Matchmaker, Matchmaker....

(סג) וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃ (סד) וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל׃ (סה) וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס׃

Genesis 24:63-65

(63) And Isaac went out walking in the field toward evening and, looking up, he saw camels approaching. (64) Raising her eyes, Rebekah saw Isaac. She alighted from the camel (65) and said to the servant, “Who is that man walking in the field toward us?” And the servant said, “That is my master.” So she took her veil and covered herself.

העמק דבר על בראשית כ״ד:ס״ד

(א) ותשא רבקה וגו׳ ותרא את יצחק. בעודו עומד ומתפלל והי׳ אז כמלאך אלקים נורא מאד. וכמבואר ברבה שראתה ידיו שטוחות בתפלה ע״כ נבעתה מאד: (ב) ותפל מעל הגמל. מרוב פחד ואימה. אמנם לא ידעה ממי היא מתפחדת ואלו לא היתה יושבת עם העבד על גמל אחד והיתה יושבת מאחוריו עד שראתה שאח״כ האיש הולך לקראת העבד ועומד ומדבר עמו ככל אדם והי׳ דעתה מתקרר בתוך כך עד שבהודעה אח״כ מי הוא האיש הי׳ כבר סר הפחד ממנה. אבל בהיותה יושבת עם העבד. ובתוך הפחד שאלה את העבד מי האיש הלזה. אשר אני מתפעל ומתפחד ממנו. וכמבואר בב״ר בלשון הלזה משמעו אדם מאוים ונורא. ע״כ כששמעה שהוא אישה ותקח הצעיף ותתכס. מרוב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה ומאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם. ורחל עם יעקב. אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם. משא״כ רבקה. וכ״ז הקדמה להסיפור שיבוא בפ׳ תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכ״מ לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו. וכן בשעת הברכות. וכ״ז הי׳ סיבה מהקב״ה שיגיעו הברכות ליעקב דוקא באופן כזה וכאשר יבואר במקומו. ואלו הית׳ רבקה עם אישה כמו שרה ורחל עם אנשיהן לא הי׳ מגיע בזה האופן. והכל בהשגחה פרטית מראש שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתבהל ממנו ויצא אחרית דבר כפי רצונו ית׳:

Haamek Davar on Genesis 24:64

(1) "And Rivka raised her eyes, etc. and saw Yitzhak"--as he still stood and prayed, and he was then like an angel of God, awesome.

בראשית כ״ד:ס״ז

(סז) וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ׃ {פ}

Genesis 24:67

(67) Isaac then brought her into the tent of his mother Sarah, and he took Rebekah as his wife. Isaac loved her, and thus found comfort after his mother’s death.

רמב"ן על בראשית כ״ד:ס״ז

(א) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו חסר הנסמך וכמוהו רבים וטעם הכתוב כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה וזה טעם ויאהבה וינחם ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו ואונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית כ״ד:ס״ז) פירש ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו ולכן הזכיר האהבה כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה וכך הזכירו בבראשית רבה (בראשית רבה ס׳:ט״ז) עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה:

Ramban on Genesis 24:67

(1) AND ISAAC BROUGHT HER INTO HIS MOTHER SARAH’s TENT. The construct is missing here [for the noun ohel (tent) appears with the definite article, and in this form it cannot be used in construct with “his mother Sarah.” The verse then should be understood as if it were written, “and Isaac brought her into the tent which was the tent of his mother Sarah.”] There are many cases like this.
The purport of the verse is to tell of the honor that Isaac bestowed upon his mother for from the time that Sarah died they did not take down her tent because they said, “Let not another woman come into the tent of the honorable mistress.” But when he saw Rebekah he brought her into that tent in her honor and there he took her as his wife. This is the meaning of the words, and he loved her, and he was comforted, indicating that he was deeply grieved for his mother, finding no comforter until he was comforted by his wife through his love for her. Otherwise, what reason is there for Scripture to mention a man’s love for his wife?
But Onkelos explained: And Isaac brought her into the tent and, behold, she was like Sarah his mother. It is for this reason that Scripture mentions the love he had for her because it was on account of her righteousness and the aptness of her deeds that he loved her and was comforted by her. And so the Rabbis mentioned in Bereshith Rabbah, “Before Sarah died there was a blessing of miraculous increase in the dough. [After her death it stopped, and when Rebekah came the blessing reappeared.”]

רש"י על בראשית כ״ד:ס״ז:א׳

(א) האהלה שרה אמו. וַיְבִיאֶהָ הָאֹהֱלָה וְנַעֲשֵׂית דֻּגְמַת שָׂרָה אִמּוֹ, כְּלוֹמַר וַהֲרֵי הִיא שָׂרָה אִמּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וּבְרָכָה מְצוּיָה בָּעִסָּה וְעָנָן קָשׁוּר עַל הָאֹהֶל, וּמִשֶּׁמֵּתָה פָּסְקוּ, וּכְשֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרוּ (בראשית רבה):

Rashi on Genesis 24:67:1

(1) האהלה שרה אמו INTO HIS MOTHER SARAH’S TENT — He brought her into the tent and she became exactly like his mother Sarah — that is to say, the words signify as much as, [And he brought her into the tent] and, behold, she was Sarah, his mother). For whilst Sarah was living, a light had been burning in the tent from one Sabbath eve to the next, there was always a blessing in the dough (a miraculous increase) and a cloud was always hanging over the tent (as a divine protection), but since her death all these had stopped. However, when Rebecca came, they reappeared” (Genesis Rabbah 60:16).

בראשית רבה ס׳:ט״ז

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ (בראשית כד, סז), כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֳלָהּ, כֵּיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ עָנָן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר אוֹתוֹ עָנָן. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה. וְכָל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה בְּרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִסָּה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הַבְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דּוֹלֵק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ, קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה וְקוֹצָה עִסָּתָהּ בְּטָהֳרָה, מִיָּד וַיְּבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה.

Bereshit Rabbah 60:16

"And Isaac brought her into the tent of Sarah, his mother-" All the days that Sarah was alive, a cloud was connected (lit. tied) to the entrance of her tent. When she died, the cloud stopped [resting at her tent.] And when Rebecca came, the cloud returned. All the days that Sarah was alive, the doors were open wide. When she died, the wideness stopped. And when Rebecca came, the wideness returned. And all the days that Sarah was alive, there was a blessing in her dough, and when Sarah died, that blessing ended. When Rebecca came, [the blessing] returned. All the days that Sarah was alive, there was a candle that would burn from Sabbath Eve to [the next] Sabbath Eve, and when she died, the candle stopped [burning for so long]. And when Rebecca came, [the week-long flame of the candle] returned. And as soon as [Isaac] saw her, that she did the deeds of his mother, separating her challah in purity and separating her dough in purity, he brought her into the tent. Rabbi Yudan said, "The Torah teaches you, that if a man has grown-up sons, he should marry them off first and then he should marry. Who do you learn [this teaching] from? From Abraham: first, "And Isaac brought her into the tent of Sarah his mother," and afterwards, "And Abraham took another wife, and her name was Keturah."

מלבי"ם על דברים כ״ד:א׳

(.... אבל נביטה צור מחצבתנו א"א ע"ה כשרצה לקחת אשה לבנו יחידו אשר אהבו העיקר היה אצלו רק משפחת הנערה וארצה, וחפץ שתהיה ממשפחתו ומבית אביו שידע צניעותם, ויותר מזה שסמך בזה על עבדו זקן ביתו ולא שלח את בנו עמו. וכתיב שם ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ואח"כ ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ואח"כ "ויאהבה", וכן היה מנהג בנ"י בשבתם על אדמתם. ואהבתם היתה כנטיעת עץ אשר הוא מגרגיר קטן וע"י מים יתדבק בארץ ובכ"י יגדל ויתעבה יותר, כן היתה אהבתם שבתחלה היתה רק זיק האהבה שתול על תלמי לבו, וע"י כשרון המעשה נתוסף בו כ"י אהבה, ונמצא שעקר האהבה היתה נגלית רק אחר הנשואין, וז"ש והיה אם לא תמצא וגו' שע"י שמצא בה ערות דבר שהוא דבר גנאי ומאוס או מומין שבסתר או איזה פריצות לא תמצא חן הנחוץ לה שתמצאנה, וגם השכל יחייב שטוב היה מנהג אבותינו. שאחרי שקודם הנשואין לא ידע האיש בבירור מזג האשה וכן האשה לכן בהכרח היה אצלם ההסכם שנכון גם אם יהיה ע"ד הממוצע, אבל כפי מנהג החדש יתלמדו הבנים מקודם איך לתפוס בלבבם זא"ז שיראו זל"ז אהבה אשר אין על עפר יסודה ורק במשלים ובמחזות על במת ישחק(Movie love), ולכן כשיתודע להם אח"כ שהטעו זא"ז תתקרר האהבה מעט מעט עד שיתכן שתהיה לאין ואפס, ואשר שאז היה הגרושין מצוי יותר יש טעם אחר בזה כי אז אחרי שראו שלא יחיו באהבה עוד חשו יותר מזה לתכונות הבנים שיולדו שלא יהיו בני שנואה, וד"ל.

