(ז) בַּתְּחִלָּה אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט וּבֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁהָרַג בָּהּ שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם וְדָנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יב) "וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם". מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה מְמִיתִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-יב) "וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם". מִי שֶׁנִּפְטַר פּוֹטְרִים אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כה) "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם". מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב גָּלוּת מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כה) "וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ":
At the outset, both a person who killed unintentionally and one who killed intentionally should flee to a city of refuge. The court in the city in which the killing took place sends for the killer and brings him back to that city, as it states: "And the elders of his city shall send and take him from there."
If the killer is condemned to execution, he should be executed, as it continues: "And they shall give him to the hand of the blood redeemer." If a person is absolved, he should be released, as Numbers 35:25 states: "And the congregation shall save the killer from the hand of the blood redeemer." And if the killer is sentenced to exile, he should be returned to his previous place, as ibid. continues: "And the congregation shall return him to his city of refuge."
(ב) מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם [לַהֲרֹג אֶת הָרוֹצֵחַ] שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-יט) "גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ". וְכָל הָרָאוּי לִירֻשָּׁה הוּא גּוֹאֵל הַדָּם. לֹא רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֵל דָּם בֵּית דִּין מְמִיתִין אֶת הָרוֹצֵחַ בְּסַיִף:
(2) It is a commandment for the redeemer of blood [to kill the murderer] as it says, "The redeemer of blood shall kill the murderer (Numbers 35:19)." And everyone who is worthy to inherit, he is the redeemer of blood. If he does not want to be the redeemer of blood or if he is unable to kill him or if there is no redeemer of blood, the court kills the murderer by decapitation.
W. Robertson Smith (19th century religious scholar), The Religion of The Semites
"The practical test of kinship is that the whole kin is answerable for the life of each of its members. By the rules of early society, if I slay my kinsman, whether voluntarily or involuntarily, the act is murder, and is punished by expulsion from the kin; if my kinsman is slain by an outsider I and every other member of my kin are bound to avenge his death by killing the manslayer or some member of his kin." (272)
"Blood-revenge applies to manslaughter, i.e., to the killing of a stranger. And in that case the dead man's kin make no effort to discover and punish the individual slayer; they hold his whole kin responsible for his act, and take vengeance on the first of them on whom they can lay hands."(420)
(יב) למקלט מגואל: תחלה קראו גואל למי שהוא גואל אחוזת קרובו אשר מכר אותה מפני דלותו, ואחר כן קראו גואל הדם למי שנוקם נקמת קרובו הנהרג, ואח"כ קראו לו ג"כ גואל סתם. והנה בדורות הראשונים, בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים, ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו; והתורה העמידה שופטים ושוטרים, ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מות הוא ימיתוהו; אבל כשהיתה ההריגה בשגגה, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו או את אחיו נשאר בלא עונש, כי היה נראה לו ולכל יודעיו ומכיריו כאילו אינו אוהב את אביו ואת אחיו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם. והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה האלהית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת, וגם (כאשר העירני תלמידי ר' אליעזר אליה איגל מלבוב) יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג, יתקומם העם על השופטים, וירבו קלקלות באומה, לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח, ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו. והנה ידוע כי אצל הגוים הקדמונים היו ההיכלות והמזבחות מקום מקלט לעוברי עבירה, והתורה בטלה המנהג הזה, ואמרה מעם מזבחי תקחנו למות (ואולי זה טעם ה' מי יגור באהלך, וכן מי יעלה בהר ה'), ורק השאירה מקלט לעושה בשגגה, והנה לא היה אפשר שיהיה המקלט בבית המקדש, כי אחד היה בכל אדמת ישראל, ויקשה לרוצח לנוס מכל ערי ישראל עד המקום אשר יבחר ה', לכך נבחרו שש ערים מפוזרות כה וכה, באופן שתהיינה מזומנות לכל רוצח (כטעם והקריתם לכם ערים, כפירוש רש"י ולא כראב"ע), ונבחרו מתוך ערי הלוים, כי השבט כלו היה קדש, וראוי שהתיינה עריהם למקלט.
"In early times, before peoples were organized under a king, ministers, judges and officers, every family took revenge against other families, and the closest relative of the dead was responsible to avenge his death. The Torah established judges and officers and transferred the responsibilities of avenging [a killing] from individuals to the community. Now in a case of murder it was possible to mollify the avenger by telling him to leave it to the judges to investigate and execute the killer if found guilty of murder. However, when the killing was unintentional, it was impossible to mollify the avenger and oblige him to watch he who killed his father or brother remain unpunished. He and his acquaintances would interpret this [his inaction] to be proof that he does not love his father or brother, since he does not avenge their death. Now it was impossible to totally uproot this attitude [that lack of vengeance implied lack of love]. The divine wisdom knew that condemning the avenger to death when avenging an unintentional killing would not prevent all or even most of the avengers from avenging the death of their relatives...Therefore, what did the Torah do? It left the avenger the right to avenge the killing of his kin but designated places of refuge where the [unintentional] killer could seek protection and in which the avenger is unable to kill him"
Pamela Barmash (Professor of Hebrew Bible and Biblical Hebrew at Washington University in St. Louis)
"Homicide in the Ancient Near East"
If a slayer could flee to a town designated as a refuge, the blood avenger’s right to kill him was put on hold. Other people then conducted a trial to determine whether the slayer had killed intentionally or accidentally: according to Deut 19:12, the elders of the killer’s hometown conducted the trial, but according to Num 35:12, the killer stood trial before a pan-Israelite assembly. If it was determined that the slayer had killed intentionally, he was handed over to the blood avenger for execution, but if the slayer was judged to have killed accidentally, he could stay in the place of refuge in safety. (The Bible assumes a male killer in these laws; it is unclear whether the same process would apply to a female killer). The monarchy and central government rarely played a role.
By contrast, in Mesopotamia (ancient Iraq), the state was responsible. Anyone could initiate the legal process by informing the authorities. The authorities would then investigate the case and hold a trial. Records from actual trials indicate that sometimes the members of the victim’s family were asked whether they would prefer the execution of the slayer or the payment of compensation from the slayer. At times, the king himself would supervise the case or even serve as judge.
The vast difference in the treatment of homicide in biblical Israel and Mesopotamia was due to their socioeconomic differences. Ancient Israel was a decentralized, rural society with only a weak bureaucracy. The basic unit of society was a family group consisting of extended families who acted as a mutual aid society in times of need. In contrast, Mesopotamia was highly urban, with a social organization that was centralized, specialized, and bureaucratic. The monarchy and central government had control over the justice system.
(ה) רוֹצֵחַ שֶׁהָרַג בְּזָדוֹן אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ הָעֵדִים וְלֹא הָרוֹאִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין וִידִינוּהוּ לְמִיתָה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-יב) "וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". וְהוּא הַדִּין לְכָל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין שֶׁעָבְרוּ וְעָשׂוּ שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּגָּמֵר דִּינָם בְּבֵית דִּין:
When a murderer kills willfully, he should not be killed by witnesses or observers until he is brought to court and sentenced to death, as implied byNumbers 35:12 "A murderer should not be put to death until he stands before the congregation in judgment."
This law applies to all those liable for execution by the court, who transgressed and performed the forbidden act. They should not be executed until their trial is completed by the court.
קצות החושן סימן ב סק׳׳א
בין כל דיני עונש. כתב באורים (סימן ב׳ סק׳א) זה לשונו, ואף שאין רשות ביד גואל הדם להרוג רק אחר שנגמר דינו בבית דין כמו שכתב הרמב׳ם פ׳א מהל׳ רוצח (הל׳ ה) עכ׳ל, וליתיה דהא דעת רש׳י פרק נגמר הדין (סנהדרין מה, ב ד׳׳ה וגואל הדם) דאפילו בשוגג נמי רשות ביד גואל הדם להרוג, אלא דשיטת הרמב׳׳ם הוא דבשוגג אין רשות ביד גואל הדם להרוג אלא דוקא במזיד אך אפילו בשוגג שהוא קרוב לפשיעה דאינו נהרג בבית דין נמי רשות ביד גואל הדם להרוג, וכמ׳׳ש הרמב׳׳ם לדיא בפ׳׳ו מהל׳ רוצח הל׳׳ד זה לשונו, ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה ודינו שאינו גולה וכו׳, לְפִיכָךְ אִם מְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם בְּכָל מָקוֹם וַהֲרָגוֹ פָּטוּר: וּמַה יַּעֲשֶׂה זֶה. יֵשֵׁב וְיִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִגּוֹאֵל הַדָּם. וְכֵן כָּל הָרַצְחָנִים שֶׁהָרְגוּ בְּעֵד אֶחָד אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם הֲרָגָן גּוֹאֵל הַדָּם אֵין לָהֶם דָּמִים. לֹא יִהְיוּ אֵלּוּ חֲמוּרִים מֵהַהוֹרֵג בְּלֹא כַּוָּנָה עכ׳׳ל, הרי מבואר דכל שהיה מזיד אע׳׳פ שלא נגמר דינו בבית דין להריגה רשות ביד גואל הדם להורגו דהא שלא בכוונה או שלא בהתראה ודאי ליכא גמר דין
Ketzos HaChoshen 2:1
(Aryeh Leib HaCohen Heller wrote a commentary on Choshen Mishpat: Galicia 1745–1812)
Between all laws of punishment. It is written in the Urim V'Tumim (Rabbi Yonatan Eibeschutz 17th-18th century polish rabbi wrote a Commentary on Choshen Mishpat): "There is only permission in the hands of the blood avenger to kill, after the verdict has been reached just like the Rambam wrote"...And this is incorrect for behold the opinion of Rashi is is "that even in the case of an accidental murder there is permission for the blood avenger to kill," Rather the opinion of the Rambam is that in the case of an accidental murder there is no permission for the blood avenger to kill rather specifically in the case of an an intentional murder. Even in an accidental case that is close to negligence that he is not killed in beis din for, the blood avenger also has permission to kill. And so the Rambam wrote, "There is a person who kills unintentionally, whose acts resemble those willfully perpetrated - e.g., they involve negligence or that care should have been taken with regard to a certain factor and it was not. Such a person is not sentenced to exile...Therefore, if the blood redeemer finds this killer anywhere and slays him, he is not liable.What should such a person do? Sit and protect himself from the blood redeemer. Similarly, if the blood redeemer slays any of the murderers whose acts were observed by only one witness, or who were not given a warning or the like, the blood redeemer is not liable for execution. Killing such individuals should not be considered more severe than killing a person who killed unintentionally." Behold it is annotated that everyone that was intentionally even though there was no verdict in beis din, for killing there is permission in the hands of the blood avenger to kill him. For behold without intention or without a warning it is obvious that you can without a verdict.
Rabbi Dr. Zvi Shimon (Bible lecturer at Bar Ilan University.) "Killer on the Run"
Thus, the law of the avenger and the cities of refuge pertains to an unwitting killer who is, nevertheless, guilty of a certain degree of negligence. Although the killer does not deserve a death penalty, he is still culpable for his negligence. As stated above, his confinement to a city of refuge may be viewed as part of his punishment. In addition to suffering the pangs of exile, he also loses any sense of peace and tranquility. The unintentional killer must always be on guard from the avenger. It is the avenger who deters the killer from leaving the cities of refuge. Thus, we may see in the avenger and the exile to the cities of refuge one interconnected punishment. The avenger keeps the unintentional killer in the city of refuge and prevents him from enjoying a secure existence elsewhere.