Tanya Chapter 42
Rabbi Shneur Zalman of Liadi
Translation and Commentary by Rabbi Gedalia Potash and William Schecter, MD
This draft has neither been edited nor approved by Rabbi Potash
October 16, 2021
Regarding lower Fear, it is well understood what was written in the Gemorah about the passage “And now Israel what does the L-rd your G-d require of you but to Fear the L-rd your G-d” (Deuteronomy 10:12) Regarding Moses, the Talmud says “Is fear such a small thing?” (Masechet Brachot 33:b). Superficially we don’t understand the phrase “What does the L-rd require of you? Only that you Fear the L-rd your G-d”. (Deuteronomy 10:12) But within each and every Jewish Soul there is an attribute of Moses, our Teacher, because he is one of the Seven Shepherds who draw down the vitality and the Divinity to all of the Souls of Israel and they therefore are called Shepherds. And Moses our Teacher, Peace be upon Him, has the attributes of all of the other Six Shepherds and is called Reeah Mehemnah (the Faithful Shepherd).
Comment: The Seven Shepherds are: Abraham, Isaac, Jacob, Joseph, Moses, Aaron and David (Micah5:4). During the Holiday of Sukkot, it is traditional to invite these seven shepherds, one on each day of the Holiday, to be guests (Ushpizin) in our Sukkah.
This means that Moses draws down the attribute of the Knowledge to the community of Israel, so that each Jew can know G-d, each according to the capability of his Soul and its Root above from which the Soul is derived. This root suckles the Soul from the root of the Soul of Moses, our Teacher, which itself is rooted both in the Supernal Knowledge and the Ten Sefirot of Atzilut which are united with G-d because He and His Knowledge are One.
Comment: The Elter Rebbe is saying that within each Jewish Soul there is a piece of the Soul of Moses. The Soul of Moses is rooted in the Supernal Divine Knowledge which is in fact G-d because G-d and His Knowledge are One. The G-dly Soul within each of us is nourished by the Divine Knowledge flowing down to us through the attribute of Moses.
And even more so, in each generation the sparks from the Soul of Moses, our Teacher, descend and are enclothed in the body and Soul of the Wise men of the generation, “the eyes of the community”, to teach the Knowledge to the People so that they will know the Greatness of G-d as it is written: “Know the G-d of your Fathers and serve Him with a complete heart and a desirous Soul” (Chronicles 28:9) and for the future (in the Messianic Age) he says “and man will not teach his friend to say Know the L-rd because all will know Me” (Jeremiah 31:34)
But the main point of Knowledge is not knowing alone, that is, knowledge of the Greatness of G-d acquired from authors and books; rather the main point is to deepen one’s knowledge of the Greatness of G-d to affix one’s Thought within G-d with strength and courage of the heart and intellect until one’s Thought is joined with G-d in a powerful and courageous bond as it is bound in the material thing that human eyes see and upon which one focuses Thought.
Now the Elter Rebbe points out that Knowledge is the language of connection by quoting Genesis (4:1)
וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן ׃
Now the man knew his wife Eve, and she conceived and bore Cain
Comment: The Hebrew word “know” (ידע yada) implies intimacy, a close connection, even a coming together, a union.
This power to unite one’s knowledge with G-d, is present in every Soul from the House of Israel which is suckled by the Soul of Moses, our Teacher. After the investment of the Soul within the body, a massive effort is required to unite with G-d. First, there is the effort of the flesh to beat down the body and subdue it so that it will not darken the light of the Soul as discussed above in the name of the Zohar. The body which the Light of Its Soul did not enter should be beaten down meaning beaten down by means of Thoughts of Tshuvah (Repentance) from the depths of the heart as it is written there. Second is the effort of the Soul that does not burden itself with Service to G-d, exerting its Thought to deepen and contemplate the Greatness of G-d continuously. Because the time required to unite one’s knowledge with G-d is different for each Soul. There is the Soul which has merits in its very nature, that immediately contemplates the Greatness of G-d, achieving Awe and Fear of G- as it is written in the Shulchan Aroch, Orach Chaim, Siman A: “When man contemplates the Great King, the King of Kings the Holy One Blessed be Who fills all the world with His Glory”, he understands that G-d stands above him and sees his actions, then the man immediately experiences the Fear etc.
