(טו) וַֽיְהִי־ה֗וּא טֶ֘רֶם֮ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ׃ (טז) וְהַֽנַּעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל׃ (יז) וַיָּ֥רׇץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃ (יח) וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ׃ (יט) וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת׃ (כ) וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רׇץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכׇל־גְּמַלָּֽיו׃ (כא) וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יְהֹוָ֛ה דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא׃ (כב) וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם׃ (כג) וַיֹּ֙אמֶר֙ בַּת־מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית־אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין׃ (כד) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת־בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן־מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר׃ (כה) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם־תֶּ֥בֶן גַּם־מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם־מָק֖וֹם לָלֽוּן׃ (כו) וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיהֹוָֽה׃
(15) He had scarcely finished speaking, when Rebekah, who was born to Bethuel, the son of Milcah the wife of Abraham’s brother Nahor, came out with her jar on her shoulder. (16) The maiden was very beautiful, a virgin whom no man had known. She went down to the spring, filled her jar, and came up. (17) The servant ran toward her and said, “Please, let me sip a little water from your jar.” (18) “Drink, my lord,” she said, and she quickly lowered her jar upon her hand and let him drink. (19) When she had let him drink his fill, she said, “I will also draw for your camels, until they finish drinking.” (20) Quickly emptying her jar into the trough, she ran back to the well to draw, and she drew for all his camels. (21) The man, meanwhile, stood gazing at her, silently wondering whether the LORD had made his errand successful or not. (22) When the camels had finished drinking, the man took a gold nose-ring weighing a half-shekel, and two gold bands for her arms, ten shekels in weight. (23) “Pray tell me,” he said, “whose daughter are you? Is there room in your father’s house for us to spend the night?” (24) She replied, “I am the daughter of Bethuel the son of Milcah, whom she bore to Nahor.” (25) And she went on, “There is plenty of straw and feed at home, and also room to spend the night.” (26) The man bowed low in homage to the LORD
(א) כדה על שכמה, שאף שיצאה עתה הפעם הראשון אל הבאר היה ראוי שתקח אתה אחת מנערותיה, שהם ישאו את הכד כמנהג בנות העשירים, כי בתואל היה עשיר, והיא לקחה הכד על שכמה:
והנה רבקה יצאת וגו'. לכאורה היה לכתוב כאן ותצא רבקה אשר ילדה וגו' כמו בשארי מקומות, ואמנם מגיד הכתוב ביותר בשבח אליעזר כי הנה נודע אומרם ז"ל (יבמות ע"ו:) דרך האיש לקדם ואין דרך האשה לקדם מה טעמא (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה.
וביותר רבקה ידוע בצדקתה וצניעותה מעולם ועל כן ודאי אין דרכה להיות יצאנית ובפרט בת מלך הארץ כידוע שבתואל היה שם למלך וכאומרם בילקוט (רמז ק"ט). והן עתה על ידי תפילת אליעזר טרם כלותו לדבר בא הכתוב כמתמיה והנה רבקה יצאת ואשה סתם הנה כל כבודה פנימה ובפרט רבקה הצדקת ובת מלכים ואף על פי כן יצאת לשאוב מים והכל כי נענה אליעזר באמרי פיו כאמור בדברי חז"ל כמובא למעלה, ועוד יותר אומר הכתוב אשר ילדה לבתואל כי אמרו חז"ל (בראשית רבה פ', א') בפסוק (בראשית ל"ד, א') ותצא דינה בת לאה כאמה כבתה וכו' לפי שנאמר (שם ל', ט"ז) ותצא לאה לקראתו וגו' לפיכך ותצא דינה וגו'. ואכן כאן אמר הכתוב והנה רבקה יצאת רבקה לבד לא מחמת גרם אמה והיא אשר ילדה לבתואל כלומר היא מתנהגת בטבע אביה טבע איש לא טבע אשה שיצאנית היא ואף על פי כן יצתה עבור תפילת אליעזר.
