(יב) כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ (יג) בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃ (יד) וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃
(12) For it is a jubilee; it shall be holy unto you; ye shall eat the increase thereof out of the field. (13) In this year of jubilee ye shall return every man unto his possession. (14) And if thou sell aught unto thy neighbour, or buy of thy neighbour’s hand, ye shall not wrong one another.
דבר אחר: וכי תמכרו ממכר ר' חייא בריה דר' אדא דיפו אמר: וכי תמכרו, עתידין אתם לימכר לאו"ה, אלא תהו שותפין לבריכון, כדרך שעשו חנניה מישאל ועזריה שאמרו לנ"נ (דניאל ג): לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכול לשיזבותנא והן וגו' לא ידיע להוי לך מלכא וגו'. ענה נ"נ ואמר להון: הצדא שדרך מישך ועבד נגו. מהו הצדא? ר' אבא בר כהנא אמר: אונטיס. רבי יוסי ב"ר חנינא אמר: צדו מה באתם לעשות עבודת כוכבים שלי צדו?! תרגום תוהו ובהו - צדיא. רבי יוחנן אמר תרתין, רבי יהודה ב"ר סימון אמר תרתין, שמואל בר נחמן אמר תרתין, ורבנין אמרו חדא. רבי יוחנן אמר תרתין, אמר להם: עקרה של עבודת כוכבים לא משלכן היתה לא כן כתיב (ישעיה י): ופסיליהם מירושלים ומשומרון וכאן באתם לעשות עבודת כוכבים שלי צדו?! רבי יוחנן אמר חורי, אמר להם: כשהייתם בארצכם, הייתם שולחים אצלנו ולוקחין טופרין ושער ועצמות של עבודת כוכבים חוקקים אותן לקיים מה שכתוב (יחזקאל כג): צלמי כשדים חקוקים בששר וכאן באתם לעשות עבודת כוכבים שלי צדו?! ר' יהודה ב"ר סימון אמר תרתין, אמר להם: כשהייתם בארצכם הייתם נעשים פסקיות פסקיות לעבודת כוכבים, כמה דאת אמר: (שם טז): ותתעבי את יפיך ותפשקי את רגליך לכל עובר, וכאן באתם לעשות עבודת כוכבים שלי צדו?! ר' יהודה ב"ר סימון אמר חורי, אמר להם: כשהייתם בארצכם הייתם נעשים הומניות הומניות לעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב (שם כג): וקול המון שלו בה, מובאים קאנוסין סבאים דחיין ויתנו צמידים על ידיהן. רבי יהודה ב"ר סימון אמר: קדשין, כמה דאת אמר: (שם): ואמר לבלה ניאופים. מהו לבלה? תרגום עקילוס: פילא פורני דהוא מבליא גיארא. אמר רבי יהודה ב"ר סימון: אין לשון לבלה, אלא לשון עבודת כוכבים, כמה דאת אמר: (ירמיה נא): ופקדתי על בל בבבל וכאן באתם לעשות עבודת כוכבים שלי צדו?! ר' שמואל בר נחמני א' תרתין, אמר להם: עבודת כוכבים שלכם של כסף של זהב היתה, כמה דאת אמר: (הושע ח): כספם וזהבם עשו להם עצבים, אבל עבודת כוכבים שלי אינו, אלא אלו כורסין כולו דדהב נקי, הדא הוא דכתיב (דניאל ג): נבוכדנצר מלכא עבד צלם וכן באתם לעשות עובד כוכבים שלי צדו?! ר' שמואל בר נחמני אמר חורי, א"ל: לא כך כתב לכם משה בתורה (דברים ד): ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם?! אמרו: מרי מלכא! לא למסגד, אלא למפלח, במסים, ובארנוניות, ובזימיות, ובגולגליא. דאמר ר' שמעון בר נחמן, תמן קריין למכלייא, אלהייא! ורבנן אמרי חדא, אמר להם: לא כך כתב לכם ירמיה (ירמיה כז): הגוי והממלכה אשר לא יעבדו את נבוכדנצר וגו'. אמר להון: או אתון מקיים מן רישי דהדין פסוקא, או אני מקיים סיפיה מיד (דניאל ג): ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר. אם מלכא למה נבוכדנצר אם נבוכדנצר למה מלכא?! אלא במסים, ובארנוניות, ובזימיות, ובגולגליות את מלך עלינו, אבל לדבר הזה שאתה אומר לנו: נבוכדנצר את ונבכודנצר שמך את וחד כלב שוין עלינן כחדא, נבוכדנצר נבח ככלבא, נפח כקולתה, נצר כצרצרה, מיד נבח ככלבא, ונפח כקולתה, ועביד נצר כצרצרה, שנאמר (קהלת ח): אני פי מלך שמור. אמר רבי לוי: אני פי מלך מלכי המלכים הקב"ה אותו אשמור. הפה שאמר לנו בסיני אנכי ה' אלהיך, על דברת שבועת אלהים על שום וידבר אלהים את כל הדברים האלה. שבועת אלהים, על שום לא תשא לפי שבעוה"ז ישראל משועבדין לאומות העולם ולעתיד לבוא מה כתיב (ישעיה מט): והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך. לפי שבעוה"ז אוה"ע מונין לישראל, אבל לעתיד לבא אמר הקדוש ברוך הוא: עתיד אני להאכילם מבשרם ולהשכירם מדמם, הדא הוא דכתיב (שם): והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון.
(שם ט): ראיתי את ה' נצב על המזבח, עומד על הדור לזבחו. (שם): ויאמר הך הכפתור וירעשו הספים הך הכפתור, זה יאשיה. וירעשו הסיפים, אלו סנקליטין שלו. (שם): ובצעם בראש כולם ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן: משל לסאה שהיא מלאה עוונות. מי מקטרג בה? גזל. ר' יודן בשם ר' יוחנן אמר: משל לבני אדם, שהיו בהן עוון ע"ז ומגלי עריות ושופכי דמים וגזל שקול כנגד הכל. ר' יעקב בר אידי, בשם רב אחא: כ"ד חטאות סדר יחזקאל ומכלם לא חתם, אלא בגזל, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כב): והנה הכיתי כפי על בצעך. לפיכך משה מזהיר את ישראל: וכי תמכרו ממכר:
הדא הוא דכתיב (במדבר ב): ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם. ואהרן היכן היה? רבי יהושע בר נחמיה, ור' לוי בר חייתא, ור' אבא, בשם ר' חייא בר אבא: כיון שבא ליחסן הונו אותו ואמרו לו: את מיחסנו?! עד שאתה בא ליחסנו לך ויחס את בניך. אלעזר בנך, למי הוא נשוי לא לבתו של פוטיאל?! הדא הוא דכתיב (שמות ו): ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל. כיון שראה הקב"ה שהן מזלזלין בו התחיל מייחסו. הדא הוא דכתיב (במדבר כה): פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן כהן בר כהן, קנאי בר קנאי, משיב חמה בן משיב חמה, שנאמר: השיב את חמתי, לכן אמור הנני נותן לו וגו'. לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כבודו של אהרן לכבודו של משה, הדא הוא דכתיב (שם ג): ואלה תולדות אהרן ומשה, משה ואהרן אין כתיב כאן, אלא אהרן ומשה. לפיכך משה מזהיר את ישראל: וכי תמכרו ממכר:
וידבר ה' אל משה וכי תמכרו ממכר לעמיתך - הדא הוא דכתיב (משלי יח): מות וחיים ביד לשון. תרגום עקילס: מיצטרא מכירין מות מכאן וחיים מכאן. בר סירא אמר: היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה רקק בה וכבת. אמר רבי ינאי: היה ככר טבול אכלו עד שלא עישרו מות ביד לשון. עישרו ואכלו חיים ביד לשון. אמר ר' חייא בר אבא: היתה לפניו כלכלה של תאנים אכלה עד שלא עישרה, מות ביד לשון. עישרה ואכלה חיים ביד לשון. ארבי שמעון בן גמליאל לטבי עבדיה: פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא. נפק זבן ליה לישן. א"ל: פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא, נפק זבן ליה לישן. א"ל: מהו דין דכד אנא אמר לך צדו טבא את זבן לי לישן. וכד אנא אמר לך צדו בישא את זבן לי לישן. א"ל: מינה טבתא ומינה בישתא. כד הוה טב לית טבה מיניה, וכד ביש לית ביש מיניה. רבי עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררין ברכים ומניחין הקשים. אמר להם: דעו מה אתם עושין, כשם שאתם בוררין את הרכין ומניחין את הקשים, כך יהיה לשונכם. כך אלו לאלו לפיכך משה מזהיר את ישראל: וכי תמכרו ממכר:
דבר אחר: וכי תמכרו ממכר, הדא הוא דכתיב (עמוס ז): והנה ה' נצב על חומות אנך, על שורא דאוניתה. ובידו אנך, כבעל חוב שעומד ושטרו בידו. ודכותה (שמות א): ויקם מלך חדש כב"ח ושטרו בידו. ודכותה (עמוס ז): ויאמר ה' אלי מה אתה רואה עמוס ואומר אנך, זה סנהדרי גדולה של ישראל שהיא מנין אנ"ך. ויאמר ה' הנני שם אנך אמר רבי יהודה ב"ר סימון: היורה הזו אין מעמידה אלא אנכה, כך אמר הקדוש ברוך הוא: אנככם אני ביסורין בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא לא אוסיף עוד עבור לו. ר' יצחק בן אלעזר ור' טביומי, בשם ר' ירמיה: בכל עוונות כתיב: נושא עון. וכאן כתיב: לא אוסיף עוד עבור לו:
דבר אחר: וכי תמכרו ממכר, הדא הוא דכתיב (ד"ה ב יג): ויכו בהם אביה ועמו מכה רבה. מה הוא מכה רבה? רבי אבא בר כהנא אמר: שהעביר צורת פניהם של ישראל, הדא הוא דכתיב (ישעיה ג): הכרת פניהם ענתה בם. שמואל בר אמי אמר: שהעמיד עליהם שומרים שלשה ימים, עד שנתקלקלה צורתם. דתנינן תמן: אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אפילו יש בו סימנים ובכליו ואין מעידין אותו אלא עד ג' ימים.הדא הוא דכתיב (ד"ה ב יג): ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביה ויגפהו ה'. אמר רבי שמואל בר נחמני: אתה סבור לומר שירבעם ניגף והלא לא ניגף אלא אביה! ולמה ניגף? ר' יוחנן וריש לקיש ורבנן, ר' יוחנן אמר: על ידי שחסדן ברבים, הדא הוא דכתיב (שם): ואתם המון רב ועמכם עגלי הזהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים. וריש לקיש אמר: ע"י שבזה לאחיה השלוני וקרא אותו בליעל, הדא הוא דכתיב (שם): ויקבצו עליו אנשים רקים בני בליעל. ורבנן אמרי: על ידי שבאת ע"ז לידו ולא ביערה, הדא הוא דכתיב (שם): וירדוף אביה אחרי ירבעם וילכד ממנו ערים את בית אל. וכתיב (מלכים א יב): וישם את האחד בבית אל. והרי דברים ק"ו, ומה אם המלך ע"י שהונה מלך כמוהו ענשו הכתוב מי שהונה את חבירו עאכ"ו! לפיכך משה מזהיר את ישראל: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך וגו':
וַאֲרוּם תְּזַבְּנוּן זְבִינֵי לְחַבְרֵיכוֹן אוֹ תִזְבְּנוּן עִסְקָא דְמִיטַלְטְלָא מִן יַד חַבְרֵיכוֹן לֵית אַתּוּן רְשָׁאִין לְאוֹנַיָא גְבַר יַת חַבְרֵיהּ
בְּשַׁתָּא דְיוּבְלָא הֲדָא תְּתוּבוּן גְבַר לְאַחְסַנְתֵּיהּ
אֲרוּם יוּבְלָא הִיא קוּדְשָׁא תְּהֵי לְכוֹן מִן חַקְלָא תֵּיכְלוּן יַת עֲלַלְתָּהּ
בין דרך מקח בין דרך חילול מ"ט דר' אלעזר דכתיב (ויקרא כה, יג) בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר דרך מקח ולא דרך חילול
Either by way of sale or by way of exchange. What is the reason of R. Elazar? As it is written, "In this year of Jubilee" (Leviticus 25:13) and then comes the following verse, "And if you sell something to your neighbor" [implying,] only by way of sale, but not by way of exchange.
(ויקרא כה, יב) כי יובל היא קדש מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה
"For it is a Jubilee, it shall be holy" (Leviticus 25:12) just as with holy objects the money [for which it is redeemed] assumes the same sanctity, so with the produce of the Sabbatical Year, the money [for which it is sold] assumes the same sanctity.
ורבי יוחנן מ"ט דכתיב כי יובל היא קדש מה קדש בין דרך מקח בין דרך חילול אף שביעית בין דרך מקח בין דרך חילול
And what is the reason of R. Yohanan? — Since it is written, "For it is a Jubilee, it shall be holy" (Leviticus 25:12); just as sacred objects can be redeemed either by way of sale or by way of exchange, so the produce of the Sabbatical Year can be redeemed either by way of sale or by way of exchange.
אל תונו ואף על פי שאמרו אין אונאה לקרקעות מכל מקום:
אל תונו, even though the sages said that there is no overcharging when land is involved. (Baba Metzia 56), this applies to the price charged for the land itself. When it comes to calculating the remaining number of years before the next Jubilee year one must not mislead the purchaser [such as saying that there are 18 years left before the next Jubilee year, withholding the information that for at least 2 of those years the land may not be worked so that the purchaser should pay only for 16 anticipated harvests instead of 18. Ed.]
או קנה כאשר לא ידע המוכר שויו של דבר אף על פי שכבר היה הדבר בידו והיה לו שהות להראותו לתגר או לקרובו:
או קנה, when the purchaser is unaware of the true worth of the merchandise, even if by then it had already come into his possession and he had an opportunity to show it to a friend who is more knowledgeable.
וכי תמכרו בשום ממכר לא תהיה שום מין אונאה כמו שאמרו ז''ל (מציעא פרק הזהב) לא יבור מעל פי המגורה שאינו אלא כגונב את העין:
וכי תמכרו, in any sale it is forbidden to disadvantage the seller or the purchaser. For instance, the seller must not skim off any dust particles from the top of the drawer to create the impression that the purchaser receives completely refined merchandise none of which turns out to be substandard or useless. (Baba Metzia 60)
תשובו איש אל אחזתו ומותר לבעלים השבים אליה להחזיק בה לאחוזה ולהשתמש בה בבנין בתים ושובכים וגדרות צאן וזולתם חוץ מעבודת האדמה ושמירת פירותיה:
תשובו איש אל אחוזתו; it is permitted for the owners to take possession of it as their ancestral heritage, and to use it to build houses thereon, construct pens for the flocks, etc., as proof that it is again theirs.
קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו אף על פי שאסרתי לבעלים להשתמש בה בזריעה וקצירה ושלא יאסוף כל פירות השדה אליו כשאר השנים, כאמרו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו. לא אסרתי לבעלים לאכול מפריה אבל מותרים הם לאכול פירותיה כשאר כל אדם כמו בשביעית:
קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו, even though I forbade the owners to use this land for sowing and harvesting, and not to gather the fruit of the field as in other years, as in verse 11 where all manner of harvesting is enjoined, I did not forbid the owners to eat of its produce. They are not at a disadvantage compared to the general population who do not have a claim on their fields. The legislation parallels that of the sh’mittah legislation.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין כו כח), שדיני המקח והממכר חלוקים לפי הדברים הנמכרים והנלקחים, שהקרקעות והעבדים נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ובכל אחד מאלו כיצד בכסף, וכיצד בשטר, וכן בחזקה, יש בהם פרטים רבים, כמו שבא ב''קדושין'' בפרק קמא. והמטלטלין נקנין בדרכים אחרים יש מהן שנקנין בהגבהה (עי' ב''ב עו ב), וזאת הקניה גדולה ומספקת לכל המטלטלין, ויש מהן שנקנים בקניה פחותה מזו, והיא המשיכה, ומהן שנקנין בפחותה מזו, והיא המסירה. והביאו זכרונם לברכה (ב''מ מז, ב) ראיה על היות המטלטלין צריכין אלו הקניות ושאינן נקנין כמו הקרקעות, מדכתיב (ויקרא כה יד) או קנה מיד עמיתך. ופרשו הם זכרונם לברכה מצד הקבלה בפרוש או קנה מיד כלומר, דבר הנקנה מיד ליד. וכמו כן הביאו ראיה על קנית הקרקעות בכסף בשטר ובחזקה מכתובים אחרים, כמו שבא שם בקדושין (שם).
The laws of the mitzvah include what the Sages said (Talmud, Kiddushin 26a-28b) that the laws depend in what is being bought and sold. Land and slaves can be bought with money, a contract, or possession, and the many details of each of these are described in the first chapter of Kiddushin. Movable properties are acquired though other means such as lifting (see Talmud, Baba Batra 76b), which is the most effective form and works for all movable properties. Some can be acquired through a lower level acquisition and this is dragging it, and some can be purchased though a still lower level, and this is the handng of the reins. The Sages proved that (Talmud Baba Metziah 47b) movable property cannot be acquired though the same means as land from the verse (Lev 25:14) "Or purchased from you fellow's hand." They explained based on the tradition that this refers to objects must be transferred from one hand to another. They also brought proofs that land can be purchased in the ways described from other verses.
