תפלות בראשית (אדם קין אנוש נח)

מערכה ראשונה: אמירות אדם לה'.

בבואנו ללמוד את התפלות הראשונות בעולם עלינו לדייק היטב כי לא נמצא לשון תפלה בפרשיות בראשית הראשונות, כשלב ראשוני נאסוף כל מילה שאמר אדם בפני ה', ושוב נביא הבאות קרבנות שהם סוג של תפלה, ושוב נביא מדרשים על התפלות.

א. וידוי אדם הראשון.

זהו המשפט היחיד שמצינו שאמר אדם הראשון בפני ה'. ולכך יש לו חשיבות גדולה לפרשו.

וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם

הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י

הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ

וָאֹכֵֽל׃

(12) The man said, “The woman You put at my side—she gave me of the tree, and I ate.”

ב. וידוי קין.

בפעם השנית, כאשר קין חטא, מצינו שכבר אמר יותר מילים בפני ה'.

(ט) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙

לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי׃

(9) The LORD said to Cain, “Where is your brother Abel?” And he said, “I do not know. Am I my brother’s keeper?”

וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־יְהֹוָ֑ה

גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃

הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה

וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר

וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ

וְהָיָ֥ה כׇל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי׃

(13) Cain said to the LORD, “My punishment is too great to bear! (14) Since You have banished me this day from the soil, and I must avoid Your presence and become a restless wanderer on earth—anyone who meets me may kill me!”

ג. אז הוחל לקרוא בשם ה'.

פסוק זה עמום והרבה פעמים מצינו שהקריאה בשם ה' הוא התפלה, ואם כן רומז לנו פסוק זה את זמן התחלת התפלה, ומהו ואנה מצינו אותו.

(כו) וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ

אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ {ס}

(26) And to Seth, in turn, a son was born, and he named him Enosh. It was then that men began to invoke the LORD by name.

ד. נח

אין כאן מה להביא אלא לציין את השתיקה הבולטת. בכל פרשת נח מתחילתו ועד סופו לא מצינו מילה אחת שאמר נח בפני ה'. [אבל הביא קרבנות, ראה במערכה שניה]

[מדרש: תפלת אדם על הגשמים]

מערכה שניה: קרבנות

א. קרבנות קין והבל.

(ג) וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהֹוָֽה׃ (ד) וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔ה אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ׃ (ה) וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃ (ו) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃ (ז) הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ׃
(3) In the course of time, Cain brought an offering to the LORD from the fruit of the soil; (4) and Abel, for his part, brought the choicest of the firstlings of his flock. The LORD paid heed to Abel and his offering, (5) but to Cain and his offering He paid no heed. Cain was much distressed and his face fell. (6) And the LORD said to Cain,
“Why are you distressed,
And why is your face fallen?
(7) Surely, if you do right,
There is uplift.
But if you do not do right
Sin couches at the door;
Its urge is toward you,
Yet you can be its master.”

ב. קרבן נח

(כ) וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ (כא) וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃ (כב) עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃
(20) Then Noah built an altar to the LORD and, taking of every clean animal and of every clean bird, he offered burnt offerings on the altar. (21) The LORD smelled the pleasing odor, and the LORD said to Himself: “Never again will I doom the earth because of man, since the devisings of man’s mind are evil from his youth; nor will I ever again destroy every living being, as I have done. (22) So long as the earth endures,
Seedtime and harvest,
Cold and heat,
Summer and winter,
Day and night
Shall not cease.”

[מדרש: קרבן אדם הראשון]