כְּתִיב ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ (תהלים יא, ה):
- אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הַיּוֹצֵר הַזֶּה אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים מְרוֹעָעִים, שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָקוּשׁ עֲלֵיהֶם אַחַת עַד שֶׁהוּא שׁוֹבְרָם, וּמִי הוּא בּוֹדֵק בְּקַנְקַנִּים יָפִים, אֲפִלּוּ מֵקִישׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְעָמִים אֵינָם נִשְׁבָּרִים, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' צַדִּיק יִבְחָן, וּכְתִיב (בראשית כב, א): וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם,
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹ יָפָה כָּל שֶׁהוּא כּוֹתְשָׁהּ הִיא מִשְׁתַּבַּחַת וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מַקִּישׁ עָלֶיהָ הִיא מִשְׁתַּמֶּנֶת, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹ רָעָה, אֵינוֹ מַסְפִּיק לָקוּשׁ עָלֶיהָ אַחַת עַד שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' צַדִּיק יִבְחָן,
- אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רַע, עַל מִי הוּא נוֹתֵן אֶת הָעֹל לֹא עַל זֹאת שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' צַדִּיק יִבְחָן, .
שלש סיבות מפני מה ה' מנסה את הצדיקיםלכן כשרואה נפש יקרה שיש בה תגבורת הצדק והיושר ויראת ה', אז צדיק יבחן לטעמים רבים.
[טעם] הא': כדי שיתקדש שם שמים על ידו וילמדו בני אדם ליראה את ה', כי קלי הדעת והמון בני אדם לא יאמינו כי נשמת האדם היא בעלת הכחות הגדולים, שתוכל לנצח ביראתה ובאהבתה את צרת הגוף ותאוותיו מן הקצה אל הקצה. וכשרואים הצדיק סובל בלב שמח צרות נפשו ונסיונותיו הקשים, עין בעין יראו כי
יראת ה' ותורתו מגדלים ומרוממים את האדם על כל המעשים. ....
משל ליוצר הזה שאינו בודק בקנקנים רעועים אלא בקנקנים שלמים". והוא משל של חכמה, המשילו הנסיונות שהקב"ה מנסה בהם את הצדיקים ליוצר (חרש) [חרס] המוכר כלים, וכשבא אדם לקנות ורוצה לנסות אם כליו טובים, ינסה היוצר כליו לעיני הקונה. ובידוע שלא ינסה בקנקנים רעועים כי ינפצו וילך לו הקונה, כי ידין שכולם רעועים ופצועים. אבל ינסה בקנקנים הטובים העומדים בנסיון, ועל ידי כן יקנה הקונה מסחורתו.
והנמשל בזה שהקב"ה כביכול חפץ שיקנו בני אדם יראתו ותורתו לטוב להם, וכשלא יאמינו בטובם, אז מנסה הצדיקים לעיניהם. כי הם עומדים בנסיונותיו, וע"י כן יראו בני אדם טוב התורה והחכמה, ויקנו גם המה. מה שאין כן אם לא יעמדו בנסיון יהיה להיפך. ועל זה שנה "להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו", כלומר שידעו כל באי עולם מה נפלאים צדקתו וחכמתו ויושר לבו, ושיכנסו בבריתו ויקבלו עליהם גם הם עול מלכות שמים.
(ז) טעם שני [של הנסיונות, במשל של חז"ל הנ"ל המכה בפשתן כדי להשביחו] אע"פ שה' ב"ה יודע סתרי בני אדם ואינו צריך לנסיון, חפץ ה' ב"ה שתצאנה צדקות הצדיק מן הכח אל הפועל,
שאע"פ שברור לפניו שתצאנה אל הפועל, כל זמן שלא יצאו לא תחול האור הנאצל על מדה זו. ורמזנו על זה במשנתו של רבי (אבות, ד) ששנה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". וההוצאה אל הפועל תהיה ע"י נסיונות, כי בבוא שפטים רעים על הצדיק, ותחפוץ נפשו לנצח מדוה הלב וצרתו ולעמוד בטהרתו, אז תתגבר לחשוב חדשות ביראת ה' ובאהבתו, במדות ההכנעה והענוה, במדת הסבלנות וטוב הלב ורבות כאלה, שהיו עד הנה כמו תעלומות בנפש, ועכשיו יתחילו לפעול פעולות, ולהיות משכנות לאור הנאצל. וה' ב"ה חפץ חסד ורוצה בטובתן של צדיקים ולהופיע עליהם אורו, ועל כן יביאם בכור המצוקות למען ינחלו נחלת שדי ממרומים. והדרוש הזה רחב ועמוק מאד, אבל בפירוש המשנה בחרתי לקצר. וגם על זה שנה "להודיע חבתו של אברהם אבינו", ותיבת "להודיע" היא גלוי הדעת, ורומז על הדבקות העליון, וכמו (שמות לג, ב) "ידעתיך בשם", וכן כתוב בתורה אצל נסיון העקדה (בראשית כב, יב) "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". וכי לא היה גלוי לפניו שהיה ירא אלהים עד מאד? אלא שהנסיון הזה הוציא כח יראתו אל הפועל עד הקצה האחרון, וגרם לו הדבקות שגמורה בתכלית האפשר. ועל זה אמר "עתה ידעתי".