שלא להונות במקח וממכר - בין נקבה, במקח ובממכר, שנאמר (ויקרא כה יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (בהר ג ד) אל תונו איש את אחיו, זו אונאת ממון, ובגמרא (ב''מ נו, ב) אמרו זכרונם לברכה, מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, כלומר, מטלטלין. ואין כונת המדרש, שלא יזהיר הכתוב על אונאת הקרקעות כמו כן, אלא הענין הוא לומר, שדיני אונאה כגון החלוקין שאמרו זכרונם לברכה (שם נ, ב), שהיא חוזרת ביתר משתות, ודיניה בפחות משתות, ובשתות אינן נוהגין בקרקעות, אלא במטלטלין. ועוד דרשו בזה הכתוב (בספרא שם א) אם באת לקנות קנה מישראל, שנאמר או קנה מיד עמיתך. ואולי זה שדקדקו בכאן להיות דיני האונאה במטלטלין לבד, לפי ששנה הכתוב בלשון זה שאמר וכי תמכרו ממכר דמשמע כל ממכר, בין קרקע בין מטלטלין, ואחר כך יחד האזהרה במטלטלין, שאמר או קנה מיד דמשמע דוקא מטלטלין שהן נקנין מיד ליד. למדו מזה לומר, שיש במטלטלין דין מחדש שאינו בקרקע, וזהו חזרת הממון בקצת צדדין שבו.
אל תונו. זוֹ אוֹנָאַת מָמוֹן (בבא מציעא נ"ח):
אל תונו YE SHALL NOT WRONG [ONE ANOTHER] — This refers to wronging in money matters.
וכי תמכרו וגו'. לְפִי פְשׁוּטוֹ כְמַשְׁמָעוֹ; וְעוֹד יֵשׁ דְּרָשָׁה: מִנַּיִן כְּשֶׁאַתָּה מוֹכֵר, מְכוֹר לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרְךָ? תַּ"לֹ וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר — לַעֲמִיתְךָ מְכוֹר, וּמִנַּיִן שֶׁאִם בָּאתָ לִקְנוֹת קְנֵה מִיִּשְׂרָאֵל חֲבֵרְךָ? תַּ"לֹ אוֹ קָנֹה — מִיַּד עֲמִיתֶךָ (ספרא):
'וכי תמכרו וגו AND IF THOU SELL [OUGHT TO THY FELLOW… YE SHALL NOT OVERREACH ONE ANOTHER] — According to its plain sense the verse intimates what it literally means: (i. e. as translated above). But there is also a Midrashic interpretation: Whence can it be derived that if you sell anything you should sell it to your Israelite fellowman? From what Scripture states: “And if you sell — ,לעמיתך sell it to one associated with you by nationality”. And whence can it be derived that if you intend to buy anything that you should buy it of your Israelite fellow? From what Scripture states “or if thou buy ought — מיד עמיתך, at the hand of one associated with thee, buy it” (Sifra).
תשבו איש אל אחזתו. וַהֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ? אֶלָּא לְרַבּוֹת הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ וְעָמַד בְּנוֹ וּגְאָלָהּ שֶׁחוֹזֶרֶת לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל (שם):
תשבו איש אל אחזתו YE SHALL RETURN EVERY MAN UNTO IHS POSSESSION — But has it not already been stated: (v. 10) “and ye shall return every man unto his possession”? But this is repeated in order to include in this law also the case of one who sold his field and his son came forward and redeemed it, — that it also is to be returned to the father in the Jubilee (Sifra).
מן השדה תאכלו. עַ"יְ הַשָּׂדֶה אַתָּה אוֹכֵל מִן הַבַּיִת, שֶׁאִם כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה, אַתָּה צָרִיךְ לְבַעֵר מִן הַבָּיִת; כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּשְּׁבִיעִית כַּךְ נֶאֱמַר בַּיּוֹבֵל (ספרא):
מן השדה תאכלו את תבואתה YE SHALL EAT THE INCREASE THEREOF מן השדה — only by virtue of what is to be found in the field mayest thou eat of what is stored in the house; because if it (a particular fruit) has disappeared for food for the wild beasts in the field, you must clear it out of the house. Just as this is stated in reference to the produce of the Sabbatical year so is it slated also in reference to that of the Jubilee (Sifra).
קדש תהיה לכם. תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ כְּהֶקְדֵּשׁ, יָכוֹל תֵּצֵא הִיא לַחֻלִּין, תַּ"לֹ תהיה — בַּהֲוִיָּתָהּ תְּהֵא (ספרא; סוכה מ'):
קדש תהיה לכם IT SHALL BE HOLY UNTO YOU — The sacred character of the produce of that year attaches itself to its equivalent (i. e. to the articles given in exchange for it), just as is the case with Temple property (הקדש). One might think that after having been exchanged it (the fruit) leaves (loses) its sacred character and becomes חולין (ordinary produce), as is the case with many “holy” objects when they have thus been exchanged! Scripture, however, states תהיה “[holy] shall it be”, it shall always be in its original (holy) status (Sifra; cf. Sukkah 40b).
לא תונה - בדברים. שהרי בממון כתיב לא תונו איש את אחיו. והוא הדין לכל ישראל, אלא שדיבר הכתוב בהווה שיכול להונות את הגר במעשה אבותיו ועל מעשיו בניות.
לא תונה, do not wrong him with words. In Leviticus 25,14 the Torah refers to similar legislation when applying to monetary matters. The same legislation applies to not wronging fellow Jews who are not converts, of course. The reason the Torah chose the convert as the example of the victim in our verse is that converts have much less of a chance to protect themselves against abuse of any kind, seeing they have no family to stand up for them if a wrong has been committed against them. Not only this, it is so easy to wrong a convert by mentioning what his parents do and what he himself used to do before he converted.
מן השדה תאכלו - ולא מן הנאסף אל הבית שאסור לאוספו.
מן השדה תאכלו, and not anything which had been gathered into the houses by the owners of the fields which had been forbidden to have been gathered in the first place.
גמרא: אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו בכסף. פירש רש"י ז"ל שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין אלא בישראל דכתיב (ויקרא כה, יד) ביה מיד עמיתך עד שימשוך מיד ליד. והקשה עליו ר"ת דההיא ריש לקיש היא, ואנן כר' יוחנן קיימא לן דאמר דבר תורה מעות קונות, ודריש לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה כדאיתא במסכת בכורות (יג, ב). ויש לומר דהכא נקיט לה אליבא דריש לקיש, ועל דרך ניהוג התלמוד דמקשה הניחא לר' יוחנן אלא לריש לקיש מאי איכא למימר, ואשכחן דכותה בתלמוד דמקשינן ופרקינן סתם אליבא דלא כהלכתא, כההיא דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (טז, א) וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי, כלומר ניזל בתר רובא ואע"ג דקיימא לן (ב"ק מו, ב) כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, וגדולה מזו בפרק בתרא דע"ג (סג, א) דאמרינן התם בזונה גויה דלא קניא במשיכה, דאע"ג דקיימא לן כר' יוחנן פרקינן לה התם אליבא דריש לקיש.
ומיהו אכתי קשיא דהא קני בחזקה, לפי מה שפירש רש"י בפרק השולח (לח, א) גבי הא דאמרינן התם גמרא עבד שנשבה ואימא הני מילי בכספא בחזקה מנין. ופירש רש"י ז"ל בחזקה דהלבישו והנעילו, ואם כן קשיא לן דהא קני בחזקה. ומשום הכי פירש ר"ת ז"ל דהכי קאמר הואיל וכל קנינו דגוי בעבד עברי אינו אלא בכסף לאפוקי שטר דלא קני להי בשטר כישראל, משום דשטר נפקא לן בעבד עברי מהקישא דמקשינן עברי לעבריה, ועבריה גופה נפקא לן מואם אחר, ובגוי לא שייך אמה העבריה, שאין מיחדין אצלו ערוה, ועוד שאינו בר ייעוד כלל לא בה ולא באחרת, וכן לא שייכא ביה אחרת, והלכך קנין שטרא בעברי לית ליה, וחזקה נמי לא שייכא בעבד עברי, והתם בחזקת שביה קאמרינן, והיינו דמייתינן לה מהא דאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון דהיינו בחזקת שביה, ומייתינן נמי קרא דכתיב (במדבר כא, א) וישב ממנו שבי.
ומיהו אכתי קשיא דהא קני בחזקה, לפי מה שפירש רש"י בפרק השולח (לח, א) גבי הא דאמרינן התם גמרא עבד שנשבה ואימא הני מילי בכספא בחזקה מנין. ופירש רש"י ז"ל בחזקה דהלבישו והנעילו, ואם כן קשיא לן דהא קני בחזקה. ומשום הכי פירש ר"ת ז"ל דהכי קאמר הואיל וכל קנינו דגוי בעבד עברי אינו אלא בכסף לאפוקי שטר דלא קני להי בשטר כישראל, משום דשטר נפקא לן בעבד עברי מהקישא דמקשינן עברי לעבריה, ועבריה גופה נפקא לן מואם אחר, ובגוי לא שייך אמה העבריה, שאין מיחדין אצלו ערוה, ועוד שאינו בר ייעוד כלל לא בה ולא באחרת, וכן לא שייכא ביה אחרת, והלכך קנין שטרא בעברי לית ליה, וחזקה נמי לא שייכא בעבד עברי, והתם בחזקת שביה קאמרינן, והיינו דמייתינן לה מהא דאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון דהיינו בחזקת שביה, ומייתינן נמי קרא דכתיב (במדבר כא, א) וישב ממנו שבי.
