(א) וירק. כְּתַרְגּוּמוֹ וְזָרִיז, וְכֵן וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב (ויקרא כ"ו) – אֶזְדַּיֵּן בְּחַרְבִּי עֲלֵיכֶם, וְכֵן אָרִיק חַרְבִּי (שמות ט"ו), וְכֵן וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר (תה' ל"ה): (ב) חניכיו. חנכו כְּתִיב (ס"אֲ קְרֵי), זֶה אֱלִיעֶזֶר שֶׁחִנְּכוֹ לְמִצְוֹת וְהוּא לְשׁוֹן הַתְחָלַת כְּנִיסַת הָאָדָם אוֹ כְלִי לָאֻמָּנוּת שֶׁהוּא עָתִיד לַעֲמֹד בָּהּ, וְכֵן חֲנֹךְ לַנַּעַר (משלי כ"ב), חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (במד' ז'), חֲנֻכַּת הַבַּיִת (תה' ל') ובלע"ז קוֹרִין לוֹ אינצ"נייר: (ג) שמנה עשר וגו'. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֱלִיעֶזֶר לְבַדּוֹ הָיָה (נדרים ל"ב), וְהוּא מִנְיַן גִּימַטְרִיָּא שֶׁל שְׁמוֹ: (ד) עד דן. שָׁם תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שֶׁרָאָה שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לְהַעֲמִיד שָׁם עֵגֶל (סנה' צ"ו):
(א) וישמע אברם כי נשבה אחיו. התלבש גבורה כששמע הענין, ומיד וירק את חניכיו ילידי ביתו. ולמדך הכתוב כי אנשיו בני ביתו הסמוכים על שלחנו היו שמנה עשר ושלש מאות. (ב) ובמדרש י"ח ושלש מאות זה אליעזר שעולה בגימטריא שי"ח. ויש לשאול כי לפי המדרש הזה שמנה עשר ושלש מאות אינו כפשוטו אלא חידה על אליעזר לבדו, ואין לנו להוציא המקרא מידי פשוטו, שהרי הכתוב מעיד על ילידי ביתו שהם שי"ח. (ג) אבל הענין היה כי כל המספר הזה היו ילידי ביתו של אברהם אוכלי שלחנו, ואחר שנזדרז לצאת למלחמה מיעט אותן וריקנן, לפי שהזכות הוא המנצח לא רבוי עם, ולכך צוה שיחזרו כל החוטאים כדין תורה ביוצאי מלחמה שאמר הכתוב (דברים כח) מי האיש הירא וגו'. וזהו לשון וירק שכולל לשון זיין ולשון מיעוט מלשון רק. וכיון שנתמעטו מצא אברהם את עצמו עם אליעזר לבדו, ואע"פ שכתוב חניכיו ביו"ד יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חניכיו חניכו, ולומר כי כל חניכיו עמדו עם חניכו, הוא אליעזר לבדו.....
(1) וישמע אברם כי נשבה אחיו, “when Avram heard that his brother had been taken captive, etc.” Avram girded himself for battle as soon as he heard about this. He immediately mobilized the three hundred and eighteen men who derived their immediate sustenance from him. (2) Bereshit Rabbah 43,2 claims that the number 318 is really only the numerical value of the letters in the name of his trusted servant אליעזר. How do we reconcile this Midrash with the principle of אין מקרא יוצא מידי פשוטו, that “we must not completely divorce a verse of Scripture from its literal meaning?” After all, the Torah expressly states that the three hundred people concerned were ילידי ביתו “members of Avram’s household?” (3) Actually, the meaning of the Midrash is that all the three hundred and eighteen men mentioned were members of Avram’s household, were being fed at his table. Having mobilized all of them, Avram discounted most of them realizing that the credit for the victory went only to Eliezer who was the most G’d-fearing one amongst them. Victory in battle is not determined by the size of the armies- as we know from Gideon- but is due to the merit of the individual soldiers. The Torah told us in Deut 20,8 that if someone has reason to fear for his life (due to sins he has committed) he should go home instead of joining the ranks of the soldiers. The author of the Midrash noticed that the word וירק, he “mobilized,” is composed of the word רק, “only.” It means that Avram reduced the men whose merit could ensure victory to those that possessed sufficient merit which left him with his trusted servant Eliezer, whose merit was equivalent to that of the other 317 men in his household. While it is true that the word חניכיו is spelled with the letter י indicating that there were more than one person, the fact is that “200 includes 100,” i.e. that the word חניכו, “the one whom he had trained,” is included in the word חניכיו, “the ones whom he had trained.” We may interpret the word to mean that all the people whom Avram had trained (in matters spiritual) were loyal to the most illustrious of them all, to Eliezer.
(1) וירק את חניכיו, “he mobilised all those whom he had trained;” Avraham told all these men that they were about to go to war and if someone was afraid for his life due to sins he had committed, he was free to go back home. (Deuteronomy 20,8) When they heard this, they all decided to return to their homes, with the exception of his loyal servant Eliezer. G–d told Avraham not to worry and to let them go home, as He would empower Eliezer to possess as much power as all these men had possessed combined. The numerical value of the letters in the name אליעזר total 318, and that is why the Torah described his ”army” as consisting of 318 men. In addition, we have two interpretations of the Talmud scholars Rav and Sh’muel, respectively, the former saying that the word וירק in our verse refers to “pouring words of Torah into these potential soldiers, whereas Sh’muel says that he overcame their fears by giving them large quantities of gold. (same folio in the Talmud) His objective was to instill in these men the will to save as many lives as possible, not to fight for the sake of the loot they might capture by killing fellow human beings.
(א) וירק את חניכיו וגו'. רש״י פי' אליעזר לבדו היה שם כי שלש מאות ושמנה עשר הוא מנין שם אליעזר וכי דרך המקרא לומר מספר המורה על איש אחד. ומהו שאמר וחלק האנשים אשר הלכו אתי. והלא לא הלך עמו כי אם אליעזר לבדו. והקרוב אלי לומר בזה שגם רש״י מודה שלקח עמו שי״ח אנשים ממש כי חייב כל אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלים הנס. אך שקשה למה לקח אברם דווקא מספר שי״ח ומה הגיד לנו בזה הכתוב. אלא להורות שהיתה המלחמה כ״כ חזקה עליו עד שלא היה שום אפשרי בדרך הטבע לנצחם ומ״מ הלך אברהם למלחמה כי סמך שאלהיו יהיה בעזרו, וסימנא מילתא היא כי לקח עמו אנשים כמספר אליעז״ר להורות כי אליעזר לבדו היה שם כי לא נעשה הנצחון ההוא בשום פעולה אנושית כ״א בעזר אלהי לבד, לפיכך לא רדף כ״א עד דן ושם נסתלקה השכינה בעבור העגל שעתידין להעמיד בדן, לפיכך תשש כחו שם בהסתלקות העזר האלהי וזהו שנאמר ויחלק עליהם לילה. שחציו השני נשאר לו לחצות לילה של מצרים כי אז יצא ה' בעצמו בתוך מצרים, כך במלחמה זו לא היה כי אם עזר של אל עליון אשר מגן צריו בידו. (ב) ד״א שלקח שי״ח אנשים כמספר אליעזר, להורות שאליעזר שקול כנגד כולם כי זכותו של אברם דבק בו, כי יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים כו' וי״א וירק שהוריק מהם כל כלי זיין והלכו בלא כלי זיין וסמכו על תשועת ה' מלשון אריק חרבי תורשימו ידי כי אמר פרעה אפילו אם אריק חרבי לסלקו מכל וכל מכל מקום תורישמו ידי לבד בלא חרב.
. תָּנוּ רַבָּנַן: סוּכָּה גְּזוּלָה, וְהַמְסַכֵּךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.....הָהִיא סָבְתָּא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַרָה לֵיהּ: רֵישׁ גָּלוּתָא וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא בְּסוּכָּה גְּזוּלָה הֲווֹ יָתְבִי. צָוְוחָה וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ רַב נַחְמָן. אֲמַרָה לֵיהּ: אִיתְּתָא דַּהֲוָה לֵיהּ לַאֲבוּהָא תְּלָת מְאָה וְתַמְנֵי סְרֵי עַבְדֵי צָוְוחָא קַמַּיְיכוּ וְלָא אַשְׁגְּחִיתוּ בַּהּ?! אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: פָּעִיתָא הִיא דָּא, וְאֵין לָהּ אֶלָּא דְּמֵי עֵצִים בִּלְבַד.
The Sages taught: With regard to a stolen sukka and with regard to one who roofs a sukka in the public domain, which is tantamount to robbing land from the public, Rabbi Eliezer deems these sukkot unfit for use in fulfillment of the mitzva, and the Rabbis deem them fit. ....
The Gemara relates: There was a certain old woman who came before Rav Naḥman. She said to him: The Exilarch and all the Sages in his house have been sitting in a stolen sukka. She claimed that the Exilarch’s servants stole her wood and used it to build the sukka. She screamed, but Rav Naḥman did not pay attention to her. She said to him: A woman whose father, Abraham, our forefather, had three hundred and eighteen slaves screams before you, and you do not pay attention to her? She claimed that she should be treated with deference due to her lineage as a Jew. Rav Naḥman said to the Sages: This woman is a screamer, and she has rights only to the monetary value of the wood. However, the sukka itself was already acquired by the Exilarch.