טעם שלישי [לנסיונות, במשל הנ"ל של חז"ל שבעל הבית מעמיס על החמור משא, למען תועלת בעל הבית] ה' ב"ה מנסה הצדיקים להראות צדקתו ויושר הנהגתו את העולם לכל בני אדם, כי לפי שציונו (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו", על כן מלמדנו דרכיו, וממנו נלמוד וכן נעשה. ולולא הנסיונות היה קשה בעינינו מדוע הבדיל ה' אומה או משפחה או איש אחד מכל צאצאי תבל לשם ולכבוד ולתפארת. ולפי ראות עינינו יש צדיקים וטובים ממנו וימיהם מעטים ורעים. וכמו שכתבנו למעלה שלעיני האדם אם מעשה שניהם שוין מעלתן שוה. ולפי האמת רחוקים זה מזה כמו שתבין מן המשל שעשינו עליו. וכדי שלא יאמרו חלילה משוא פנים יש בדבר, על כן ינסה הצדיקים בנסיונות גדולים וקשים, אז ידעו כולם כי צדיק ה', ושמעשיו גרמו לו כל הכבוד הזה. וגם על זה שנה "להודיע חבתו של אברהם אבינו", כלומר "להודיע" לכל העולם צדקתו וחכמתו, ושבגללן קבל שכר כולם. ויש עוד טעמים אחרים לא בחרתי להציגם הנה לפי שאינן מענין משנתנו.
And here I get to the story of the Akeida. I would like to offer a small chiddush, a problem for which at present I have no solution, but perhaps through this chiddush we will find one..... God turns to Avraham and says to him 'take your son, your only son, the son you love, Yitzchak'. In contrast at the end of the episode when God sends an angel of God that calls to Avraham he says ' For now I know that you are God fearing, that you did not withhold your son, your only son from me'. It is not written here 'the one you love', as is done so previously! Something in the nature of the soul of a man screams here to heaven, when a father raises a knife to his son, he harms the very foundation of love. He is for certain 'God fearing', but he cannot be loving with a knife. It is an oxymoron.
The Alarming question is what exactly does God want from us? God tests Avraham, elevates him, but at the end of the day he does not want Avraham to sacrifice Yitzchak. Because it is God Himself that says 'Do not send your hand on this youth and do not harm him' - because also this lad is mine and I do not want you to offer him up as a sacrifice. As is known on Rosh Hashanah we do not blow a knife, we blow from the ram's horn, that came in exchange on sacrificing the son. God is a God that desires life. Three times through the story of the Akeida the leading word appears 'Hinneni - I am here'. It is not a geographical term. It does not describe a place, he conveys rather a condition of one's soul. The meaning of 'Hinneni' is the meaning of condition of my soul, we are speaking of man who stand before his sender and says to his sender 'Hinneni'. I in my wholeness stand with you(.........)In the middle of climbing the mountain Yitzchak turns to his father and asks 'My father' and then comes the second time and Avraham says 'I am here my son - Hinneni Beni'. Avraham is torn between הנני and הנני .There are two loves here, the love of a father for his son and the love of man for his creator - הנני and בני הנני . To which voice to heed? To the Divine voice that calls 'Take your son, your only son who you love'. Or to the voice that calls 'Father father'? Avraham continues along the way and then he takes the knife, but still does nothing. But before he manages to act he hears the voice of the Angel saying to him 'Avraham Avraham' - twice! Which Avraham are you? The one that is הנני to God or the הנני to your son? And here Avraham has to decide, and his answer:' הנני 'that is to the Angel of God and not to my son(........)