אמר אמימר משיכה בגוי קונה. אוקמוה בגמרא במסכת בכורות (יג, ב) להא דאמימר כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בישראל ולא משיכה, ומדישראל קונה במעות גוי קונה במשיכה, דהכי דרשינן לעמיתך (ויקרא כה, יד) במעות, הא לגוי במשיכה, ורב אשי דאמר משיכה בגוי אינה קונה אתיא כר"ל דאמר דמשיכה קונה בישראל, והילכך מדלעמיתך במשיכה הא לגוי במעות. והכי שמעינן ליה לריש לקיש דאמר בבכורות (שם ע"א) דמעות קונות בגוי, והכין אמר התם: גוי שנתן מעות לישראל בבהמתו כדיניהם אף על פי שלא משך קנה, ולר' יוחנן ואמימר דאמרי במשיכה בגוי קונה דוקא משיכה אבל מעות לא, דומיא דעמיתך, מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא. ואם תאמר אם כן דאתיא הא דרב אשי דלא כרבי יוחנן, מאי קא מקשי ליה רבינו לרב אשי לקמן (ע"ב) מהא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, לימא ליה אנא כריש לקיש סבירא לי דאמר משיכה בגוי אינה קונה. יש לומר דהכי קאמר, תא שמע מהא דאמר ר' חייא אמר ר' יוחנן, דקיימא לן הכי דהלכה פסוקה היא הא דר' חייא בר אבא.
ואי קשיא לך הא דאוקים אמימר להא דאמר להו [רב] לסבוותא אקדימו ושקולו זוזי מנייהו משום עכבת יין דאיכא אפומא דמנא דקמא קמא אינסיך ליה מיקמי דליקני ליה גוי, אם כן כיון דקיימא לן דלאמימר דאמר משיכה בגוי קנה, משיכה דוקא קאמר ולא מעות, כי קא מקדים ושקיל זוזי מינייהו מאי הוי, דכיון דאיכא עכבת יין אפומא דמנא אשתכח דמיקמי דליקני ליה גוי לחמרא ומיקמי דליקנו זוזי הוה ליה יין נסך, וכי קא זכי בהו ישראל בהנהו זוזי בדמי יין נסך קא זכי. יש לומר דאף על גב דמעות אינם קונות, התם כיון דאקדים ליה גוי דמי לאו למיהוי פקדוןגביה יהבינהו ניהליה, אלא דליקנו להו מהשתא ולאפוקינהו יהבינהו ניהליה, והילכך משעה דיהבינהו ניהליה קני להו ממש על מנת דליתן ליה לבסוף יין, וכי קא יהיב ליה השתא יין לאו דמי יין נסך שקל השתא, והילכך שרי. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) דאפילו בשהקדים לו דינר כי לא פסק דמיו אסורים, התם הא דאמרינן טעמא בהדיא, משום דכי לא פסק לא סמכא דעתייהו, וכפקדון נינההו גביה עד דיהיב ליה חמרא, אבל הכא דסמכא דעתייהו, למקני להו ממש יהבינהו ניהליה.
ומיהו יש מקשים לפירוש זה דאם איתא דלאמימר דאמר משיכה בגוי קונה דוקא משיכה קאמר ולא מעות, כיון דקמא קמא אינסיך ליה, נהי דזוזי לא מתסרי מהאי טעמא דאמרן, מכל מקום אסור לעשות כן דהא רוצה בקיומו הוא, שהרי הגוי יכול לחזור בו עד שימכור לו כל המדה שפסק עמו, כדקיימא לן (ב"ב פו, ב) כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ונראה לי דזו אינה קושיא, כיון דיהב מעות אדעתא דליקני להו ולאפוקינהו תו לא מצי למיהדר ביה במאי דמשך מיהא, דהא דאמרי רב ושמואל בכור בשלשים שיכול לחזור בו בסאה אחרונה, לא אמרו אלא בקניית משיכה לבד ובשלא נתן מעות, אבל בנתינת מעות לא, וכדאמרינן גבי עירבון דאפליגו ביה רב ור' יוחנן (ב"מ מח, ב), והלכתא כר' יוחנן דאמר כנגד כולו הוא קונה, ומכל מקום אפילו רב מודה דכנגדו מיהא קונה ואף על פי שהכל מכר אחד, והתם אף על גב דלא איפליגי אלא לענין מי שפרע, היינו משום דמעות אינם קונות במטלטלין קניה גמורה, אבל היכא דמשך, כל כמה דמשך קנה קניה גמורה כנגד מעות שנתן אליבא דרב, וכנגד כלו אליבא דר' יוחנן, והכא לא שנא, כן נראה לי.
ולדידי קשיא לי מאי קא מייתי ראיה רב אשי מרב, ומאי קא מהדר אמימר לפירוקה לדרב אליבא דידיה, דהא משמע דרב אית ליה כריש לקיש מדאמר התם בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעו ליה לריש לקיש, ואין לומר שזו הלכה מקובלת בידם בפסק הלכה, דהא אוקימנא לה דלא כרבן שמעון בן גמליאל, ואנן כרבן שמעון בן גמליאל קיימא לן. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר שפירש דפלוגתא דאמימר דהכא לא מסיימא כמאן, דאמימר אמרה למילתיה לכולי עלמא, והכי קאמר אי מעות קונות דבר תורה לישראל דרשינן לעמיתך בכסף לגוי במשיכה,ואי משיכה מפורשת מן התורה דרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי, וכמאן דאמר גזלו אסור, וכדאיתמר בבכורות (יג, ב) ורב אשי נמי לכולי עלמא אמרה למילתיה, דאפילו לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, הכי דרשינן דבין גוי בין ישראל במעות ולא במשיכה, וכל שכן לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה, דלדידיה דרשינן לעמיתך במשיכה אבל גוי בכסף. ומיהו הא דאמר אמימר לגוי במשיכה לאו במשיכה דוקא קאמר, אלא אף במשיכה קאמר והוא הדין למעות, דלא סבירא לן השתא הא דאיתמר התם בבכורות מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, והילכך הא דדחינן אליבא דאמימר בהא דרב דמשיכה קונה סבירא ליה מעות נמי קונות נינהו, והילכך שרא להו בהקדמת המעות. ואם תאמר אכתי רוצה בקיומו שאם נשפך חייב לו. יש לומר כיון שמכר לו חבית זו וקנאה הגוי בכסף, אם נשפך כלו אינו משלם לו כלום, והילכך אינו אסור, דהא אפילו במדידה עצמה היה יכול לומר לגוי מדוד לעצמך. ומיהו ודאי רב כריש לקיש סבירא ליה כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, מדאמר רב בלן דוקא, ומאי דקא מייתי רב אשי סייעתא הכא מדרב משום דשמעינה לאמימר דאמר משיכה בגוי קונה כדאמרן. ומכל מקום קיימא לן דמשיכה בגוי קונה כדאמר ר' יוחנן הכא, וכיון דקיימא לן הכי, המוכר יינו לנכרי לא צריך לאקדומי ומשקל מניה דמי אלא כיון דמשכיה קנייה, יין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע ביה, ואי נמי כאיל ורמי למנא דגוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא, הא קיימא לן כרשב"ג (עד, א) דאפילו יין ביין בסתם יינם ימכר כל לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו. עוד כתב הרמב"ן נ"ר ותמהני על רבנו הגדול ז"ל שפסק כרב בספר המקח בשער י"א.
ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר רבנו נ"ר דכיון דקיימא לן דמשיכה קונה לא צריך לאקדומי ומשקל דמי, ואי נמי איכא עכבת יין דהא קיימא לן כרשב"ג, דרשב"ג גופיה לא קאמר אלא בשנתערב ודיעבד, אבל לערובינהו לכתחלה ולזבוני חוץ מדמי יין נסך לא קאמר רשב"ג, והא דאקשינן הכא, כמאן דלא כרשב"ג, אמסקנא דמילתיה דרב מקשינן, דאיהו קאמר דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו ואסור, דמשמע אפילו דיעבד כמאן דלא כרשב"ג, אבל אנן ודאי אפילו כרשב"ג, אי איכא עכבת יין הכי אית לן למעבד דוקא, לאקדומי ולמשקל מנייהו דמי יין, הילכך לכתחלה משום חשש עכבת יין צריך לאקדומי ומשקל דמי כדאמר להו רב לסבוותא, דהא לאמימר דאוקי לדרב בדאיכא עכבת יין לאו דוקא בדאיכא קאמר, דרב ודאי לא הוה גבי סבוותא בשעת מדידה דלידע אי איכא עכבת יין או לא, אלא משום חששא דזימנין דאיכא עכבת יין קאמר, ומיהו (דודאי) [דברי] הגאון ז"ל שפסק בדיעבד דדמיו אסורין קשיא, כן נראה לי.
ואי קשיא לך הא דאוקים אמימר להא דאמר להו [רב] לסבוותא אקדימו ושקולו זוזי מנייהו משום עכבת יין דאיכא אפומא דמנא דקמא קמא אינסיך ליה מיקמי דליקני ליה גוי, אם כן כיון דקיימא לן דלאמימר דאמר משיכה בגוי קנה, משיכה דוקא קאמר ולא מעות, כי קא מקדים ושקיל זוזי מינייהו מאי הוי, דכיון דאיכא עכבת יין אפומא דמנא אשתכח דמיקמי דליקני ליה גוי לחמרא ומיקמי דליקנו זוזי הוה ליה יין נסך, וכי קא זכי בהו ישראל בהנהו זוזי בדמי יין נסך קא זכי. יש לומר דאף על גב דמעות אינם קונות, התם כיון דאקדים ליה גוי דמי לאו למיהוי פקדוןגביה יהבינהו ניהליה, אלא דליקנו להו מהשתא ולאפוקינהו יהבינהו ניהליה, והילכך משעה דיהבינהו ניהליה קני להו ממש על מנת דליתן ליה לבסוף יין, וכי קא יהיב ליה השתא יין לאו דמי יין נסך שקל השתא, והילכך שרי. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) דאפילו בשהקדים לו דינר כי לא פסק דמיו אסורים, התם הא דאמרינן טעמא בהדיא, משום דכי לא פסק לא סמכא דעתייהו, וכפקדון נינההו גביה עד דיהיב ליה חמרא, אבל הכא דסמכא דעתייהו, למקני להו ממש יהבינהו ניהליה.
ומיהו יש מקשים לפירוש זה דאם איתא דלאמימר דאמר משיכה בגוי קונה דוקא משיכה קאמר ולא מעות, כיון דקמא קמא אינסיך ליה, נהי דזוזי לא מתסרי מהאי טעמא דאמרן, מכל מקום אסור לעשות כן דהא רוצה בקיומו הוא, שהרי הגוי יכול לחזור בו עד שימכור לו כל המדה שפסק עמו, כדקיימא לן (ב"ב פו, ב) כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ונראה לי דזו אינה קושיא, כיון דיהב מעות אדעתא דליקני להו ולאפוקינהו תו לא מצי למיהדר ביה במאי דמשך מיהא, דהא דאמרי רב ושמואל בכור בשלשים שיכול לחזור בו בסאה אחרונה, לא אמרו אלא בקניית משיכה לבד ובשלא נתן מעות, אבל בנתינת מעות לא, וכדאמרינן גבי עירבון דאפליגו ביה רב ור' יוחנן (ב"מ מח, ב), והלכתא כר' יוחנן דאמר כנגד כולו הוא קונה, ומכל מקום אפילו רב מודה דכנגדו מיהא קונה ואף על פי שהכל מכר אחד, והתם אף על גב דלא איפליגי אלא לענין מי שפרע, היינו משום דמעות אינם קונות במטלטלין קניה גמורה, אבל היכא דמשך, כל כמה דמשך קנה קניה גמורה כנגד מעות שנתן אליבא דרב, וכנגד כלו אליבא דר' יוחנן, והכא לא שנא, כן נראה לי.
ולדידי קשיא לי מאי קא מייתי ראיה רב אשי מרב, ומאי קא מהדר אמימר לפירוקה לדרב אליבא דידיה, דהא משמע דרב אית ליה כריש לקיש מדאמר התם בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעו ליה לריש לקיש, ואין לומר שזו הלכה מקובלת בידם בפסק הלכה, דהא אוקימנא לה דלא כרבן שמעון בן גמליאל, ואנן כרבן שמעון בן גמליאל קיימא לן. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר שפירש דפלוגתא דאמימר דהכא לא מסיימא כמאן, דאמימר אמרה למילתיה לכולי עלמא, והכי קאמר אי מעות קונות דבר תורה לישראל דרשינן לעמיתך בכסף לגוי במשיכה,ואי משיכה מפורשת מן התורה דרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי, וכמאן דאמר גזלו אסור, וכדאיתמר בבכורות (יג, ב) ורב אשי נמי לכולי עלמא אמרה למילתיה, דאפילו לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, הכי דרשינן דבין גוי בין ישראל במעות ולא במשיכה, וכל שכן לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה, דלדידיה דרשינן לעמיתך במשיכה אבל גוי בכסף. ומיהו הא דאמר אמימר לגוי במשיכה לאו במשיכה דוקא קאמר, אלא אף במשיכה קאמר והוא הדין למעות, דלא סבירא לן השתא הא דאיתמר התם בבכורות מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, והילכך הא דדחינן אליבא דאמימר בהא דרב דמשיכה קונה סבירא ליה מעות נמי קונות נינהו, והילכך שרא להו בהקדמת המעות. ואם תאמר אכתי רוצה בקיומו שאם נשפך חייב לו. יש לומר כיון שמכר לו חבית זו וקנאה הגוי בכסף, אם נשפך כלו אינו משלם לו כלום, והילכך אינו אסור, דהא אפילו במדידה עצמה היה יכול לומר לגוי מדוד לעצמך. ומיהו ודאי רב כריש לקיש סבירא ליה כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, מדאמר רב בלן דוקא, ומאי דקא מייתי רב אשי סייעתא הכא מדרב משום דשמעינה לאמימר דאמר משיכה בגוי קונה כדאמרן. ומכל מקום קיימא לן דמשיכה בגוי קונה כדאמר ר' יוחנן הכא, וכיון דקיימא לן הכי, המוכר יינו לנכרי לא צריך לאקדומי ומשקל מניה דמי אלא כיון דמשכיה קנייה, יין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע ביה, ואי נמי כאיל ורמי למנא דגוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא, הא קיימא לן כרשב"ג (עד, א) דאפילו יין ביין בסתם יינם ימכר כל לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו. עוד כתב הרמב"ן נ"ר ותמהני על רבנו הגדול ז"ל שפסק כרב בספר המקח בשער י"א.
ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר רבנו נ"ר דכיון דקיימא לן דמשיכה קונה לא צריך לאקדומי ומשקל דמי, ואי נמי איכא עכבת יין דהא קיימא לן כרשב"ג, דרשב"ג גופיה לא קאמר אלא בשנתערב ודיעבד, אבל לערובינהו לכתחלה ולזבוני חוץ מדמי יין נסך לא קאמר רשב"ג, והא דאקשינן הכא, כמאן דלא כרשב"ג, אמסקנא דמילתיה דרב מקשינן, דאיהו קאמר דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו ואסור, דמשמע אפילו דיעבד כמאן דלא כרשב"ג, אבל אנן ודאי אפילו כרשב"ג, אי איכא עכבת יין הכי אית לן למעבד דוקא, לאקדומי ולמשקל מנייהו דמי יין, הילכך לכתחלה משום חשש עכבת יין צריך לאקדומי ומשקל דמי כדאמר להו רב לסבוותא, דהא לאמימר דאוקי לדרב בדאיכא עכבת יין לאו דוקא בדאיכא קאמר, דרב ודאי לא הוה גבי סבוותא בשעת מדידה דלידע אי איכא עכבת יין או לא, אלא משום חששא דזימנין דאיכא עכבת יין קאמר, ומיהו (דודאי) [דברי] הגאון ז"ל שפסק בדיעבד דדמיו אסורין קשיא, כן נראה לי.
אל תונו זו אונאת ממון "במספר שנים אחר היובל" פשוטו של מקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזיר לו בשנת היובל ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח ואם יש שנים מרובות ויאכל ממנה תבואות הרבה צריך לקנותה לפי הזמן וזהו שנאמר (כאן) "במספר שני תבואות ימכר לך" לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו ורבותינו דרשו (ערכין כט) מכאן שהמוכר שדהו אינו מותר לגאול פחות משתי שנים אפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים ואינו יוצא מפשוטו מספר שנים של תבואות ולא של שדפון ומעוט שנים שתים לשון רש"י ובאמת שהוא הנכון בישוב המקרא אבל רבותינו אמרו (ב"מ נו) שאין אונאה לקרקעות שנאמר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והמקרא הזה כפי פשוטו ולפי מדרשו לדברי הרב בקרקעות הוא אבל על כרחנו נצטרך להטות מקראות מפשוטן ונאמר שיהיה כל פסוק עומד בעצמו יאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו ויחזור ויאמר במספר שנים אחר היובל תקנה מאתו התבואות וכמספר שני התבואות ימכרם לך כפי השנים תרבה ותמעיט כי על כל פנים תשיבנו לו ביובל וכל זה אזהרה ביובל שיזהרו בו לעולם וחזר ואמר (בפסוק יז) ולא תונו איש את עמיתו בדברים ואני חושב עוד סברא שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות שבהן דיבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל שהוא מזהיר שיקנו וימכרו לפי השנים ולא יונו איש את אחיו אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול מקח ביותר משתות ומזה בלבד מעטו הקרקעות לפי שהאונאה בהם אפילו ביתר משתות מחילה כמו שהיא מחילה במטלטלים בפחות משתות אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת אבל אין דרך בני אדם לבטל ממכרם מפני אונאה מועטת כזו ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות והוא חזרת הממון אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן ולכך אמר "וכי תמכרו ממכר" לשון רבים למוכר קרקעות ולמוכר מטלטלין "או קנה מיד עמיתך" היחיד מהם המוכר המטלטלין מיד ליד ואמר לכולן "אל תונו" וכיון שייחד והפריש המטלטלין ריבה בהן דין אונאה והיא בחזרת התשלומין וזה דבר נכון כפי המדרשים שקבלו רבותינו ברמזי התורה ואולי יהיה כל זה אסמכתא כי הלאו אזהרה בין בקרקע בין במטלטלין וחזרת הממון בידם קבלה במטלטלין ולא בקרקעות כמו שאמרו (ב"ק יד) דבר השוה לכל כסף כי השיעורים כולם בשתות ויתר על שתות כפי דעות בני אדם ולמה לא יוציאו הקרקעות מן הדין הזה והם הוציאו ממנו כלי בעל הבית ואמרו (ב"מ נא) לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה מפני שדרך בעלי בתים שלא ימכרו כלי תשמישן וגם יתכן לומר כי הכתוב יזהיר שידעו מספר השנים עד היובל ולפיהם ימכרו ויקנו ולא יונו בהם איש את אחיו להטעותו במספר או להטעותו במכירה שיחשוב בה שהיא לחלוטין ויטעהו בכך אבל ידעו שניהם ויודיעו זה לזה המספר כי המכירה היא במספר שנים עד היובל שגם בקרקעות יש אונאה בטועים במדה ובמנין ואפילו בפחות משתות וכל שכן במטלטלין
מן השדה תאכלו על ידי השדה תאכלו מן הבית שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית כשם שנאמר בשביעית לשון רש"י ואם כן לא יהיה הפסוק מחובר אבל יאמר לא תזרעו ולא תקצרו כי יובל היא קדש תהיה לכם ומן השדה תאכלו את תבואתה לא מן הבית ור"א אמר מן השדה תאכלו ממה שתוציא השדה מעצמה תאכלו כולכם ככתוב בשנת השמיטה ולדעתי יאמר לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקדש תהיה לכם מן השדה תביאו התבואה ותאכלו שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים החיה והבהמה לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית ואל האוצרות כתבואת שאר השנים ומה ששנו בתורת כהנים (פרק ג ה) מכאן אמרו הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון ורבי יהושע אומר אף על האחרון רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית והלכה כדבריו רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור וכל זה מדרש מפני שלא אמר "מן השדה תביאו ותאכלו" וסמך האכילה בשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך היה רבי יהושע מיקל בו ורבן גמליאל מיקל בטעמו וכבר כתבתי זה למעלה (פסוק ז) ואפשר לדברי רבן גמליאל שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחילה מבוער הוא
השני: כשאמר לשון הרע שהוא אמת, אם יזכור לו בינו ובינו מעשה אבותיו הרעים, עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה יד): "לא תונו איש את עמיתו" – באונאת דברים הכתוב מדבר (בבא מציעא נח ב).
וכי תמכרו וגו'. בתורת כהנים אמרו וז''ל מנין שאין אונאה לקרקעות תלמוד לומר או קנה מיד אל תונו המטלטלין יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות ע''כ, ובגמרא (ב''מ נ''ו.) הקשו מפסוק את כל ארצו מידו והעלו כל ידו ידו ממש ושאני התם דליכא למימר הכי ע''כ, קשה ונלמוד משם שכשיאמר ידו אין ידו ממש וי''ל שתיבת ידו משמעותו הוא ידו ממש אלא שגם יכול להיות נשמע גם כן רשותו אבל משמעות ידו הוא יותר קרוב בנשמע, ולזה כשיאמר הכתוב ידו הגם שב' הפירושים צודקים בה אין אני דן בה אלא הדרגה היותר קרובה שהוא ידו, ואם אין כוונת הכתוב לומר ידו ממש עליו שלא לומר תיבה שנוכל לפרש בה הבנה זרה, מה שאין כן במקום שאין לפרש בה אלא פירוש אחד לא יחוש הכתוב לדבר בלשון שיכול לישמע בו הענין. ונשאר לנו לחקור זאת לדבריהם ז''ל שדרשו שאזהרת אל תונו אינה אלא במטלטלין והלא עיקר הכתוב במכר קרקעות נאמר:
ונראה כי הגם שרבותינו ז''ל דרשו כן הוא על פי ההלכות שהיה בידם מסיני סמכום בכתובים ועל כל פנים יתיישב הכתוב לפי פשוטו על זה הדרך כי לצד שצוה ה' על הארץ שלא תמכר לצמיתות צוה שלא יאנה המוכר ללוקח שאינו בקי במשפטי התורה כי הארץ תהיה לו ולזרעו עד עולם, ואחר כך יבוא בטענת דבר מלך להחזירה לו, ודבר זה כיוצא באונאה זו יוצדק גם בקרקעות המוכר קרקע על מנת שאין עליה מערערים ויצאו עליה מערערים שהוא ביטול מקח, וכאן אין לך מערערים כהוא עצמו שחוזר לערער על שדהו להחזירו בטענת זכות התורה, לזה צוה ה' ואמר במספר שנים וגו' ימכר לך, אלא במה שאמר הכתוב אל תונו סתם שכלל כל מין אונאה זה אינו אלא במטלטלין כמו שדקדק לומר קנו מיד כדברי רבותינו ז''ל:
ונראה כי הגם שרבותינו ז''ל דרשו כן הוא על פי ההלכות שהיה בידם מסיני סמכום בכתובים ועל כל פנים יתיישב הכתוב לפי פשוטו על זה הדרך כי לצד שצוה ה' על הארץ שלא תמכר לצמיתות צוה שלא יאנה המוכר ללוקח שאינו בקי במשפטי התורה כי הארץ תהיה לו ולזרעו עד עולם, ואחר כך יבוא בטענת דבר מלך להחזירה לו, ודבר זה כיוצא באונאה זו יוצדק גם בקרקעות המוכר קרקע על מנת שאין עליה מערערים ויצאו עליה מערערים שהוא ביטול מקח, וכאן אין לך מערערים כהוא עצמו שחוזר לערער על שדהו להחזירו בטענת זכות התורה, לזה צוה ה' ואמר במספר שנים וגו' ימכר לך, אלא במה שאמר הכתוב אל תונו סתם שכלל כל מין אונאה זה אינו אלא במטלטלין כמו שדקדק לומר קנו מיד כדברי רבותינו ז''ל:
וַאֲרֵי תְזַבֵּן זְבִינִין לְחַבְרָךְ אוֹ תִזְבֵּן מִידָא דְחַבְרָךְ לָא תוֹנוּן גְבַר יָת אֲחוֹהִי
בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא הָדָא תְּתוּבוּן גְבַר לְאַחֲסַנְתֵּהּ
אֲרֵי יוֹבֵלָא הִיא קוּדְשָׁא תְּהֵי לְכוֹן מִן חַקְלָא תֵּיכְלוּן יָת עֲלַלְתָּהּ
והחוקים: כמו עם האדם כן תתנהג עם כל יצור ממך ולמטה; מהאדמה אשר תשא הכל, עד הצמחים ומפלגת הבעלי חיים. גופך וכחות נפשך "האני" שלך, אשר יותר מכלם תכנה בשם "שלי" — הלא הוא, לפעול נגדם במדת הצדק כמו נגד האדם. — המשפט היוצא שם ממושג השווי של העצמים הדומים לך, יצא לנו פה ממושג קנין ה', ה', אשר הוא למגן ומחשה בעד כל הנכנעים תחתך מיצר לבבך. — חובות המשפטים מובנים וברורים לך יותר, יען עפ"י הרוב עליך רק להכיר את עצמותך, למען תרגיש אל נכון את רגשות אחיך האדם, גבר עמיתך, לוא יכולת לחוש ולהרגיש ככה בדברים הנוגעים לכל יצור אחר, לוא הכרת ככה את גופך ורוחך ותנאי הפעולה אשר יפעלו יחד; כי אז גם החוקים היו ברורים ומובנים לך כהמשפטים, המה ידרשו ממך: כבוד היצורים בהיותם קנין ה', אל תשחית דבר מהם! אל תרע ואל תצר למו! אל תעש בם כלה! השתמש בכל דבר בהשכל ודעת. כבד את קיום המינים בהיותם סדר ה', אל תערבם כלאים. כבד את הברואים בהיותם עבדים במערכת הבריאה. כבד רגשות ונטיות הבעלי חיים. כבד גוף האדם גם בצאת נפשו. כבד גופך. והחזקתו בהיותו חומר, ציר וכלי יוצר לרוחך. להגביל ולהכניע גם נטיות לבבך ופעולותיך הארציות תחת חוק ה', למען גם הנה תהיינה קדושות רק על טהרת האנושיות בבנין תכלית האדם הקדושה, — ואל תשפל למדרגת בהמה. כבד רוחך חלק אלקי במזון וכלכלת גופו שהנהו כלי למעשהו, וכי תביא אל תוכו רק מזון כזה, אשר לא ישביתהו מטהרו, למען יוכל להיות ציר אמונים בעד העולם אל הרוח ובעד הרוח אל העולם, ולא יבוא לידי התרפות או מלחמת החושים. לכן עליך לכסות ולהכשיר את חלק הבהמי שלך, לבלי תפריז להעריך את ערכו ולכבדו, עד כי כל צדדי ההתנגדות יבואו בך אל עמק השוה, וגם התשוקה הבהמית תתהפך לתשוקת אדם המעלה בטוב טעם ודעת. ובאחרונה כבד נפשך בדבורך ומוצא שפתיך. —
Chukkim. — Arbitrary or apparently inexplicable Statutes. — The same thoughtful regard which you show to man, show as well to every lower being; to the earth which bears and sustains all; to the world of animals and plants, to your own body, to your own mental faculties, to your "ego," that which is most of all your own. It is the same justice which you owe to other human beings. What in the case of the Mishpatim results from the concept of identical personality, flows here from the fundamental notion of equal subordination to God, who defends all which is lower in order and subject to you against your caprice and the ebullitions of unregulated will. Your duties towards humanity are more intelligible to you simply because you have only to think of yourself, your own views and feelings, in order to recognize and sympathize with the demands and needs of your fellow-man. Could you put yourself as thoroughly in the place of other beings, could you even understand the conditions of the union and the combined activity of your own body and soul, you would find it as easy to comprehend Chukkim as Mishpatim. They ask of you to regard all beings as God's possessions; destroy none; abuse none; waste nothing; employ all things wisely; the kinds and species of plants and animals are God's order; mingle them not. All creatures are servants in the household of creation. Respect even the feelings and desires of beasts. Respect the body of man even when the personaHty has departed. Respect your own body as receptacle, messenger and instrument of the spirit. Limit and subdue your impulses and animal actions under the law of God that they be used in a manner truly human and holy for the upbuilding of the holy purpose of the human race, that man sink not into a mere beast. Respect your soul in nourishing your body; give the latter only so much and such food as will permit it to be a pure, obedient messenger of the world to the soul, of the soul to the world, but not such as to produce sluggishness or sensuality. Therefore conceal and elevate, do not esteem too highly thy animal part, in order that in the end all contradictory dispositions be eliminated from you, and even the beast-like become truly human. Finally, respect yourself in your purest emanation, your word.