Malbim on Deuteronomy 24:1

...

רש"ר הירש בראשית כ"ד:ס"ז
ותהי לו לאשה ויאהבה – גם זוהי תכונה אשר ברוך ה', לא פסקה מבין צאצאי אברהם ושרה, יצחק ורבקה. ככל שנעשתה יותר לאשתו, כך אהב אותה יותר! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון – נישואין יהודיים, כך נערכים רוב הנישואין היהודיים, לא על יסוד של תשוקה, אלא בכח השכל הישר ושיקול הדעת. ההורים והקרובים שוקלים בדעתם האם שני הצעירים מתאימים זה לזו; ומשום כך אהבת בני הזוג גוברת ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו.
רוב הנישואין הלא־יהודיים נעשים על בסיס מה שהם קוראים "אהבה". עלינו רק להציץ מעט בתיאורים מסיפורי האהבה שלהם, הלקוחים מהחיים, ומיד אנו רואים את התהום העמוקה המפרידה – בעולם הלא־יהודי – בין ה"אהבה" של בני הזוג לפני הנישואין לבין מה שמתרחש אחר־כך. כמה תפל וחסר טעם נראה הכל לאחר הנישואין, כמה שונה המצב מהדמיונות של בני הזוג לפני כן. "אהבה" כזו עיוורת היא; וכל צעד לתוך העתיד מביא עמו מפח נפש (dissappointment)חדש.
לא כן הנישואין היהודיים, שעליהם נאמר: "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה"! כאן החתונה אינה הפיסגה, אלא רק ההתחלה של אהבה אמיתית.

וינחם יצחק אחרי אמו – ועתה לפנינו ארבע מילים נוספות, אשר מאז הביא ה' את חוה אל אדם, ועד סוף כל הדורות, נשארו ותישארנה לעמוד מעל כולן ביופיין והדרן: "וינחם יצחק אחרי אמו". גבר בן ארבעים, שלא ניתן לנחמו על מות אמו הישישה, מוצא נחמה באשתו! זהו מעמד האשה בישראל כאשה נשואה! כמה הבל ורעות רוח יש בנסיון לדמות חיי נישואין יהודיים עם תאוות חושים מזרחית והרמונות הנשים! בפטירת שרה, יצאו הרוח והרגש הנשיים מהבית; ואז חזר ומצא יצחק את אמו באשתו. לכן משהביאה האהלה נדמתה לו כשרה אמו (עיין בראשית רבה ס, טז). הרי זה הקילוס הנעלה ביותר שנאמר אי פעם על כבוד האשה ואצילותה – והוא נמצא בדברי ימי ישראל הקדמונים.

גור אריה על בראשית כ״ד:ס״ז:ב׳

כל זמן ששרה קיימת וכו'. נגד ג' מצות;

ברכה מצויה - נגד חלה.
ונר דלוק - נגד הדלקה.
וענן קשור על האהל - כי הענן הכבוד הוא שכינת הכבוד יתברך, וזהו לכבוד הקדושה והטהרה, כי הטהרה מביא לידי רוח הקודש כדאמרינן במסכת ע"ז, ולפיכך שרה שהיתה שומרת הטהרה מן הנדות - זכתה שיהיה ענן הכבוד שורה על האהל.