Other Souls are lower by nature because the birth of these Souls is derived from the lower level of the 10 Sefirot in the World of Asiyah. Such a Soul is unable to find the Divine through Contemplation except with great effort especially if it was contaminated by youthful sin which separates the Jew from G-d (as is written in the Book of Chasidim siman 35) Nevertheless, if he exerts his Thought with courage, great effort and profound depth, deepening his prolonged contemplation of the Greatness of G-d, he will at least achieve the Lower Fear referred to above. And as the Rabbis said: “I made efforts I found—Believe”. (Masechet Megilla 6:b:3)
Comment: This is a famous quotation from the Talmud and it is worth pausing here for a moment to quote the entire passage and put it into context with the Elter Rebbe’s argument. This quotation is in fact so famous that I found a music video based on the passage. If you are interested in checking it out, here is the link: https://www.youtube.com/watch?v=Vn-bHvYFO9E
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי אַל תַּאֲמֵן לֹא יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי אַל תַּאֲמֵן יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי תַּאֲמֵן §
Rabbi Yitzḥak said in the style of a previous passage: If a person says to you: I have labored and not found success, do not believe him. Similarly, if he says to you: I have not labored but nevertheless I have found success, do not believe him. If, however, he says to you: I have labored and I have found success, believe him. (Masechet Megilla 6:b:3). In other words, if a person says he worked hard and found success, believe him because that is the only way to achieve.
As it is written “If you pursue knowledge of G-d like money and treasure, then you will understand the Fear of G-d. The Elter Rebbe now compares the pursuit of knowledge of G-d with a man searching for buried treasure by digging for it with great effort. Similarly, the man searching for knowledge of G-d must “dig” with great effort to reveal the Treasure of Fear of the Heaven which is hidden in the understanding of the heart of every Jew, which is beyond the limits of time and is the natural concealed fear referred to above.
In order for the Fear of sin to be actualized-- to reject Evil in Action, Speech and Thought-- revelation of the Divine Knowledge concealed in the Understanding of the Heart beyond Time is required to make man aware of it in his Thoughts, to deepen in it his Thoughts for a certain period of time until it is put into action, from the potential to the actual, meaning to turn away from evil and Do Good before G-d, who watches, sees, hears, listens and understands all man’s actions, and examines the depths of man’s heart. As our Rabbis said “Apply your mind to three things and you will not come into the clutches of sin: Know what there is above you: an eye that sees, an ear that hears, and all your deeds are written in a book.” (Pirkei Avot 2:1),
And also G-d, has no form or body. On the contrary, everything is revealed and known to him infinitely more than the vision of the eye and the hearing of the ear, by analogy.
Comment: G-d’s understanding is beyond human comprehension. We use the senses of vision and hearing to describe G-d’s understanding and knowledge of His creations because these are terms which we understand. However, any analogy to G-d based on human attributes is by its very nature false. However, it is the best that we can do to express and attempt to explain these phenomena.
Only by way of analogy, a man who knows and feels within himself everything which is done by one of his 248 organs and limbs, such as experiencing cold or heat even heat in his toenails, if, by analogy, he was burned. And also man knows and feels in his intellect everything that was done to him based on his sensation of their essence (heat,cold, pain etc.) Similarly, G-d knows everything that is done to all of his Creations, High and Low, for “all of them are derived from Him” (I Chronicles 29:14).
Only that this analogy does not exist except to “calm the ear” (so that man can contemplate G-d which he can neither see nor hear) but in truth there is no analogy which resembles G-d at all. Because the Soul of Man, even the Divine Intellectual Soul, does not act from the events of the body and its Troubles due to its investment in the Vitalized Soul which clothes the body. But G-d is not affected, G-d forbid, by the events of the world and its changes and not by the world itself. And here in order to understand this well, the Sages have already considered this at length in their books. But all believing Jews are the sons of believers and believe without any investigation of the human intellect: “You are prior to the creation of the World” etc. as discussed in Chapter 20.
Comment: In other words, the Elter Rebbe is saying that the believing Jew accepts, without the need of any proof whatsoever, that G-d existed prior to the creation of the World, He exists now and will exist forever into the future regardless of what happens to our world. This is “Supernal Knowledge”, above Wisdom, Understanding and Knowledge (the first three of the Ten attributes of the Soul corresponding to the Ten Sefirot in the Kabbalistic Cosmology).