משפטים — אבל כל אלה יש להם ערכם עליך, אם תחיה באמת על פי מושגיך אלה, בעולם ה', בכחות ה' ובתכונת איש ישראל. חובתך הראשונה: "הצדק!" כי תכבד כל יצור מסביב לך ובך, בתור יציר ה' אלהיך, תביט על כל אשר לו, כי מתנת ה' המה לו או כל אשר רכש לו עפ"י מדת הצדק מה', להניח זאת בידו ולתת לו כל דבר, אשר הצדק אתו לקרוא אותו בשם "שלו" — אל תביא קללה בעולם! ראשית חובתך, לחשוב כל אדם כי הוא דומה לך ולכבד את עצמותו הנסתרת בגופו ובחייו. — בגופו המתפשט ע"י מעשה אנוש ותחבולותיו — בקנינו. בזכיותיו, כי קניניך יעברו ברשותו. ושלו תהיינה פעולות כחותיך. במדה ובמנין ובמשורה. — למלאות את החסרון באשר הזיק לו בגופו או בממונו. לכבדו בהיות לו הזכות על האמת. — על החופש, שמחת החיים ומנוחת הנפש. על הכבוד ועל השלום. לעולם אל תוציא לך תועלת ממום ורפיון גופו, רוחו ולבו. לעולם אל תשתמש להרע עם השלטון והמשפט אשר יש לך עליו.
Mishpatim. — Judgments or Principles of Justice. — All these ideal theories have only value, however, if thou really livest, as thou hast gained the conception, in a Divine world, with Divine powers, man-Israel. The first requisite is, Justice! Respect every being around thee and all that is in thee as the creation of thy God; everything belonging to them as given them by God or in accordance with law which He has sanctioned. Leave willingly to each being that which it is justly entitled to call its own. Be not as regards aught a curse. Especially honor every human being as thy equal, regard him in his essence, that is to say, in his invisible personality, in his bodily envelope and in his life. Extend the same regard to his artificially enlarged body, his property; to the demands which he may be entitled to make upon you for assistance by grants of property or acts of physical strength; in measure and number; in recompense of injury to his person or possessions. Have regard, also, to his rightful claim of truth; of liberty, happiness, and peace of mind, of honor and undisturbed tranquillity. Do not abuse his weakness of heart, mind, or body; do not unjustly employ thy legal power over him.
כָּל הַמְאַנֶּה אֶת הַגֵּר בֵּין בְּמָמוֹן בֵּין בִּדְבָרִים עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כ) "וְגֵר לֹא תוֹנֶה" זֶה הוֹנָיַת דְּבָרִים. (שמות כב-כ) "וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" זֶה הוֹנָיַת מָמוֹן. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמְּאַנֶּה אֶת הַגֵּר עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. מִשּׁוּם (ויקרא כה-יז) "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". וּמִשּׁוּם (ויקרא כה-יד) "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". וּמִשּׁוּם וְגֵר לֹא תוֹנֶה:
Anyone who wrongs the Convert, whether fiscally or verbally, violates three prohibitions. As it is said (Exodus 22, 20): "And a stranger shalt thou not wrong" - this is verbally wronging. "Neither shalt thou oppress him" - this is fiscally wronging. You have learned that he who wrongs the convert violates three prohibitions. He violates "ye shall not wrong your fellow" (Leviticus 25, 17), "ye shall not wrong your brother" (Leviticus 25, 14), and "a stranger shalt thou not wrong".
אָסוּר לַמּוֹכֵר אוֹ לַקּוֹנֶה לְהוֹנוֹת אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-יד) "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ". וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה אֵינוֹ לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן. וּבֵין שֶׁהוֹנָה בְּמֵזִיד בֵּין שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁיֵּשׁ בְּמֶכֶר זֶה הוֹנָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם:
לדון בדין מקח וממכר, שנאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" (ויקרא כה,יד).
שלא יונה במקח וממכר, שנאמר "אל תונו, איש את אחיו" (ויקרא כה,יד).
נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. וזוקקין (נכסים שאין להם אחריות) את הנכסים שיש להם אחריות לשבע עליהן.
Mortgaged property is acquired through money, through a document, or through chazakah; and non-mortgaged [property] is acquired only through pulling [it]. Property which is non-mortgaged can be acquired along with mortgaged property through money, through a document or through chazakah; and that which is non-mortgaged can, [by association,] bind [itself to] that which is mortgaged [to force one] to take an oath regarding [that property].
המקדש בערלה, בכלאי הכרם, בשור הנסקל, ובעגלה ערופה, בצפרי מצורע, ובשער נזיר, ובפטר חמור, ובבשר בחלב, ובחלין שנשחטו בעזרה, אינה מקדשת. מכרן וקדש בדמיהן, מקדשת.
[With regard to] one who betroths with orlah [the fruit of a tree during the first three years after its planting, the consumption or usage of which is forbidden], with kilei hakerem [the product of the prohibited planting of other species in a vineyard], or with an ox which is to be stoned [because it killed a person], or with a calf whose neck is to be broken [as part of a ceremony performed by the elders of a city when a corpse is found between two cities], or with the birds [offered as a sacrifice by] a metzorah, with the hair of a nazirite, or with the first born of a donkey, or with meat [mixed] with milk, or with non-sacrificial [animals] which were slaughtered in the [Temple] Courtyard, she is not betrothed. If he sold them and betrothed [her] with the proceeds, she is betrothed.
אלו דברים שאין להם אונאה, העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. אין להן לא תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמשה. שומר חנם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם. רבי שמעון אומר, קדשים שהוא חיב באחריותן, יש להן אונאה, ושאינו חיב באחריותן, אין להן אונאה. רבי יהודה אומר, אף המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית, אין להם אונאה. אמרו לו, לא אמרו אלא את אלו.
These are the things to which fraud does not apply: Slaves, contracts, land, and property sanctified [to the Temple]. They are not subject to a double penalty nor a penalty of fourfold or fivefold. An unpaid guardian does not swear [concerning them], and a paid guardian does not pay [concerning them]. R. Shimon says: For [animals designated for] sacrifices that one is obligated to fulfill, one can [claim] fraud, but concerning those that one is not obligated to fulfill, one cannot [claim] fraud. Rabbi Yehudah says: Fraud does not apply to one who sells a Torah scroll, an animal, or a jewel. They said to him: They said only these [that are listed at the beginning of the Mishnah]!
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה. חסר מלת קניתם. ולדברי ר' יהודא, דקונה מן התגר סרסור אין לו אונאה א"ש, דעל המוכר הזהירה תורה על המוכרים דרך סרסור, וזה בין על התגר הראשון בין על התגר השני הסרסור, שלא יאנו את הלוקח, אבל או קנה רק מן הראשון, אבל מן הסרסור, שזה דרכו שמוכר ולוקח אמרינין, דהוא בקי, שהרי לא שהה בין קנייתה למכירתה, והאי דזבין בזול משום דאיתרמי ליה זבינתא אחריתי וצריך למעות לחזור ולהשתכר. וזה מדויק בפסוק וכי תמכרו ממכר שני מוכרים על דבר אחד וזה דרך סרסור וכמוש"ב ועיין פרק הזהב נ"א ודו"ק.
בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. כוון אל אחים החולקים בירושת אביהם, דמחזירין זה לזה ביובל, ולא יצאתה השדה מהמשפחה, שיתכן לאמר ואיש אל משפחתו כו'. ולכן אמר בשנת היובל הזאת, שלאחר היובל חוזרין לחלוקתן כמו שהיו, כמו שפירש רמב"ם, לא תתבטל חלוקתן מכפי שהיה. ודו"ק.
