פתיחה
הברכות מקיפות אותנו וממלאות את חיינו. אנו נדרשים לברך ולהודות לקב׳׳ה על דברים רבים – הנאה מהעולם הזה, על קיום המצוות ועל כל מפגש עם חוויות העולם. הברכות בדרך כלל מנוסחות באופן שמתאים את הברכה לאירוע או לחוויה שהאדם חווה. לעומתן בולטת שונותה של ברכת ׳׳שהחיינו׳׳.
ברור לנו מתי עלינו לברך ברכות שמתאימות למציאות מסויימת, בין אם אלו ברכות הנהנין (׳׳בורא פרי העץ׳׳) או ברכת המצוות (׳׳על ספירת העומר׳׳). ברכת שהחיינו, לעומת זאת, היא ברכה שקשה יותר להגדיר אם נכון לברך אותה, או שמא זו ברכה לבטלה. מהמילים ׳׳שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה׳׳ נשמע שאנו מברכים על הזכות שהגענו למעמד מסוים. אך פרטי ההלכות קבעו מעמדים כאלו שאין אנו בהכרח מרגישים שיש בחווייתם זכות גדולה במיוחד (לדוגמא: אם קניית בגד חדש הייתה פעם מאורע נדיר ומשמח, הרי שהיום מדובר במאורע תדיר למדי, ואינו בהכרח מרגש במיוחד).
ראוי להקדיש מאמר בפני עצמו להגדרת ברכת שהחיינו באופן כללי, אך במאמר זה אתמקד בברכת שהחיינו בסמוך לקיום מצווה. איזו מצווה תיחשב כמעמד המצדיק ברכת שהחיינו? אנו נתקלים בברכה זו בהקשר של חגים, אך ברכה זו מלווה מצוות נוספות. במאמר הזה ננסה להבין מה הם הכללים ההלכתיים לאמירת ברכת שהחיינו על המצוות. בפרט נבחן אם טבילה ראשונה של כלה לפני חתונה, שזהו ללא ספק מעמד מרגש ומלא הודיה, מצדיק הלכתית ברכת שהחיינו.
מצוות עם התייחסות מפורשת
אנו מעוניינים לברר על אלו מצוות מברכים ברכת שהחיינו. ישנן מצוות שמברכים עליהן שהחיינו, וכאלה שלא. במספר סוגיות מצויין שאדם מברך שהחיינו על קיום מצווה:
על מצוות לולב וסוכה -
הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְמַן הַזֶּה נְטָלוֹ לָצֵאת בּוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב וְאַף עַל פִּי שֶׁבֵּירַךְ עָלָיו יוֹם רִאשׁוֹן חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כׇּל שִׁבְעָה הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ כּוּ׳ נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ אוֹמֵר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה וְכֵיוָן שֶׁבֵּירַךְ יוֹם רִאשׁוֹן שׁוּב אֵינוֹ מְבָרֵךְ
One who prepares a lulav for himself, but not one who prepares for others, recites when preparing it on the eve of the Festival: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he takes it during the Festival in order to fulfill his obligation, he says: Blessed…Who sanctified us with His mitzvot and commanded us concerning the taking of a lulav. And even though he recited the blessing over the lulav on the first day of the Festival, he repeats and recites the blessing over the lulav all seven days when fulfilling the mitzva. One who establishes a sukka for himself recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he enters to sit in the sukka, he recites: “Blessed…Who has sanctified us with His mitzvot and commanded us to reside in the sukka. And once he recited the blessing on the first day, he no longer recites it on the rest of the days, as all seven days are considered a single unit.
על מצוות פדיון הבן:
רַבִּי שִׂמְלַאי אִיקְּלַע לְפִדְיוֹן הַבֵּן, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: פְּשִׁיטָא עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן״ — אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ. ״בָּרוּךְ ... שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״ כֹּהֵן מְבָרֵךְ, אוֹ אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ?
... וְהִלְכְתָא: אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם.
The Gemara discusses another case concerning the order of the blessings: Rabbi Simlai attended a redemption of the firstborn son. The celebrants raised a dilemma before him with regard to the blessings. First they noted that it is obvious that the blessing over the redemption of a firstborn son, which is: Who sanctified us with His mitzvot and commanded us over the redemption of the firstborn son, is certainly recited by the father of the son, as he is the one obligated to redeem his son. However, with regard to the second blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has given us life [sheheḥeyanu], sustained us, and brought us to this time, does the priest recite this blessing, or does the father of the son recite it?
ומנגד, במספר מקומות בתלמוד מצויינת ברכת המצוות על מצוות מסויימות, ולא מצויין שיש לברך שהחיינו.
על מצוות מילה:
תָּנוּ רַבָּנַן, הַמָּל אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה״. אֲבִי הַבֵּן אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ״.
The Sages taught in a Tosefta that one who circumcises a child recites: Who has made us holy through His commandments, and commanded us concerning circumcision. The father of the circumcised child recites: Who has made us holy through His commandments, and commanded us to bring him into the covenant of Abraham, our father.
על מצוות תפילין:
דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן על תפילין של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין על תפילין של ראש אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין ואילו לעשות תפילין לא מברך
As Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, sent a ruling in the name of Rabbi Yoḥanan: On phylacteries of the arm one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us to don phylacteries. On phylacteries of the head one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us concerning the mitzva of phylacteries. The implication of this is that one recites blessings only when he dons the phylacteries, whereas when he writes the phylacteries he does not recite a blessing: To prepare phylacteries.
הגמרא דקדקה בדברי רב חייא. מכך שאמר שיש לברך את שתי הברכות הללו על התפילין, הגמרא דקדקה שאין לברך ברכות אחרות (כמו ׳׳לעשות תפילין׳׳). לכאורה, באותה מידה נכון לדקדק שאין לברך שהחיינו על מצוות תפילין.
אם כן, ישנן מצוות אודותן מפורש שיש לברך שהחיינו בשעת קיומן (לולב, סוכה ופדיון הבן), ומצוות אודותן הברכה איננה מוזכרת (תפילין ומילה). כיצד יש לנהוג בעת קיום מצוות אודותן לא פורש בתלמוד אם מברכים שהחיינו בעת קיומן? הראשונים הציעו מספר קריטריונים המגדירים על אלו מצוות יש לברך ברכת שהחיינו.
א. ׳׳שמחה׳׳
הכללים העקרוניים הקובעים מתי יש לברך שהחיינו מופיעים בסוגיה במסכת ברכות –
אִית לֵיהּ אַרְעָא ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ מְבָרֵךְ?! וְהָא תְּנַן: בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱיָינוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אֲחֵרִים — אוֹמֵר: ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״? לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת, הָא דְּלֵית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת. וְהָתַנְיָא: קׇצְרוֹ שֶׁל דָּבָר, עַל שֶׁלּוֹ הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ״, עַל שֶׁלּוֹ וְעַל שֶׁל חֲבֵירוֹ — אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. וְכׇל הֵיכָא דְּלֵית לְאַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ לָא מְבָרֵךְ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״? וְהָתַנְיָא: אָמְרוּ לֵיהּ יָלְדָה אִשְׁתּוֹ זָכָר, אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״! הָתָם נָמֵי, דְּאִיכָּא אִשְׁתּוֹ בַּהֲדֵיהּ דְּנִיחָא לַהּ בְּזָכָר.