(יז) והנה בנסיון העקידה איתא בספרים שעיקר הנסיון הי' באשר אברהם הי' איש החסד עד שהתחסד עם כל באי עולם אפי' נכרים ומעתה נצטוה לעשות מעשה אכזרית שאין כמוה לשחוט בידיו את בן האהוב לו יותר מחייו היפוך לגמרי ממדתו וטבעו מן הקצה אל הקצה, ובזה נבחן מהותו שהוא מבטל הכל מפני רצון הש"י ונעתק ממדתו וטבעו לעשות את ההיפוך מאחר שכך הוא רצון הש"י ללבוש אכזריות ולהתאכזר הוא לובש אכזריות, וע"כ יש לומר דהיינו טעמא דהמתין מלהראותו שלשה ימים כדי שיעתק לגמרי מטבעו ומדתו הקודמת ויהי' הבדלה לגמרי בין מהותו הקודמת ובין מהותו שאח"כ ויום הראשון מצורף אל לשעבר והשלישי להבא והאמצעי הוא המחלק והמפריד לגמרי כמו שם שלשה ירחים:
Why three days?
Abraham needed to change his perspective completely from kindness to cruelty.
11. Rav Shlomo Riskin (Jerusalem post on parsha)
Rav Yosef Ibn Kaspi suggests that we not remove the dialogue between G-d and Abraham from the context of the ancient Near East from whence it originated and to which it applied - at least in the first instance. Abraham lived in a world of idolatrous child-offerings, a blood-thirsty god Molech who demanded that fathers demonstrate their fealty to him by placing their children on his fiery altar (tragically this ancient and cruel form of idolatry has returned with a vengeance to the present-day Middle East, with Palestinian parents, teachers and preachers encouraging children not only to blow themselves up in a raining fire of explosives but to take with them to the burning grave-pyre innocent Israeli mothers and babies). Hence Abraham was almost expecting the Divine voice to command, "Take now your son, your only son, the one whom you love, to the land of Moriah, and offer him up as a whole burnt offering" (Genesis 22:2). And given the fanatical religious climate of the Middle East, Abraham's silent acquiescence is to be expected of a person of faith. From this perspective, the real test comes with G-d's second command, just at the crucial moment when "Abraham sent forth his hand and he took the knife to slaughter his son." The deus ex machina arrives as an angel of G-d from heaven, crying out, "Abraham, Abraham," do not send forth your hand to the lad, and do not do him any harm, for now I know that you fear G-d and you did not withhold your son, your only one, from Me&. (Genesis 22: 10-12). Ibn Kaspi would argue that the entire point of this Biblical event is to teach against child sacrifice, to show how qualitatively different are the demands of a loving G-d of life and peace form the bloodthirsty cruelty of Molech and his Islamic - fundamentalist heirs. And for this Biblical commentator, Abraham truly passes this test when he obeys the second command of the angel, with the end of the verse I last cited perhaps to be translated, "for now I know that you fear G-d, and you did not remove (hasokh may well be translated to mean to remove, take away, cause to be absent) your son, your only one, because of Me (my first commandment)" (Genesis 22:12). To a great extent, Rashi seems to be in fundamental agreement with the position of Ibn Kaspi. Apparently for Rashi, the ideal Divine will is for Abraham’s children to live by G-d's laws in constant commitment, and not to die for them in a momentary act of martyrdom.
(ז) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם (בראשית כב, יא), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לְשׁוֹן חִבָּה לְשׁוֹן זֵרוּז. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמַר לוֹ וְלַדּוֹרוֹת, אֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּאַבְרָהָם, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּיַעֲקֹב, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּמשֶׁה, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כִּשְׁמוּאֵל. (בראשית כב, יב): וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ, וְסַכִּין הֵיכָן הָיָה, נָשְׁרוּ שָׁלשׁ דְּמָעוֹת מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְשִׁחֵת הַסַּכִּין. אָמַר לוֹ אֲחַנְקֶנּוּ, אָמַר לוֹ אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. אָמַר לוֹ אוֹצִיא מִמֶּנּוּ טִפַּת דָּם. אָמַר לוֹ אַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, אַל תַּעֲשׂ לוֹ מוּמָה. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, הוֹדַעְתִּי לַכֹּל שֶׁאַתְּ אוֹהֲבֵנִי וְלֹא חָשַׂכְתָּ וגו', שֶׁלֹא תֹאמַר כָּל הֶחֳלָאִים שֶׁחוּץ לַגּוּף אֵינָן חֳלָאִים, אֶלָּא מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ אָמַרְתִּי לְךָ הַקְרֵב עַצְמְךָ לִי וְלֹא עִכַּבְתָּ.
(7) "And the angel of Ad-nai called to him out of heaven, and said: Abraham, Abraham" (Gen. 22:11). Rabbi Hiya taught: This is an expression of love, this is an expression of urging. Rabbi Eliezer ben Yaakov said: He spoke to him and to future generations, there is no generation which does not contain people like Avraham, and there is no generation which does not contain people like Yaakov, Moshe, and Shmuel. And he said: "Do not lay your hand etc." (Gen. 22:12) Where was the knife? Three tears had fallen from the angels of service and the knife dissolved. Avraham said: ‘I will strangle him,’ He said: ‘Do not lay your hand upon the lad.’ [Avraham] said ‘I will take a drop of blood from him’ - He said to him: ‘Neither do anything [me'uma] to him’ [meaning] inflict no blemish [muma] upon him. "Because now I know" [meaning] I have made it known to all that you love Me, "and you have not withheld, etc". And do not say that all ills that do not affect one’s own body are not ills, rather I ascribe merit to you as though I had told to you to sacrifice yourself and you did not refuse.
(יג) וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ׃
(יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהֹוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהֹוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃
(ח) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃
(ט) וַיִּשָֹּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר (בראשית כב, יג), מַהוּ אַחַר, אָמַר רַבִּי יוּדָן אַחַר כָּל הַמַּעֲשִׂים יִשְׂרָאֵל נֶאֱחָזִים בַּעֲבֵרוֹת, וּמִסְתַּבְּכִין בְּצָרוֹת, וְסוֹפָן לִגָּאֵל בְּקַרְנוֹ שֶׁל אַיִל, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ט, יד): וַה' אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וגו'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אַחַר כָּל הַדּוֹרוֹת, יִשְׂרָאֵל נֶאֱחָזִים בַּעֲבֵרוֹת, וּמִסְתַּבְּכִין בְּצָרוֹת, וְסוֹפָן לִגָּאֵל בְּקַרְנוֹ שֶׁל אַיִל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַה' אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר רַבִּי יִצְחָק כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה יִשְׂרָאֵל נֶאֱחָזִים בַּעֲבֵרוֹת, וּמִסְתַּבְּכִין בְּצָרוֹת, וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֵן נוֹטְלִין שׁוֹפָר וְתוֹקְעִין בּוֹ וְנִזְכָּרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא מוֹחֵל לָהֶם, וְסוֹפָן לִגָּאֵל בְּקַרְנוֹ שֶׁל אַיִל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע.
(9) "And Avraham lifted up his eyes, and looked, and behold another (achar) ram (Gen. 22:13)". What does ahar mean? Said Rabbi Yudan: After (achar) all that happened, Israel still fall into the clutches of sin and be the victims of persecution; yet they will be ultimately redeemed by the ram’s horn, as it says, “[And Ad-nai will manifest Himself to them, and His arrows shall flash like lightning,] Ad-nai E-lohim shall sound the ram’s horn [and advance in a stormy tempest]” (Zech. 9:14). Rabbi Yehudah bar Rabbi Simon: After [achar] all generations Israel will fall into the clutches of sin and be the victims of persecution; but their end is to be redeemed by the ram’s horn, as it says, ‘And Ad-nai E-lohim will blow the horn,’ etc. Rabbi Hanina b. R. Isaac said: All days of the year Israel are in sin’s clutches and are victims of prosecutions, but on New Year they take the shofar and blow on it, and are remembered by the Holy One of Blessing and He forgives them, and their end is to be redeemed by the ram’s horn, and it says, "And Ad-nai E-lohim will blow the horn."
Father Abraham, I submit is the model father, both of his family and of his people - yes even in his willingness to sacrifice his son - because he reveres God, the source of life and blessing and the teacher of righteousness, more than he loves his own. He is a model no because all fathers should literally seek to imitate him; almost none of us could, and fortunately thanks to him, none of us has to. He is a model, rather, because he sets an admirable example for proper paternal rule, in which the love of one's own children is put in the service of the right, the good, and the holy. Truth be told, all of us fathers, devote (that is 'sacrifice') our sons to some 'god' or another - to Mammon or Molech. To honour or money, pleasure or power, or worse, to no god at all. True, we do so less visibly and less concentratedly, but we do so willy-nilly, through the things we teach and respect in our own homes; we intent that the entire life of the sons be spent in service to our own ideals or idols, and in this sense we do indeed 'spend' or try to 'spend' the life of our children. But a true father will devote his son to - and will self consciously and knowingly initiate him into-only the righteous and godly ways.........