ובתו"כ. בשנת היובל הזאת וכו' לרבות (המוכר) שדה ועמד בנו וגאלה, שתחזור לאביו ביובל. ונראה ברור, דט"ס נפל וצ"ל [המקדיש] שדה ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו ביובל. וטעמו דהוי אמינא, דכמו דאילו היה ביד ההקדש הלא היה יוצא לכהנים ביובל, א"כ כי פדה הבן נמכר לו זכות וכח שהיה להקדש בה ולא תחזור לאביו ביובל קמ"ל. דדין בנו כאלו פדה הוא, ולכן תחזור לאביו המקדיש. וכן שנינו במשנה דערכין וז"ב. ודו"ק. (וברש"י ג"כ ט"ס יעו"ש שוב מצאתי כן הגירסא בילקוט.
מן השדה תאכלו את וכו'. פירוש ראב"ע, שתוציא לכם השדה, דמפרות, שהן תוך הבית משנת השמיטה מוכרח לבער, ואי אתה רשאי לכנוס משביעית לשנת היובל שלאחריו, דאוכלין בזתים עד הפורים וכו', וא"כ ביובל כבר כלה מן הבית ואין לאכול רק מה שתוציא השדה ולא משנה הקודם. וזה פירוש התו"כ למעיין. ודו"ק.
כי יובל היא קודש תהיה לכם כו' בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. יתכן, דמורה טעם קדושת הארץ ביובל, שלא תזרע ולא תאסף, ויהיו פרותיה מופקרין לכל, כדי שלא יהיה קשה על יצר האדם להשיב השדה, שכבר קנה והוחזקה בידו להחזירה ליורשי המוכר, לכן אמר להיות הפקר בשנה זו לכל ולא תזרע כו'. ודברה תורה כנגד יצה"ר. ודו"ק.
או קנה מיד עמיתך אל תונו. דרשו רז"ל (ב"מ מז:) דבר הנקנה מיד ליד שייך בו אונאה אבל לקרקעות אין אונאה, וטעמו של דבר שכל דבר הנמכר אינו בערך אחד בכל הזמנים כי כפי השתנות הזמנים לפעמים יוקרו או יוזלו על כן לעולם אין ערך ידוע לשום דבר הנמכר לפיכך הקרקע אע"פ שבאשר היא שם היה מוכרו בזול או ביוקר מכל מקום לא ימלט שיבא הזמן שתהיה נמכרת באותו ערך שהוא קונה אותה עכשיו אבל מטלטלין יש לחוש שמא באותו זמן לא יהיו בעולם, והארץ לעולם עומדת, ולא מיעט קרקעות כי אם מביטול מקח אבל מכל מקום איסור יש בדבר שהרי נאמר בקרקעות במספר שנים אחר היובל ועל זה חזר ואמר ולא תונו.
א ל תונו איש את אחיו. וסמיך ליה במספר לו' לך דבר שבמדה ושבמשקל אין בו אונאה:
קנה ג' דין ותרי גבי דוד לא כי קנה אקנה בכסף מלא. כי קנו אקנה מאותך במחיר כשקנה הגורן מארונה דאע''ג דדרשינן או קנה מיד עמיתך שתקנה מיד ישראל ולא מיד עכו''ם אעפ''כ קנה דוד הגורן מארונה כיון שלא היה יכול לקנות מישראל:
איש אל אחזתו וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך לו' נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות. ועור סמך אל תונו לאיש לאחוזתו לו' שגם קרקע יש בו אונאה עד כדי דמיו:
דכתיב (ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד
אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו שנאמר (ויקרא כה, יג) בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד
והרי שביעית דכתיב בה (ויקרא כה, יב) יובל הוא קדש תהיה לכם ותנן
עבודת כוכבים הא דאמרן שביעית מאי היא (ויקרא כה, יב) יובל היא קודש תהיה לכם מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת דמיה
בפרשת קדושים פירשתי:
כלומר ולא תאמר כיון דבנו יורש אותו לא ישוב השדה לאביו ביובל:
ואם תאמר למה מפרש רש"י כשם דכבר פירש לעיל גבי נזיריה. ויש לומר דראיה הוא לפירושו שפירש כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית ואין להקשות מנא לן דלמא אף על פי שכלה לחיה מן השדה אי אתה צריך לבער מן הבית והא דכתיב מן השדה תאכלו פירושו שמה שאתה מביא מן השדה ביומו אתה תאכל ולא מה שאתה אצרת ממנו בבית, דיש לומר אי אתה מודה כשם שנאמר בשמיטה כך נאמר ביובל ובשמיטה כתיב ולבהמתך ולחיה ופירש רש"י אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, ומתרץ כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית והוא הדין גבי יובל נמי לכך פירש רש"י כשם שנאמר וכו':
כמו הקדש שפדוהו בדמים שהדמים נתפסין במקומו והוא יוצא לחולין אף פירות שביעית כן תלמוד לומר תהיה:
פירוש אי פרקינהו לפירות שביעית או דיובל בדמים הני דמים תפיסי בקדושה כמו הקדש שפדוהו בדמים שהדמים נתפסין ונעשו הקדש:
וטעם תמכרו. לשון רבים על פי עדים. וכן טעם אל תונו. רק כמספר שנים
או קנה. שם הפעל ויחסר מקום קניתם קנה וכן זכור את יום השבת ורבים כמוהם
בשנת היובל הזאת. טעמו בתחלת השנה
מן השדה תאכלו. מה שיוציא השדה מעצמו תאכלו כלכם ככתוב בשנת השמטה
קדש תהיה לכם. כי היא מפורש' בינות השנים
ממכר. לאפוקי של בעל הבית שאינו עומד לימכר. וכדאי׳ בב״מ פ׳ הזהב. מיהו בהע״ש פ׳ בהר ביארנו דיש בזה טעם אחר משום שדומה למפרש ע״מ שלא יהא דין אונאה. ולא מדיוק הכתוב. אלא נראה לאפוקי מוכר עצמו בעבד עברי שאינו עומד לימכר:
וכי תמכרו ממכר לעמיתך. אין הלשון מדויק וכי תמכור מיבעי אבל הענין דזה ברור דגוף הפ׳ מיירי בשדה וכדתניא בת״כ אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב. ואע״ג דבגמ׳ פירשו מדכתיב מיד דמיירי בדבר המיטלטל מיד ליד. מכ״מ לא נעקר קרקע מכאן אלא דבמטלטלין נמי מיירי. והא שאמרו חז״ל דבקרקע אין אונאה יבואר לפנינו דדבריהם מוכרח מפשטא דקרא ג״כ אבל הא פשיטא דמיירי בשדה. ושדה אין דרך להמכר בא״י אם לא כי ימוך כמו שמבואר בפ׳ הסמוכה כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. וכאן כתיב סתם וכי תמכור. מש״ה פירש הכתוב וכי תמכרו. דמיירי שנפל שדה שאין בו כדי חלוקה ליורשים ואין להם מעות שיאמרו גוד או אגוד מש״ה כתיב בלשון רבים:
תשובו איש אל אחוזתו. לפי הפשט בא להוסיף שאינו רשות דס״ד דחובה על האדון להניח את עבדו או את שדהו אבל המוכר אם אינו רוצה לשוב לשדהו רשאי מש״ה כתיב תשובו איש אל אחוזתו. הוא מוכרח לשוב לאחוזתו. משא״כ אל משפחתו אינו חובה לבא ולהתראות עמהם אלא הוא בן חורין לילך לנפשו:
קדש תהיה לכם. מש״ה אסור ליהנות מעבודת הארץ כמו קודש. מכ״מ מן השדה תאכלו את תבואתה. בלי אסיפה לגורן אלא מן השדה לטחינה וכדומה רשאים. אע״ג שהיא קודש. דמכ״מ היא מכינה לעצמה מה שגדל בה :
R. Elazar derives his law from the juxtaposition of Leviticus 25:13 which mentions the Jubilee, a year that is similar to the normal sabbatical year, with the following verse which mentions selling. From this juxtaposition he derives the halakhah that sabbatical year produce is redeemed only by selling it.
וכי תמכרו ממכר לרבות דבר המטלטל. ומניין שאין אונאה לקרקעות ת"ל או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד כגון מטלטלין יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות
אל תונו איש את אחיו למכור אחוזת קרקע יותר משוויה לפי שהיא חוזרת ביובל אבל אם אינה חוזרת ביובל אין בה אונאה לפי שאין אונאה לקרקעות.
מן השדה תאכלו מה שהשדה מוציאה מעצמה שלא יראה עצמו כבעל הבית לאסוף תבואתו אל הבית.
(ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף
(ויקרא כה, יד) או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך הוא דבמשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף
כשהוא אומר (ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך
(ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינן מטלטלים יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות דכתיב וכי תמכרו ממכר שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי ואינן עומדין אלא לראיה שבהם
נתאנה מוכר מנין תלמוד לומר (ויקרא כה, יד) או קנה אל תונו
(ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו
(ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד
(ויקרא כה, יב) כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה
(ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד