כתוב אחד אומר (במדבר ח, כד) מבן חמש ועשרים שנה ומעלה וכתוב אחד אומר (במדבר ד, ג) מבן שלשים אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ"ה ואי אפשר לומר כ"ה שכבר נאמר שלשים הא כיצד כ"ה ללמוד ושלשים לעבודה מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים שוב אינו רואה
ת"ר כהן משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה ומומין פוסלין בו בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלין בו
The baraita notes that one verse states: “From twenty-five years old and upward” (Numbers 8:24), and one verse states: “From thirty years old and upward” (Numbers 4:47). It is impossible to say thirty, as twenty-five is already stated, and it is impossible to say twenty-five, as thirty is already stated. How can these verses be reconciled? Twenty-five years old is the time for apprenticeship and thirty for service. From here it is derived that a student who did not see a positive indication in his studies after five years will no longer see a productive result from those studies...
The Sages taught in a baraita: A priest, from the time he reaches puberty and grows two pubic hairs until he ages, is fit for Temple service, and blemishes disqualify him. A Levite from the age of thirty until the age of fifty is fit for Temple service, and the passage of years disqualifies him.
ואפשר שזהו שאמרו (אבות פ"ה מכ"א) בן עשרים לרדוף, ר"ל חשקו להיות רודף, ולא נרדף, בין בגשמי בין ברוחני, מצד התגברות החומר על הצורה. ובן שלשים לכח, יש כח לנשמה וצורה להלחם נגד החומר, שאז הם במשקל השוה בימי העמידה, וז"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), וכח היא הנשמה וכנ"ל. ואז יוכל ליכנס במדת רחמים, מצד הנשמה הקדושה שהיא רחמים, היפך החומר מצד הקליפות שהיא אכזרי.
(ד-ה) בן שלשים שנה דוד במלכו וגו'. ולזה אמר הכתוב שהיה בן שלשים שנה במלכו, כי הם השנים היותר מוכנים לכח לגבורה ולתבונה
דיני ימי תחנונים וערב ראש השנה ובו ד"ס:
וידקדקו לחזור אחר ש"ץ היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים ושיהא בן שלשים שנים גם שיהא נשוי (כל בו)