The unusual way about describing Sarah’s lifetime is only the repetition of the words שני חיי שרה, “the years of the lives of Sarah.” From these words our sages derive the message that all her years were lived in the same state of piety, etc. (9) A Midrashic approach (Bereshit Rabbah 58,1) to these words: “at 100 she was as free from sin as at 20; at 20 years of age she was as beautiful as at seven years of age.” The meaning of these words is that just as a girl’s looks are apt to improve after she has reached the age of seven, Sarah’s looks kept improving even after she had reached the age of twenty (which is usually the time when physical beauty is at its best). Man’s life is divided into three periods. 1) youth, i.e. the period when one grows towards maturity. 2) maturity; roughly the period between 20-30 before one’s physique begins to decline. 3) old age, a period when decline becomes visible. (10) Another Midrashic approach: The verse may be divided into the sections ויהיו חיי שרה, that the numerical value of the life of Sarah was equivalent to the numerical value of the word ויהיו, i.e. 37. These were the 37 years during which she was able to practice motherhood, having given birth to Yitzchak when she was 90 years old. The second part of the verse which mentions the number 127 records the number of years she lived not from her point of view but from an historian’s point of view.
We find something similar when the Torah reports the years of Yaakov’s life in Genesis 47,28. The numerical value of the word ויחי is 34, i.e. a combination of the 17 years Yaakov enjoyed Joseph’s company after he had been born and the last 17 years of Yaakov’s life when he again enjoyed Joseph’s company. These 34 years were the only truly happy ones he experienced. (11) Another way of looking at the words ויהיו חיי שרה is that they refer to the hereafter. This would reflect the fact that the Torah reported her death immediately after she had heard that Yitzchak’s soul had “flown” to heaven as a result of his having been offered to G’d as a sacrifice. The form ויהיו would hint that both her soul and that of Yitzchak departed from earth at the same time to take up permanent residence in the celestial regions. The word ויהי or ויהיו basically means that something exists permanently. The word שני, “years of,” is deliberately omitted at that point as the very word “year” implies something of limited duration. The same word does, however, appear at the end of our verse, as at that point the Torah underlines another aspect of the message it tries to convey. At that point the Torah speaks about Sarah’s life on earth. Naturally, in that context the words “years of” are very relevant.
(א) שאלות: למה חזר שנית שני חיי שרה. למה נתן ג' סימנים קרית ארבע היא חברון בארץ כנען:
(ב) למה דבר אל בני חת ולא אל עפרון בעצמו. ולמה אמר גר ותושב אנכי עמכם. ואחרי שאמרו במבחר קברינו קבור מה בקש עוד יותר. למה הוא בקש המערה לבד ועפרון נתן השדה. ולמה האריך ויתן לי את מערת המכפלה, יתננה לי. וגם ויתן משמע מתנה ואיך אמר בכסף מלא. ומ"ש שענה באזני בני חת הוא למותר. ואם עפרון נתן לו הכל במתנה למה בקש שנית שיקח מאתו כסף:
