תָּנוּ רַבָּנַן: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — זוֹכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן. אֵין לִי אֶלָּא בְּיוֹם, בַּלַּיְלָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״. ״בַּלַּיְלָה מִנַּיִן״?! אַדְּרַבָּה, עִיקַּר קִדּוּשָׁא בַּלַּיְלָה הוּא קָדֵישׁ, דְּכִי קָדֵישׁ — תְּחִלַּת יוֹמָא בָּעֵי לְקַידּוֹשֵׁי! וְתוּ: ״בַּלַּיְלָה מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר: זָכוֹר אֶת יוֹם״, תַּנָּא מְיהַדַּר אַלַּיְלָה וְקָא נָסֵיב לֵיהּ קְרָא דִּימָמָא?! הָכִי קָאָמַר: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — זוֹכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ, אֵין לִי אֶלָּא בַּלַּיְלָה, בַּיּוֹם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת״. בְּיוֹם מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְמָחוֹזָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: לִיקַדֵּישׁ לַן מָר קִידּוּשָׁא רַבָּה (הַבוּ לֵיהּ). סְבַר: מַאי נִיהוּ ״קִידּוּשָׁא רַבָּה״? אָמַר, מִכְּדֵי כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״ אָמְרִי בְּרֵישָׁא, אֲמַר ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״ וְאַגֵּיד בֵּיהּ. חַזְיֵיהּ לְהָהוּא סָבָא דְּגָחֵין וְשָׁתֵי, קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ ״הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ״.
The Sages taught in a baraita with regard to the verse: “Remember the day of Shabbat to sanctify it” (Exodus 20:7): Remember it over wine, through the recitation of kiddush. I have only derived that there is a mitzva to recite kiddush during the day, as the verse is referring to the day of Shabbat. From where do I derive that one must also recite kiddush at night? The verse states: “Remember the day of Shabbat to sanctify it,” which indicates that one should also remember Shabbat as soon as it is sanctified. The Gemara expresses surprise at this last question: From where is it derived that one must recite kiddush at night? Is this the appropriate question? On the contrary, the essential mitzva of kiddush is to sanctify the day at night, as one must sanctify the beginning of the day, i.e., Friday night; there is no reason to sanctify Shabbat in the middle of the day, i.e., in the morning. And furthermore, the continuation of the baraita states: From where do we derive the obligation of kiddush at night? The verse states: “Remember the day of Shabbat.” The tanna is seeking a source for kiddush at night, and yet he cites a verse that is referring to the day. The Gemara answers that this is what the tanna is saying: “Remember the day of Shabbat to sanctify it” is a mitzva to remember it over wine when it begins. I have only derived the obligation to recite kiddush at night; from where do I derive that one must also recite kiddush during the day? The verse states: “Remember the day of Shabbat.” The emphasis of the word day indicates that one must recite kiddush again during the day. The Gemara asks: During the day, when one does not recite the same kiddush as at night, what blessing does one recite? Rav Yehuda said: Before the meal, one brings a cup of wine and simply recites the usual blessing over wine: Who creates the fruit of the vine. The Gemara relates that Rav Ashi happened to come to the city of Meḥoza. The Sages of Meḥoza said to him on Shabbat day: Will the Master recite for us the great kiddush? And they immediately brought him a cup of wine. Rav Ashi was unsure what they meant by the term great kiddush and wondered if the residents of Meḥoza included other matters in their kiddush. He thought: What is this great kiddush to which they refer? He said to himself: Since with regard to all the blessings that require a cup of wine, one first recites the blessing: Who creates the fruit of the vine, I will start with that blessing. He recited: Who creates the fruit of the vine, and lengthened it to see if they were expecting an additional blessing. He saw a particular elder bending over his cup and drinking, and he realized that this was the end of the great kiddush. He read the following verse about himself: “The wise man, his eyes are in his head” (Ecclesiastes 2:14), as he was alert enough to discern the expectations of the local residents.
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:
(1) It is a positive duty to express the sanctity of the Sabbath day in words, for it is written: "Remember to sanctify the Sabbath day" (Exodus 20:8); that is to say, remember it in terms of praise and sanctification. One should remember it at its beginning and its conclusion by reciting the Kiddush when the Sabbath begins and the Havdalah when it ends.
(יח) כְּשֵׁם שֶׁמְּקַדְּשִׁין בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כָּךְ מְקַדְּשִׁין בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵיהֶן וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁכֻּלָּם שַׁבְּתוֹת ה' הֵן. וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים לְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב. אֲבָל אֵין מַבְדִּילִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת:
(18) Just as Kiddush is recited on Friday nights and Havdalah on Saturday nights, so also is Kiddush recited on festival nights, and Havdalah at the termination of festivals and Yom Kippur, since all these are called Sabbaths of the Lord (Leviticus 23:38). Havdalah is recited also at the termination of a festival followed by Hol ha-Mo'ed and at the termination of a Sabbath followed by a festival, but is not recited at the termination of a festival followed by a Sabbath.
(ה) (ה) הואיל וחייבות וכו' - ולכן יכולה להוציא אפילו היא כבר יצאת ידי קידוש וכמו באיש לקמן בסימן רע"ג ס"ד דלענין קידוש אנשים ונשים שוין. ודע דכשאחד מוציא לחבירו ידי קידוש צריך לכוין להוציאו והשומע צריך לכוין לצאת לכן מהנכון שיזכיר בעה"ב לבני ביתו שיכוונו לצאת ועיין לקמן בסימן רע"ג במ"ב סק"ל מה שנכתוב שם:
(ז) וקידוש והבדלה של יום טוב אי הוא מן התורה או דרבנן הנה הרהמ"ח סתם הדברים והרב המגיד בפ' זה הי"ח כ' וז"ל ודע שאין קידוש ביום טוב דבר תורה ולא כ' הרב המגיד מאין הוציא זה ולכאורה מלשון הר"מ שכ' שכולם איקרו שבתות הי' אפשר דהוא מן התורה כמו שבת ועפמ"ג בפתיחה מביא בשם שמק"ב בביצה דהבדלת יום טוב דאורייתא ומכ"ש קידוש ואינו ת"י כעת. ולענ"ד אפ"ל דתלוי בשיטות שהבאתי לקמן אם שביתת בהמה נוהג ביום טוב דעת כמה ראשונים דא"נ דש"ב גבי שבת כתיב ולא ילפינן יום טוב משבת עמש"ל באריכו' ובטו"א בק"א בא"מ לחגיגה אם כן א"נ למ"ד דלא ילפינן יום טוב משבת האי דכתיב בשבת ה"נ דזכור גבי שבת כתיב לא ילפינן יום טוב והוי רק מדרבנן ולהסוברים ילפינן יום טוב משבת אף דש"ב גבי שבת כתיב מכל מקום י"ט ג"כ בכלל אם כן ה"נ שוה יום טוב לשבת אף מן התורה ועמש"ל בפ' אמור לאו דמלאכת י"ט באורך וכן הבדלת יוה"כ נמי תלוי בזה וכן קידוש בדברים אי נימא דיליף משבת חייב מן התורה לקדש ביוה"כ ג"כ ע' שאג"א ה' יוה"כ לענין ש"ב ומחמר. והנה בש"ס ערבי פסחי' מבואר דמבדיל עד יום ד' בשבת ועסי' רצ"ט ואמרינן שם כי הא דיתיב ר"ז וכו' גבי גיטין חדא בשבתא וב' וג' מיקרי אחר שבתא וכו' ואני מסופק כי לא ראיתי מבואר הדין אם לא הבדיל במוצאי י"ט אם יש לו תשלומין בודאי לשיטת הסוברים דוקא יום א' מבדיל דהו"ל מ"ש אם כן ה"ה יום אחר י"ט ועס"פ מי שאחזו בגיטין ורא"ש ור"נ שיטות לענין זה וע' אהע"ז סי' קמ"ד וחוה"מ ס"ס מ"ג אם כן אפשר דיו"ט יש לו תשלומין כל שנקרא אחר י"ט לכל מר כדא"ל ע"ש וצ"ע על הפוסקים שלא כ' היאך הדין בי"ט. ודע דז"פ אף אם נאמר דיש לו זמן ארוך כגון ט"ו לר"ח שם דמיקרי אחר י"ט מכל מקום כשהבדיל בשבת בנתיים ודאי יצא ידי הבדלת י"ט ג"כ אך נ"מ אם לא הבדיל בשבת בנתיים או בי"ט האחרון שחל בשבת ולא הבדיל במ"ש דמחמת הבדלת שבת אינו מבדיל ביום ד' וה' ומחמת הבדלת י"ט אפשר דמבדיל עד שבת ואם לא הבדיל גם במ"ש זה יוכל להבדיל עד שבת האחר מחמת הבדלת י"ט וצ"ע. וגם לענין יו"כ עד אימתי נקרא אחר גם לענין גיטין לא נתפרש אם שייך לחג הסוכות או אפשר אין שייך ליוה"כ עד סוכות וגם ר"ה אם שייך ליו"כ ע' בגמרא ותבין. ועיין מגן אברהם סי' רצ"ה דהבדלת שבת יש לה תשלומין עד יום ד' אף כשחל יום טוב בליל ב' או בליל ג' מכל מקום מבדיל בי"ט התשלומין של הבדלת מ"ש ע"ש ומכל מקום נראה דאם לא הבדיל במו"ש וי"ט בליל ב' לבני א"י יותר טוב להמתין עד ליל ג' ויוצא בהבדלה א' ממה שיבדיל בליל [ב] (ג') שהוא י"ט ומכל מקום צ"ע דשיהוי מצוה וכו' ויבדיל בליל ב' אף שהוא י"ט ובליל ג' מבדיל משום י"ט ואין כאן מקומו להאריך וכתבתי רק להזכיר. ולענין נשים ועבדים בקידוש י"ט אי נימא שהוא מן התורה אפשר שהוא שוה לשבת גם לענין נשים שחייבים אך אם נימא שהוא מדרבנן אפשר דאין נשי' חייבות כמו הבדלה לקצת שיטות הסוברי' שהוא מדרבנן ואין נשים חייבות. עסי' רצ"ו ב"י וש"ע וע' רא"ש פע"פ ק"א מביא ד' ר"י שכ' דאף שאין אורחים בבהכ"נ אין הקידוש ברכ' לבטלה כי קידוש במקום סעודה אינו אלא דרבנן ע"כ יוצאין אנשים ידי קידוש דאורייתא בקידוש בהכ"נ וכו' אותם אנשים שא"י לקדש וכו'. לכאורה לדעת המג"א יצאו ידי קידוש דאורייתא בתפלה אך באמת יוצאים אותם האנשים שא"י להתפלל ג"כ. ועיין ברא"ש דחה דר"י דאין משמע כפירושו דנראה דל"ה קידוש כלל שלא במקום סעודה. והד' תמוהים אצלי שלא ראיתי בשום פוסק דל"י ידי קידוש בדברים בלבד ומכ"ש אם יקדש על היין כולם סוברים דיוצא ידי תורה. ומ"ש ראי' מדקאמר בקידוש היכי לא נפקיתו אין זה ראי' דמדרבנן לא נפקי ע"כ צריך לקדש פ"ש כי לד' הפוסקים דעיקר קידוש בדברים מכל מקום תקחז"ל על היין וכן במקום סעודה. עט"ז סי' רע"א גבי נמצא חומץ והובאו ד' אלו ב"י סי' רס"ט וצ"ע על האחרונים שלא עמדו בד' הרא"ש כי ע' היטב ותראה שהדברי' אינם מובנים כלל וצ"ע. ובעזה"י עוד חזון למועד. וגם לענין כפי' על המ"ע דינו ככל המצות שכופין עד שת"נ רק אם קידש בדברים אך לא על הכוס דינו ככל מצוה דרבנן ועמש"ל בח"ז דיש שיטות אם על מצות דרבנן כופין עד שת"נ עיין כתובות פ' מי שהי' נשוי אך אם כופין בשבת דהוי כמו דין ועונש ואין עונשין בשבת עפמ"ג בפתיחה לה"ש מסתפק בזה ועמש"ל פ' ויקהל בעזה"י:
(א) מצות שביתה ביום ראשון של פסח - לשבת ביום ראשון של פסח, שנאמר בו (ויקרא כג ז) ביום הראשון מקרא קדש, ובכל מה שנאמר בתורה מקרא קדש פרשו זכרונם לברכה (ספרא יב ד) קדשהו. וענין קדשתו הוא שלא נעשה בו מלאכה אלא מה שהוא מיחד באכילה, כמו שבאר הכתוב (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. והראיה ששביתת יום טוב נחשבת עשה, אמרם זכרונם לברכה (שבת כה, א): האי שבתון עשה הוא, ולמדנו מעתה שבכל מקום שנאמר בתורה שבתון גבי יום טוב הוא עשה, וכבר בא הרבה בתלמוד גם כן יום טוב עשה ולא תעשה.
(ב) משרשי המצוה. כדי שנחשב בענין המועד בנס שנעשה לנו בו, ונהלל ונפאר במחשבתינו מה שצונו ברוך הוא עליו ועשה לנו נסים בזמן ההוא, ואם יהיה האדם טרוד במלאכתו, לא יהיה לו פנאי לחשב בשום דבר. ועוד נאריך בשרשה ובדיניה בלאו דאסור מלאכה ביום טוב שבסדר זה (מצוה רחצ) בעזרת השם.
(ג) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה מלאכה שלא לצרך אכל נפש בטל עשה זה, מלבד שעבר על לא תעשה, כמו שנכתב במקומו.
(ד) דיני המצוה. מתבארים ביום טוב [הלכ' יו''ט פי''א].
(1) The commandment of resting on the first day of Pesach: To rest on the first day of Pesach, as it states about it (Leviticus 22:7), "On the first day, a holy occasion." And about all about which it is stated in the Torah, "a holy occasion," they, may their memory be blessed, explained (Sifra, Emor, Chapter 12:4), "Make it holy." And the content of its holiness is that no work be done on it, except for that which is specific to eating; as the verse elucidated (Exodus 12:16), "but that which is eaten by every soul, that alone shall be done for you." And the proof that the rest of the holiday is considered a positive commandment is their, may their memory be blessed, saying (Shabbat 25a), "This 'shabbaton' is a positive commandment." And we learn from now that in every place that shabbaton is stated in the Torah with regards to a holiday, it is a positive commandment. And [what] also appears much in the Talmud is, "The holiday is a positive commandment and a negative commandment."
(2) It is from the roots of the commandment [that it is] in order that we think about the content of the holiday in the miracle that was done for us on it, and that we praise and laud in our thoughts the One, blessed be He, who commanded us about it and did miracles for us at this time. And if a man is preoccupied in his work, he will not be free to think about anything. And we will further write at length about its root and its laws in the negative commandment of work on the holiday in this Order (Sefer HaChinukh 288) with God's help.
(3) And [it] is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it and does work not for the needs of food for the soul has violated this positive commandment, besides that he violated a negative commandment - as we will write in its place.
(4) The laws of the commandment are elucidated in [Beitzah] (see Mishneh Torah, Laws of Rest on a Holiday 1).
(א) ונוהגת כו'. והנה מצוה זו היא מ"ע שהז"ג מכל מקום חידש הרהמ"ח דאשה חייבת אף דבכ"מ פטורה מכל מקום כיון דהיא מוזהרת על הלאו. וכיון דיש ג"כ לאו בזה מוזהרת ג"כ על העשה אף דהוי זמ"ג. ולכאורה צ"ע למה לא כתב הרהמ"ח ד"ז לעיל במצוה פ"ה גבי מ"ע של שביתת שבת דגם הנשים מצווים על העשה. ואפ"ל דשם אין נ"מ כיון דבל"ז הוי לא תעשה שיש בה כרת ומב"ד אבל גבי יום טוב נ"מ לענין של"ת נדחה מפני עשה אבל עשה ולא תעשה אינה נדחה לזה השמיענו דגם לענין נשים אינה נדחה הל"ת של יום טוב מפני העשה כי הם מצווים ג"כ בעשה וה"ל עשה ולא תעשה אבל גבי שבת בלאו הכי ל"ת שיש בה כרת אינה נדחה מפני עשה ומכל מקום צ"ע דחזינן דהתורה חייבה בעשה לאנשים אף דאיכא כרת ומב"ד. ונ"מ כאשר ביארתי בחיבורי דמביא עולה על עשה ועיין בזבחים דף ז' אם כן היה לו לכתוב לעיל בנשים ג"כ דחייבות בעשה. והנה בר"מ אינו מבואר ד"ז אם נשים חייבות בעשה זו אך התוס' בקידושין דל"ד ד"ה מעקה מבואר בדבריהם להיפך ע"ש שהר"י איש ירושלים מקשה דלמה לא תדליק אשה בשמן שרפה ביום טוב ידחה העשה הל"ת של יום טוב ובנשים ל"ש העשה דיו"ט כי הוי מ"ע שהז"ג וע"ש שתירצו דהלאו אלים והדברים עתיקין ואין כאן מקומו. אבל על כל פנים מפורש דהנשים אין מצווים אף דהם מצווים על הלאו ועיין בהגהות מ"ל בסוף הספר הרגיש בזה ומביא דברי התוס' שחולקין ע"ז ע"ש. שוב ראיתי בס' שעה"מ פי"ב מה' עכו"ם הביא ג"כ פלוגתא ופלפל באריכות. והנה אף לדברי הרהמ"ח דאשה מצווה על העשה היינו שיש בהעברתו לאו ג"כ ע"כ מוזהרת על העשה. אבל במקום שאין בהעברתו לאו ודאי אינה מצווה על העשה ג"כ כי ה"ל הזמן גמרא אם כן לפמ"ש לעיל בשם הרמב"ן דטורח ועמל ביום טוב ושבת אין בהם איסור לאו רק העשה דשבתון אם כן לפ"ז אין הנשים מוזהרות על הטורח והעמל כי ה"ל הזמן גרמא. ואפ"ל כמו דקיימא לן נשים חייבות בקד"ה דזכור ושמור כו' כל שישנו בשמירה כו' אם כן מכ"ש כאן דהיקש גמור הוא כיון דבעשה זו כולל מה שהנשים מוזהרות כגון באותן שיש בהם לאו אם כן אף אותן שאין בהם לאו כיון דנכלל בתיבה א' חייבות ג"כ אבל לפי דעת התוס' דנשים אף במקום לאו אין מוזהרות על העשה רק דמוזהרות על הלאו אם כן הטורח והעמל שאין בהם רק עשה אין הנשים מוזהרות ובעזהשי"ת לקמן נאריך בזה: