בַּשְּׁבִיעִ֕י בְּעֶשְׂרִ֥ים וְאֶחָ֖ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָה֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה בְּיַד־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃ אֱמָר־נָ֗א אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל֙ פַּחַ֣ת יְהוּדָ֔ה וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֥עַ בֶּן־יְהוֹצָדָ֖ק הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֑וֹל וְאֶל־שְׁאֵרִ֥ית הָעָ֖ם לֵאמֹֽר׃ מִ֤י בָכֶם֙ הַנִּשְׁאָ֔ר אֲשֶׁ֤ר רָאָה֙ אֶת־הַבַּ֣יִת הַזֶּ֔ה בִּכְבוֹד֖וֹ הָרִאשׁ֑וֹן וּמָ֨ה אַתֶּ֜ם רֹאִ֤ים אֹתוֹ֙ עַ֔תָּה הֲל֥וֹא כָמֹ֛הוּ כְּאַ֖יִן בְּעֵינֵיכֶֽם׃ וְעַתָּ֣ה חֲזַ֣ק זְרֻבָּבֶ֣ל ׀ נְאֻם־יְהוָ֡ה וַחֲזַ֣ק יְהוֹשֻׁ֣עַ בֶּן־יְהוֹצָדָק֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וַחֲזַ֨ק כָּל־עַ֥ם הָאָ֛רֶץ נְאֻם־יְהוָ֖ה וַֽעֲשׂ֑וּ כִּֽי־אֲנִ֣י אִתְּכֶ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ אֶֽת־הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־כָּרַ֤תִּי אִתְּכֶם֙ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרַ֔יִם וְרוּחִ֖י עֹמֶ֣דֶת בְּתוֹכְכֶ֑ם אַל־תִּירָֽאוּ׃ (ס) כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת ע֥וֹד אַחַ֖ת מְעַ֣ט הִ֑יא וַאֲנִ֗י מַרְעִישׁ֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־הַיָּ֖ם וְאֶת־הֶחָרָבָֽה׃ וְהִרְעַשְׁתִּי֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֖אוּ חֶמְדַּ֣ת כָּל־הַגּוֹיִ֑ם וּמִלֵּאתִ֞י אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ כָּב֔וֹד אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ לִ֥י הַכֶּ֖סֶף וְלִ֣י הַזָּהָ֑ב נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ גָּד֣וֹל יִֽהְיֶ֡ה כְּבוֹד֩ הַבַּ֨יִת הַזֶּ֤ה הָאַֽחֲרוֹן֙ מִן־הָ֣רִאשׁ֔וֹן אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וּבַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ אֶתֵּ֣ן שָׁל֔וֹם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ (פ) בְּעֶשְׂרִ֤ים וְאַרְבָּעָה֙ לַתְּשִׁיעִ֔י בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֑וֶשׁ הָיָה֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־חַגַּ֥י הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃ כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת שְׁאַל־נָ֧א אֶת־הַכֹּהֲנִ֛ים תּוֹרָ֖ה לֵאמֹֽר׃ הֵ֣ן ׀ יִשָּׂא־אִ֨ישׁ בְּשַׂר־קֹ֜דֶשׁ בִּכְנַ֣ף בִּגְד֗וֹ וְנָגַ֣ע בִּ֠כְנָפוֹ אֶל־הַלֶּ֨חֶם וְאֶל־הַנָּזִ֜יד וְאֶל־הַיַּ֧יִן וְאֶל־שֶׁ֛מֶן וְאֶל־כָּל־מַאֲכָ֖ל הֲיִקְדָּ֑שׁ וַיַּעֲנ֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ לֹֽא׃ וַיֹּ֣אמֶר חַגַּ֔י אִם־יִגַּ֧ע טְמֵא־נֶ֛פֶשׁ בְּכָל־אֵ֖לֶּה הֲיִטְמָ֑א וַיַּעֲנ֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים וַיֹּאמְר֖וּ יִטְמָֽא׃ וַיַּ֨עַן חַגַּ֜י וַיֹּ֗אמֶר כֵּ֣ן הָֽעָם־הַ֠זֶּה וְכֵן־הַגּ֨וֹי הַזֶּ֤ה לְפָנַי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְכֵ֖ן כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה יְדֵיהֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֛יבוּ שָׁ֖ם טָמֵ֥א הֽוּא׃ וְעַתָּה֙ שִֽׂימוּ־נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה מִטֶּ֧רֶם שֽׂוּם־אֶ֛בֶן אֶל־אֶ֖בֶן בְּהֵיכַ֥ל יְהוָֽה׃ מִֽהְיוֹתָ֥ם בָּא֙ אֶל־עֲרֵמַ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וְהָיְתָ֖ה עֲשָׂרָ֑ה בָּ֣א אֶל־הַיֶּ֗קֶב לַחְשֹׂף֙ חֲמִשִּׁ֣ים פּוּרָ֔ה וְהָיְתָ֖ה עֶשְׂרִֽים׃ הִכֵּ֨יתִי אֶתְכֶ֜ם בַּשִּׁדָּפ֤וֹן וּבַיֵּֽרָקוֹן֙ וּבַבָּרָ֔ד אֵ֖ת כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה יְדֵיכֶ֑ם וְאֵין־אֶתְכֶ֥ם אֵלַ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃ שִׂימוּ־נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה מִיּוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַתְּשִׁיעִ֗י לְמִן־הַיּ֛וֹם אֲשֶׁר־יֻסַּ֥ד הֵֽיכַל־יְהוָ֖ה שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶֽם׃ הַע֤וֹד הַזֶּ֙רַע֙ בַּמְּגוּרָ֔ה וְעַד־הַגֶּ֨פֶן וְהַתְּאֵנָ֧ה וְהָרִמּ֛וֹן וְעֵ֥ץ הַזַּ֖יִת לֹ֣א נָשָׂ֑א מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲבָרֵֽךְ׃ (ס) וַיְהִ֨י דְבַר־יְהוָ֤ה ׀ שֵׁנִית֙ אֶל־חַגַּ֔י בְּעֶשְׂרִ֧ים וְאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֖דֶשׁ לֵאמֹֽר׃ אֱמֹ֕ר אֶל־זְרֻבָּבֶ֥ל פַּֽחַת־יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֲנִ֣י מַרְעִ֔ישׁ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃ וְהָֽפַכְתִּי֙ כִּסֵּ֣א מַמְלָכ֔וֹת וְהִ֨שְׁמַדְתִּ֔י חֹ֖זֶק מַמְלְכ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וְהָפַכְתִּ֤י מֶרְכָּבָה֙ וְרֹ֣כְבֶ֔יהָ וְיָרְד֤וּ סוּסִים֙ וְרֹ֣כְבֵיהֶ֔ם אִ֖ישׁ בְּחֶ֥רֶב אָחִֽיו׃ בַּיּ֣וֹם הַה֣וּא נְאֻם־יְהוָ֣ה צְבָא֡וֹת אֶ֠קָּחֲךָ זְרֻבָּבֶ֨ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵ֤ל עַבְדִּי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְשַׂמְתִּ֖יךָ כַּֽחוֹתָ֑ם כִּֽי־בְךָ֣ בָחַ֔רְתִּי נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
In the seventh month, in the one and twentieth day of the month, came the word of the LORD by Haggai the prophet, saying: ’Speak now to Zerubbabel the son of Shealtiel, governor of Judah, and to Joshua the son of Jehozadak, the high priest, and to the remnant of the people, saying: Who is left among you that saw this house in its former glory? and how do ye see it now? is not such a one as nothing in your eyes? Yet now be strong, O Zerubbabel, saith the LORD; and be strong, O Joshua, son of Jehozadak, the high priest; and be strong, all ye people of the land, saith the LORD, and work; for I am with you, saith the LORD of hosts. The word that I covenanted with you when ye came out of Egypt have I established, and My spirit abideth among you; fear ye not. For thus saith the LORD of hosts: Yet once, it is a little while, and I will shake the heavens, and the earth, and the sea, and the dry land; and I will shake all nations, and the choicest things of all nations shall come, and I will fill this house with glory, saith the LORD of hosts. Mine is the silver, and Mine the gold, saith the LORD of hosts. The glory of this latter house shall be greater than that of the former, saith the LORD of hosts; and in this place will I give peace, saith the LORD of hosts.’ In the four and twentieth day of the ninth month, in the second year of Darius, came the word of the LORD by Haggai the prophet, saying: ’Thus saith the LORD of hosts: Ask now the priests for instruction, saying: If one bear hallowed flesh in the skirt of his garment, and with his skirt do touch bread, or pottage, or wine, or oil, or any food, shall it be holy?’ And the priests answered and said: ‘No.’ Then said Haggai: ‘If one that is unclean by a dead body touch any of these, shall it be unclean?’ And the priests answered and said: ‘It shall be unclean.’ Then answered Haggai, and said: ‘So is this people, and so is this nation before me, saith the LORD; and so is every work of their hands; and that which they offer there is unclean. And now, I pray you, consider from this day and forward—before a stone was laid upon a stone in the temple of the LORD, through all that time, when one came to a heap of twenty measures, there were but ten; when one came to the winevat to draw out fifty press-measures, there were but twenty; I smote you with blasting and with mildew and with hail in all the work of your hands; yet ye turned not to Me, saith the LORD— consider, I pray you, from this day and forward, from the four and twentieth day of the ninth month, even from the day that the foundation of the LORD’S temple was laid, consider it; is the seed yet in the barn? yea, the vine, and the fig-tree, and the pomegranate, and the olive-tree hath not brought forth—from this day will I bless you.’ . And the word of the LORD came the second time unto Haggai in the four and twentieth day of the month, saying: ’Speak to Zerubbabel, governor of Judah, saying: I will shake the heavens and the earth; and I will overthrow the throne of kingdoms, and I will destroy the strength of the kingdoms of the nations; and I will overthrow the chariots, and those that ride in them; and the horses and their riders shall come down, every one by the sword of his brother. In that day, saith the LORD of hosts, will I take thee, O Zerubbabel, My servant, the son of Shealtiel, saith the LORD, and will make thee as a signet; for I have chosen thee, saith the LORD of hosts.’