(ג) ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה. שעקר החיים הם חיי השכל והעבודה שזה נקרא חיי האדם, לא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה, וע"כ אמר שכלם היו שנות חיים, ויען שזה לא יודע רק בעת המות, שאז יודע סוף האדם וכללות ימי חייו, כי בעודו בחיים אינו בטוח פן יקלקל מעשיו ויפסיד גם העבר, כמ"ש כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה לו ביום פשעו, לז"א שעתה נודע כי היו חייה קכ"ז שנים וכלם היו שני חיי שרה חיי הצדקת, וכמ"ש חז"ל שכלם שוים לטובה. ואמרו במד' הה"ד יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום אל יום כמ"ש בר"ה, ועז"א שני חיי שרה שלא מתה קודם זמנה, שמ"ש בר"ה ששרה מתה קודם זמנה ע"י שמסרה דין על אברהם לאמר חמסי עליך, כוונתם עפמ"ש בחגיגה יש נספה בלא משפט, שמי שמת קודם זמנו נותנים שנותיו לצורבא מרבנן דמוותר במליו, ואם היתה מוותרת על מדותיה ולא מסרה דין היו מוסיפים לה שנים, ועי"כ לא חיתה רק השנים הקצובות לה:
(א) ויהיו חיי שרה מאה וכו' שני חיי שרה (בראשית כג, א). נראה לי בסייעתא דשמיא על פי דאמרו חכמינו ז"ל (נדרים סד:) ומובא ברש"י פרשת ויצא בפסוק (בראשית ל, א) ואם אין מתה אנכי, דכל אשה שאין לה בנים קרויה מתה רק כשיש לה בנים היא חיה. וידוע מאמר חכמינו ז"ל (שבת קנו.) שהשם אמר לאברהם אבינו עליו השלום צא מאיצטגנינות שלך כי שרי לא תלד שרה תלד. הרי שנבראת במזל שלא תלד רק על ידי מעשים טובים זכתה שישתנה מזלה כמאמר חכמינו ז"ל (שיר השירים רבה ב) מפני מה היו אמהותינו עקרות מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים. הרי מחמת תפילת ומעשים טובים של שרה זכתה לבן שבזה נקראת חי ולא מת. וזהו שאמר הכתוב שני חיי שרה, פירוש ששרה גרמה חיים לשנים שלה על ידי מעשים טובים ותפילתה גרמה שיהיה חיים לה, דהיינו שזכתה לבן על ידי מעשים טובים שעל ידי זה לא נקראת מת רק חי. וזה שני חיי שרה, ששרה גרמה חיים לשנים שלה כו' והבן:
(1) Genesis 23,1. “The years of Sarah’s life were one hundred years, etc.;” I believe, G’d willing, that I have understood the reason why Sarah is the only woman in the Bible of whose age at the time of her death we have been told. The Talmud Nedarim 64, in referring to Rachel’s outburst (Genesis 30,1) that unless her husband Yaakov would give her children she considered herself as “dead,” is quoted by Rashi on that verse saying that seeing that a woman’s primary task in life is to mother children, any woman who has not given birth to a live child is considered as dead. We also know from Shabbat 156, that when G’d took Avraham outside (Genesis 15,5) that He showed him that according to the constellation of the stars, Sarai was not slated to give birth to children. This מזל, astrological prognosis of her life, could be changed only due to merits she would acquire during the years to come. She did indeed acquire such merits, as our sages conclude from a comment they made in Shir Hashirim Rabbah, 2,32 where the phenomenon of all the matriarchs originally being barren is discussed. Among a variety of answers offered there, one is that G’d was desirous of listening to their praying to Him to be granted children, just as He is desirous of listening to the prayers of the righteous, generally. In other words, Sarah, (after a name change) both due to her merits and her supplications, was “lifted” out of the limitations predicted for her by a zodiac sign she had been born under, so that she could conceive. When the Torah refers to her “life” as being 127 years long, this means nothing less than that she had spent all these years accumulating merits for the good deeds she performed. Expressed somewhat differently, the Torah states that it was Sarah, who with her good deeds gave “life” to her years.
(יא) בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן (במדבר ז, עח), לָמָּה הִקְרִיב נַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר, לְפִי שֶׁאָשֵׁר נִקְרָא שְׁמוֹ עַל אִשּׁוּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנַפְתָּלִי נִקְרָא שְׁמוֹ עַל הַתּוֹרָה שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל, מַהוּ נַפְתָּלִי, נֹפֶת לִי, זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ (תהלים יט, יא): הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים, וְנִתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, מִנְיַן ל"י. וּלְפִי שֶׁאִשּׁוּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיָה תָּלוּי עַל הַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ הִקְרִיב נַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר. וּכְשֵׁם שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל עָלְתָה תְּחִלָּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאַחַר כָּךְ תִּקֵּן לָהֶם תּוֹרָה, לְכָךְ הִקְדִּים אָשֵׁר לְנַפְתָּלִי. דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁיַּעֲקֹב בֵּרַךְ לְנַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר, לְפִי שֶׁהָיוּ שָׁוִים בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, אָשֵׁר הָיָה (בראשית מט, כ): שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, וְנַפְתָּלִי הָיְתָה אַרְצוֹ (בראשית מט, כא): אַיָּלָה שְׁלֻחָה, לְכָךְ הִקְרִיב כָּאן נַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר. (במדבר ז, עט): קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו', רַבִּי יוּדָן אָמַר כְּנֶגֶד הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת הִקְרִיב נְשִׂיא נַפְתָּלִי, לָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁנַּפְתָּלִי כִּבֵּד אֶת אָבִיו יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁהָיָה אָבִיו שׁוֹלְחוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וְהָיָה זָרִיז בְּמִשְׁלַחְתּוֹ, וּמָצָא קוֹרַת רוּחַ מִמֶּנּוּ, וְהָיוּ אֲמָרָיו נְעִימִים עָלָיו, וּלְכָךְ בֵּרְכוֹ אָבִיו בְּאַיָּלָה שְׁלֻחָה, שֶׁהָיָה רָץ בְּמִשְׁלַחְתּוֹ כְּאַיָּל, וּלְכָךְ בֵּרְכוֹ בְּאִמְרֵי שָׁפֶר עַל שֶׁהָיוּ אֲמָרָיו שְׁפָרִים, וּלְכָךְ זָכָה נַפְתָּלִי שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקָמָה בְּסִיסְרָא עַל יְדֵי בָּרָק שֶׁהָיָה מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי, וּלְפִי שֶׁנַּפְתָּלִי הָיָה זָהִיר בִּכְבוֹד אֲבוֹתָיו, לְפִיכָךְ נְשִׂיא נַפְתָּלִי לָמַד מֵאֲבִי אָבִיו וְאָחַז אֶת דַּרְכּוֹ וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל סֵדֶר אֲבוֹתָיו וְאִמּוֹתָיו שֶׁל נַפְתָּלִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת וגו', קַעֲרַת, כְּנֶגֶד שָׂרָה שֶׁהָיְתָה עֲקֶרֶת הַבַּיִת, וְהִיא הָיְתָה עִקַּר הָאִמָּהוֹת, שֶׁהָיְתָה רִאשׁוֹנָה. כֶּסֶף, שֶׁהָיְתָה צַדֶּקֶת, כְּמָה דְּתֵימָא (משלי י, כ): כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק. אַחַת, שֶׁהָיְתָה יְחִידָה בְּדוֹרָהּ צַדֶּקֶת. שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, שֶׁחָיְתָה מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה חָסֵר קִמְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כג, א): וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים. מִזְרָק, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנִּזְרַק מֵאַרְצוֹ וּמִבֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב, א): וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. אֶחָד, כְּמָא דְּתֵימָא (יחזקאל לג, כד): אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ וגו'. כֶּסֶף, שֶׁהָיָה צַדִיק, עַל שֵׁם: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק. שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּעֵת שֶׁכָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם אַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים, בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה הָיָה, לְפִי שֶׁשְּׁלשִׁים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק נִגְזְרָה גְּזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, לְקַיֵם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (שמות יב, מא): וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶׁמֶן לְמִנְחָה, שֶׁאַבְרָהָם וְשָׂרָה שְׁנֵיהֶם הָיוּ מְלֵאִים בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב, ה): וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים. (במדבר ז, פ): כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁכָּפַף אֶת יִצְרוֹ וְעָמַד בָּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת שֶׁנִּסָּהוּ הַמָּקוֹם. (במדבר ז, פ): מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁהָיוּ מַעֲשָׂיו נְעִימִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּרֵיחַ הַקְטֹרֶת. (במדבר ז, פא): פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו', כְּנֶגֶד הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁצִּוָּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת בְּעֵת שֶׁכָּרַת עִמּוֹ בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית טו, ט): קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וגו'. פַּר, כְּנֶגֶד עֶגְלָה. אַיִל, כְּנֶגֶד אַיִל מְשֻׁלָּשׁ. כֶּבֶשׂ אֶחָד, כְּנֶגֶד תֹּר וְגוֹזָל, שֶׁהָיוּ קָרְבַּן עָנִי, חִלּוּף כֶּבֶשׂ שֶׁל קָרְבַּן עָשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב, ח): וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה, וּלְכָךְ הִקְרִיב כֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם תֹּר וְגוֹזָל, שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בְּמָקוֹם עֲשִׁירוּת. (במדבר ז, פב): שְׂעִיר עִזִּים וגו', כְּנֶגֶד וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, (במדבר ז, פג): וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, כְּנֶגֶד יִצְחָק וְרִבְקָה שֶׁהָיוּ תְּמִימִים וּבְנֵי מְלָכִים. (במדבר ז, פג): אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, לָמָּה הָיוּ שְׁלשָׁה מִינִים, אֵילִם וְעַתּוּדִים וּכְבָשִׂים, כְּנֶגֶד יַעֲקֹב לֵאָה וְרָחֵל. לָמָּה הָיוּ שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, לְפִי שֶׁחֶשְׁבּוֹנָם עוֹלֶה חֲמִשָׁה עָשָׂר כְּנֶגֶד יַעֲקֹב וְלֵאָה וְרָחֵל וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְהָאִמָּהוֹת, לְפִי שֶׁקָּרְאוּ הָאִמָּהוֹת שְׁפָחוֹת, לְכָךְ לֹא נִכְנְסוּ בַּחֶשְׁבּוֹן. (במדבר ז, פג): זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן עֵינָן, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַזֶּה שֶׁל אָבוֹת, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ וגו'.
(עירובין נ"ג א')
(סנהדרין מ"ו ב')
(א) רַבִּי לֵוִי פָּתַח, אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ (תהלים עה, ה). מְעַרְבְּבַיָּא, אֵלּוּ שֶׁלִּבָּן מָלֵא עֲלֵיהֶם חַלְחַלִּיּוֹת רָעוֹת. רַבִּי לֵוִי קוֹרֵא לְהוֹן פָּסוּק זֶה, הוֹלְלִים, אֵלּוּ שֶׁהֵן מְבִיאִין אֱלִילִים לָעוֹלָם. וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן (שם). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרְשָׁעִים, הַצַּדִּיקִים לֹא שָׂמְחוּ בְּעוֹלָמִי, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְׂמֹחַ בְּעוֹלָמִי. אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמִי, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְׂמֹחַ בְּעוֹלָמִי. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי מְנַסְיָא אָמַר, תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה מַכְהֶה גַּלְגַּל חַמָּה. וְאַל תִּתְמַהּ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה שְׁנֵי דִּסְקָרִין אַחַת לוֹ וְאַחַת לְבֶן בֵּיתוֹ, שֶׁל מִי הוּא עוֹשֶׂה נָאֶה, לֹא שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָדָם הָרִאשׁוֹן נִבְרָא לְתַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַלְגַּל חַמָּה נִבְרָא לְתַשְׁמִישָׁן שֶׁל בְּרִיּוֹת, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיְּהֵא תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם מַכְהֶה גַּלְגַּל חַמָּה. וּמָה אִם תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ מַכְהֶה גַּלְגַּל חַמָּה, קְלַסְתֵּר פָּנָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר, שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה חֻפּוֹת קָשַׁר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָּתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְגוֹ' (יחזקאל כח, יג). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, אַחַת עֶשְׂרֵה. רַבָּנָן אָמְרֵי, עֶשֶׂר. וְלֹא פְלִיגֵי. מַאן דַּעֲבַד לְהוֹ שְׁלֹש עֶשְׂרֵה, עֲבַד כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָּתֶךָ תְּלַת. וּמַאן דַּעֲבִיד לְהוֹן אַחַת עֶשְׂרֵה, עֲבִיד לְהוֹן חֲדָא. וּמַאן דַּעֲבִיד לְהוֹן עֶשֶׂר, לָא עֲבַד חֲדָא מִנְהוֹן. וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג, יט). אַבְרָהָם לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמִי, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְׂמֹחַ בְּעוֹלָמִי. אַבְרָהָם נוֹלַד לוֹ בֵּן אֶחָד לְמֵאָה שָׁנָה, וּלְבַסּוֹף אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קַח נָא אֶת בִּנְךָ וְגוֹ' (שם כב, ב). וְעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶת יָמִים, הָיִינוּ דִּכְתִיב: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא וְגוֹ' (שם פסוק ד). מָה רָאָה, רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל גַּבֵּי הָהָר. אָמַר לוֹ: בְּנִי, רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה כוּ'. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה (שם כו, ב). מֵהֵיכָן בָּא, מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בָּא. כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמוֹ, וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּשִׁים לִשְׂמֹחַ בְּעוֹלָמוֹ. יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם (תהלים קד, לא). יִשְׂמַח ה' בְּעוֹשָׂיו אֵין כְּתִיב, אֶלָּא יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אֵימָתַי יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו, בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. יִשְׂרָאֵל לֹא שָׂמְחוּ בְּעוֹלָמִי, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְׂמֹחַ בְּעוֹלָמִי. יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲשָׂיו אֵין כְּתִיב, אֶלָּא יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו (שם קמט, ב), שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִשְׂמֹחַ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶעָתִיד לָבֹא. לְפִיכָךְ כְּתִיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ.
(1) R. Levy opened (with Ps. 75:5), “I say to the merrymakers (la-holelim), ‘Do not make merry;’” [‘la-holelim’ means] those who create confusion (ma'arbavya'). These are the ones whose heart is full of evil intrigues (holhaliyot). R. Levi called them "woe-makers"; these are the ones who bring woe (alelay) into the world. (Ps. 75:5, cont.:) “To the wicked, do not lift up the horn.” The Holy One, blessed be He, said to the evil ones, “The righteous have not been happy in My world, so would you seek to be happy in My world? The first Adam was not happy in My world, so would you seek to be happy in My world?” R. Levi said in the name of R. [Simeon] ben Menasya], “The round of the first Adam's heel outshone the sphere of the sun.” And do not be surprised at this. According to universal custom, when a person makes two small plates, one for himself and one for his household, whose does he make the more beautiful? Is it not his own? So the first Adam was created for the service of the Holy One, blessed be He, but the sphere of the sun was created for the service of mortals. Is it not all the more certain that the round of the first Adam's heel outshone the sphere of the sun? Now if the round of Adam's heel outshone [it], how much the more [must] the countenance of his face [have outshone it]. R. Levi said in the name of R. Hama bar Hanina, “The Holy One, blessed be He, set up thirteen canopies for the first Adam in the Garden of Eden, as stated (in Ezek. 28:13), ‘You were in Eden, the garden of God, every precious stone was your covering; sapphire, turquoise….’” R. Shimon ben Laquish said, “Eleven.” Our masters said, “Ten.” And they do not disagree. The one that made thirteen of them, makes three out of “every precious stone was your covering”; the one who made them eleven, makes one out of it; and the one that makes ten of them, does not make any from them. Then after all this glory, [he was told] (in Gen. 3:19), “for dust you are and unto dust you shall return.” Abraham was not happy in My world, so would you seek to be happy in My world? Abraham had a son born to him at the end of a hundred years. Then the Holy One, blessed be He, said to him (in Gen. 22:2), “Please take your son….” So he journeyed, as written (in vs. 4), “And on the third day [Abraham] lifted [his eyes and saw]….” What did he see? He saw a cloud joined to the mountain. He said to his son, “My son, do you see what I see…?” This is that which is written (in Gen. 23:2), “and Abraham come to mourn for Sarah and weep for her.” From where had he [just] come? He had [just] come from Mount Moriah. The Holy One, blessed be He, as it were, was not happy in His world, so should people seek to be happy in His world? "The Lord [was] happy in His works" is not written here (in Ps. 104:31), but “let the Lord be happy [in His works].” And when will He rejoice in His works? When He will rejoice in the actions of the righteous in the world to come. Israel was not happy in My world, so would you seek to be happy in My world? "Israel [was] happy in its Maker" is not written here (in Ps. 149:2), but “Let Israel be happy in its Maker,” because it is in the future that they are going to be happy in the Holy One, blessed be He. It is therefore written (in Ps. 75:5), “I say to the merrymakers, ‘Do not make merry.’”
(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי יב, ד), זֶה אַבְרָהָם שֶׁהָיָה מְקוֹנֵן עַל שָׂרָה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַתָּמָת שָׂרָה וְגוֹ'. הִתְחִיל אַבְרָהָם לִבְכּוֹת עָלֶיהָ וְלוֹמַר, אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא. בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ (משלי יב לא), אֵימָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ. דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, בֵּין יִצְחָק לְיִשְׁמָעֵאל, שֶׁאָמְרָה, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ. הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה, וְעוֹד, וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ. וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, אֵימָתַי? וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ, זָמְמָה וְנָטְלָה שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וְשָׁם נִקְבְּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה. חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ, אֵימָתַי? כְּשֶׁבָּאוּ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וְגוֹ'.
(1) And Abraham was old, and well stricken in years (Gen. 24:1). Scripture states elsewhere in reference to this verse: A virtuous woman is a crown to her husband (Prov. 12:4). This verse alludes to Abraham, who mourned for Sarah, for it was written previously: And Sarah died (Gen. 23:2). Abraham began to weep for her, saying: A woman of valor who can find? For her price is far above rubies. The heart of her husband doth safely trust in her (Prov. 31:10). When did he demonstrate his trust in her? When he said to her: Say, I pray thee, thou art my sister (Gen. 12:13). She doeth him good and not evil all the days of her life (Prov. 31:12). She seeketh between wool and flax (ibid., v. 13) alludes to her decision to separate Isaac and Ishmael when she said to her husband: Cast out this bondwoman and her son (Gen. 21:10). She is like the merchant ships (Prov. 31:14); For the woman was taken to Pharaoh’s house (Gen. 12:15), and later Abimelech sent her away. She riseth also while it is yet night (Prov. 31:15). When did that happen? At the time Abraham arose early in the morning (Gen. 22:3). She considereth a field and buyeth it (Prov. 31:16). She thought about the field of Machpelah and acquired it. Ultimately she was buried there, as it is said: And after this, Abraham buried Sarah, his wife (Gen. 23:19). She girdeth her loins with strength (for the birth of Isaac) (Prov. 31:17). When was that? When the angels appeared, as it is said: And Abraham went into the tent unto Sarah (Gen. 18:6).
(ד) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע (בראשית כג, ב), אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ, אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא, קִרְיַת אַרְבַּע, חֶבְרוֹן. וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ קִרְיַת אַרְבַּע, שֶׁדָּרוּ בָהּ אַרְבָּעָה צַדִּיקִים, עָנֵר, אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא, אַבְרָהָם. וְנִמּוֹלוּ בָּהּ אַרְבָּעָה צַדִּיקִים, אַבְרָהָם, עָנֵר, אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא. דָּבָר אַחֵר, קִרְיַת אַרְבַּע, שֶׁנִּקְבְּרוּ בָהּ אַרְבָּעָה צַדִּיקִים אֲבוֹת הָעוֹלָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. דָּבָר אַחֵר, שֶׁנִּקְבְּרוּ בָהּ אַרְבַּע אִמָּהוֹת, חַוָּה וְשָׂרָה וְרִבְקָה וְלֵאָה. וְעַל שֵׁם בְּעָלֶיהָ שֶׁהֵן אַרְבָּעָה, עֲנָק וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו. אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה שֶׁמִּשָּׁם יָצָא אָבִינוּ אַבְרָהָם שֶׁרָדַף אַחֲרֵי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת קוֹזְמוֹקְרָטוֹרִין שֶׁהוּא עוֹלֶה בִּקְרֶנָסִין שֶׁל אַרְבָּעָה, בַּתְּחִלָּה לִיהוּדָה, וְאַחַר כָּךְ לְכָלֵב, וְאַחַר כָּךְ לַלְוִיִּם, וְאַחַר כָּךְ לַכֹּהֲנִים. וְהוּא אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מְגֻנִּים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי יִצְחָק וְרַבָּנָן, רַבִּי יִצְחָק אָמַר, דּוֹר וְנָפַת דּוֹר, תִּמְנַת סֶרַח וְחֶבְרוֹן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, דַּנָּה וְקִרְיַת סַנָּה וְתִמְנַת סֶרַח וְחֶבְרוֹן,
(ה) וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה (בראשית כג, ב), מֵהֵיכָן בָּא, רַבִּי לֵוִי אָמַר מִקְבוּרָתוֹ שֶׁל תֶּרַח לְשָׂרָה בָּא, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלוֹא קְבוּרָתוֹ שֶׁל תֶּרַח קָדְמָה לִקְבוּרָתָהּ שֶׁל שָׂרָה שְׁתֵּי שָׁנִים, אֶלָּא מֵהֵיכָן בָּא מֵהַר הַמּוֹרִיָּה, וּמֵתָה שָׂרָה מֵאוֹתוֹ צַעַר, לְפִיכָךְ נִסְמְכָה עֲקֵדָה לְוַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה.
(5) And Avraham came to eulogize Sarah-From where did he come? Rabbi levi said: He came to Sarah from the burial of Terach. Rabbi Yossi said to him: And did not the burial of Terach precede the burial of Sarah by two years?! Rather, from where did he come? From Mount Moriah.
(ב) שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה (תהלים צב, יד טו): זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ, (תהלים צב, טו): דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ, (בראשית כה, א): וַיֹּסֶף אַבְרָהָם. (איוב יד, ז): כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה, יֵשׁ לְאָבִינוּ אַבְרָהָם תִּקְוָה. (איוב יד, ז): אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף, אִם יֹאמַר עָלָיו כְּרוֹת הַבְּרִית, וְעוֹד יַחֲלִיף, מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, (איוב יד, ז): וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל, זוֹ לַחְלוֹחוּת שֶׁלּוֹ. (איוב יד, ח): אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ, (בראשית כד, א): וְאַבְרָהָם זָקֵן. (איוב יד, ח): וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ, (בראשית כג, ב): וַתָּמָת שָׂרָה. (איוב יד, ט): מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ, מֵרֵיחַ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים יַפְרִיחַ. (איוב יד, ט): וְעָשָׂה קָצִיר, נָטַע אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (איוב יד, ט): כְּמוֹ נָטַע, הַתּוֹסֶפֶת מְרֻבָּה עַל הָעִקָּר, וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וגו'.
(א) שתולים בבית ה'. זה אברהם ששתלו הקב"ה בארץ ישראל:
(ב) כי יש לעץ תקוה. זה אברהם אבינו שהיה סבור שלא יצא ממנו בן צדיק ואף על פי כן היה לו תקוה:
(ג) אם יכרת ועור יחליף. אם יאמר עליו הקב"ה כרות הברית והוא כורת:
(ד) ויונקתו לא תחדל. זה לחלוחית שבו:
(ה) ועשה קציר כנטע אין כתיב כאץ אלא כמו נטע כנטועה עכשיו מחדש:
(ו) ותוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר יצחק מרובה על ישמעאל: