהפכה ומסורת”, מתוך:
במבחן, תל אביב, תרצ”ב, 1935).
למיטיבי לכת: קריאה נוספת:
  • שמיטת חובות היא הרעיון הכלכלי החם של הרגע. מיוזמות חוץ־ממסדיות מצליחות, דרך הוגים מקוריים ועד כלכלנים בכירים, כולם מגלים כעת את המסורת העתיקה ומאמינים שרק היא תוכל להציל את הכלכלה
  • שנת שמיטה, איתי להט, כלכליסט, 2012