עוד אחת מעט היא. משתכלה מלכות פרס זו המושלת עליכם עוד אחת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יון ומעט יהא זמן ממשלתה: ואני מרעיש. בניסים הנעשים לבני חשמונאי: את השמים וגו'. ויבינו ששכינתי שורה בבית זה ויביאו תשורת זהב וכסף כאשר כתוב בספר יוסף בן גוריון:
[for] a little while – Once the kingdom of Persia, which rules over now, expires one more will rise up to rule over and oppress you from the kingdom of Greece, and its rule will be short: and I will shake up– through the miracles done for the Hasmoneans the heaven and the earth – they will understand that my Presence dwells in this House and bring gifts of gold and silver as is written in the scroll of Yosef ben Gurion:
כִּֽי־דָרַ֨כְתִּי לִ֜י יְהוּדָ֗ה קֶ֚שֶׁת מִלֵּ֣אתִי אֶפְרַ֔יִם וְעוֹרַרְתִּ֤י בָנַ֙יִךְ֙ צִיּ֔וֹן עַל־בָּנַ֖יִךְ יָוָ֑ן וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּחֶ֥רֶב גִּבּֽוֹר׃
For I bend Judah for Me, I fill the bow with Ephraim; And I will stir up thy sons, O Zion, Against thy sons, O Javan, And will make thee as the sword of a mighty man.
כי דרכתי לי יהודה . סוף שאנטיוכס יטול המלוכה מיד מלכי פרס וירעו לכם ואני אדרוך יהודה להיות לי כקשת מלחמה וילחמו באנטיוכ' בימי חשמונאים : קשת מלאתי אפרים . מקרא קצר הוא כמו קשת מלאתי יד אפרים כמו ( מ"ב ט ) ויהוא מלא ידו בקשת אפרים יהיה לי כאשפה מלאה חצים : ועוררתי בניך ציון . על חיל אנטיוכס :
For I bend Judah for Me – in the end, Antiochus will take the kingship from the hands of the kings of Persia and do evil to you. Then I will draw out Yehudah to be like my war bow and they will fight Antiochus in days of the Hasmoneans: I filled Ephraim – this is a cut short statement which ought to read ‘like a bow; I filled the hand of Ephraim,’ similar to “…And Jehu put all his strength into his bow…” (Melachim II 9:24), meaning that Ephraim will be to Me as a quiver full of arrows: And I will arouse your children, O Zion – upon the armies of Antiochus
מלבי"ם ביאור המילות זכריה פרק ט פסוק יג
(יג) דרכתי קשת מלאתי. יצייר את מלחמת יהודה בימי החשמונאים שיהודה הוא הקשת ביד ה' וה' דורך אותו, כי אז הגם שהיה ענין נסיי בכ"ז היה דרך מלחמה טבעיית, וכאילו ה' מורה חציו מרחוק באמצעות הקשת שהוא יהודה הנדרך לירות לב היונים, ועז"א ועררתי בניך ציון שה' היה המעורר ומחזק לבם למלחמה, ומלחמת אפרים לעתיד מצייר שהם ביד ה' כחרב שהגבור אוחז בו והורג מקרוב, ועז"א ושמתיך כחרב גבור, ודריכת הקשת נתן לאפרים עצמו כמ"ש קשת מלאתי:
Malbim biur milim Zechariah 9:13
like a bow; I filled [the hand of] Ephraim – This is describing the war of Yehudah in the time of the Hasmoneans, because yehudah is the bow in the hand of Gd and Gd draws him. Because even though there was a miraculous element to this war, nevertheless the war itself was in a natural fashion. It was as if Gd shot His arrows from a distance by means of the bow who is Yehudah, drawn to fire into the heart of the Greeks. About this it says ‘and I will arouse your children, O Zion’ because Gd aroused and strengthened their hearts for war. It also describes the future war of Ephraim, because they are like the sword of the mighty warrior in the hand of Gd, which kills up close. About this it says ‘I will make you as the sword of a mighty man,’ and the drawing of the bow is given to Ephraim hims, as it says ‘like a bow I filled…’
יום ייסוד היכל ה' על-פי נבואות חגי וזכריה / הרב יואל בן נון
מפני מה חותמת נבואת חגי בעשרים וארבעה לתשיעי (כסלו)? מפני מה יום ייסוד היכל ה' הוא דווקא בו ביום או למחרתו? האם יש קשר בין כל אלה לבין חנוכת בית חשמונאי באותו תאריך (או למחרתו) כעבור כמה דורות? פסוקי המפתח לכל השאלות הללו קשורים בבצורת הקשה שפקדה את הארץ: "שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה, מיום עשרים וארבעה לתשיעי, למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם. העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון, ועץ הזית לא נשא, מן היום הזה אברך" (חגי ב, יח-יט). הסיבה לתאריך בכסלו איננה השהיית הזריעה של תבואות החורף מחמת בצורת (כפי שמפרש ר"מ זר-כבוד, דעת מקרא, שם) - אף-על-פי שזו כמובן עובדה סבירה. הסיבה הגלויה היא, כאמור לעיל, שעונת הזית היא האחרונה בעונות שבעת המינים, וזמנה מתשרי עד כסלו - ובכלל זה גם דריכת השמן בבתי הבד. בסוף החודש התשיעי מסתיימת עונת הזית והשמן, ולפיכך גם תם לוח הביכורים של שבעת המינים, לא בסוכות, כי אם בחנוכה! "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג) - אבל היצהר מתחיל רק בסוכות, ונגמר בחנוכה. אותה שנה - שנת בצורת חמורה הייתה. ביחס לגורן וליקב ניכר היה הדבר כבר בחודש הששי והשביעי (אלול - תשרי). אבל עונת הזית רק התחילה אז, והיבול טרם נמדד. בפרק ב, טו, מוסר לנו חגי דין וחשבון מפורט ומלא על היבול הממוצע בגרנות (חמשים אחוז) ואחר כך ביקבים (ארבעים אחוז). מכיוון שסיכום היבול חשוב מאוד בעיני הנביא, כבעיני שומעיו, מובן הדבר שרק לצורך סיכום עונת השמן המתינה הנבואה עד לסוף החודש התשיעי. "מן היום הזה אברך" בפי חגי, אין פירושו, שעכשיו יישא הזית פריו במאוחר, אלא שמכאן ואילך, עם יסוד בית ה', תתחיל שנה מבורכת, שנה שבה יזרעו אולי מאוחר, אך יהיה קציר מבורך ואסיף מלא. אמנם רק בניסן שאחר-כך יוכלו הבריות להתחיל לראות שהשנה הייתה טובה, אך ייתכן שכבר בשבט הבינו זאת, בעקבות כמויות הגשם שירדו.
From “The Day of the Foundation of Gd’s Temple According to the Prophecies of Haggai and Zechariah” by R. Yoel Bin Nun
Why does the prophecy of Haggai end on the twenty-fourth of the ninth month (Kislev)? Why was the foundation day of Gd’s Temple on that very day, or immediately after? Is there a connection between all this and the rededication of the Temple by the Hasmoneans on the same date (or the day after) after the passage of many generations? The verses which unlock all these questions are connected to the terrible drought which struck the land: “Pay attention now, from this day and before-from the twenty-fourth [day] of the ninth [month]- from the day that the Temple of the Lord was founded, pay attention. 19. The seed is still in the granary, and the grapevines, the fig trees, the pomegranate trees, and the olive trees have not yet borne [fruit]-from this day I will bless." (Haggai 2:18-19) The cause for the date in Kislev is not the holding off of winter grain planting due to drought, even though this is of course a reasonable act. The explicit reason is, as I said above, that the season of the olives is the last of all the seven species, its time is from Tishre to Kislev – this includes pressing the olives in their vats. At the end of the ninth month the season of olives and oil concludes, therefore the calendar of bringing the first fruits of the seven species ends as well, not on Sukkot but on Channuka! “You shall make yourself the Festival of Sukkoth for seven days, when you gather in [the produce] from your threshing floor and your vat.” (Devarim 16:13) But oil only begins on Sukkot and concludes on Channukah. That year was a year of terrible drought, recognizable on the grain floors and in the wine vats already in the sixth and seventh months (Elul/Tishre). But the season of olives had oly then begun, the produce was still unmeasured. In chapter two, verse 15 Haggai gives is a detailed judgment and accounting on the average produce of the grain floors (50%) and then the wine vats (40%). Since the summary of the produce is very important in the eyes of the prophet, as in the eyes of those listening, it is understandable that in order to include the end of the oil season the prophecy waited until the end of the ninth month. ‘From this day I will bless…’ This statement of Haggai is not to be understood as saying that the olive trees would now produce late fruit, but rather from now forward with the founding of Gd’s house, will begin a blessed year. In the coming year they may plant late, but the produce will be blessed and the harvest full. Indeed, only in the coming Nisan will people begin to see that it was a good year, but it is possible that already in Shevat they will understand this due to the quantity of rains which fell.
יום ייסוד היכל ה' על-פי נבואות חגי וזכריה / הרב יואל בן נון
יום ייסוד היכל ה', ככל הנראה, לא היה בעשרים וארבעה לתשיעי אלא למחרתו - בעשרים וחמשה - שהרי חגי אומר על עשרים וארבעה לתשיעי שהוא: "מִטֶרֶם שׂוּם אבן אל אבן בהיכל ה'" (ב, טו) הקשר בין נבואת חגי לבין חנוכה לפי רש"י הוא אפוא ישיר - החשמונאים הם המשלימים את ייסודו ובניינו של הבית השני ואת השראת השכינה בתוכו, עם חילוצה של יהודה משלטון זרים בימי שמעון החשמונאי. האם כך הבינו ופירשו גם בני הדור החשמונאי? - קשה לדעת בביטחון אך נראה לי שכן; ובכל אופן - האם מקרה הוא כי חנוכת בית ה' בימי חשמונאי בכ"ה בכסלו נראית כה מתאימה לנבואת חגי האחרונה שנאמרה בעשרים וארבעה לתשיעי (כסלו), ערב ייסוד היכל ה'?! נבואת מראות זו של זכריה, שכולה נחמה וגאולה ומראות הישע מלווים אותה, מעידה בבירור, שאכן בכ"ה בכסלו התחילו לבנות את בית ה', בסמוך ובצמידות לנבואה של חגי (הראשונה) מיום כ"ד בכסלו. מסתבר גם שבגלל התחלת הבנייה של בית ה', בית המקדש, זכו לנבואות הנחמה והישועה, במראות זכריה. מתוכנה של הנבואה ברור ומודגש גם עד כמה חשוב ומרכזי מקומם של הזית והשמן, שיבוץ הזיתים והמנורה בנבואת הגאולה וחזרת השכינה אל בית שני, שנים רבות לפני חנוכת חשמונאי!"
From “The Day of the Foundation of Gd’s Temple According to the Prophecies of Haggai and Zechariah” by R. Yoel Bin Nun
מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל א'). ילמדנו רבינו נר של חנוכה מאימתי היא מצותו שנו רבותינו משתשקע החמה עד שתסלק רוב הרגל מן השוק ולהיכן הן מדליקין היה דר בעלייה ובה חלון נוטה לרשות הרבים מדליק ובשעת הסכנה מדליק בתוך ביתו [ואסור לעשות לאורו מלאכה ר' אסי אמר] אסור לראות לאורו ולמה מדליק נרות בחנוכה אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון שנאמר ועוררת בניך ציון על בניך יון (זכריה ט' י"ג) נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות ולמה קורין את ההלל מפני שכתב אל ה' ויאר לנו (תהלים קי"ח כ"ז) ולמה אין קורין בפורים כתב להשמיד להרוג ולאבד [את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם וגו'] (אסתר ח' י"א) ואין קורין אלא על מפלתה של מלכות ומלכות של אחשורוש הייתה קיימת לכן אין קורין אבל במלכות של יון שכילה אותה הקדוש ברוך הוא התחילו נותנים הימנון ושבח ואומרים לשעבר היינו עבדים לפרעה עבדים ליון ועכשיו עבדיו של הקב"ה אנו הללו עבדי ה' (תהלים קי"ג א'): וכמה חנוכות הם שבע חנוכות הם ואילו הן חנוכת שמים וארץ שנאמר ויכולו השמים והארץ (בראשית ב' א') ומה חנוכה היה שם ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר (שם א' י"ח) וחנוכת החומה שנאמר ובחנוכת חומת ירושלים (נחמיה י"ב כ"ז) וחנוכת של [עולי] גולה שנאמר והקריבו לחנוכת בית אלקינו דנא וגו' (עזרא ו' י"ז) וחנוכת הכהנים זו שאנו מדליקין וחנוכת העולם הבא שנאמר אחפש ירושלים בנרות (צפניה א' י"ב) וחנוכת הנשיאים זאת חנוכת המזבח (במדבר ז' פ"ד) וחנוכת המקדש מה שקראו בענין מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): [מזמור שיר חנוכת וגו'] כך פתח רבי תנחומא בר רבי אבא יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם (תהלים קמ"ט ה') באיזה כבוד בכבוד שהקדוש ברוך הוא עשה לצדיקים בשעת פטירתן מן העולם בנוהג שבעולם אדם מת אם יש לו בנים בניו מטפלים בו אבל (הקב"ה) [הצדיקים] אינו כן אלא אמר רבי יצחק הקדוש ברוך הוא מטפל בצדיקים מניין והלך לפניך צדקך (ישעיה נ"ח ח') זה צדיקו של עולם שנאמר וכבוד ה' יאספך (שם) וכן (בשעה שהצדיק נפטר מן העולם) אמר ר' חייא הגדול [בשעה שהצדיק נפטר מן העולם] שלש כיתות של מלאכים מטפלים בו אחת אומרת יבא שלום (ישעיה נ"ז ב') ואחת אומרת ינוח על משכבו (שם) ואחת הולכת לפניו (ורוממת) [ודוממת] שנאמר הולך נכחו (שם) א"ר יהודה בר סימון בשם רבי יאשיה הקדוש ברוך הוא כביכול אומר לו יבא שלום מן הרשעים את למד שהקב"ה אומר אין שלום לכם כמה שכתב אין שלום אומר ה' לרשעים (שם שם כ"א) ואם לרשעים הוא אומר בפיו אין שלום קל וחומר לצדיקים שיאמר להם יבא שלום לכך נאמר יעלזו חסידים בכבוד [וגו'] בכבוד שהוא עושה להם בשעת סילוקן מן העולם: ד"א מה ירננו על משכבותם שהם מקלסים להקדוש ברוך הוא שם א"ר חמא ב"ר יוסי אין בין החיים לצדיקים המתים אלא הדיבור בלבד והם מקלסים להקב"ה שם [ששם] נפשותם בצרור החיים כמה שכתב והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א' כ"ה כ"ט) לכך נאמר ירננו אין ירננו אלא לשון קילוס דכתיב קול רינה וישועה באהלי צדיקים (תהלים קי"ח ט"ו): ד"א [מה] ירננו אמר רבי יוחנן בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר כך אמר רבי עקיבא כך אמר רבי שמעון בן יוחי שפתותיהם רוחשות שם כמה שנאמר דובב שפתי ישנים (שה"ש ז' י') לכך נאמר ירננו על משכבותם לפיכך אמר דוד אגורה באהלך עולמים (תהלים ס"א ה') וכי עלתה על דעתו של דוד שהוא חי לעולם אלא מהו הדבר הזה שאמר אגורה באהלך עולמים אמר יהי רצון שיאמרו בשמי לעולם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך אף על פי שאתה מת אין שמך זז מביתי לעולם אלא על כל קרבן וקרבן הם מזכירים שמך ואומרים שירים משלך מזמור לדוד ולא עוד הואיל ואתה חשבת לבנות בית המקדש אעפ"י ששלמה בנך בונה