ועוד יאמר אשר ילדה לבתואל וגו' עד אחי אברהם. כי אמרו חז"ל (עיין ספר חסידים תתרט"ו) למה חפץ אברהם דוקא במשפחתו מפני שידע שצנועות הם, נלמד מזה אשר ודאי בתואל הנהיג את בתו בצניעות שלא להניחה לצאת ברחובות כיון שהיה ממשפחת אברהם ובלא זה כיון שבתואל היה מלך בארם כנזכר ואיך מלך הארץ יניח לבתו לצאת מחוץ לעיר בעצמה ובפרט לשאוב מים בכד כדרך השפחות, על כן יאמר הכתוב "והנה רבקה יצאת" פירוש רבקה לבדה מדעתה ומרצונה לבד שלא בצווית אביה ואמה כי הלא היא אשר ילדה לבתואל בן מלכה וגו' ובתואל ידוע שהוא מלך ואיך יניח בתו לצאת כצאת העבדים בכדה על שכמה, ועוד הנה הוא אחי אברהם וכיון שהיה ממשפחת אברהם ודאי הנהיג בתו בצניעות היותר אפשרי ולא יצוה לצאת החוצה והכל נעשה בשביל תפילת אליעזר שאמרו חז"ל (עיין סוכה ד'.) למה נמשלה תפילת הצדיקים לעתר מה עתר זה מהפך הקרקע אף תפילת הצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים כך כאן על ידי תפילתו נתהפך טבע העולם להיות רבקה יצאת וכדה על שכמה בכדי להוציא נסיונו על בוריו.
ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידי' עשרה זהב משקלם, פירש"י: "בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת, ושני צמידים רמז לשני לוחות מצמדות עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהם, נראה לפרש ענין שלשה כלים הללי,
דהנה אמרו ז"ל שלש מדות טובות יש בישראל (1)ביישנים (2)רחמנים (3)גומלי חסדים,
יש לומר דהם נגד גוף ונפש ושכל.
ביישנים הוא מפאת השכל כי קטן שאין לו דעת אינו מתבייש, וגם בגדול לפי שכלו הוא מתבייש לפני הש"י העומד עליו ורואה את מחשבתו ודיבורו ומעשיו,
רחמנים הוא מכחות הנפש שמתמלא רחמים,
גומלי חסדים הוא במעשה המתייחס לגוף
ולעומתם: נזם שהוא תכשיט על הראש שבו משכן השכל,
- וכמו שהשכל הוא נבדל מכוחות הנפש והגוף, כן הנזם הוא כלי נבדל,
- ואין לו ענין עם תכשיט הצמידים,
- השני צמידים הם נגד רחמנים וגומלי חסדים שהם כוחות הנפש והגוף, והם שני מדות צמידים וענין אחד להם, ויש לומר עוד היות מדת רחמנות הוא שאדם מתפעל ומתמלא רחמים, הנה הוא מקבל הרחמנות וגמילת חסדים הוא המשפיע לזולתו, ושני מדות האלו מתיחסים לשני ידים יד ימין הוא המשפיע ויד שמאל הוא המצמצם ומחזיר אליו וכמ"ש "שמאלו תחת ראשי" וע"כ השני צמידים הם על שני ידי' יד שמאל מורה על רחמנים ויד ימין על גמילות חסדים, וזהו שמרמז לה שהיא כדאי לכנוס בביתו של אברהם ולצאת ממנה אומה שיש בה שלשה סימנים הללו:
והנה הנזם בקע משקלו רמז לשקלי ישראל שהם בקע לגלגולת, דהנה ידוע מהספרים וכבר אמרנו במק"א בטעם מחצית השקל ולא שקל שלם שהוא להורות שהפרט הוא בלתי שלם ואינו ראוי לעמוד לשרת לפני הש"י אלא ע"י שהוא מתקרב ומצטרף אל כלל ישראל, וע"כ כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד, והדרך להתקרב אל כלל ישראל, הוא רק באם יודע האדם ומרגיש שאיננו דבר שלם רק ע"י זולתו, ע"י כן נעשים כולם כאיש אחד ומזה נעשה קרבן ציבור שהוא כמו קרבן מאיש אחד ולא כמו קרבן השותפין, ומזה עצמו נצמח באדם הבושה כדאיתא בירושלמי האי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'
וכ"כ ישראל שיודעין שאין לכל אחד השלמה מצד עצמו אלא ע"י זולתו כנ"ל א"כ כל אחד אכל דלאו דילי' ומתהוה מזה מדת הבושה, וע"כ נזם שהוא נגד מדת הבושה כנ"ל הי' משקלו בקע ורומז לשקלי ישראל:
(55) But her brother and her mother said, “Let the maiden remain with us some ten days;-d then you may go.” (56) He said to them, “Do not delay me, now that the LORD has made my errand successful. Give me leave that I may go to my master.” (57) And they said, “Let us call the girl and ask for her reply.” (58) They called Rebekah and said to her, “Will you go with this man?” And she said, “I will.” (59) So they sent off their sister Rebekah and her nurse along with Abraham’s servant and his men. (60) And they blessed Rebekah and said to her,
“O sister! May you grow Into thousands of myriads; May your offspring seize The gates of their foes.”