(ח) וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
The sons of Reuben, Israel’s first-born: Enoch and Pallu, Hezron and Carmi; those are the families of Reuben. (15) The sons of Simeon: Jemuel, Jamin, Ohad, Jachin, Zohar, and Saul the son of a Canaanite woman; those are the families of Simeon. (16) These are the names of Levi’s sons by their lineage: Gershon, Kohath, and Merari; and the span of Levi’s life was 137 years. (17) The sons of Gershon: Libni and Shimei, by their families. (18) The sons of Kohath: Amram, Izhar, Hebron, and Uzziel; and the span of Kohath’s life was 133 years. (19) The sons of Merari: Mahli and Mushi. These are the families of the Levites by their lineage. (20) Amram took to wife his father’s sister Jochebed, and she bore him Aaron and Moses; and the span of Amram’s life was 137 years. (21) The sons of Izhar: Korah, Nepheg, and Zichri. (22) The sons of Uzziel: Mishael, Elzaphan, and Sithri. (23) Aaron took to wife Elisheba, daughter of Amminadab and sister of Nahshon, and she bore him Nadab and Abihu, Eleazar and Ithamar. (24) The sons of Korah: Assir, Elkanah, and Abiasaph. Those are the families of the Korahites. (25) And Aaron’s son Eleazar took to wife one of Putiel’s daughters, and she bore him Phinehas. Those are the heads of the fathers’ houses of the Levites by their families. (26) It is the same Aaron and Moses to whom the LORD said, “Bring forth the Israelites from the land of Egypt, troop by troop.” (27) It was they who spoke to Pharaoh king of Egypt to free the Israelites from the Egyptians; these are the same Moses and Aaron. (28) For when the LORD spoke to Moses in the land of Egypt (29) and the LORD said to Moses, “I am the LORD; speak to Pharaoh king of Egypt all that I will tell you,” (30) Moses appealed to the LORD, saying, “See, I am of impeded speech; how then should Pharaoh heed me!”
ד"א תורה צוה לנו משה - וכי ממשה אנו אוחזים את התורה? והלא אבותינו זכו בה, שנ' מורשה קהילת יעקב! שומע אני ירושה לבני מלכים. ירושה לבני קטנים מנין? ת"ל אתם נצבים היום כולכם. אל תקרי מורשה אלא מאורסה, שהתורה מאורסה היא לישראל, וכאשת איש לאומות העולם. וכן הוא אומר (משלי ו׳:כ״ז-כ״ח) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה. אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו כל הנוגע בה לא ינקה: מורשה קהילת יעקב:
(1) (Devarim 33:4) "Torah was commanded lanu by Moses": This command is only "lanu," only for our sake. Similarly, (I Kings 8:20) "And I have built the house for the name of the L-rd, the G-d of Israel" — What is the purpose of this house? (Ibid. 21) "And I have built there a place for the ark" — This command is only lanu, only for our sake.
(2) Variantly: "Torah was commanded to us by Moses": It is not from Moses alone that we hold the Torah; for our fathers, too, acquired it, viz. (Devarim, Ibid.) "the inheritance of the congregation of Jacob." This tells me (only) of an inheritance for the sons of kings. Whence do I derive the same for the sons of non-kings? From (Devarim. 29:9) "You are standing this day, all of you, etc." Variantly: Do not read it "morashah" ("inheritance"), but me'orasah" ("betrothed"), the Torah being betrothed to Israel, and (it is forbidden) to the gentiiles as (is) a married woman. Similarly, (Mishlei 6:27-29) "Will a man draw forth fire into his lap, and his clothes not be burned? Will a man walk on coals and his feet not be scorched? So, he who comes to his friend's wife. No one who touches her shall go clean." Thus "the betrothed of the congregation of Jacob."
איזה קשר הוא מובן מאליו ובאיזה קשר צריך לבחור ולהשקיע?
אמר מר בריה דרבינא לומר שאף על פי שמקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר. ולא?
והתניא היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול אלא לומר לך שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה.
ואמר ר' יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה. לנו מורשה ולא להם.
וליחשבה גבי שבע מצות?
מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל לה, מאן דאמר מאורסה דינו כנערה המאורסה דבסקילה.
מיתיבי היה ר"מ אומר מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול שנאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול.
תם בשבע מצות דידהו:
(ט) עַכּוּ''ם שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה חַיָּב מִיתָה. לֹא יַעֲסֹק אֶלָּא בְּשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁלָּהֶן בִּלְבַד. וְכֵן עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁבַת אֲפִלּוּ בְּיוֹם מִימוֹת הַחל אִם עֲשָׂאָהוּ לְעַצְמוֹ כְּמוֹ שַׁבָּת חַיָּב מִיתָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָשָׂה מוֹעֵד לְעַצְמוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין מְנִיחִין אוֹתָן לְחַדֵּשׁ דָּת וְלַעֲשׂוֹת מִצְוֹת לְעַצְמָן מִדַּעְתָּן. אֶלָּא אוֹ יִהְיֶה גֵּר צֶדֶק וִיקַבֵּל כָּל הַמִּצְוֹת. אוֹ יַעֲמֹד בְּתוֹרָתוֹ וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע. וְאִם עָסַק בַּתּוֹרָה אוֹ שָׁבַת אוֹ חִדֵּשׁ דָּבָר. מַכִּין אוֹתוֹ וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה עַל זֶה. אֲבָל אֵינוֹ נֶהֱרָג:
(9) A non-Jew who busied himself with Torah is liable with his life. He must involve himself in their Seven Commandments only. Similarly, a non-Jew who “rested” as one would on Shabbos, even on a weekday, is liable with the death penalty. There is no reason to mention (that he is culpable) if he invented his own holiday. The principle here is that we do not permit them to make a new religion and create new commandments for themselves based on their own reasoning. They may only become Righteous Converts and accept upon themselves all the Commandments, or they must observe their own (Seven) Laws only, and not add or detract from them. If a non-Jew busied himself with Torah or made Shabbos or made up something new, we give him lashes and punish him and tell him that he is liable with the death penalty for doing this. But he is not executed.
לשון ריא"ז בפרק ד' מיתות עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה לנו ולא להם והרי הוא בכלל גזל שהוא גוזל ירושתנו ונראה בעיני שישראל המלמדו תורה הרי הוא עובר על ולפני עור ולא נאמר כל זה אלא בתורת משה ומצותיה שנצטוו בהן ישראל אבל נביאים וכתובים נראה בעיני שמותר ללמדו שרואה בהן נחמות האמורים לישראל ותשובות שראוי להאמין לאפיקורסין וע"י כן אפשר שישלים דרכו.
ויש מקום לחלק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, דאולי תורה שבכתב לא נאסר דהרי נתחייבו ישראל כשנכנסו לארץ לכתוב את התורה על גבי האבנים בשבעים לשון כדי שכל אומות העולם יעתיקו את התורה וילמדו אותה כמפורש בסוטה דף לה, ב, ואם אסור ללמדם אף תורה שבכתב הרי היה זה דבר אסור ונצטרך לומר שהיה זה הוראת שעה לעבור על האיסור בשביל שלא יהא פתחון פה להאומות לומר לא היה לנו מהיכן ללומדה שאם אין לנו הכרח לא נימא כן, שלכן אולי ליכא האיסור בתורה שבכתב והכתיבה הא היה זה רק על תורה שבכתב שהוא דבר מותר ונתחייבו בדבר היתר באותו זמן כשנכנסו לארץ אבל ראיה גדולה ליכא דהא אפשר שלמצוה זו שלא יהא להם פתחון פה נתחייבו אף שהיה דבר איסור.
אמר רב יהודה אמר רב כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית.
אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו שנאמר (משלי יא, כו) מונע בר יקבוהו לאום. ואין לאום אלא עוברין שנאמר (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ, ואין קבה אלא קללה שנאמר (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל, ואין בר אלא תורה שנאמר (תהלים ב, יב) נשקו בר פן יאנף.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשֻׁפַּע בְּיוֹתֵר.
אֲמַר לֵיהּ מַשְׁגַּח רַבִּי מִתְקַבְּלָא גַבָּן?
אֲמַר לוֹ אִין.
הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ.
בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בְּמִשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּתַלְמוּד וְלֹא מְצָאוֹ.
אֲמַר לֵיהּ סַב בְּרִיךְ.
אֲמַר לֵיהּ יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתֵיהּ.
אֲמַר לֵיהּ אִית בָּךְ אֲמַר מַה דַּאֲנָא אֲמַר לָךְ?
אֲמַר לֵיהּ אִין.
אֲמַר לֵיהּ אֱמֹר: אָכוֹל כַּלְבָּא פִּיסְתְּיָא דְּיַנַּאי,
קָם תַּפְסֵיהּ אֲמַר לֵיהּ יְרוּתָתִי גַבָּךְ דְּאַתְּ מוֹנֵעַ לִי.
אֲמַר לֵיהּ וּמַה יַרְתּוּתָךְ גַבִּי?
אֲמַר לֵיהּ חַד זְמַן הֲוֵינָא עָבַר קַמֵּי בֵּית סִפְרָא, וּשְׁמָעִית קָלְהוֹן דְּמֵנִיקַיָא אָמְרִין (דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא קְהִלַּת יַעֲקֹב.
אֲמַר לֵיהּ לָמָּה זָכִיתָ לְמֵיכְלָא עַל פְּתוֹרִי?
אֲמַר לוֹ מִיּוֹמַי לָא שְׁמָעִית מִילָא בִּישָׁא וְחִזַּרְתִּי לְמָרַהּ, וְלָא חָמֵית תְּרֵין דְּמִתְכַּתְּשִׁין דֵּין עִם דֵּין וְלָא יְהַבִית שְׁלָמָא בֵּינֵיהוֹן.
אֲמַר לֵיהּ כָּל הֲדָא דֶּרֶךְ אֶרֶץ גַּבָּךְ וְקָרִיתָךְ כַּלְבָּא, קָרָא עֲלֵיהּ שָׁם דֶּרֶךְ, דְּשָׁיֵם אָרְחֵיהּ סַגֵּי שָׁוֵי.
דְּאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַב נַחְמָן עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת קָדְמָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶת הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, כד): לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, דֶּרֶךְ, זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְאַחַר כָּךְ עֵץ הַחַיִּים, זוֹ תּוֹרָה.