אותו בשמך אני כותבו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד: דבר אחר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד כתב אחד אומר האתה תבנה לי הבית (שמואל ב' ז' ה') וכתוב אחד אומר לא אתה תבנה לי הבית (דהי"א י"ז ד') מהו כך היאך אני מקיים שני הכתובים אלא לא אתה תבנה לי הבית שאין אתה בונה אותו האתה תבנה שבנך יבנה אותו [אתה הקדמת כבודך לכבודי שמשראית עצמך יושב בבית ארזים תבעת בנין בית המקדש אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו שנאמר ובשנה האחת עשרה וגו' כלה הבית (מלכים א' ו' ל"ח) ואחר כך ואת ביתו בנה שלמה (שם ז' א'): דבר אחר האתה תבנה שאתה מיסדו לא אתה תבנה שאין אתה משכללו]: ד"א לא אתה תבנה שאין אתה בונה אותו האתה תבנה [שהוא נקרא על שמך] שאילולי אתה לא ירדה האש כיצד אלא כיון שנבנה כמה תפילות סדר שלא ירדה האש (ד"א האתה תבנה שאתה מיסדו לא אתה תבנה שאין אתה משכללו) א"ר חלבו בשם דבי רבי שילא [הלך] והביא ארונו של דוד אביו אמר לו רבון העולמים אם אין לי מעשים עשה בשביל חסדיו של דוד אבי מיד ירדה האש כמה שכתב ה' האלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך (דהי"ב ו' מ"ב) מה כתב אחריו וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה וגו' (שם ז' א') ואם אין אתה למד מכאן שהביא שלמה ארונו של דוד מן קברו א"ר ברכיה בשם ר' חלבו בשם דבי רבי שילא כתוב מלא הוא ארוממך ה' כי דליתני וגו' ה' העלית מן שאול חיי (תהלים ל' ב' וד') לפיכך אמר שלמה הואיל ובזכות דוד אבי עשה הקב"ה הריני אומר שירת חנוכת הבית לשמו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד: דבר אחר מזמור שיר חנוכת בוא וראה שלמה בונה את הבית והוא נקרא לשמו של דוד אלא דוד היה ראוי לבנותו ובשביל דבר אחד לא בנה אותו ואע"פ שחשב לבנותו בא נתן הנביא ואמר לו לא תבנה לי הבית למה כי דמים רבים שפכת ארצה [לפני] (דהי"א כ"ב ח') כיון ששמע דוד נתיירא אמר הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש אמר רבי יהודה בר אלעאי אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד אל תירא חייך כך הם לפני כצבי ואיל לכך נאמר שפכת ארצה ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר [הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל רק הדם לא תאכלו] על הארץ תשפכנו כמים (דברים י"ב ט"ו וט"ז): [דבר אחר] אמר לו הקב"ה חייך כל דמים ששפכת היו לפני קרבנות שכן כתיב כי דמים רבים שפכת [ארצה] לפני אמר ר"ש בן יוחאי אין לפני אלא קרבנות שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה' (ויקרא א' ה') אמר לו דוד א"כ ולמה איני בונה אותו אמר לו הקדוש ברוך הוא שאם אתה בונה אותו הוי קיים ואינו חרב אמר לו והרי יפה אמר לו הקב"ה גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין שכן כתב באהל בת ציון שפך כאש חמתו (איכה ב' ד') אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך הואיל וחשבת לבנותו אף על פי ששלמה בנך בונה אותו לשמך אני כותבו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד: ד"א מזמור [וגו'] שבע חנוכות הם חנוכת ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים (בראשית ב' א') ואין ויכלו אלא לשון חנוכה דכתיב ותכל כל עבודת (שמות ל"ט ל"ב) חנוכת משה דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים (במדבר ו' א') וחנוכת הבית דכתיב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל' א') וחנוכת בית שני [שנאמר והקריבו לחנוכת בית אלהא וגו' (עזרא ו' י"ז) וחנוכת החומה שנאמר] ובחנוכת חומת ירושלים (נחמיה י"ב כ"ז) וזו של עכשיו של בית חשמונאי וחנוכת העולם הבא שאף היא יש בה נרות כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו' (ישעיה ל' כ"ו):
... Teach us, our master, from when does the mitzvah of the Channukah lamp begin? Our rabbis taught – from when the sun sets until the majority of people are gone from the marketplace. And where are they to be lit? If one lives on an upper floor with a window facing the public domain, light there. If it is a time of danger, light within your house [and it is forbidden to do work by its light. R’ Asi said] it is forbidden to see by its light. Why do we light Channukah lamps? When the Hasmonean High Priest defeated the Greeks, as it says “For I bend Judah for Me like a bow; I filled [the hand of] Ephraim, and I will arouse your children, O Zion, upon your children, O Javan; and I will make you as the sword of a mighty man,” (Zechariah 9:13) they entered the Holy Temple. They found there eight iron stakes, fixed them in the ground and lit lamps upon them. Why do we read the Hallel psalms of praise? Because it is written “The Lord is God, and He gave us light.” (Tehillim 118:27) Why don’t we read it on Purim? It is written “…to destroy, to slay, and to cause to perish the entire host of every people and province that oppress them…” (Esther 8:11) and we don’t read it except to mark the fall of a kingdom and the kingdom of Ahasuerus still stood. But when the Holy One destroyed the kingdom of Greece they began to sing hymns and praises and to say that in the past we were servants to Pharoah, servants to Greece and now we are servants to the Holy One “Praise, you servants of the Lord…” (Tehillim 113:1) How many channukot (dedications) were there? There were seven. The dedication of heaven and earth, as it says “Now the heavens and the earth were completed…” (Bereshit 2:1) What dedication was there then? “And God placed them in the expanse of the heavens to shed light upon the earth.” (Bereshit 1:17) The dedication of the wall, as it says “And in the dedication of the wall of Jerusalem…” (Nechemiah 12:27) The dedication of those who came up from the exile, as it says “And they offered up for the dedication of this House of God…” (Ezra 6:17) The dedication of the priests, which we light for. The dedication of the world to come, as it says “And it shall come to pass on that day, that I will search Jerusalem with candles…” (Tzephaniah 1:12) The dedication of the princes “This was the dedication offering of the altar…” (Bamidbar 7:84) The dedication of the Temple, which this is speaking of “A psalm; a song of dedication of the House, of David.” (Tehillim 30:1) Another explanation. There are seven channukot. The dedication of the creation of the world, as it is written “Now the heavens and the earth were completed…” (Bereshit 2:1) Completion is the language of dedication, as is written “All the work of the Mishkan of the Tent of Meeting was completed…” (Shemot 39:32) The dedication of Moshe, as it is written “And it was that on the day that Moses finished erecting the Mishkan…” (Bamidbar 7:1) The dedication of the House, as it is written “A psalm; a song of dedication of the House, of David.” (Tehillim 30:1) The dedication of the Second Temple [as it says “And they offered up for the dedication of this House of God…” (Ezra 6:17) and the dedication of the wall] as it says “And in the dedication of the wall of Jerusalem…” (Nechemiah 12:27) The current one of the House of Hasmonean. The dedication of the world to come, because even that has lights, as it is written “And the light of the moon shall be like the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold as the light of the seven days…” (Yeshayahu 30:26)
ל. בתלת עשר ביה יום ניקנור אמרו: ניקנור פולמרכוס של מלכי יון היה עובר לאלכסנדריאה בכל יום ויום, והיה מניף ידו כנגד ירושלם וכנגד בית המקדש, ומחרף ומגדף ומנאץ, ואומר מתי תיפול בידי ואהרסנה. וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו, והיו הורגין עד שהגיעו לקרובין שלו, וחתכו את ראשם וקצצו את בהנות ידיהם ורגליהם, וחתכו את ראשו וקצצו את אבריו, ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדבר בגאוה, ויד שהניפה כנגד יהודה וירושלם ועל בית המקדש, נקמה זו תעשה בהם. יום שעשו כן עשו אותו יום טוב.
On the thirteenth of that month is the Day of Nikanor. Nikanor, general of the Greek kings, when passing through to Alexandria daily would wave his hand against Jerusalem and the Holy Temple blaspheming, insulting and disparaging them, saying ‘when will she fall into my hands that I may destroy her?’ When the hand of the Hasmoneans became strong they went down amongst his soldiers and killed until they came to those closest to him. They cut off their heads and chopped off their thumbs and big toes, and then cut off his head, chopped off his limbs and hung them across from the Holy Temple. They said ‘the mouth that spoke arrogantly and the hand which waved against Yehudah, Jerusalem and the Holy Temple – let this revenge be done to them. They made the day that they did this a day of celebration.
כג. בעשרין וחמשה ביה חנכת תמניא יומין, די לא למספד בהון שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד. ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים. ומה ראו לעשות חנכה שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגומר, ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגומר, ובשביעי הקריב אפרים?! וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה, שלא עשאה אלא שבעת ימים, שנאמר כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים, והחג שבעת ימים. מה ראו לעשות חנכה זו שמנה ימים? אלא: בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד. וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת. חנכת בית חשמונאי לדורות. ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה, ואמרו בה הלל והודאה, והדליקו בה נרות בטהרה. לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים, ולא היה במה להדליק. וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל, וחיפום בבעץ, והתחילו להדליק.
On the twenty fifth of the month is Channuka, eight days on which one does not eulogize, because when the Greeks entered the Temple they defiled all the oil there. When the hand of the Hasmoneans was made strong and they defeat the Greeks, they checked (in the Temple) and only found one jar of oil sealed with the mark of the High Priest which remained undefiled. Though there was only enough in it to light for one day, a miracle occurred through it and they lit the Temple lamps from it for eight days. The following year they decreed these to be eight days of celebration. ... And what justification did they see for making Channuka eight days? Wasn’t the dedication (channuka) which Moshe did in the wilderness only seven days? As it says “And you shall not leave the entrance of the Tent of Meeting for seven days…” (Vayikra 8:33) And it says “The one who brought his offering on the first day was…” (Bamidbar 7:12) and on the seventh day Ephraim made his offering. So too we find at the dedication which Shlomo made that it only lasted seven days, as it says “…for the inauguration of the altar they made seven days, and the feast seven days.” (Divre HaYamim II 7:9) So what reason did they see to make this dedication eight days? In the days of the kingdom of Greece the Hasmoneans entered the Temple, built the altar, plastered it with plaster and for seven days they were preparing the vessels for service. The re-dedication done by the Hasmoneans it to be marked for all generations. And why is it a practice for all generations? They fixed it when they came out from a narrow place into broad spaces, and they said praises and thanksgiving, lighting lamps in purity. Since the Greeks had gone into the Temple and defiled all the vessels, there was nothing with which to light. When the Hasmoneans were victorious, they brought seven skewers of iron, covered them with tin and began to light.
והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א' י"ב). ילמדנו רבינו מהו שידליק אדם נר שישתמש בו מן הנר של חנוכה תלמוד למדונו רבותינו א"ר אחא בשם רב (אמר) אסור להדליק נר שישתמש בו מנר של חנוכה אבל נר של חנוכה מותר להדליק מנר של חנוכה ומהיכן למדו שמותר להדליק מנר של חנוכה א"ר יעקב בן אבא מן המנורה שהיתה בבית קדשי הקדשים למדו ששנו רבותינו מצאם שכבו מדשנם ומדליקן מן הדולקין (תמיד פ"ג) מה אם המנורה שהיתה לפניי ולפנים אם מצאו נר שכבה היה מדליקין מן חבירו כ"ש נר של חנוכה מותר להדליק מנר של חנוכה אמר הקדוש ברוך הוא כשם שבעולם הזה היו הנרות דולקות בבית קדשי הקדשים כך עתיד אני לעשות כשאבנה את ירושלים מניין ממה שמשלים בנביא אחפש ירושלים בנרות: [והיה בעת ההיא וגו'] כך פתח ר' תנחומא בר ר' נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ' כ"ז) א"ר אחא כשם (שמלכי) [שלמלכי] בו"ד יש קיריוסים הם מודיעים למלך כל דבר ודבר כך יש לפני הקב"ה קיריוסים ומגידים כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות בחשך בגלוי ואלו הן הקיריוסין של הקדוש ברוך הוא זו הנפש שמגדת למלאך ומלאך לכרוב והכרוב להקב"ה מניין שכן הוא שלמה אומר עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר (קהלת י' כ') ודיפתראות כתובות לפני הקדוש ברוך הוא [על] כל מה שבני אדם עושין ולעתיד לבא המקום מוכיח לכל אחד ואחד מעשיו והם עומדים תמיהים לאחד שהיה נשוי בתו של מלך והוא משכים ושואל שלומו של מלך בכל יום והמלך אומר לו כך וכך עשית בביתך כך וכך כעסת כך הכית עבדיך כך כל דבר ודבר והיה יוצא ואומר לבני פלטין מי אמר שכך עשיתי מניין הוא יודע אמרו לו שוטה את בתו אתה נשוי ואתה אומר מניין הוא יודע בתו היא מגדת לו כך האדם הזה עושה כל מה שמבקש ונפשו מגדת הכל להקדוש ברוך הוא והקב"ה דן את האדם ואומר לו כך וכך עשית והוא עומד ותמיה ואומר מי הודיעו שעשיתי כל אילו והם משיבין אותו ואומרים לו שוטה שבעולם בתו את נשוי ורוחו עליך שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב' ז') ואתה אומר מניין הוא יודע מה שאתה חושב בלבך נפשך מגדת לו כל הדברים נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן מחפש כל מה שבמטמניות ומגדת להקדוש ברוך הוא אמר דוד אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי (תהלים ע"ז ז') עם לבבי אני אשיח ורוחי ומגיד להגיד להקב"ה ויחפש רוחי נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן לכך והיה בעת ההיא אחפש ירושלים בנרות: ד"א והיה בעת ההיא [וגו'] בנרות אתה מחפש ולא לאור הלבנה ולא לאור החמה שאינם מבערים את החמץ בפסח לא לאור הלבנה ולא לאור החמה אלא מדליק נרות ומפשפש את החמץ בפסח כך עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות אינו מפשפש את ירושלים אלא בנרות לבער משם עבודה זרה ולעקר יצה"ר לכך נאמר אחפש ירושלים בנרות (ד"א והיה ביום) אמרו לו ישראל רבונו של עולם אימתי אתה עושה כך אמר להם (מה שעשה) [משאעשה] מה שכתב למעלה והיה (בעת) [ביום] ההיא [נאם ה' קול צעקה וגו'] (צפניה שם י' וי"א) קול צעקה משער הדגים זו עכו שהיא נתונה בחיקם של דגים ויללה מן המשנה זו לוד שהיתה משנה לירושלים ושבר גדול מהגבעות זו ציפורי שנתונה בגבעות הילילו