הרב טייכטל נתן בכתביו ביטוי עז לאירועי התקופה. כמי שנשא בעול עדתו וחווה בעצמו את הרדיפות, הסבל והנדודים, תיעד הרב גם את התגובה היהודית לאירועים.
כאשר החלו הגירושים חלה התעוררות גדולה לתפילה ולתשובה. בעקבות גזרת הגירוש הוכרז יום חמישי כ"ג באדר תש"ב (12.3.1942) כיום תפילה וזעקה, והוכרזה בו תענית ציבור בכל קהילות סלובקיה. הרב טייכטל כתב ביומנו על התפילה שהתקיימה בעירו:
אמונה צרופה בכור השואה, עמ' 75
ביום ה' לסדר ויקהל פקודי שנת תש"ב (1942) עשו בכל המדינה תענית ציבור, מפני הגזירה הנוראה שגזרו עלינו שונאי ישראל, ה' ירחם עלינו בכלל כל ישראל, ויהיה די בהפחד והבהלה שנתמלא בלב כל בר ישראל בימים הללו, ממש הפחד שהיה בימי המן ולא יבא ולא יארע שום רע לאחד מבני ישראל, כי בנים אנחנו למקום ית"ש ואב הרחמן ירחם עלינו בודאי בכלל כל ישראל, ויאמר לצרותינו די וישלח וישלח לנו משיחו עתה בימינו, ויהי רצון שיהא צערנו שנצטער כלל ישראל בימים האלה צער חבלי משיח שיבא ויגאלנו במהרה בימינו, אמן.
ובעת תפילת מנחה אמרנו "אבינו מלכנו" בבכיות, כי כל לבב דוי ונשבר לשברי שברים, ויהי רצון שנזכה לעבדו בלבב שלם ובשמחה.
לאחר תפילת מנחה דרש הרב טייכטל לפני בני קהילתו בענייני דיומא – ענייני תשובה וישועה.
במשך כחצי שנה נשאר הרב טייכטל בפישטיאן, תוך שהוא מסתתר חליפות בעליית הגג של בית המדרש. ממקום זה חזה בעיניו את גירוש בני קהילתו. שם הוא ממשיך לכתוב את יומנו, מתאר את מראה עיניו ואת הגיגיו בשעות אלו. ביום ב' באב תש"ב (16 ביולי 1942) כתב ביומנו:
אמונה צרופה בכור השואה, עמ' 89
בשעה שאני כותב דברים הללו, שהוא בחודש אב דקיץ של שנת תש"ב אנוש עד דכאבני עשו מדכאים אותנו עד דכדוכה של נפש ועושין עמנו אכזריות גדולה: מגרשיןאותנו מבתינו ולוקחים מידינו את כל אשר לנו וצודין נפשות ישראל, מנער ועד זקן טף ונשים זקנים וחולים, על ידי שבאים לבתינו ומתנפלים עלינו פתאום זשאנדארין וגארדיסטען [שוטרים] ומצווין ליקח איזה חבילה בידינו, ולילך אתם אל מקום שמאספין אותנו יחדיו, ומשם מוליכין את הנאספין אל הבאן [הרכבת], ושם כבר ממתין עלינו וואגאנען [קרונות] ומשליכין את זרע אברהם יצחק ויעקב בהם באופן אכזרי ביותר, בהכאות גדולות וביסורים שונים, ומוליכין אותן לארץ פולין שהיא כעת ארץ גזירה, מעותד לכל מיני צרות ויסורים, וצער היותר גדול הוא שעתידין שם לסבול חרפת רעב, וטובים היו חללי חרב מחללי רעב וכפי שנשמע, מתים שם כמה וכמה, מיתת רעב רחמנא לצלן ושם היו שבויים ביד אכזרים, ולא נשמע מהם כלל, כי אין מניחים אותם לכתוב ממעשיהם שם, וכבר אמרו חז"ל במסכת בבא בתרא שבשבי כולהו איתנהו ביה.
בי"ז באלול תש"ב (30 באוגוסט 1942) נאלץ הרב טייכטל לעזוב את עירו פישטיאן בשל חידוש המשלוחים משם לפולין. קשה הייתה עליו הפרידה מבית המדרש. לרגעים אלו הקדיש את אחד התיאורים יוצאי הדופן ביותר ביומנו:
אמונה צרופה בכור השואה, עמ' 110
ולקחתי וטמנתי את הספרים שלי שהיו בביתי, על גג בית המדרש ובגמרי ליתן את
החבילה של מפתחות מהספרים ומהכתבי יד שלי בתחילה לא רציתי ליקחם בידי, כילמה לי הם עוד, כעת נטלתי אותם וזרקתים למעלה מעל הספרים, כיון דהיו תשמישי מצוה ותשמישי מצוה אינם נזרקין וכשעשיתי כן, נזכרתי מהגמרא סוף תענית דכיון דחרב בית המקדש, נטלו פרחי כהונה את המפתחות של בית המקדש וזרקום כלפי מעלה ואמרו: רבונו של עולם! אנו, שלא שמרנו היטב את המקדש עד שחרב, נטול אתה ושמור אתה אותו, ובא פיסת יד וקבלן - כמו כן אני עשיתי, עשרים שנה הייתי פה פישטיאן, לשמור את משמרת הקודש, עד עת הזאת שחרבה הקהלה לגמרי, ואני הוא היהודי האחרון אשר עוזב כעת את המקום, ואני הולך בגלות לא שמרתי כראוי את המקדש-מעט עד שחרבה בעוה"ר, רבונו של עולם! נטול המפתחות מידי, ואתה תעשה את שלך להרים את קרן ישראל במהרה, ידעתי שהרבה שגגתי במשך היותי פה ולא שמרתי כראוי את מקדשנו, יהי רצון שתהא גלותי מכפרת עלי ועל כל עמך בית ישראל.
הוא מצא מסתור לזמן מה בעיר נייטרה. בנייטרה נשארה הישיבה על כנה, והאזור סביבה זכה להגנה בעקבות הסדרת מעמדו של ראש הישיבה, הרב שמואל דוד אונגר, כרב הרשמי של ברטיסלבה.
אהרן זינגר, מהעיירה נובה וס נאד ואום (Nova Ves Nad Vahom) , אשר הגיע במיוחד לנייטרהעל מנת להסתתר, כותב כך:
נסעתי ברכבת לעיר ניטרה. ידענו ששם יותר מוגן. קראו לחצר של הישיבה "הותיקן" ושילמו עבור זה. במקרה שהייתה צריכה להתרחש אקציה או חיפוש, אנו ידענו עלכך קודם לכן כך שיכולנו להסתתר על הגג. בניטרה היה הרבה יותר קל להסתתר. אמנם כולם חיו בפחד אבל החיים עוד התנהלו שם.
(מתוך ארכיון יד ושם)
הישיבה הפכה למקום מחבוא למאות תלמידים, למשפחות יהודיות מקומיות ולפליטים מפולין. אמנם מדי פעם בפעם נערכו חיפושים בחצר הישיבה, אולם באמצעות שוחד שניתן לשוטרים סלובקיים יכלו המסתתרים בישיבה לדעת מראש על מועד החיפושים, והם הכינו לעצמם מבעוד מועד מקומות מסתור מתחת לבימה בבית הכנסת, מתחת לבית השימוש ובמקומות אחרים בחצר הישיבה. בתקופת שהותו הקצרה בנייטרה כתב הרב טייכטל על תפילות יום הכיפורים תש"ג בקהילה:
בית הכנסת דקהילה הקדושה דפה היה אתמול מלא מפה אל פה, וכל אחד ואחד צעק בכל כוחו ומעומק הלב "אבינו מלכנו שמע קולנו חוס ורחם עלינו" והרהרתי בשעת אמירת "אבינו מלכנו" בקול צורח מכל פינה ופינה
אמונה צרופה בכור השואה, עמ' 135
בית הכנסת דקהילה הקדושה דפה היה אתמול מלא מפה אל פה, וכל אחד ואחד צעק בכל כוחו ומעומק הלב "אבינו מלכנו שמע קולנו חוס ורחם עלינו" והרהרתי בשעת אמירת "אבינו מלכנו" בקול צורח מכל פינה ופינה.
בהמשך כתב על תפילת הרב אונגר מנייטרה:
אמונה צרופה בכור השואה, עמ' 138
והרב הצדיק שליט"א בא לבית הכנסת כפוף כמעט לשניים, כפוף פשוט מאימת הדין אבל עוד יותר גרמה לו הכפיפה צרות הדור... כעת ישא על לבו הטהור צער וצרות ישראל... וצעד עד לפני ארון הקודש והתחיל בקול בוכים שיר המעלות ממעמקים...מעומק הצרות שאנו כעת אנו קוראים לך... ואמר בזו הלשון:
"וויא זענען מיינע ברידער... עס פעהלען מיר מיינע בעלי בתים..." [היכן הם אחיי... חסר אני את "בעלי הבתים" שלי...]
והיה אז בשעה זו התעוררות רבה כזו שלא ראיתי כזאת מעולם...
ואמר בקול גדול צורח - "אבינו מלכנו, עשה למען תינוקות של בית רבן, הבל פיהם של תינוקות שלא חטאו, ועליהם אין השטן יכול לקטרג ואיך גלו הם בגלות קשה כזו בחיק - אמם אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קדשך, כמה וכמה מאחינו בני ישראל נהרגו בידי הארורים על לא חמס בכפם, אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללנו וטפנו"