Havdalah (parsha bereishis) looking at fingernails

(ט) נוהגים להסתכל וכו' - הטעם דהא בעינן שיוכל להכיר לאורו בין מטבע למטבע וכדלקמיה ולכך נוהגים להסתכל בצפרנים לראות אם יוכל ליהנות לאורו ולהכיר בין מטבע למטבע כמו שמכיר בין צפורן לבשר ועוד שהצפרנים הן סימן ברכה שהן פרות ורבות לעולם וגם מסתכלים בכפות ידים שיש בשרטוטי היד סימן להתברך בו:

אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת - הקשה ה"ר יוסף למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ותירץ דה"מ כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא ואף על גב דמברכין על אור השמש בכל יום היינו משום שמתחדש בכל יום:

...אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על כל המצות לפי שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במו"ש דאי משום הנאת האור מברך היה צריך לברך בכל פעם ופעם כשנהנין מן האור מכ"ש על הבשמים דאינה אלא להשבת נפשו:

(לא) ומברך על ההדס - ומניחו ורואה בצפרנים ומברך בורא מאורי האש ואח"כ מחזיר היין לימינו וגומר ההבדלה:

על הנר. משום דתחילת ברייתו הוי במ"ש והא דלא מברכין על שאר דברים כשנבראו דשאני נר דנאסר בשבת והוי כאלו נתחדש עתה [רשב"א סימן קנ"ט]:

ואני אומר כי מנהגן של ישראל תורה היא שנוהגין לכפוף האצבעות ולראות בצפרנים ולא לפשוט האצבעות ולראות פני האצבעות רק אחורי אצבעות במקום הצפרנים ויש לו סוד נקשר במרכבה העליונה וכמו שהאריך בזה הזוהר פ' ויקהל ופ' בראשית ושם דיש להסתכל ביד ימין:

בְּגִין דְּכָל אֶשִּׁין אַחֲרָנִין, אִתְטְמָרוּ וְאִתְגְּנִיזוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בַּר אֶשָּׁא חַד דִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, דְּאִתְגַּלְיָא וְאִתְכְּלִילָא בִּקְדוּשָׁא דְּשַׁבְּתָא. וְכַד הַאי אֶשָּׁא אִתְגַּלְיָיא, כָּל אֶשִּׁין אַחֲרָנִין אִתְטְמָרוּ, וְאִתְגְּנִיזוּ קַמֵּיהּ. וְהַאי אֶשָּׁא, אִיהִי דַּעֲקֵידָה דְּיִצְחָק, דְּאִתְלָהֲטָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵי לְבָרְכָא עַל נְהוֹרָא דְּאֶשָּׁא. וְהַאי אֶשָּׁא, לָא בָּעֵי אֶשָּׁא דְּחוֹל, אֶלָּא אֶשָּׁא דְּשַׁבָּת, וְהַאי אֶשָּׁא, אִיהוּ אֶשָּׁא דְּנָפִיק מֵהַהוּא אֶשָּׂא דִּלְעֵילָּא.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקָא מְבָרְכִין עַל אֶשָּׁא, אִזְדַּמְּנָן אַרְבַּע רְתִיכִין, אַרְבַּע מַשִׁרְיָין לְתַתָּא, לְאַנְהָרָא מֵהַהוּא אֶשָּׁא מְבָרְכָא, וְאִינּוּן אִקְרוּן מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵינָן לְאַכְפְּיָא ד' אֶצְבְּעָאן דִּידָא דִּימִינָא, וּלְאַנְהֲרָא לוֹן מִגּוֹ הַהוּא נְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא דְּמִתְבָּרְכָא.

אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחילת ברייתו הוא. כתב הרי"ט ז"ל ודאי שברכת האור אינה ברכת הנהנין דאם כן כל שעה שנהנה ממנו היה לו לברך עליו ובין שהוא של עץ או שיוצא מן העצים או שאינו יוצא ועוד דהא מסיקנא בפרק אלו דברים דלא בעינן כל שאותו ממש אלא כל שיכולין ליהנות ממנו ועוד שלא מצינו ברכת הנהנין בדבר שהוא חוץ לגופו אלא בדבר שגופו נהנה ממנו כגון אכילה שתייה וריח אלא שודאי זו ברכת השבח ולפיכך לא תיקנו אותה אלא במוצאי שבת דאיכא תרתי חדא שהוא דבר המתחדש שהרי בשבת נפסק' הנאתו מעט שאפי' כשהדליקו בע"ש אי אפשר להשתמש בו כדרכו בחול ועוד שהוא תחילת ברייתו והוי כרואה חמה בתקופתה ובודאי שמוצאי יום הכפורים אמרו בשמעתין וכן העלו הלכה שמברכין עליו ואעפ"י שאין הלילה הזה תחלת ברייתו אלא דכיון דיום הכיפורים נקרא שבתון והוא ג"כ דבר המתחדש לאדם שהרי נפסק הנאתו כמו ביום השבת אמרו לברך עליו ומ"מ לפי שאינם רואים (נ"ל דצ"ל דומים, המעתיק) בטעם דאלו במוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לפי שהוא תחילת ברייתו ואלו במוצאי יום הכיפורים אין מברכין אלא על אור שהודלק מבעוד יום ושבת ואף הגחלת והאור דאלמול שמבערים ממנו אין מברכין לפי שלא יראה שהלילה תחלת ברייתה ומעתה אעפ"י שבמוצאי שבת מברכין על תוספת וכשהדליקו מגוי שלא בשבת (נ"ל דצ"ל שלא שבת, המעתיק) אין מברכין עליו ביום הכפורים אבל מברכין על תוספת נר שלנו והטעם ברור כי במוצאי שבת אעפ"י שעיקר הנר של גוי אסור לפי שלא שבת ממלאכתו תוספתו מותרת ומברכים על התוספת וביום הכיפורים אף התוס' אסור דדמי לאור היוצא מן העצים ומן האבנים אבל נר שלנו ששבת העיקר מותר ואנו מברכים עליו ואפי' התוספת אינו בא מן עיקר וזו מרגלית שבידינו מרבינו הגדול ז"ל ע"כ להרי"ט ז"ל:

ועוד כתב הרי"ט ז"ל דכשם שבמוצאי שבת אין מחזירין על האור כך במוצאי יום הכיפורים אין מחזירין עליו ומה שנהגו עכשיו העולם להוליך לבתיהם נר ששבת מבית הכנסת לברך עליו לפי שהם מחברות מצות וכיון שאפשר להם לקיים מקיימים המצוה מאחר שבאת לידם וספק בידם לעשות לא שיהו חייבים לחזור עליו להוציא בו לבני ביתם דאלו לנפשייהו כיון דחזי ליה על כל פנים חייבים לברך ואין זה נקרא מחזיר על האור וזה פשוט ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב כי חייב אדם לברך לחזור על האור במוצאי יום הכפורים מפני כבוד השבת ששב' ממלאכה ואינו נראה בעיני אלא כמו שכתבתי וכן דעת רבותי שיחיו וכן אומר מורי בשם רבינו הגדול ז"ל, ע"כ לרי"ט ז"ל:

ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו על כן צריך שיראה בצפרניו קודם שיברך משום דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והדר ויבדל אלהים. וישראל שהדליק מן הגוי וגוי שהדליק מישראל מברכין עליו.

הצפרנים. כתב בצוואת ר''י חסיד שלא ליטול הצפרנים ולא לגלח בר''ח. וכתב כנה''ג אפי' אם חל ר''ח בע''ש אין להסתפר מפני סכנה ויש להסתפר ביום יהוה שלפניו. ועי' בסי' תצ''ג ס''ג. ובמגיד מישרים משלי כתב שאין לקוץ צפרני הידים והרגלים ביום א' ואין לקוץ אלא בע''ש או בעי''ט והנכון שיקוץ מן הרגלים ביום יהוה ומן הידים ביום ו' ובשאר ימים אין לקוץ כלל. ומט''מ כתב בשם ס' הגן שלא ליטלן ביום יהוה מפני שגדלין בשבת וכתב הט''ז דלפ''ז גם בגילוח שערות אין לעשות ביום יהוה ע''ש. ואינו מוכרח דהא אנשי משמר היו מסתפרין ביום יהוה ועוד אמאי המלך מסתפר בכל יום הא לא יש לו שער עיין יד אהרן ובשכנה''ג. השורף צפרניו חסיד קוברן צדיק זורקן רשע. נדה י''ז. (והטעם דקודם החטא של אדם הראשון היה מלבושו ציפורן וכשחטא נתפשט ממנו ולא נשאר ממנו רק צפורניים ומאחר שהאשה גרמה שנתפשט המלבוש לכך מה שנשאר מהם יש לחוש ליענש בו האשה. תולעת יעקב):

בְּגִין דְּהָא כַּד חָב אָדָם, אִתְעָדֵי מִנִּיהּ הַהוּא לְבוּשָׁא יַקִּירָא, דְּאִתְלָבַּשׁ בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, כַּד אָעִיל לֵיהּ בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. וּלְבָתַר דְּחַב, אַלְבִּישׁ לֵיהּ בִּלְבוּשָׁא אַחֲרָא, לְבוּשָׁא קַדְמָאָה, דְּאִתְלָבַּשׁ בֵּיהּ אָדָם בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, אִיהוּ הֲוָה (מאינון מלבושין) מֵאִינּוּן רְתִיכִין, דְּאִקְרוּן אֲחוֹרַיִים, וְאִינּוּן לְבוּשִׁין דְּאִקְרוּן לְבוּשֵׁי טוּפְרָא.

וְכַד הֲוָה בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן מַשִׁרְיָין קַדִּישִׁין, כֻּלְּהוּ סָחֲרִין לֵיהּ לְאָדָם, וְאִתְנְטִיר מִכֹּלָּא, וְלָא הֲוָה יָכִיל מִלָּה בִּישָׁא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְּחַב, וְאִתְעַדוּ מִנֵּיהּ אִינּוּן לְבוּשִׁין, (ס''א ואתלבש בלבושין דחול ממלין כו') דָּחִיל מִמִּלִּין בִּישִׁין, וְרוּחִין בִּישִׁין, וְאִסְתָּלָּקוּ מִנֵּיהּ אִינּוּן מַשִׁרְיָין קַדִּישִׁין, וְלָא אִשְׁתָּאֲרוּ בֵּיהּ, אֶלָּא אִינּוּן רָאשֵׁי טוּפְרֵי דְּאֶצְבְּעָאן, דְּסַחֲרִין לוֹן לְטוּפְרִין סָחְרָנוּ דְּזוּהֲמָא אַחֲרָא.