And here every Jew, whoever he may be, when he daily contemplates at a fixed time (Morning Prayers) how G-d truly fills the supernal and lower worlds, the Heavens and the earth, filling the earth with His Glory, how He observes, looks and evaluates the depths of man’s being and all of his actions and words, how G-d counts each of man’s steps, the Fear of G-d will be fixed in his heart for the entire day; and when he returns to contemplate the Greatness of G-d, even with a simple contemplation, at any free moment during the day, he will turn away from Evil and do Good in thought, speech and action and will not rebel, G-d forbid, seeing G-d’s Glory which fills all the earth. And as Raban Yohanann Ben Zakai said to his students as quoted above commenting on the following verse: “And now, O Israel, what does the LORD your God demand of you? Only this: to fear the LORD your God, to walk only in His paths, to love Him, and to serve the LORD your God with all your heart and soul” (Deuteronomy 10:12). This is the Fear which leads to the fulfillment of G-d’s Mitzvot, to turn away from Evil and do Good. This is the Lower Fear referred to above.
And regarding Moses, meaning the attribute of Knowledge that is in the Divine Soul of all Jews, this is a small thing as referred to above (the Knowledge is the thing that binds the hidden understanding of the heart to the revelation in Thought as is known to the Kabbalists).
Comment: The “small thing” means that the Jew should be able to access this Knowledge which is already within him.
Furthermore, man should remember the analogy to a human king. Fear is derived from the King’s internality and vitality (his essence) and not from his body, for when the King is asleep there is no fear of him.
Comment: I don’t completely understand the Elter Rebbe’s point here. Perhaps he is saying that the King is not dangerous (because of his power) when he is asleep but only when he is awake??
But G-d’s internality and essence are not seen by the human eye, only by the eyes of the intellect via the vision of the physical eyes in his body and garments, that know that his vitality is enclothed within them. If so, man fears G-d through when seeing the Heavens the Earth and all of their hosts, which clothe the Eternal Light which gives them life. (It is also clear that the Heavenly Hosts are nullified in G-d’s Divine Light when bowing as they set in the evening as the Rabbis said about the Passage “the Heavenly Hosts bow down” (Nehemiah 9:6), meaning that the Shekinah (Divine Presence) resides in the West. Their entire passage from East to West is a self-nullification and prostration to G-d.
Even the person who does not know the human King and has never seen him before, upon entering the King’s court and seeing many ministers and important people bowing to one person, Fear will fall upon him). It matters not whether the King is naked or wearing one or many garments. The person entering the Court will experience Fear of the mortal King. Similarly, re: man’s relation to G-d, the main point is to accustom one’s Knowledge and Thought to be continually affixed within his heart and mind so that he understands that everything he sees, the Heavens and the Earth and its contents, are all external garments of the Divine King (G-d) and this will cause him always to remember G-d’s internality and vitality (G-d’s Essence). This concept is included in the word “Emunah” which is the word of habituality, that man accustoms himself just like a craftsman (Oman) trains his hands etc.
Comment: Here the Elter Rebbe is using an interesting play on two Hebrew words which have the same three consonant root: אמונה (Emunah—Faith) and אומן (Oman-a craftsman or artist). Just like a craftsman (אומן) must work hard to train his hands for his work (the concept of the 10,000 hours—analogous to the ten-year period of surgical training that I experienced), so must the Jew train himself to view the amazing creations of the Heaven and the Earth as the clothing investing G-d’s Essence (אמונה).
This should be a continual reminder of the word of the Rabbis re: acceptance of the Yolk of the Kingdom of Heaven which follows upon the commandment “Place upon you a King” (Deuteronomy 17:15) as will be explained elsewhere. Because G-d puts down the Upper and Lower Worlds and places his Kingdom upon us, and we accept it. This is the reason for bowing during the Shmoneh Esrei, after the receipt of the Yolk of the Kingdom of Heaven during the recitation of the Sh’ma, and then acknowledging this with an action (the bowing) as will be explained elsewhere.
Comment: The Elter Rebbe ends this chapter by comparing the viewing of G-ds’ creations, the acceptance of the Yolk of Heaven and the prostration of G-d’s creations (the sun setting the west) with the order of the Shacharit (Morning) Service. How so? Recall that after the morning prayers and the recitation of the sacrifices performed in the Holy Temple, the Shacharit Service begins with the Psukei diZimra, basically a series of Psalms and Poems praising all of G-d’s creations (the “clothing” referred to by the Elter Rebbe investing the Eternal Light or G-d’s Essence). Following the Psukei kiZimra we have the Sh’ma which is basically a declaration of acceptance of the Yolk of Heaven and the obligation to perform the Mitzvot. Following the Sh’ma, we have the Shmoneh Esrei (the Amidah). During this silent prayer, we bow a total of 4 times: 1. During the first blessing – Elohei Avraham, 2. After the second blessing—Magain Abraham, 3. At the beginning of Modim Anachnu Lach, and 4. During the blessing Hatov Shemcha ulecha naeh lehodot. So, we view the amazing creations of G-d, recognizing that these are the outer garments clothing His Essence (Psukei diZimra), accept the Yolk of the Kingdom of Heaven and the Mitzvot (the Sh’ma) and then bow down to G-d as the sun bows down when it sets it the west (the Shmoneh Esrei).
והנה במה שכתבנו לעיל בענין יראה תתאה, יובן היטב מה שכתבו בגמרא על פסוק "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך", אטו יראה מילתא זוטרתי היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו'. דלכאורה אינו מובן התירוץ, דהא "שואל מעמך" כתיב. אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום, כי הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם "רועים". ומשה רבינו עליו השלום הוא כללות כולם, ונקרא "רעיא מהימנא". דהיינו שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל, לידע את ה', כל אחד כפי השגת נשמתו ושרשה למעלה ויניקתה משורש נשמת משה רבינו עליו השלום, המושרשת בדעת העליון שבעשר ספירות דאצילות המיוחדות במאצילן ברוך הוא, שהוא ודעתו אחד והוא המדע כו'. ועוד זאת יתר על כן, בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו עליו השלום ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה, ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש. כי העבודה שבלב היא לפי הדעת, כמו שכתוב: "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפיצה". ולעתיד הוא אומר: "ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי" וגו'. אך עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה, שידעו גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים; אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה', ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק, כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו. כנודע שדעת הוא לשון התקשרות, כמו: "והאדם ידע" וגו'. וכוח זה ומידה זו, לקשר דעתו בה', יש בכל נפש מבית ישראל ביניקתה מנשמת משה רבינו עליו השלום. רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף, צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת. האחת היא יגיעת בשר, לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש, כמו שכתבנו לעיל בשם הזוהר, דגופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא - מבטשין ליה, והיינו על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב, כמו שכתוב שם. והשנית היא יגיעת הנפש, שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה. כי שיעור שעה זו אינו שווה בכל נפש. יש נפש זכה בטבעה, שמיד שמתבוננת בגדולת ה' - יגיע אליה היראה ופחד ה', כמו שכתב בש"ע א"ח סימן א': כשיתבונן האדם שהמלך הגדול, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וכו'. ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה, ולא תוכל למצוא במחשבתה האלהות כי אם בקושי ובחזקה. ובפרט אם הוטמאה בחטאת נעורים, שהעוונות מבדילים כו' [כמו שכתוב בספר חסידים סימן ל"ה]. ומכל מקום בקושי ובחזקה, שתתחזק מאד מחשבתו באומץ ויגיעה רבה ועומק גדול, להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה, בוודאי תגיע אליו על כל פנים היראה תתאה הנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל: "יגעתי ומצאתי - תאמין", וכדכתיב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". פירוש, כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ, שחופר אחריו ביגיעה עצומה, כך צריך לחפור ביגיעה עצומה לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל, שהיא בחינה ומדרגה שלמעלה מהזמן, והיא היראה הטבעית המסותרת הנ"ל. רק שכדי שתבוא לידי מעשה בבחינת יראת חטא, להיות סור מרע במעשה דבור ומחשבה, צריך לגלותה ממצפוני בינת הלב שלמעלה מהזמן, להביאה לבחינת מחשבה ממש שבמוח, להעמיק בה מחשבתו משך זמן מה ממש, עד שתצא פעולתה מהכוח אל הפועל ממש, דהיינו להיות סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה מפני ה', הצופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין אל כל מעשהו ובוחן כליותיו ולבו, וכמאמר רז"ל: "הסתכל בשלושה דברים" כו', "עין רואה ואוזן שומעת" כו'. וגם כי אין לו דמות הגוף, הרי אדרבה, הכל גלוי וידוע לפניו ביתר שאת לאין קץ מראיית העין ושמיעת האזן על דרך משל; רק הוא על דרך משל, כמו אדם היודע ומרגיש בעצמו כל מה שנעשה ונפעל באחד מכל רמ"ח איבריו, כמו קור או חום, ואפילו חום שבצפורני רגליו על דרך משל אם נכווה באור. וכן מהותם ועצמותם וכל מה שמתפעל בהם, יודע ומרגיש במוחו. וכעין ידיעה זו, על דרך משל, יודע הקב"ה כל הנפעל בכל הנבראים, עליונים ותחתונים, להיות כולם מושפעים ממנו יתברך, כמו שכתוב: "כי ממך הכל"; וזהו שאומרים: "וגם כל היצור לא נכחד ממך". וכמו שכתב הרמב"ם [והסכימו לזה חכמי הקבלה, כמו שכתב הרמ"ק בפרד"ס], שבידיעת עצמו כביכול יודע כל הנבראים הנמצאים מאמיתת המצאו וכו'. רק שמשל זה אינו אלא לשכך את האוזן, אבל באמת אין המשל דומה לנמשל כלל. כי נפש האדם, אפילו השכלית והאלהית, היא מתפעלת ממאורעי הגוף וצערו, מחמת התלבשותה ממש בנפש החיונית המלובשת בגוף ממש. אבל הקב"ה אינו מתפעל חס ושלום ממאורעי העולם ושינוייו, ולא מהעולם עצמו, שכולם אינן פועלים בו שום שינוי חס ושלום. והנה כדי להשכיל זה היטב בשכלנו, כבר האריכו חכמי האמת בספריהם. אך כל ישראל מאמינים בני מאמינים, בלי שום חקירת שכל אנושי, ואומרים: "אתה הוא עד שלא נברא העולם" וכו', כנ"ל פרק כ'.