יושבי המכתש זו טבריה שעמוקה כמכתשת אמר הקב"ה עשיתי את הדין בארבע מקומות הללו מה שעשו בהם עכו"ם באותה שעה אחפש את ירושלים בנרות: ד"א והיה בעת ההיא אחפש א"ר אחא לא תהא קורא סמ"ך אלא שי"ן אחפש את יורשלים אמר הקדוש ברוך הוא מוצא אני אותה לחירות כשם שהכתבתי בתורה וכי יכה איש את עין עבדו או עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו (שמות כ"א כ"ו) אני הכיתי את שתי עיניהם של בניי שנאמר נסך ה' עליהם רוח תרדימה ויעצם את עיניהם (ישעיה כ"ט י') אינו בדין שיצאו לחפשי הוי אומר אחפש את ירושלים א"ר ברכיה הכהן בי רבי אחפש את ירושלים מוציא אני אותה לחפשי למה הכתבתי בתורה כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי (שמות כ' ב') הוי אחפש ירושלים: עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי (שמות כ' ב') הוי אחפש ירושלים: ד"א אחפש את ירושלים אמרו לו ישראל רבון העולמים הרי כל הפרוקופי שלנו אחפש את ירושלים בנרות והיכן הוא הבטחת נביאים שהבטחתנו לא יהיה לך השמש לאור יום וגו' והיה ה' לך לאור יומם (ישעיה ס' יט) ואומר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח (שם שם א') ואתה אומר אחפש את ירושלים בנרות אמר להם הקב"ה למה שאתם סבורים אינו כך אלא כשם שהראיתיה לזכריה כמ"ש והנה מנורת זהב כלה (זכריה ד' ב') זו כנסת ישראל כלך יפה רעייתי (שה"ש ד' ז') ראיתי והנה מנורה זהב כולה וגולה על ראשה (זכריה שם) למענכם שלחתי בבלה (ישעיה מ"ג י"ד): וכך הראה למשה ועשית מנורת זהב טהור (שמות כ"ה ל"א) זו כנסת ישראל מקשה תיעשה המנורה יריכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה (שם) מהו כך אלא יריכה זה הנשיא וקנה [זה אב בית דין גביעיה אלו החכמים כפתריה] אלו התלמידים ופרחיה אילו התינוקות הלמדים בבית הספר ממנה יהיו כלך יפה רעיתי. ד"א וגולה על ראשה ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה א' י"ג) ושבעה נרותיה עליה (זכריה שם) היא זכות השבת שישראל משמרים אחד לשבעה ימים שבעה ושבעה מוצקות (שם) שבעה כנגד שבעה ימי בראשית חצבה עמודיה שבעה (משלי ט' א') ושבעה כנגד שבעה האבות אברהם יצחק ויעקב קהת עמרם משה והארן: ד"א ושבעה נרותיה עליה כנגד שבעה מצות האמרות בתורה תרומות ומעשרות שמיטות ויובלות והמילה וכבוד אב ואם ותלמוד תורה כנגד כולם הרי של ג"פ יש כאן שבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות הרי עשרים ואחד ושבעה שהם שבעה הרי מ"ט ועשרים ואחד כנגד שבעים הזקנים ושנים זתים עליה (שם שם ג') אילו שני המשיחים אחד משוח מלחמה ואחד משוח למלך על ישראל אמר הקדוש ברוך הוא שלא תהא מעוטה בפניהם הרי בדברים הללו אני אחפש ירושלים והיה בעת ההוא אחפש ירושלים בנרות: ד"א והיה בעת [וגו'] ופקדתי עליה האנשים הקופאים על שומריהן (צפניה שם) זש"ה והיה ביום ההוא לא יהיה [אור] יקרות וקפאון (זכריה י"ד ו') אלא מה והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה (שם שם ז') לא יום לרשעים ולא לילה לצדיקים אלא מה והיה לעת ערב יהיה אור (שם) ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד (תהלים כ"ז א'): ד"א ה' אורי וישעי כך פתח ר' תנחומא בי ר' נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קי"ט ק"ה) נר (לרגלי) [לעיני] דבריך כך היה צריך לומר (ואומר) ואינו אומר כן אלא נר לרגלי דבריך ולמה הרשעים דומים לאדם המהלך באפילה הגיע באבן ונכשל בה הגיע לגומץ ונפל בה הוא שכתב דרך רשעים באפילה ולא ידעו במה יכשלו (משלי ד' י"ט) אבל צדיקים דומים לאדם המהלך ונר לפניו הגיע לגומץ מיסר הימנו שלא יפול בה הגיע לאבן משמר עצמו שלא יכשול בה כך אמר דוד באתי לחלל את השבת והאירה התורה ושמרתם את השבת [וגו'] מחלליה מות יומת (שמות ל"א י"ד) באתי לנאוף האירה לי התורה ושמרתם [וגו'] מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ' ח' עד יו"ד) למה שהתורה נר לפני הדא היא נר לרגלי דבריך ואור וגו': ד"א [אם] נר למה אור ואם אור למה נר אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה כמעט אני מתחיל בהם וכשאני נכנס לתוכה שערים הרבה נפתחים לי לכך אומר נר תחילה ואח"כ אור נר לרגלי ואור [לנתיבתי]: ד"א נר לרגלי [וגו'] ואור [וגו'] אימתי אמר הפסוק הזה כשהלך לעמק רפאים אף על פיי שלא היה הולך למלחמה עד שהיה נשאל באורים ותומים בשעה שהלך שמואל למשוח את דוד היו מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה אמרו לו למה אתה נוטל את המלכות ונותנה לדוד אמר להם הקדוש ברוך הוא אומר לכם מה בין שאול לדוד שאול עומד ונשאל לאורים ותומים והפלשתים באים עליו והניח את האורים ואת התומים שהיה עומד ונשאל בהם וברח לא עשה אלא זמן אחד היה עומד ונשאל באורים ובתומים באו הפלשתים עליו אמר לכהן אסוף ידיך כמה שכתב ויהי עד דבר (ה') שאול אל הכהן וגו' [ויאמר שאול אל הכהן אסוף את ידיך] (שמואל א' י"ד י"ט) ולא המתין עד שיגמור ודוד עליו הפלשתים התחיל שאול באותה שעה היה עומד בעמק רפאים אמר לו הקב"ה אל תעלה אלא מאחריהם ואין לך רשות לפשוט יד בהם אפילו (קוראים) [קורבים] לך עד שתראה ראשי הבכאים מנענעים כמה שכתוב ויוסיפו פלשתים ויחנו בעמק רפאים וישאל דוד בה' ויאמר לו וגו' ממול הבכאים (שמואל ב' ה' כ"ב כ"ג) ולמה נתן לו סימן להראות מראשיהם ולא מאחוריהם א"ר ברכיה בי רבי שכולם מליאים קוצים מראשיהם כלומר הואיל שאתם בצרה אף אני עמכם יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א ט"ו) ויהי בשמעך את קול הצעדה בראשי הבכאים אז תחרץ (שמואל כ"ד) דבר חתוך כמ"ש אם חרוצים ימיו וגו' (איוב י"ד ד') כיון שיצא היו הפלשתים קרובים ובאים וישראל רואים אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ד' אמות אמרו לו ישראל דוד מה אנו עומדים אמר להם מצווה אני מן האלקים שלא לפשוט עד שאראה ראשי אילנות מנענעים אמר להם אם פושטים אנו יד [בהם] אנו מתים ואם אין אנו פושטים יד בהם אנו מתים מוטב לנו נמות צדיקים ולא נמות רשעים אמר להם אני ואתם נתלה עינינו בהקדוש ברוך הוא מיד כיון שתלו עיניהם מיד נענענו האילנות ומיד פשטו יד כמ"ש ויעש דוד כאשר צוה אלקים וגו' (שמואל שם כ"ה) אמר הקב"ה למלאכי השרת ראו מה בין דוד לשאול מי גרם לדוד להינצל הוא וישראל הדיבר שהאיר להם נר לרגלי דבריך: ד"א ה' אורי וישעי כנגד מי אמרו דוד ר' אלעזר בן פדת אמר כנגד מלחמת מצרים ור' שמואל בר נחמן אמר כנגד גליות אמרו ורבותינו אמרו [כנגד ראש השנה ויום הכפורים] וריב"ל [אמר] כנגד גדוד עמלק אמרו כמ"ש ויהי בבוא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי ועמלקי פשטו [וגו'] וישבו כל אשר בה וגו' (שמואל א' ל' א' וב') וישאל דוד בה' הארדוף אחרי הגדוד הזה (שם שם) וימצאו איש מצרי [וגו'] (שם שם י"א) ויורידהו והנה נטושים על פני [וגו'] (שם שם ט"ז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם (שם שם י"ז) למחרת אין כתיב כאן אלא עד למחרתם שהיה מכה בהם ג' ימים שנאמר ויכם דוד מהנשף ועד הערב הרי אחד עד למחרת הרי שני ימים. לדוד ה' אורי וישעי [וגו'] ה' אורי (וישעי) כי אתה תאיר נרי [הי אלקי יגיה חשכי] כי בך ארוץ גדוד (תהלים י"ח כ"ט ול') וישעי מגיני וקרן ישעי (שם שם ג') ממי אירא כי בך ארוץ גדוד (שם שם ל') בקרוב עלי מריעים לאכול בשרי אלו נשיו שהציל כמ"ש ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב' כ"ד): אמרו לו ישראל רבש"ע כל מלחמה שתעמוד עלינו אינו מתייראים הימנה למה שעליך אנו בטוחים שאתה מציל אותנו כמ"ש אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח (תהלים כ"ז ג):
... Teach us, oh master – may one light a lamp for personal use from the Channukah lights? Our masters taught us – R’ Acha said in the name of Rav ‘it is forbidden to light a lamp to use from the Channukah lights, but one may light a Channukah light from a Channukah light.’ From where did they learn that it is permissible to light a Channukah light (from it)? R’ Yaakov ben Aba said, they learned it from the menorah that was in the holy of holies, as our rabbis taught that if one found they had gone out, they should be cleaned out and re-lit from those that are still lit. (Tamid 3) If we would relight an extinguished lamp of the menorah, which was placed in the innermost sanctum, from the lamps still burning all the more so it is permissible to light a Channukah light from the lights still burning.’ The Holy One said, just as in this world lamps were lit in the Holy of Holies, so too I will do when I rebuild Jerusalem. From where do we know this? From the words of the prophet “And it shall come to pass on that day, that I will search Jerusalem with candles…” (Tzephaniah 1:12)
היכן היו השתחויות האלו ארבע בצפון וארבע בדרום שלש במזרח ושתים במערב כנגד שלש עשרה שערים שערים דרומיים סמוכים למערב שער העליון שער הדלק שער הבכורות שער המים ולמה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית של ניסוך המים בחג רבי אליעזר בן יעקב אומר בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית לעומתן בצפון סמוכים במערב שער יכניה שער הקרבן שער הנשים שער השיר ולמה נקרא שמו שער יכניה שבו יצא יכניה בגלותו שבמזרח שער נקנור ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו ושנים במערב ולא היה להן שם: מתני' אבא יוסה בן <חנן> יוחנן היא דאמר כנגד י"ג שערים ברם כרבנן שבעה שערים היו בעזרה ע"ד דרבנן היכן היו השתחוואות הללו כי ההיא דתנינן תמן י"ג פרצות היו בו שפרצום מלכי יון וחזרו וגדרום בני חשמונאי וגזרו כנגדן י"ג השתחוואות כתיב (זכריה יד) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וגו' תני מבית ק"ק עד הפרוכת כקרני סילי וכיליי מן פרוכת עד מזבח הזהב כקרני חגבים ממזבח הזהב עד עזרות כחוט של שתי מן העזרות עד מפתן הבית כחוט של ערב מיכן ואילך כמפי הפך כתיב (יחזקאל מז) והנה מים מפכים מן הכתף הימנית בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסים עד קרסולה (שם) וימד אלף ויעבירני במים מי ברכים עד ברכייא וימד אלף ויעבירני מי מתנים עד מתנייא מכאן ואילך וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור אפי' לבירנין גדולה אינה יכולה לעבור בו מ"ט (ישעיהו לה) וצי אדיר לא יעברנו מפני מה כי גאו המים מי שחו מהו מי שחו מלשוט אמר רב חונה <הונא> באתרין קרו לשייטא שחונא (ישעיהו כה) ופרש ידיו בקרבו כאשר יפרש השוחה לשחות מהו לשחות אמר רבי יוסי בי ר' בון <ביבן> מיין
MISHNA. Where did these prostrations take place? Four in the north, four in the south, three in the east and two in the west, corresponding to the thirteen gates. The southern gates are next to the western side – the Upper Gate, the Fuel Gate, the Firstborn’s Gate, the Water Gate. Why is it called the Water Gate? Because through that gate they would bring the jug of water for the water libation on Sukkot. R’ Eliezer ben Yaakov says, there the water gurgles and in the future will come out from under the threshold of the house (see Yechezkiel 47:1). Opposite these in the north next to the western side – Yochaniah’s Gate, The Offering Gate, Women’s Gate, Song Gate. Why is it called Yochaniah’s Gate? Because Yochaniah left for exile through that gate. On the east – Nikanor’s Gate, which had two wickets, one on the left and one on the right. Two on the west which have no name: GEMARA The Mishna is taught according to the opinion of Aba Yose ben Yochanan who said that there were thirteen prostrations parallel to the thirteen gates. Rabbanan said that there were seven gates in the Temple Courtyard. According to Rabbanan, where did these prostrations occur? Like that which it teaches over there – there were thirteen breaches that the kings of Greece made there (in the Courtyard). The Hasmoneans came, repaired them and instituted thirteen prostrations in response to them.
הוא ההיכל לפני א"ר יהושע בן לוי שכל הפונים פונים בו, בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונות אליו ומתפללים בברכות, בונה ירושלים(בק"ש) [בבהמ"ז] פורס סוכת שלום וגו' (בברכת המזון) [בק"ש], מנחם ציון בבנין ירושלים ובשנה האחת עשרה בירח בול, בירח (ב) שבוללים לבהמה מתוך הבית. דבר אחר מהו בירח בול בירח שהארץ עושה בולין בולין. דבר אחר מהו בירח בול בירח מבול חסר מ' כנגד ארבעים יום, שאע"פ שנשבע הקב"ה כי מי נח זאת לי אעפ"כ מ' יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש ופסקו אותם מ' יום לפיכך כתיב חסר מ' כנגד ארבעים יום שפסקו. משנעשה הבית בירח בול נעשה נעול (ג) י"ב חדש והיו הכל ממלמלים על שלמה לומר לא בנה של בת שבע הוא היאך הקב"ה משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו והקב"ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחדש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים זה חדש תשרי ולמה קורא אותו ירח האיתנים שנולד בו אברהם שנאמר משכיל לאיתן האזרחי. וכיון שנפתח בחדש מועדות והקריב הקרבנות וירדה האש אמר הקב"ה עכשו נשלמה המלאכה שנאמר ותשלם כל המלאכה, ועל זה נאמר עמקו מחשבותיך. וכן אתה מוצא במלאכת המשכן, א"ר חנינא בכ"ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב ביום הראשון באחד לכחדש תקים את משכן, והיו ישראל ממלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד שמא דופי אירע בו והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק דכתיב לושי ועשי עוגות ואמרו לו שוב אשרוב אליך, ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שלם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי, וכן מרחשון עתיד הקב"ה לשלם לו:
... ….R’ Chanina said - on the twenty-fifth of Kislev the work of the tabernacle was completed, but it was left folded up until Nisan, as it is written "On the day of the first month, on the first of the month, you shall set up the Mishkan of the Tent of Meeting.” (Shemot 40:2) Israel were murmuring against Moshe saying ‘why wasn’t it erected immediately, maybe some flaw happened to it?’ The Holy One intended to mingle the joy of the tabernacle with the month in which Yitzchak was born, as it says “…knead and make cakes,” (Bereshit 18:6) and they said to him “…At the appointed time, I will return to you, at this time next year…” (Bereshit 18:14) Now because of this the month of Kislev, in which the work of the tabernacle was completed, lost out. The Holy One said ‘it is incumbent upon Me to make restitution.’ What restitution did the Holy One make? The rededication of the Temple by the Hasmoneans, and so too the Holy One will compensate Marcheshvan in the future.
דברים פרק כו פסוק ב
וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:
ספרי דברים פרשת כי תבוא פיסקא רצז
האדמה, פרט לעריסים ולחכורות ולסיקרקון ולגזלן שאין מביאים משום אותו הטעם שנאמר ראשית בכורי אדמתך יכול אתה מביא כל זמן שאתה קורא תלמוד לומר אשר תביא מארצך, כל זמן שהם מצויים על פני ארצך, יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא תלמוד לומר ואמרת ושמחת, אין קריאה אלא בשעת שמחה כשתמצא אומר מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא רבי יהודה בן בתירה אומר מביא וקורא.
no hebrew
Josephus Antiquities Book 12 Ch. 7
6. When therefore the generals of Antiochus's armies had been beaten so often, Judas assembled the people together, and told them, that after these many victories which God had given them, they ought to go up to Jerusalem, and purify the temple, and offer the appointed sacrifices. But as soon as he, with the whole multitude, was come to Jerusalem, and found the temple deserted, and its gates burnt down, and plants growing in the temple of their own accord, on account of its desertion, he and those that were with him began to lament, and were quite confounded at the sight of the temple; so he chose out some of his soldiers, and gave them order to fight against those guards that were in the citadel, until he should have purified the temple. When therefore he had carefully purged it, and had brought in new vessels, the candlestick, the table [of shew-bread], and the altar [of incense], which were made of gold, he hung up the veils at the gates, and added doors to them. He also took down the altar [of burnt-offering], and built a new one of stones that he gathered together, and not of such as were hewn with iron tools. So on the five and twentieth day of the month Casleu, which the Macedonians call Apeliens, they lighted the lamps that were on the candlestick, and offered incense upon the altar [of incense], and laid the loaves upon the table [of shew-bread], and offered burnt-offerings upon the new altar [of burnt-offering]. Now it so fell out, that these things were done on the very same day on which their Divine worship had fallen off, and was reduced to a profane and common use, after three years' time; for so it was, that the temple was made desolate by Antiochus, and so continued for three years. This desolation happened to the temple in the hundred forty and fifth year, on the twenty-fifth day of the month Apeliens, and on the hundred fifty and third olympiad: but it was dedicated anew, on the same day, the twenty-fifth of the month Apeliens, on the hundred and forty-eighth year, and on the hundred and fifty-fourth olympiad. And this desolation came to pass according to the prophecy of Daniel, which was given four hundred and eight years before; for he declared that the Macedonians would dissolve that worship [for some time]. 7. Now Judas celebrated the festival of the restoration of the sacrifices of the temple for eight days, and omitted no sort of pleasures thereon; but he feasted them upon very rich and splendid sacrifices; and he honored God, and delighted them by hymns and psalms. Nay, they were so very glad at the revival of their customs, when, after a long time of intermission, they unexpectedly had regained the freedom of their worship, that they made it a law for their posterity, that they should keep a festival, on account of the restoration of their temple worship, for eight days. And from that time to this we celebrate this festival, and call it Lights. I suppose the reason was, because this liberty beyond our hopes appeared to us; and that thence was the name given to that festival. Judas also rebuilt the walls round about the city, and reared towers of great height against the incursions of enemies, and set guards therein. He also fortified the city Bethsura, that it might serve as a citadel against any distresses that might come from our enemies.
אַחֲרֵי כֵן בָּֽאוּ בְנֵי חַשְׁמוֺנַי לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וַיִּבְנוּ הַשְּׁעָרִים הַנִּשְׁבָּרִים וַיִּסְגְּרוּ הַפְּרָצוֺת וַיְטַהֲרוּ אֶת־הָעֲזָרָה מִן הַהֲרוּגִים וּמִן הַטֻּמְאוֺת׃
After this the children of Israel entered the Temple, rebuilt its broken gates, sealed its breaches and purified the courtyard of corpses and uncleanness.
הן האויב ניגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטיהרנו את מקדש ה'. וייקהלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדו על הר ציון. ויהי בראותם את המקדש כי שמם, ואת המזבח כי חולל, והדלתות שרופות באש והלשכות נהרסות, ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב. ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשם ויתאבלו מאוד. ויריעו בחצוצרות תרועה, ויפלו על פניהם ותעל שוועתם השמיימה. ויצווה יהודה את גדוד אחד מאנשיו לצור על המצודה עד טהרם את המקדש. ויבחר מן הכוהנים אשר לא נטמאו ואשר לא עזבו את ברית אלוהיהם, ויצוום לטהר את המקדש ולהשליך את האבנים אשר נטמאו אל מקום טמא. ויראו את מזבח העולה כי חולל, ויועצו לב יחדו כדת מה לעשות. ותהי העצה היעוצה לנתוץ את המזבח עד רדתו, לבלתי היות להם למכשול, יען כי חיללוהו זרים. וייתצו אתו. ויניחו את האבנים על הר הבית אל מקום פלוני אלמוני, עד אשר יקום נביא בישראל להורותם את אשר יעשון. ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל, ככתוב בתורת ה' ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון. וישובו לבנות את פרצי המקדש ואת כל אשר מבית להיכל, ויחטאו את החצר ואת כל אשר בו. ויחדשו את כל כלי הקודש, וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטורת ואת שולחן הפנים. וישימו את הקטורת על המזבח, ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש. ויתנו את לחם הפנים על השולחן, ואת הפרוכת המסך על הארון, ותכל כל העבודה כאשר בתחילה. ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.
Behold, the enemy is struck before us, now let us go up and purify the Sanctuary of the Lord. All them men of the army gathered, and they went together up to Mount Zion. And it was that when they saw the Holy Temple desolate, and the altar profaned, and that doors burned with fires and the courts destroyed, and grasses of the field sprouting all over it. They tore their clothes and threw dirt on their heads and made a great mourning. They blew blasts on the trumpets and fell on their faces and their cry reached the heavens. And Yehudah commanded one troop of his men to lay siege to the fortress until they had purified the Holy Temple. And he chose from among the priests who had not been defiled and who had not abandoned the covenant of their Gd, and he commanded them to purify the Holy Temple and the throw the stones which had been defiled in an unclean place. And they saw that the altar of the offering had been profaned, and they took heart counsel together in order to decide what to do. And they plan which they devised was to pull it down altogether, in order that it not be a stumbling block for them since foreigners had profaned it. And they tore it down. And they placed the stones on the Temple mount in a certain place, until a prophet would stand up among Israel and teach them what was to be done. And they took whole stones which iron had never touched, as is written in the Torah of the Lord, and they built a new altar in the likeness of the first one. And they repaired the breaches in the Holy Temple, and all that which was within the sanctuary, and they sanctified the courtyard and all that was in it. And they renewed all the sacred vessels, and placed the menorah, the incense altar and the table of the show bread back in the Temple. And they placed the incense on the altar, and lit the lamps upon the menorah in order to light the Sanctuary. And they placed the show bread on the table, and the dividing curtain before the ark, and all the work was completed as in the beginning. And it was on the twenty-fifth day of the ninth month, which is Kislev, in the one hundred and forty-eighth year that they rose early in the morning and offered the whole offering on the new altar according to its laws. And they dedicated the altar on the very day that the foreigners had defiled it, and they gave praise to the Lord with song, harps, pipes and cymbals. And they fell on their faces and prostrated themselves to the Lord because He had given them might and salvation. And they celebrated the dedication of the altar for eight days, and brought up whole offerings, and thanksgiving offerings in the joy of their hearts. And they glorified the face of the sanctuary with crowns and shields of gold and purified the gates and the courts of the priests, and replaced the doors. And there was great rejoicing among all the people, because the Lord had rolled back the disgrace of the nations from upon them. And Yehudah, his brothers and all the community of Israel commanded to celebrate the dedication of the altar on the twenty-fifth day of month of Kislev, eight days each year, with praise and thanksgiving to the Lord.