The Gemara asks: One who owns land recites: Who is good and does good? Didn’t we learn in the mishna: One who built a new house or purchased new vessels recites: Blessed…Who has given us life…and brought us to this time. However, if the land belonged to him and others in partnership, he recites: Who is good and does good? For rain falling onto land that one owns exclusively, he recites: Who has given us life and not: Who is good and does good. The Gemara answers: This is not difficult. This, the mishna where we learned that one recites: Who is good and does good, refers to a case where one owns his land in partnership with another; that, Rabbi Abbahu’s statement that one recites: Who has given us life, refers to a case where one owns the land exclusively and does not have a partnership. And indeed, this halakha was taught in a baraita: The gist of the matter is, for that which is exclusively his, he recites: Blessed…Who has given us life and sustained us; for that which belongs to him and to another in partnership, he recites: Who is good and does good. The Gemara challenges this principle: And in every case where others are not with him, one does not recite: Who is good and does good? Wasn’t it taught in a baraita: If they told him that his wife gave birth to a male, he recites: Who is good and does good? The Gemara responds: There too, his wife is with him, as she is also happy that a male child was born.
מגמרא זו עולה ששתי הברכות, שהחיינו והטוב והמטיב, הן ברכות שמברך אדם על אירוע טוב שאירע לו, והוא שמח על זכות זו (קניית בית חדש או כלים חדשים וכדו’). ההבדל ביניהם הוא שברכת ׳׳הטוב והמטיב׳׳ נועדה להודות על שמחה שיש בה כמה שותפים, ואילו ברכת ׳׳שהחיינו׳׳ היא על שמחה ללא שותפות. וכך נפסק להלכה, שיש לברך ברכת שהחיינו על בגדים חדשים, כלים חדשים, בית חדש, פירות חדשים, חבר שלא ראה למעלה משלושים יום ועוד. בכל המצבים הללו האדם שמח על שהגיע ׳׳לזמן הזה׳׳.
בעלי התוספות ביארו שזהו הקריטריון הרלוונטי גם לברכת שהחיינו על המצוות:
העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו. צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו בעשיית סוכה ולולב תקינו כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו כדמוכח פרק התכלת (ג"ז שם) דמפרש ר' יוחנן מאי מברך אתפילין של יד ותפילין של ראש ואילו לעשות תפילין לא מברך דלא חשיב ליה וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך מדלא חשיב לה וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קכא:) ואילו אמילה לא מברך מדלא חשיב בפ' התכלת (מנחות שם) ובסוף ר"א דמילה (שבת דף קלז:) בהדי ברכות של מילה וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו כדאיתא בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה דף בא:) ואילו אקריאת הלל לא מברך ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו
ב. ''מזמן לזמן''
הסוגיה בעירובין עוסקת בברכת שהחיינו על החגים, ובה מוצג קריטריון שונה לברכת שהחיינו:
וְאָמַר רַבָּה: כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב הוּנָא, אִיבַּעְיָא לַן: מַהוּ לוֹמַר זְמַן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים? כֵּיוָן דְּמִזְּמַן לִזְמַן אָתֵי — אָמְרִינַן, אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּלֹא אִיקְּרוּ רְגָלִים לָא אָמְרִינַן. לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. כִּי אֲתַאי בֵּי רַב יְהוּדָה, אֲמַר: אֲנָא אַקָּרָא חַדְתָּא נָמֵי אָמֵינָא זְמַן.
Having discussed the Rosh HaShana prayers, the Gemara addresses related issues. Rabba said: When I was in the house of study of Rav Huna, we raised the following dilemma: What is the halakha with regard to saying the blessing for time, i.e., Who has given us life [sheheḥeyanu], on Rosh HaShana and Yom Kippur? The two sides of the dilemma are as follows: Do we say that since these Festivals come at fixed times of the year, we recite the blessing: Who has given us life, just as we would for any other joyous event that occurs at fixed intervals? Or do we say, perhaps, that since these Festivals are not called pilgrim Festivals [regalim], we do not recite: Who has given us life, as the joy that they bring is insufficient? Rav Huna did not have an answer at hand. When I came to the house of study of Rav Yehuda, he said: I recite the blessing for time even on a new gourd, and I certainly recite the blessing on Rosh HaShana and Yom Kippur.
רבה נשאל אם יש לברך שהחיינו גם בראש השנה וביום הכיפורים, או רק בשלושת הרגלים. מצד אחד, על הרגלים מברכים שהחיינו מפני שנצטווינו ׳׳ושמחת בחגך׳׳, אך ראש השנה ויום הכיפורים אינם רגלים, ואין בהם חיוב שמחה1. מצד שני, ראש השנה ויום הכיפורים הן מצוות הבאות מזמן לזמן. הכרעת הגמרא היא שכן מברכים בר׳׳ה ויו׳׳כ וזאת משום שהן מצוות הבאות מזמן לזמן.
יש לציין שראש השנה ויום הכיפורים הם מצבי בוחן לברר את מהות ברכת שהחיינו שמברכים ברגלים. מדוע מברכים שהחיינו ברגלים? האם זהו מפני שיש בהם שמחה, והם ככל אירוע משמח אחר שמברכים עליו, או שיש משמעות אחרת לברכת שהחיינו עליהם? נפקא מינה לשאלה זו הם ראש השנה ויום הכיפורים, שיש להם מאפיינים של חגים, אך אינם רגלים.
הכרעת הגמרא היא שמברכים שהחיינו על ראש השנה ויום הכיפורים. ראשונים רבים הסיקו מכך שהקריטריון של השמחה, המרכזי לברכת שהחיינו על חוויות חיים אחרות, אינו בהכרח הקריטריון המרכזי לברכת שהחיינו על המצוות. בעקבות גמרא זו, ראשונים רבים פסקו שהקריטריון הקובע לחיוב ברכת שהחיינו על המצוות הוא הקריטריון המוזכר בסוגיה זו – מעת לעת:
כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן כְּגוֹן שׁוֹפָר וְסֻכָּה וְלוּלָב וּמִקְרָא מְגִלָּה וְנֵר חֲנֻכָּה. וְכֵן כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁהִיא קִנְיָן לוֹ כְּגוֹן צִיצִית וּתְפִלִּין וּמְזוּזָה וּמַעֲקֶה. וְכֵן מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ תְּדִירָה וְאֵינָהּ מְצוּיָה בְּכָל עֵת שֶׁהֲרֵי הִיא דּוֹמָה לְמִצְוָה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן כְּגוֹן מִילַת בְּנוֹ וּפִדְיוֹן הַבֵּן, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָהּ שֶׁהֶחֱיָנוּ.
A precept which is fulfilled at definite periods, for example, listening to the sound of the ram's horn, sitting in the tabernacle, handling the palm branch, reading the Scroll of Esther, lighting the Chanucah light; likewise every precept, connected with private property, e.g. putting on a fringed garment or putting on phylacteries for the first time, fixing the Mezuzah, erection of a parapet on the roof; as also a precept, not of a continuous character, and for which the opportunity of fulfillment does not always occur, e.g. circumcision of a male infant, redemption of the first born,—each of these requires the blessing "Who hast preserved us in life, etc." to be said at the time of performance.
הרמב׳׳ם מחלק את המצוות שמברכים עליהן ׳׳שהחיינו׳׳ לשלוש קבוצות:
ההגדרה הראשונה מבוססת על הגמרא במסכת עירובין. על סמך הגדרה זו, הוסיף הרמב׳׳ם מצוות שלא פורש שיש לברך עליהן שהחיינו - שופר, מעקה ומזוזה (עיין כסף משנה שם).
הקבוצה השנייה של הרמב׳׳ם מבוססת על הנאמר בתוספתא –
העושה ציצית [לעצמו] אומר ברוך שהגיענו.. העושה תפילין [לעצמו] אומר ברוך שהגיענו וכשהוא מניחן אומר [אשר קדשנו] להניח תפילין.
[If a person] makes [a garment] with Tzitzit (fringes) [on it] for himself he says [the following Beracha after completing it]: Baruch [Ata Hashem Eloheinu Melech Haolam] Shehigiyanu Lazman Hazeh (Blessed are You Hashem, our God, King of the world, Who has helped us reach this time)... [If a person] makes Tefillin (Phylacteries) for himself he says [the following Beracha after completing it]: Baruch [Ata Hashem Eloheinu Melech Haolam] Shehigiyanu Lazman Hazeh.
מכיוון שאין אלו מצוות הבאות מזמן לזמן, הרמב׳׳ם הבין שמדובר כאן בקטגוריה בפני עצמה.
ההגדרה השלישית מבוססת על ההגדרה הראשונה. פדיון הבן איננה מצווה בתדירות נמוכה, וקשה להגיד שהיא מזמן לזמן. אדם מקיים אותה פעם אחת בחייו, אם בכלל (למעט מקרי קצה). אך בגמרא מפורש שיש לברך שהחיינו בעת קיומה. בכדי להתאים אותה לכללים הקודמים, הרמב׳׳ם הרחיב את הקטגוריה הראשונה, באופן המכיל גם את מצוות פדיון הבן.
מתוך הרחבה זו הסיק הרמב׳׳ם שיש לברך שהחיינו על מצוות מילה, למרות ש בגמרא (שבת קלז ראה לעיל) ברכות מצוות מילה מוזכרות, וברכת שהחיינו איננה מוזכרת שם (באור זרוע חלק ב סימן קז פסק כך בשם אבי העזרי, שאמר שכתוב כך בירושלמי. בירושלמי שבידינו הלכה זו אינה נמצאת, אך יתכן שירושלמי זה היה מוכר לרמב׳׳ם. בירושלמי שלפנינו מצוין שיש לברך שהחיינו על תפילין. יתכן שזהו המקור על פיו הגדיר הרמב׳׳ם את הקטגוריה השניה).
הגמרא במסכת מנחות מספרת על קיום מצווה שמברכים לפניה ברכת שהחיינו:
דתניא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו וקימנו נטלן לאכלן אומר המוציא לחם מן הארץ
As it is taught in a baraita: The first time an Israelite would stand and instruct a priest to sacrifice meal offerings in Jerusalem on his behalf, he would recite: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has given us life and sustained us and brought us to this time, as it is the first time that the Israelite fulfills the mitzva of bringing that offering. Following the removal of the handful, when the priest would take the meal offerings in order to eat them, he would first recite the blessing of: Who brings forth bread from the earth.
מנחות היו מוקרבות במקדש פעמים רבות ביום. הראשונים מבארים מדוע מברכים ברכת שהחיינו על מצווה זו-
ונראה לפרש דלפי שהיו משמרות מתחדשות ומתחלפות פעמיים בשנה ולכל משמרה היו בתי אבות נמצא שלא היו מקריבין אלא שני ימים בשנה וזמן קבוע להם להקריב לחצי שנה יום אחד לפיכך מברך אזבח ואמנחה שהחיינו לזמן:
בעלי התוספות מבארים שמכיוון שמשמרת הכהן היא פעם בחצי שנה, הרי זאת מצווה שבאה מזמן לזמן, וכמו שמברכים ברגלים, הכהן מברך כאשר מגיעה משמרתו.
הגמרא בברכות מצטטת את המשנה במנחות ורש׳׳י מפרש שם:
היה – ישראל עומד:
ומקריב מנחות – ונתנה לכהן להקריבה:
אומר ברוך שהחיינו – אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:
נראה מדברי רש׳׳י פה שאדם שלא קיים מצווה זה זמן רב מברך עליה שהחיינו. קריטריון זה דומה לקבוצה השלישית שהגדיר הרמב׳׳ם (מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה). הן מדברי רש׳׳י פה והן מדברי הרמב׳׳ם נראה כי ישנה הרחבה מסויימת להגדרת מצוות הבאות מזמן לזמן. בנוסף למצוות עם זמן קבוע, גם מצווה שהתדירות שלה נמוכה, או שאיננה מצויה (כדברי הרמב׳׳ם), או מצווה שאדם פרטי אינו בהכרח זוכה לקיים תדיר (כדברי רש׳׳י) מוגדרות כמצוות הבאות מזמן לזמן, ומברכים עליהן שהחיינו.
בתוספות הרא׳׳ש נצמד מאוד להגדרה שהובאה בסוגיה במסכת עירובין –
....וי"ל דלא שייך לברך שהחיינו בעשיית מצוה אלא מצוה הבאה מזמן לזמן. והא דמברכין שהחיינו על פדיון הבן ולא מברכין בשעת המילה, שעדיין אינו בר קיימא, ולא יצא עדיין מתורת נפל. והא דמברכין שהחיינו על קריאת מגילה, ואקריאת הלל אין מברכין, איכא למימר פרסומי ניסא שאני
בתוספות הרא"ש הסכים עקרונית עם הרמב"ם, שפדיון הבן ומילה הן מצוות הבאות מזמן לזמן (אלא שלגבי מילה מצא תירוץ נקודתי מדוע לא מברכים עליה שהחיינו, בכדי ליישב את הדקדוק מהגמרא). מסתבר שהוא מסכים להרחבה שעשו רש"י והרמב"ם גבי מצווה שאיננה תדירה ואיננה מצויה.
גם הר"ן מניח שההגדרה המרכזית היא מצווה המגיעה מזמן לזמן, ומציע ביאור אחר מדוע פדיון הבן היא מצווה כזו:
וכתבו בתוספות שיש מצוה שתקנו בהן שהחיינו...אבל לא פירש מפני מה תקנו במקצתן שהחיינו ובמקצתן לא תקנו ולי נראה דשהחיינו דמצות בזמן תלי כדמוכח בסוף פרק בכל מערבין (דף מ:) דאמרי' בר"ה ויוה"כ דכיון דמזמן לזמן קאתי אומר עלייהו זמן הלכך סוכה ולולב ומקרא מגילה מזמן לזמן קאתו ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן קאתי אפ"ה כיון שהיא מצוה תלויה בזמן ל' יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונככס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך לברוכי ביה שהחיינו אבל תפילין ומילה לא תלו בזמן
גם הר"ן סובר שעל מנת לברך שהחיינו צריכה להיות המצווה מצווה שהיא תלויה בזמן, אך הוא מגדיר את המושג "זמן" באופן שונה. לא ניתן לקיים את מצוות פדיון הבן עד שיחלפו שלושים יום מהלידה. לכאורה עולה שהר"ן חולק על ההגדרה של הרמב"ם ורש"י, שתלו את הברכה בנדירות המצווה, וסובר שרק מצווה התלויה במימד הזמן מוגדרת כמצווה הנעשית מזמן לזמן, ויש לברך שהחיינו בעת עשייתה.
הטור, על סמך התוספתא במסכת ברכות, שהובאה לעיל, פסק שיש לברך שהחיינו על מצוות ציצית. אך הקשו עליו – מדוע פסק את החלק של התוספתא בה נאמר שיש לברך שהחיינו על עשיית ציצית, ולא פסק כך על תפילין?
העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו בתוספתא דברכות פרק אחרון וכתבוהו התוס' בפרק התכלת...ויש לתמוה על רבינו שכתב גבי ציצית שמברך שהחיינו ולא כתב כן גבי תפילין ורבינו הגדול מהרי"א כתב דס"ל לרבינו דלא קיי"ל כההיא תוספתא אלא אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שהיא מזמן לזמן כדמשמע ממ"ש בהל' פסח סימן תל"ב גבי ביעור חמץ ומשום הכי לא כתב בתפילין שיברך שהחיינו ומ"ש בציצית שיברך שהחיינו אינו מטעם המצוה אלא מטעם קנה כלים חדשים וכ"כ בעל העיטור וז"ל ציצית לא קביע ליה זמן ולא מברכין עליה שהחיינו ומסתברא לן בשעה שקנה טלית ועושה בו ציצית מחדש מברכין שהחיינו דלא גרע מכלים חדשים עכ"ל:
גם המהר"י אבוהב סובר כמו הרא"ש, שהקריטריון היחיד לברכת שהחיינו על מצוות הוא היותה מצווה שהיא מזמן לזמן. מכיוון שהוא סובר שזהו הקריטריון היחיד (ובכך חולק על הגדרת הקבוצה השנייה של הרמב"ם), הוא מבאר שברכת שהחיינו על ציצית היא ברכה על קניין דבר חדש, ולא על קיום המצווה עצמה. לגבי הקבוצה השלישית ברמב"ם (מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת) הוא לא מתייחס כאן.
לסיכום: לפי הראשונים הללו, הקריטריון לחיוב ברכת שהחיינו על מצווה קשור בזמן. התוספות מדבר על מצב שממש דומה למחזוריות שבה מופיעים המועדים. תוספות הרא"ש מציין שהיות המצווה מזמן לזמן זהו הקריטריון היחיד, אך כולל בתוכו גם את פדיון הבן. הר"ן מגדיר את הקריטריון של היות המצווה מזמן לזמן באופן המאפשר לו לכלול בקבוצה זו את פדיון הבן. הרמב"ם מגדיר את המצוות הכלולות בהגדרה זו באופן רחב יותר, ומוסיף דוגמאות המרחיבות את הפרשנות להגדרה.
ג. "ראשוניות"
הבאנו לעיל את פירוש רש"י במסכת ברכות למשנה במסכת מנחות שצוטטה שם. במסכת מנחות רש"י מפרש אחרת:
היה עומד ומקריב מנחות בירושלים - כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר אומר כהן שהחיינו:
מדברי רש"י הללו עולה קריטריון חדש. כאשר המצווה נעשית בפעם הראשונה בחייו, עליו לברך שהחיינו. הרוקח פוסק קריטריון דומה:
רוקח שע"א
כל מצווה שזמנה קבוע, או כל מצווה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה, צריך לברך שהחיינו
מדברי רש"י והרוקח עולה קריטריון חדש – ראשוניות בקיום המצווה. אך עדין לא ברור לאיזה מצוות התכוון הרוקח באומרו "מצווה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה". בכל מקרה נראה כי הרוקח מחלק את המצוות שעליהם יש לברך שהחיינו לשתי קבוצות. האחת – זאת שזמנה קבוע, עליה יש לברך גם כאשר זאת לא הפעם הראשונה שהיא מתקיימת. השנייה – מצווה המתקיימת בפעם הראשונה, ללא קשר לתדירות בה היא נעשית. גם בדברי רש"י בפירושו במסכת מנחות אין התייחסות לתדירות המצווה, אלא רק לעובדה שהמצווה נעשית לראשונה בחייו של הכהן.
סיכום שיטות הראשונים עד כה
בגמרא במסכת ברכות נאמר שהקריטריון לחיוב ברכת שהחיינו הוא השמחה. בעלי התוספות פסקו שזהו הקריטריון הקובע גם בהקשר של המצוות.
במסכת עירובין נאמר שהקריטריון הקובע לברכת שהחיינו בחגים הוא היותם מצוות הבאות מזמן לזמן. רוב הראשונים התבססו בעיקר על קריטריון זה גם ביחס לשאר המצוות. יש מהם שפסקו שזהו הקריטריון היחיד המאפשר ברכת שהחיינו על מצווה (מהר"י אבוהב ותוספות הרא"ש). אך יש להגדיר מהי מצווה הבאה מזמן לזמן. בתוספות נאמר שכהן המקריב מנחה במשמרתו אחת לחצי שנה מברך שהחיינו, בשל הדמיון הרב להופעת המועדות. המועדות והמשמרות מופיעים בזמנים קבועים בתדירות קבועה ונמוכה (נשאלת כמובן השאלה מהי תדירות נמוכה).
אם זהו הקריטריון המרכזי, זה מעלה קושיה גדולה ביחס לברכת שהחיינו בעת קיום מצוות פדיון הבן, עליה מפורש בגמרא שהמקיים אותה מברך שהחיינו.
רש"י בפירושו על מסכת ברכות מבאר שכל כהן שלא הקריב מנחה זה זמן רב מברך שהחיינו. עולה שהגדרת "מזמן לזמן" אינה תלויה בהכרח בזמן מסוים. דיו שהמצווה תתבצע לעיתים רחוקות. לכאורה גם ביחס לפדיון הבן רש"י היה מבאר שיש לברך עליה שהחיינו מפני שאדם מקיים אותה פעם בחייו (אם בכלל). הרמב"ם הרחיב את הגדרת מצוות הבאות מזמן לזמן באופן דומה: מצווה שאינה מצויה ואינה תדירה, שמצוות אלה דומות למצוות מזמן לזמן. לקבוצה הזאת הכניס את מצוות פדיון הבן ואת מצוות המילה (בניגוד להשמטת הגמרא את ברכת שהחיינו בעת המילה. בעקבות השמטה זו רוב ראשונים פסקו שאין לברך שהחיינו על המילה). הרמב"ם מציג שתי דוגמאות בלבד, ויתכן שישנן מצוות נוספות היכולות להיכנס לקבוצה זו ולהתאים להגדרה הרחבה שנתן.
הר"ן מבאר שהחובה להמתין שלושים יום מהלידה ועד לקיום המצווה מגדירה את המצווה כמצווה "מזמן לזמן".
מדברי רש"י במנחות ומדברי הרוקח עולה שכאשר אדם מקיים מצווה בפעם הראשונה בחייו, עליו לברך שהחיינו. ניתן להציע שהרמב"ם גם היה מסכים שמצווה המבוצעת לראשונה בחיי אדם נחשבת "מצווה שאינה מצויה ואינה תדירה" (בדומה ל פדיון הבן שמביא הרמב"ם כדוגמא), אם כי זה לא עולה מפשט הדברים. רש"י והרוקח לא ציינו כל קשר בין המצווה והזמן, אלא רק שמצווה זאת נעשית בפעם הראשונה.
שיטת המנהגים של הראשונים
דרכי משה טור יורה דעה סימן כח אות יאומצאתי כתוב במנהגים ישנים: מי שלא שחט חיה ועוף מעולם, ושחט אותו, מברך שהחיינו על הכסוי, ולא על השחיטה. דכיסוי הוי מצווה כדאמרינן (סוטה יז.) בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכה לב' מצוות כו', והוי כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו. כך מפרש מהל' שחיטה ר' ידידיה משפירא עכ"ל והטעם שמברכין על הכיסוי ולא על השחיטה, משום שבשעת שחיטה מקלקל בריה אחת, אבל בכסוי הוי מתקן ע"כ מצאתי
חייב לברך קודם שיכסה אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי דם בעפר: הגה מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לבריה (במנהגים ישנים בשם ר' ידידיה משפירא):
One is obligated to make a blessing before he covers [the blood]: "... who sanctified us with his commandments and commanded us on covering blood in dirt." Rema: One who slaughters for the first time, makes a blessing of "that he gave us life" on the covering but not on the slaughtering since it damages a creature.
הגהות הרמ"א על המרדכי בריש מסכת חולין (רמז תקע"ה)מי שלא שחט מעולם, ושחט חיה או עוף, מברך שהחיינו על הכסוי, ולא על השחיטה, דתוספת מצווה רמיא עליו, כדאמרינן פרק כסוי הדם: בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לעפר סוטה ואפר פרה. וליחשב נמי אפר כיסוי הדם? התם מצווה איכא, הנאה ליכא. וכיון דקרי ליה מצווה, הוי כמו ציצית וסוכה, ומברך שהחיינו. כך מפורש בהלכות שחיטה של רבינו ידידיה משפירא
הרמ"א פוסק רק על מצוות כיסוי הדם הנעשית בפעם הראשונה שיש לברך ברכת שהחיינו. ברור שאין מדובר במצווה שהיא מזמן לזמן, וחיוב הברכה מבוסס על כך שהמצווה נעשית לראשונה (ללא קשר לתדירות בה תעשה לאחר מכן).
האחרונים מבררים את דברי הרמ"א. הש"ך מסכם רבות מהדברים שלמדנו לעיל –
מברך שהחיינו כו'. ...וצ"ע דהא גבי ציצית קי"ל דאין מברך שהחיינו אלא א"כ קנה בגד חדש מטעם דקנה כלים חדשים...אבל בעושה ציצית בבגד ישן אינו מברך שהחיינו כמ"ש הבעל העיטור ומהר"י אבוהב וד"מ...והכי משמע נמי בתוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ו ע"א) ד"ה העושה סוכה שכתבו הטעם דאין מברכין שהחיינו אציצית ותפילין משום דלא תקנו שהחיינו אלא אמצוה שיש בה שמחה. וא"ל דכסוי דכיון דבזכות אנכי עפר ואפר הוא חשוב שמחה דהא אדרבה אמרי' בפ' כ"ה (סוף דף פ"ח) אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה וליחשוב נמי עפר כסוי הדם התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא...והכי משמע נמי ממ"ש הר"ן שם הטעם דלא מברכין שהחיינו אתפילין משום דלאו מזמן לזמן קאתי וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' קכ"ו א"כ כ"ש כסוי ועוד נראה דאפילו להרמב"ם...דמברכין שהחיינו אציצית ותפילין היינו מטעמא דכתב שם מפני שהם מצות שהם קנין לו משא"כ בכסוי ומצאתי ברוקח סימן שע"א שכתב בשם ריב"ק משפירא כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחלה צריך לברך שהחיינו והביא ראיה מדאמרינן במנחות (דף ע"ה) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו שנתחנך לעבודת הזמן עכ"ל ואפשר ע"ז סמכו לברך בכסוי אבל צ"ע לפ"ז אמאי לא מברכין בציצית ותפילין ושאר מצות שמתחנכים בהו וכן אין מברכין שהחיינו על קדושי אשה או נשואיה כמ"ש מהרי"ק שורש קכ"ח וכן על מזוזה כדלקמן ר"ס רפ"ט אלא ע"כ ס"ל דאפילו במצוה שמתחנכים בה אין מברכין שהחיינו כל שאין זמנה קבוע וכדעת התוס'...דהיו כ"ד משמורות ואין מתחדשות יותר מב' פעמים בשנה וכיון שיש להן זמן קבוע מברך שהחיינו עכ"ל הא לאו הכי לא וא"כ ה"ה בכסוי וצ"ע:
הש"ך מקשה על ההשוואה של כיסוי הדם לציצית וסוכה שהרי סוכה היא מצווה מזמן לזמן וציצית היא מצווה הבאה עם קניין. ועוד מקשה שאם היינו רוצים לומר שיש במצווה זו שמחה מיוחדת (שבגללה אולי יש לברך שהחיינו) בזכות אברהם אבינו הרי שבגמרא כתוב במפורש על מצווה זו "הנאה ליכא". הש"ך מצטט את הרוקח, ומציע שיתכן שזאת מצווה המתקיימת בפעם הראשונה. אך גם תירוץ זה קשה, שהרי הרמ"א לא פסק לברך שהחיינו על מצוות אחרות שיש בהן חינוך, ועל כן נשאר הש"ך בצ"ע.
הש"ך ממשיך לברר את החלק השני של דברי הרמ"א, בהם הרמ"א ביאר מדוע אין לברך שהחיינו על השחיטה -
דמזיק לבריה. זה הטעם דחוק ולי נראה טעם אחר יותר מתקבל משום דשחיטה היא בידו ואינו מצווה לשחוט דהא יכול להיות לעולם בלא בשר או שישחוט אחר אבל בכסוי החיוב מוטל על כל אדם שרואה הדם לכסות כדלקמן סעיף ח':
הש"ך מציע שההבדל בין הכיסוי לבין השחיטה הוא שבמצוות כיסוי האדם נכנס למצב שחובה עליו לקיים את המצווה, ואילו את השחיטה אין הכרח לבצע (יתכן שבלשון הגהת הרמ"א על הגמרא ניתן להבין מעין טענה זו). אדם יכול להימנע מאכילת בשר, או שאדם אחר ישחט עבורו. אך אם מישהו שחט, ישנה חובה על כל אדם לכסות את הדם.
התפארת למשה מצטט את דברי הש"ך, ומגדיר את המושג "מתחנך לכתחילה" באופן המתאים לפסיקת הרמ"א לברך שהחיינו על המצוות הללו, ולא במצוות רבות אחרות:
תפארת למשה יורה דעה סימן כחולי נראה מיהו י"ל דדווקא על מצוה שצריך לימוד ואימון ידיים מברך שהחיינו כשנתחנך בו, דומיא דעבודה בכהנים דהיה צריך אומנות ולימוד סדר עבודה, דלאו כל אדם יכול לעבוד, לכך מברך שהחיינו שזיכהו ה' לזה. וכן בשחיטה צריך אומנות ולאו כל אדם יכול לשחוט וצריך לימוד לכן מברך כשנתחנך בו שזיכה לזה, וכן הטעם נמי מוהל שמברך שהחיינו בפעם הראשון מטעם שהוא דבר שצריך אומנות ואין כל אדם יכול לימול. משא"כ ציצית ותפילין דאין צריך אומנות ולימוד להניחם דכל אדם יכול להניחם, וגם חייב להניחם, ואם כן, משעה שנולד ראוי לכך, ואם כן אין צריך לברך שהחיינו, דהא אין לו יתרון בזה אשאר כל אדם, מה שאין כן שחיטה ומוהל, דאין כל אדם יכול אותם, וגם אינו חייב להיות מוהל ושוחט, דהא אפשר ע"י אחר, לכך מברך שהחיינו, שזיכהו ה' שהוא לבדו יכול לעשות מצווה כזה שאין כל האדם עושה אותה
התפארת למש מגדיר את ש"מצווה שאדם מתחנך אליה" שדיבר עליה הרוקח היא מצווה שיש צורך ללמוד כיצד לבצעה כראוי. מכיוון שברכת שהחיינו היא הודאה על כך שה' זיכה אותו להגיע למצב בו הוא מקיים את המצווה, ראוי לברך דווקא בהקשר של מצוות שלא כל אדם יכול לבצע, ודורשות מאמץ או יכולת מסוימים.
לכאורה התפארת למשה היה מגדיר שהברכה על המצוות הבאות מזמן לזמן היא הודאה לקב"ה שאפשר לאדם להגיע למועד המצווה החדשה ולקיימה.
הכרתי נקט כיוון דומה, אך לא בנה אותו על מושג החינוך של הרוקח –
שהחיינו והש"ך טען כי הרבה מצות כמו תפילין וציצית דלא מברכין אלא בעינן דוקא או מצוה שיש שמחה או שבא' מזמן לזמן משא"כ בכיסוי. ונראה כי מצו' שחוב' גבר' על בני אדם שמחוייב לעשות כמו ציצית תפילין בזו אין לברך שהחיינו ואע"פ שציצית אם אין לו ד' כנפות אין מחוייב מ"מ בעידן ריתחא נענש עליו אבל אין מחויב להמציא עצמו לשחוט ולכסות ורובן של ישראל אינן שוחטין ומכסין ולכך אם בא מצוה כזו לידו יברך עליו בשמחה כן נ"ל.