והנה כל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום, איך שהקב"ה מלא ממש את העליונים ואת התחתונים ואת השמים ואת הארץ ממש, מלוא כל הארץ כבודו ממש, וצופה ומביט ובוחן כליותיו וליבו וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור - אזי תיקבע בלבו היראה לכל היום כולו; כשיחזור ויתבונן בזה, אפילו בהתבוננות קלה, בכל עת ובכל שעה, יהיה סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה, שלא למרות חס ושלום עיני כבודו אשר מלוא כל הארץ, וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, כנ"ל. וזהו שאמר הכתוב: "כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו", שהיא יראה המביאה לקיום מצוותיו יתברך בסור מרע ועשה טוב, והיא יראה תתאה הנ"ל. ולגבי משה, דהיינו לגבי בחינת הדעת שבכל נפש מישראל האלהית, מילתא זוטרתי היא כנ"ל, [שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב אל בחינת גילוי במחשבה ממש, כידוע ליודעי ח"ן]. ועוד זאת יזכור, כי כמו שבמלך בשר ודם, עיקר היראה היא מפנימיותו וחיותו ולא מגופו, שהרי כשישן אין שום יראה ממנו. והנה פנימיותו וחיותו אין נראה לעיני בשר, רק בעיני השכל, על ידי ראיית עיני בשר בגופו ולבושיו, שיודע שחיותו מלובש בתוכם. ואם כן, ככה ממש יש לו לירא את ה', על ידי ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם, אשר אור אין סוף ברוך הוא מלובש בהם להחיותם. הגה"ה: (וגם נראה בראיית העין שהם בטלים לאורו יתברך, בהשתחוואתם כל יום כלפי מערב בשקיעתם, כמאמר רז"ל על פסוק "וצבא השמים לך משתחוים", שהשכינה במערב, ונמצא הילוכם כל היום כלפי מערב הוא דרך השתחוואה וביטול. והנה גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל, אף על פי כן, כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש אחד, תיפול עליו אימה ופחד). ואף שהוא על ידי התלבשות בלבושים רבים, הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בשר ודם בין שהוא ערום, ובין שהוא לבוש לבוש אחד, ובין שהוא לבוש בלבושים רבים. אלא העיקר הוא ההרגל, להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד, להיות קבוע בליבו ומוחו תמיד, אשר כל מה שרואה בעיניו, השמים והארץ ומלואה, הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה, ועל ידי זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם. וזה נכלל גם כן בלשון "אמונה", שהוא לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו, כמו אומן המאמן ידיו וכו'. וגם להיות לזיכרון תמיד לשון חז"ל, קבלת עול מלכות שמים, שהוא כעניין "שום תשים עליך מלך", כמו שנתבאר במקום אחר וכו', כי הקב"ה מניח את העליונים והתחתונים ומייחד מלכותו עלינו וכו', ואנחנו מקבלים וכו'. וזהו ענין ההשתחוואות שבתפלת שמונה עשרה, אחר קבלת עול מלכות שמים בדיבור בקריאת שמע, לחזור ולקבל בפועל ממש במעשה וכו', כמו שנתבאר במקום אחר