אמנם בב"ר (ס, טז) אמרו עוד אחד, והוא שאמרו 'כל זמן ששרה היתה חיה היה ביתה פתוח לרווחה'. וד' דברים זכרו רז"ל במדרש, ורש"י השמיט אחד וקיצר דבריהם, ואולי עשה זה מפני כי לשלשה שזכר יש טעם כמו שנתבאר למעלה, אבל 'כל זמן שהיתה שרה חיה היה ביתה פתוחה לרווחה' אין טעם:

אמנם מי שרוצה לעמוד על דברי רז"ל יש לו לדעת כי אלו הדברים נפלאים מורה על מעלת שרה, שהיתה מתברכת בכל הברכות.

כי מה שהיה ענן קשור על האהל - הוא למדת אברהם, ודבר זה מבואר.
וברכה מצויה בעיסה - כמו שאמרנו למעלה בתחלת לך לך (יב, ב, אות ה) "ואברכך" - 'זה שאומרים אלקי יצחק' (רש"י שם), ומשם הברכה, ולפיכך ברכה מצויה.
ודלתותיה פתוחים לרווחה - הוא רמז לברכות יעקב, כי משם הרווחה באה לעולם, והוא ידוע. ונר דלוק מליל שבת לליל שבת - הוא ענין רביעי, והבן זה היטב:

ואם אתה רוצה לומר כי הוא נגד ארבעה דברים שאמר הקב"ה לאברהם - נתקיים כל זמן ששרה היתה חיה, להודיע כי עמה יזכה.

כי "ואעשך לגוי גדול" (לעיל יב, ב) - כבר נתבאר למעלה (גו"א שם אות ד) כי מפני שהוא לגוי גדול - הקב"ה מיחד שמו עליו כמו על אומה שלימה, לכך היה הענן של שכינה על האוהל, שזהו יחוד שמו עליו, כי ענן הכבוד היה על האוהל, אם כן השכינה על האוהל.

וכנגד "ואברכך" (שם) ברכה מצויה בעיסה.

וכנגד "ואגדלה שמך" דלתותיה היו פתוחות לרווחה לכל העולם, ובשביל כך היה שמו מתגדל בשביל הבאים בביתו, והיה יוצא טבעו בכל העולם (ראה רש"י שם פסוק א).

ברכה בנר מערב שבת לערב שבת, ולא היה פוסק ברכתו עד ערב שבת אחר - נגד "והיה ברכה" (שם, שם ב), שרוצה לומר שהיה ברכה עד שיהיה מברך אחרים (רש"י שם), ומי שבירך את אחר - הוא עצמו ברכה שאינו פוסק. וזה הפירוש עם הראשון, הכל ענין אחד:

אמרתי זה להגיד לך שאין ראוי לחסר מכוונת רז"ל (ב"ר ס, טז), כי כל דבריהם בחכמה ובשיעור, לא הוסיפו ולא גרעו. והנה רש"י רצה לחסר מדברי רז"ל, כי הם אמרו ד' והוא הביא רק ג', והנה זה חסרון מן הכוונה אשר רצו רז"ל:

Gur Aryeh on Bereishit 24:67:2

It would seem that the Gur Aryeh believed that Rashi made a mistake!

Also the Gur Aryeh doesn't comment on the different order which is being brought down by the Rashi. Why should that be?

תורת משה - אלשיך, בראשית כ״ד:ס״ז:א׳-ד׳

ויביאה כו'. הנה או' האהלה ה"א שבראש תיבה מיותרת כי ה"א שבסוף תיבה היא במקום למ"ד בראשה ועוד למה יגיד לנו שהביאה האהלה ולא היל"ל אלא ויקח את רבקה. ועוד אומרו ויאהב' היעל' על לב שלא יאהבנH?. ועוד אומרו וינחם יצחק כו' מה ענינו פה

והנה במדרש ב"ר וז"ל (שם) "ויביאה יצחק כו' כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה וכיון שמתה שרה פסקה וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן. כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה. וכיון שמתה שרה פסקה אותה רוחה. וכיון שבאת רבקה חזרת אותה הרווחה. כל ימים שהית' שרה קיימת היתה ברכה משתלחת בעיסה. וכיון שמתה פסקה אותה ברכה כיון שבאת רבקה חזרה. כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דלוק מליל שבת עד ליל שבת. וכיון שמתה פסק אותו הנר וכו':"

וראוי לשים לב מה ענין ארבעה דברים הללו שנתייחדו לשרה ולרבקה. אך הנה כתבנו במקומו כי מה שקלקלו אדם וחוה תקנו אברהם ושרה. ואחריהם יצחק ורבקה ומה גם לס' הזוהר כי האבות (ע"ש פ' ויחי) כלן יש להן שייכות ע"פ הגלגול עמו כמפורש שם.

וע"כ אחשוב כי נתייחדו שם בקבורה אדם והאבות.

והנה על מה שקלקל חוה ניתן לאשה לתיקון שלש מצות נדה חלה הדלקת הנר.

והוא כמאמרם ז"ל (שבת דף ל"ב) "היא כבתה נרו של עולם תדליק את הנר, היא שפכה דמו של עולם תשפך דמה ותקיים מצות נדה. היא קלקלה חלתו של עולם תפריש חלה"

והוא כי הן האדם מורכב מארבעה דברים:

נשמה ורוח ונפש וחומר וחוה קלקלה השלשה כי את הנשמה לא קלקלה. כי הלא היא דעת חכמי האמת כי הנשמה העליונה אינה נפגמת בעון כי טרם יחטא אשר היא בו תסתלק מעליו אך יופגמו בחטא השלשה הנותרים ואת שלשתן קלקלה חוה בהחטיאה את האדם. ואחשוב כי חומרו של אדם היתה חלתו של עולם. והוא כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' י"ד) על פסוק ואד יעלה מן הארץ כו' וייצר כו'. ארז"ל כאשה שמקשקשת עיסתה במים ומפרשת חלתה. כן ואד יעלה מן הארץ כו' והשקה כו' ומהעפר השרוי במים נטל וייצר את האדם הנה כי עפר שממנו נברא אדם נתייחס להפרשת חלה. והוא הוראת היות מין האדם בערך כל הארץ וצאצאיה כחלה בערך כל שאר העיס' כי היא קדש ושאר העיס' חול ושאין הנאה מכל הארץ עד יברא אדם. כאשר אין נהנית מהעיסה עד הפריש חלתה וע"כ ממקום כפרתו נברא הוא מקום המזבח כנגד שער השמים כי שם קדושת השכינה. והוא טוב הארץ ומשם נוטל חלתו של עולם קדש לה'. והנה חוה היסבה עכירות החומר ומיתתו והפסדו על כן תתקן במצות חלה.

ועל הנפש שקלקלה אותה תתקן במצות נדה "כי הדם הוא הנפש".

וכנגד הרוח המאירה יותר והיא כבתה אורו תתקן בנר שבת. אך הנשמה אינה נפגמת בעון כדעת חכמי האמת. כי בבא אדם לחטא היא מסתלקת ועולה ולא יבדק בידה פגם ע"כ לא הוצרך תתקן רק הג'. ובתיקונן היא שבה על האדם. ובזה נבא אל הענין. כי במה ששרה היא מתקנת קלקולי חוה במה יודע. אם לא בהוראת שפע טובה וברכה. במה שכנגד הדברים שהם תיקון מה שקלקלה חוה והוא כי כנגד החלה היתה עיסתה מתברכת. וכנגד הנר היה דולק מליל שבת לליל שבת להורות שתקנה ב' הדברים. וכנגד ענין הנדה היו דלתות פתוחות לרוחה להורות כי טומאת זוהמת דם נידות לא היה לה. או שהיתה זהירה בה. והיו דלתות פתוחות כנגד פתחי נדה שאל"כ לא היתה ברכה שורה שם תוך אהלה בטומאה ההיא ואלו היתה בימי טהרתה לא תמצא בימי נדותה, אך כל הימים שהיתה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה. כי אין זה רק להיות קדוש' שרויה שמה וז"א כל ימים שהיתה כו'. ועל הנשמה שלמעלה מהכל השורה בתיקון השלשה שנפגמו ע"כ היה ענן קשור פתח אהלה. רמז אל הנשמה שעל הכל:

והוא כי ענן השכינה היה שם קשור עם הנשמה. כדרך שכינה השורה על כל שלם ששורה על הנשמה ומתפשטת עד הנפש ועד הבשר. וגם שמה שהוצרך לתקן לא היו כ"א הג'. כשבא בעל המאמר לספר שבחה בכל ד' חלקוה. הזכיר את ארבעתן ובגדולה היא הנשמה העליונה. היחל ואמר שהיה לה ענן קשור כו'. ומה שלא הובאו במאמר על הסדר הוא כי השנים המורים על השראת קדושה. א' על האהל. והב' תוך האהל סמך אותן יחד. וברכת עיסה ונר. שהיתה ברכה בב' דברים פרטיים ועיקרן ערב שבת ונכרים ברכותם לעין. סמכם יחד גם הם. ולהורות שעל זכותם היה. אמר שפסקה במותה ולבלתי נוגע בכבוד אברהם אמר פסק אותו וכן אמר פסקה אותם רווחה. וכן אמר אותה ברכה אותו הנר. לו' כי גם שלא יבצר בזכות אברהם אך לא היה כ"כ כאשר בימי שרה. ומה שפסק הוא אותו המציאות שהיה בחייה וכשחזרה היא אותו ענן אותה רוחה כו' כאשר בימי שרה:

והנה על פי הדברים האלה נבא אל ענין הכתוב כי רצה יצחק לנסות את רבקה אם תמלא מקום אמו היא ראויה אליו וחמה גם שהיתה בת ואות כומרים והוא עולה תמימה ע"כ ויביאה יצחק האהל' לנסות אם יהיו לה מדות אמו אם יראו בה הסימנים שהיו לאמו ע"כ הכניס באהל אמו וירא והנה שרה אמו כי היה כאלו היא שרה אמו. וזה אפשר יכוין בה"א יתירה. כי הל"ל אהלה. שהוא כאומרו לאהל כי ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראש' נמצאת ה"א ראשונה יתירה לרמז כי בהיותה היא תוך האהל היו באהל חמשה דברים היא וארבעה דברים הנאמרים במאמר ובראותו כי כן אז ויקח אותה שהוא הנישואין. ועדיין לא ניחם בעצם אחרי אמו כי אמר כי גודל זכות אמו גרם שבמיעוט צדקות רבקה. יספיק להחזיר מה שכבר היה כענין מדה הקרובה להמלאו' שבתוספות מעט ימלא על כל גדות' ומה גם שכל איכות קדושה המסתלק לא יעקר לגמרי. כ"א נשאר מציאותו שם. ע"כ אחר שלקח אותה ונשאה הסתכל בצניעות' ומעשי' וירא כי היא לו לאשה נאותה אליו שאם היותו עולה תמימה היא נערכת אליו להיות לו לאשה. אז ויאהבה וינחם וגו' מה שאין כן מתחלה:

Alshekh on Torah, Genesis 24:67:1-4

...

Romantic Love is the powerful force that draws you to someone who has the positive and negative qualities of parents or caregiver. You felt like you knew your partner forever when you first met because they have the positive qualities of your parents. ANd because they also have your parents' negative qualities, you wind up feeling irritated and disappointed by your partner This is why agony can replace the initial ectasy. Why relationships can get so painful and hard.
The idea that your partner is really a composite of your parents can be a bit upsettting at first. though we love our parents, most of us got over wanting to marry them when we turned five or six. Then, hen we hit our teenage years, all we wanted was our freedom. But the fact is, we are unconsciously drawn to that special someone with the best and worst character traits of all our caregivers combined. We call this our "Imago" - the template of positive and negative qualities of your primary caregivers.
...Your parents may not look like your parents, and on the surface they may not act like your parents. But you will end up feeling the same feelings you had as a child when you were with your parents. This incluldes the sense of belonging and the love you felt. But it also includes the expdrience and upset of not getting all your needs met.....
Our unconscious mind is set up so that the only way to heal these wounds is to have someone with traits like our caregivers learn how to give us what we needed - and missed out on - in childhood. Though frustrating to endure, this design of relationship has a wonderous plan: to heal each other's childhood wounds....
"Making Marriage Simple" 10 Relationship Saving Truths by Hendrix and Hunt, 2013