מצוות שאדם חייב לקיים תדיר אינן מצדיקות את ברכת שהחיינו. גם מצוות שאדם אמור לקיים, ולו בכדי להינצל מ"עידנא דריתחא", אינן מצדיקות את ברכת שהחיינו. דווקא מצוות שהאדם אינו בהכרח מחויב לעשותן הן מצוות עליהן ראוי לשמוח ולברך שהחיינו. לכן עקרונית יש לברך "שהחיינו" על שחיטה וכיסוי, שלא כל אדם זוכה לקיימן, אלא שלא מברכים על השחיטה מפני שזו נטילת נשמה.
כיצד הגדרה זו מתיישבת עם ההגדרות הקודמות, המצוות הבאות מזמן לזמן וכדומה?
לכאורה הכרתי אומר שישנן מצוות בהן ראוי לאדם לעצור ולהודות לקב"ה על כך שהמצווה הזדמנה לידו. חג המגיע פעם בשנה, או מצווה שאינה בהכרח מגיעה לאדם בחייו כלל, הן הזדמנויות חשובות לעצור ולהודות לקב"ה שהחיה אותנו וזיכה אותנו להגיע לקיום המצווה, שלא כל אדם זוכה לקיימה.
אך הט"ז חולק על כל ההגבלות שהגבילו האחרונים את דברי הרמ"א. בהקשר של ברכת ציצית, הט"ז פוסק:
בין בציצית בין בתפילין יש לברך בפעם ראשונה שמברך עליהם שהחיינו כמ"ש רמ"א בי"ד סי' כ"ח לענין כיסוי הדם ומינ' לכל מצות שאדם עושה בפעם ראשון מברך שהחיינו כנ"ל:
הט"ז מבאר שלפי הרמ"א יש לברך שהחיינו על כל מצווה שמקיים אדם לראשונה, ופוסק שכך יש לנהוג.
סיכום
הרמ"א פוסק שיש לברך שהחיינו על כיסוי הדם בפעם הראשונה. לכאורה הקריטריון "מצווה שהיא מזמן לזמן", שהוא גם המרכזי בראשונים, איננו רלוונטי למצווה זו.
הגמרא אומרת על מצווה זו במפורש ש"הנאה ליכא", כך שקשה לראות במצווה זו שמחה מיוחדת.
הט"ז מבאר שאכן הרמ"א היה מאפשר לברך שהחיינו על כל מצווה ייחודית המבוצעת לראשונה. אך נראה שהפוסקים הגבילו את ההיתר הזה במידת מה.
הש"ך מציע לבאר את הרמ"א לפי הקריטריון של הראשוניות, אך מציג קושי בהבנה זו, ונשאר בצ"ע.
התפארת למשה, על בסיס דברי הרוקח, הגדיר שמצווה שאדם מתחנך אליה היא מצווה הדורשת הכנה ולימוד, ולא כל אדם זוכה לעשותה. הברכה היא על כך שהקב"ה זיכה את האדם להיות נמנה על אלו המסוגלים לבצע את המצווה.
הכרתי מציע שהשמחה שיש במצווה זו היא היותה מצווה שלא כל אדם זוכה לקיימה כלל.
עלו כאן קריטריונים שונים לברכת שהחיינו על המצוות, רובם שונים מהקריטריונים לברכת שהחיינו על חפצים אחרים. בהקשר זה מעניין לבחון את דברי המגן אברהם, שהעיר על הבחנה אחרת בין מצוות לבין חפצים אחרים:
ונ"ל דוק' כלי תשמיש אבל על ספרים חדשים אינו מברך דמצות לאו ליהנות ניתנו, אין מברכין רק על מצות הבאים מזמן לזמן כמ"ש סימן כ"ב ע"ש אבל בברכת רמ"מ כתב לברך על ספרים:
נפסק להלכה במקומות רבים ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו". גם אם אנו נהנים בעת קיום מצווה, ההלכה אינה מזהה את ההנאה הזאת. לאור זאת, המגן אברהם פוסק שבשונה מקניין של כלי תשמיש אחרים, על ספרי קודש אדם אינו מברך ברכת
שהחיינו, מפני שהמצוות לא נועדו שנהנה מהן.
אם אכן המצוות לא ניתנו ליהנות, כיצד אנו מברכים שהחיינו על מצוות כלל?
כפי שלמדנו בפוסקים האחרונים, ברכת שהחיינו על המצוות היא ברכה על כך שהקב"ה זיכה ואיפשר לאדם להגיע למצב בו הוא מקיים את מצוות ה'. אין הנאה (שההלכה מכירה בה) במצווה. יש הודאה לקב"ה על הזכות להיות במעמד הזה (לפי הקריטריונים השונים שעלו). לכן – כאשר אדם קונה לולב. יתכן והוא מתרגש מכך שעתה יש לו לולב מהודר. אך ההלכה אינה מכירה בהתרגשות זו. כאשר יגיע למעמד בו הוא מקיים את מצוות ה' בעזרת הלולב, עליו להודות לקב"ה שסייע ואיפשר לו להגיע ולקיים את המצווה.
נפקא מינות
למדנו קריטריונים שונים, החל מהראשונים ועד ביאורי והרחבות הפוסקים את פסיקת הרמ"א. נבחן כעת את התייחסות הפוסקים האחרונים לברכת שהחיינו על קיום מצוות מסוימות:
הדלקת נר שבת בפעם הראשונה:
שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן לאאמנם הגאון יעב"ץ בסידורו (הלכות הדלקת הנרות בערב שבת אות כז) כתב, שכלה שמדליקה נרות בערב שבת בפעם הראשונה מברכת שהחיינו, והוא הדין לכל המצות שעושה בפעם הראשונה. ע"כ. אולם לפי המבואר לאו הלכתא פסיקתא היא, ורבים לוחמים נגד סברא זו. וכן מצאתי בשו"ת תשובה מאהבה חלק ב' (סימן קלט) שהביא הוראת חכם אחד, שהורה שהאישה מברכת שהחיינו על הדלקת הנרות בפעם הראשונה, וכתב ששגה וטעה בזה... כללו של דבר: אומר אני כי המורה שבדה מלבו שיש לברך ברכת שהחיינו בהדלקה ראשונה, הורה שלא כהלכה, שהיא ברכה שאינה צריכה, ואין לה כל יסוד וסמיכה
בסיכום: אין לכלה המדליקה את הנרות בערב שבת בפעם הראשונה לברך שהחיינו, שיש בזה איסור ברכה שאינה צריכה.
הרב עובדיה מביא בשם היעבץ שרשם בסידורו שעל אישה לברך שהחיינו בהדלקת נרות בפעם הראשונה, ואפילו הוסיף שהוא הדין לכל מצווה המקיימת בפעם הראשונה. אך בשו"ת תשובה מאהבה חולק על כך, וקובע שאין לברך. למעשה הרב עובדיה פוסק שאין לברך, ויש בברכה זו איסור ברכה שאינה צריכה.
עליה לארץ
בשו"ת במראה הבזק נשאלו אם ניתן לברך שהחיינו על עליה ארצה:
שו"ת מראה הבזק חלק ז שאלה כהשמחה המלווה את הזוכה לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, בפעם הראשונה, מצריכה ברכת "שהחיינו". העולה יחד עם בני משפחה, מברך "הטוב והמטיב".החושש יקח פרי או בגד חדש, יברך עליהם ויכוון גם על עלייתו ארצה.
שם מתוך הערה מספר 1 אות גועיינו בליקוטי הראי"ה (לרב נריה, עמ' 140), שמספר שהרב קוק הכריע להלכה לאדמו"ר מגור לברך שהחיינו כשהפריש תרומות ומעשרות, כיוון שקיים בפעם הראשונה בחייו מצווה זו. כן מובא גם במכתבי האדמו"ר מגור (מכתב נח) מהנסיעה הראשונה. אם כן מי שעולה לארץ ומקיים מצוות יישוב הארץ בפעם הראשונה בחייו – יברך (וטעם זה תקף לגבי עולה שלא גר בארץ מעולם)
שם הערה מספר 1 אות ובקובץ "תורה שבע"פ" (יא עמ' נה-ס) התייחס הרב פוגלמן לדברי המגיה בשו"ת "לב חיים" (ג סי' לג), שכתב לא לברך משום שבית המקדש חרב ובטלה העבודה, ומתעורר בכי ויגון ואנחה, "ואם כן איך שייך לברך זמן, דמלבד דאין ליבו שמח, אדרבה יתעורר דאגתו בכל יום תמיד יותר ויותר מאילו היה דר בחו"ל". וכתב הרב פוגלמן שהיום כשעולים לארץ ישראל אין דומה לעליות הקודמות: "ברכת שהחיינו לעליה של ימנו למדינת ישראל היא ביטוי של שמחה והודיה לשומר ישראל על שאחר השואה של ימנו הוציאנו מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה והשיב אותנו לישראל המחודשת לארץ האבות והנביאים והחזיר לעמו ישראל את ירושלים עיר הקודש מקום המקדש והר הבית, שמיום חורבן הבית השני היה בידי זרים, ולכן על העולים כיום לישראל להודות לגואל ישראל בברכת שהחיינו. הראשון לציון הגר"י ניסים בספרו "יין הטוב" (סימן מז) הביא תשובת "הלכות קטנות" (לר"י חאגיז סימן קכ"ב) שנשאל אם העולים לארץ יברכו שהחיינו וענה שם "אפשר שבכלל הגומל הוא נכלל" ודייק מכך שאם לא היה מברך הגומל יש לברך שהחיינו
הרב קוק פסק לאדמו"ר מגור לברך שהחיינו על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונה שעשה זאת בארץ. אחרונים אחרים פסקו שיש בעליה ארצה כיום שמחה מרובה, ועל כן יש לברך שהחיינו. כך גם נפסק בש"ות במראה הבזק, אך ציינו שהחושש יאכל פרי חדש או ילבש בגד חדש (כנהוג במצבי ספק נוספים, כמו המבקשים לברך שהחיינו תחת החופה) ובכך יצא מכל חשש ברכה שאינה צריכה.
ברכת שהחיינו על הטבילה
בעזרת הגדרים שלמדנו עד כה, נעמיק ונבחן אם נכון לברך שהחיינו על הטבילה.
בקהילות מסוימות היה מנהג לברך שהחיינו על הטבילה. הפוסקים נשאלו אם זהו מנהג נכון:
ויען בברכת שהחיינו רבו כמו רבו רעות שונו' סברות עצמם שאין להם על מה שיסמוכו בש"ס... נ"ל הכרע' ס' פרי תואר סי' כ"ח שכל מי שמתחנך תחלה לחיוב מצוה יברך לא כמ"ש רוקח שעל כל מצוה מברך בחינוכה אלא הנכנס לחיוב מצות וע"כ יברך כל בר מצוה בתחלת הנחת תפילין על כל מצות שעתיד לעשות כל ימיו אע"ג שאותן שקבוע להן זמן יברך כל בהגעת מברך שהחיינו ופירשו רש"י בכהן המתחנך לעבודה דאע"פי שלא הניחו לעבוד עבודה עד שיהי' בן עשרי' ואז כבר נכנס למצוה משנת י"ג מ"מ מתחנך אז למצות כהונה ומברך על כל מה שעתיד לעבוד עבודה כל ימיו ולפ"ז י"ל דמנהג נשים בעירו שמברכי' שהחיינו על טבילה ראשונה הורה גברא להן אחינוך כל מצות שהנשים רגילות בהם והם בפרטות טבילה חלה והדלקה והיא מסתמא נוגעת בראשונ' בטבילת מצוה ואיתתא לאו בת הנחת תפילין היא ע"כ מברכת שהחיינו על טבילה ראשונה שנכנסת לחינוך מצות נשים כן יש ללמוד זכות שלא יהי' מנהג הדיוטו' מטעות והיכי דלא נהיג לא נהגי והיכי דנהיג נהיג ואריך וחשש ברכה לבטלה ליכא לפע"ד כמ"ש לעיל:
החתם סופר מציע ביאור נוסף למושג מצווה שאדם "מתחנך" אליה. ה"חינוך" הוא כחנוכת המזבח, או חנוכת הבית. כלומר, שימוש ראשוני בעצם, שמכין אותו ומגדיר את תפקידו. התפארת למשה מתמקד בהכנה, ופוסק שהכוונה היא למצוות הדורשות הכנה לייעוד זה. כאשר אדם נהפך למוהל, הוא עובר חניכה, ומברך שהחיינו (ועקרונית הוא הדין לשוחט, אלא שהשוחט נוטל נשמה). החתם סופר מתמקד בכך שהאדם נכנס למסגרת מסוימת. המצווה המגדירה את כניסתו למסגרת היא החניכה, ועליה מברכים שהחיינו. לכן הכהן המקריב את המנחה נחנך ומברך שהחיינו.
לאור זאת, בהחלט יש מקום לומר שחלק ממסגרת הנישואין היא המסגרת של שמירת טהרת הבית, ועל כן הטבילה הראשונה היא החניכה למצוות הקשורות למסגרת הזאת. לאור זאת החתם סופר פוסק שבמקומות בהם נהגו לברך שהחיינו על הטבילה, ימשיכו את המנהג.
שיורי ברכה יורה דעה סימן ר ס"ק אתברך אשר קדשנו וכו'. יש מקום שנודע מהני נשי כי הכלה בטבילה ראשונה קודם החופה מברכת שהחיינו. וחקרו בדבר, והנה אמת נכון שכך נהגו משנים קדמוניות. וידענו כי כמעט בכל תפוצות ישראל לא יש מנהג זה. וגם בעיר הלזו שנהגו לא נודע מי חכם הנהיג כך. וידוע שהאחרונים הסכימו לעיל סימן כ"ח, שלא יברכו שהחיינו על מצות כסוי. ע"ש באורך. וכעת לא נמצא כתוב מנהג זה בשום ספר. רק כיוצא בה נשמע שנהגו הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנר לי"ט. והרב שאלת יעב"ץ ח"א סימן ק"ז, העלה דמנהג זה אין לו שרש וענף, ומ"מ אין למחות בחזקת יד. ע"ש. ואין ספר הנז' בידי לע"ע. וכן אני אומר במנהג זה דיודיעום שאין לברך וימחו בידן
השיורי ברכה פוסק שאין לברך שהחיינו, ואף יש למחות במי שמברכת.
אם כך, מסתבר שהיה מנהג לברך על הטבילה. היו פוסקים שאמרו להניח למנהג, והיו שמחו כנגדו. החתם סופר פותח באמירה שישנן דעות שונות בין הפוסקים בעניין ברכת שהחיינו. ננסה לבחון את השאלה על פי הקריטריונים שלמדנו:
א. ראשוניות - טבילה ראשונה יכולה להתאים לקריטריון הראשוניות, הנשמעת כשיקול שעומד בבסיס פסיקת הרמ"א לברך על כיסוי דם ראשון. החת"ס פוסק שבמקום שמצוי המנהג אישה הטובלת לראשונה לפני נישואיה יש לברך שהחיינו, מפני שמסתבר שזה כלול בקריטריון של "חינוך", המצוות שאדם נכנס אליהם בהיכנסו למסגרת מסוימת, כמו הכהן שנכנס לכלל הכהנים כאשר הוא מקריב את המנחה הראשונה, והשוחט שמתחנך לשחיטה לאחר ששחט, כדברי הש"ך על פסיקת הרמ"א.
הש"ך ביאר שישנו הבדל בין השחיטה לבין כיסוי הדם. כיסוי הדם היא מצווה שחייבים לעשותה, ואילו את השחיטה אין הכרח לעשות. האם הנישואין הם חלק כה מהותי מהחיים, והטבילה היא חלק כה מהותי מהנישואין (כמו שיתכן שעולה מהחתם סופר), שגם הש"ך היה מסכים שמוצדק לברך עליה שהחיינו?
התפארת למשה פוסק שיש לברך שהחיינו בפעם הראשונה על מצוות שנתחנכים אליהם, במובן שיש בהם איזו אומנות או לימוד, ולכן כהן הלומד לעבוד במקדש מברך, וכן השוחט ומכסה. לעומת זאת, קשה לומר שמצוות הטבילה היא כזאת (ולכאורה הוא הדין להדלקת הנר ועליה לארץ. ברם אם הדגש מקביל לדברי הכרתי, ששאלת המבחן היא עד כמה כל אחד זוכה לקיים את המצווה, יתכן ואף הם יודו שניתן לברך על עליה לארץ).
ב. תדירות המצווה - הקבוצה השלישית ברמב"ם היא "מצווה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת". ישנן מצוות שאדם מקיים לכל היותר פעם אחת בחייו. כזו היא מצוות פדיון הבן. יש לדון אם עלייה לארץ היא מצווה שמקיימים פעם אחת, או שיישוב הארץ מתחיל בעת העליה, ונמשך במשך כל החיים. אם כך, יש דמיון למצוות הפרשת תרומות ומעשרות לראשונה בארץ (עליה הרב קוק פסק לאדמו"ר מגור לברך שהחיינו), שלאחר שמקיימים בפעם הראשונה, היא נעשית בתדירות
גבוהה יחסית. כך הן מצוות הטבילה והדלקת נרות.
אך לעיתים בחייה של אישה קורה שהיא אינה טובלת במשך תקופה ארוכה (מתחילת הריון ועד תקופת ההנקה שאחרי הלידה פעמים שחולפת שנה ואף יותר). במצבים אלו יתכן ולגבי אישה זו נאמר שתדירות המצווה נמוכה, ובאותה טבילה יש לברך שהחיינו. בנוסף קיימת שמחה בטבילה כזאת, שכן לאחר זמן רב הזדמנה
לאישה מצווה זאת.
ג. מצווה הבאה מזמן לזמן – הראשונים הקשו מדוע פדיון הבן מוגדר כמצווה הבאה מזמן לזמן (הרמב"ם יצר את ההגדרה השלישית כדי לתרץ את הקושיה הזאת). הר"ן מתרץ שעוברים שלושים יום מהלידה ועד הפדיון ולכן זאת מצווה מזמן לזמן. מהי כוונת הר"ן? לכאורה ניתן להציע שתי אפשרויות –
ברכת שהחיינו ומעמדה המיוחד
וכבר הקשה מהר"א מפראג אמה שתמה רבינו דלמה יברך כיון שאינו חייב לברך מהא דס"פ בכל מערבין גבי זמן דר"ה ויה"כ א"ל רשות לא קמבעיא לי חובה מאי וכ"כ באשר"י פרק בתרא דר"ה וכ"כ רבינו בכי' תל"ב גבי בדיקת חמץ אלמא דמותר לברך אע"פ שאינו חייב לברך ומה שתירץ על זה דבמקום שבודאי אינו חייב לברך כי הכא הוי ברכה לבטלה אבל היכא דאיכא ספק כמו בזמן דר"ה ויה"כ ובדיקת חמץ יכול לברך ע"כ והוא החילוק שכתב ב"י לחלק בין ודאי לספק וליתא כדפי' דבספק נמי אסור לברך משום ספק ברכה לבטלה פן יהא עובר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא אבל לפע"ד דאיכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אע"פ שאינו ודאי דחייב לברך דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה
כפי שכבר צוין, הסיבה המרכזית להימנע מלברך שהחיינו על מצווה שיש לנו ספק אם יש לברך עליה היא הספק שמא זו ברכה לבטלה. לכן, אם לא ידוע בוודאות שיש לברך שהחיינו, יש לנהוג על פי הכלל הגדול "ספק ברכות להקל", ואין לברך. הב"ח מחדש שכלל זה איננו קיים בברכת שהחיינו, ושהתנאי היחיד לברכה היא שמחת הלב. אך במקום אחר כותב הב"ח:
ועיין במ"ש למעלה בסימן דיראה לי לחלק דלענין ברכת שהחיינו דוקא שבא על שמחת לבו של אדם שזכה לזמן הזה לקיים המצוה בהא ודאי יש לו רשות לברך וכדאמר בפרק בכל מערבין אקרא חדתא אבל לענין שאר ברכות אין לברך היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא ומש"ה השיג רבינו על רבינו האי גאון לעיל בסימן כ"ט לענין ברכת לשמור חוקיו דהתם ודאי הוי ברכה לבטלה. ולענין הלכה ראוי ונכון לכל אחד שלא להכניס עצמו בספק ברכה וכך נוהגין שלא לברך שהחיינו בבדיקת חמץ וכך כתב בהגה"ת מיימוני פי"א דהלכות תפלה ופ"ג דהלכות חמץ ע"ש:
הב"ח פוסק למעשה שהכלל "ספק ברכות להקל" תקף גם על ברכת שהחיינו (לכל הפחות בזמן שמקיים מצווה). חשוב לציין שכך גם סברו רוב האחרונים, שלברכת שהחיינו אין מעמד שונה, וגם עליהם חל הכלל "ספק ברכות להקל".
סיכום
מוסכם שיש לברך ברכת שהחיינו בעת קיום מצוות הבאות מזמן לזמן. הפוסקים הגדירו "מצווה הבאה מזמן לזמן" באופנים שונים. חלקם סברו שמדובר במועדות בלבד. התוספות סבר שמשמרת הכהנים, אחת לחצי שנה, גם היא מצווה הבאה מזמן לזמן. הרמב"ם הרחיב את ההגדרה לכלול מצוות שאינן מצויות או תדירות כל־כך, מכיוון שהן דומות למצוות הבאות מזמן לזמן.
שמחה הינה קריטריון מהותי בברכת שהחיינו גם כאשר היא נאמרת על המצוות. המגן אברהם סבר שמשום שמצוות לאו להנות ניתנו אין לברך עליהם שהחיינו אך ראשונים ואחרונים ציינו את השמחה כגורם מרכזי לברך שהחיינו גם על המצוות.רש"י והרוקח העלו שיש מצוות שכאשר הן מתקיימות לראשונה יש לברך עליהם שהחיינו. הרמ"א פוסק לברך שהחיינו בעת כיסוי דם הנעשה לראשונה. האחרונים הציעו הגדרות על אלו מצוות הנעשות לראשונה יש לברך שהחיינו: כל מצווה המתקיימת לראשונה (ט"ז), מצווה שהאדם נכנס לתוך החיוב בה (הש"ך), מצווה שהאדם לא חייב בה תמיד (הכרתי), או, בהיצמדות לללשון הרוקח, ב"חינוך" – מצווה שיש בה איזה לימוד אומנות (תפארת משה), או מצווה המכניסה אדם לייעודו החדש (חת"ס, וכלל בזה את טבילת הנשים לראשונה).
למעשה: נראה שאישה הרוצה לברך שהחיינו בטבילתה הראשונה יכולה לצאת מכלל ספק על ידי לבישת בגד חדש או אכילת פרי חדש לאחר הטבילה, כפי שפסק כף החיים לגבי עלייה לארץ.