כי תצא - שכר מצווה מצווה

(ב) זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ה, ו): אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע. מַהוּ אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תְהֵא יוֹשֵׁב וּמְשַׁקֵּל בְּמִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יב): וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, לֹא תְהֵא אוֹמֵר הוֹאִיל וְהַמִּצְוָה הַזּוֹ גְּדוֹלָה אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ שֶׁשְֹּׂכָרָהּ מְרֻבֶּה, וְהוֹאִיל וְזוֹ מִצְוָה קַלָּה אֵינִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא גִּלָּה לַבְּרִיּוֹת מַהוּ מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל הַמִּצְווֹת בְּתֹם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁשָֹּׂכַר לוֹ פּוֹעֲלִים וְהִכְנִיס אוֹתָן לְתוֹךְ פַּרְדֵּסוֹ, סָתַם וְלֹא גִּלָּה לָהֶן מַהוּ שְׂכָרוֹ שֶׁל פַּרְדֵּס, שֶׁלֹא יַנִּיחוּ דָּבָר שֶׁשְֹּׂכָרוֹ מוּעָט וְיֵלְכוּ וְיַעֲשׂוּ דָּבָר שֶׁשְֹּׂכָרוֹ מְרֻבֶּה, בָּעֶרֶב קָרָא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ פִּלְפֵּל הוּא שְׂכָרוֹ זָהוּב אֶחָד, קָרָא לְאַחֵר אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ שְׂכָרוֹ חֲצִי זָהוּב פֶּרַח לָבָן הוּא. קָרָא לְאַחֵר אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ זַיִת הוּא שְׂכָרוֹ מָאתַיִם זוּז. אָמְרוּ לוֹ לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אוֹתָנוּ אֵיזֶה אִילָן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה תַּחְתָּיו, אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ הוֹדַעְתִּי הֵיאַךְ הָיָה כָּל פַּרְדֵּסִי נַעֲשָׂה. כָּךְ לֹא גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת, חוּץ מִשְׁתֵּי מִצְווֹת, הַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת וְהַקַּלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת, כִּבּוּד אָב וָאֵם, חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, וּמַתַּן שְׂכָרָהּ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יב): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ. וְהַקַּלָּה, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וּמַהוּ שְׂכָרָהּ, אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ז): שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וגו' וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, הֱוֵי כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר.

(א) המצות שבתורה כמו שנראה מדברי חכמים שאמרו במסכת אבות (פרק ב') שאמרו הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, שלא כאשר יראה שזו המצוה שכרה גדול וזו שכרה קטן, שאפשר שתהיה מצוה קלה שכרה גדול כמו מצוה חמורה ואין בחינה לפי חומר המצוה.

ולפי זה קשה מה ששנינו בסוף פ' שלוח הקן (חולין קמ"ב) ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות, דמה ק"ו יש הרי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצות וכיון שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצות אין ללמד ק"ו למצות חמורות.

ויש שהיו משיבין בתשובת שאלה זאת כי מה שאמרו הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה היינו שאל יאמר האדם כי המצוה הזאת אין שכרה גדול כל כך ולא ירצה לעשותה, ומשום כך אמר הוי זהיר כמצוה קלה כבחמורה שאותה המצוה קלה יש לה שכר גדול כמו שאתה סובר לפי דעתך שיש למצוה החמורה אשר אתה בוחר לעשות החמורה בשביל השכר שיש לה ואפשר שהקלה יש לה אותו שכר, ואם כי המצוה החמורה יש עליה שכר יותר מכל מקום אל תניח הקלה בשביל כי שכרה מועט מאחר שאפשר שעל הקלה שכר שלה כמו השכר שאתה חושב כי יש לחמורה ואם כן יש לך להזהר במצוה קלה כבחמורה שאתה רוצה בה אבל בודאי מצוה החמורה יש לה עוד יותר מן הקלה.

ופירוש זה לא יסבול הלשון כי היה לו לומר הוי זהיר במצוה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, וגם במדרש חכמים מוכח כפשוטו כמו שיתבאר.

אבל פירוש זה הוא כי במצות יש שני דברים, האחד מצד בחינת החומר שיש במצוה שהוא קשה על האדם ביותר מאד ואין ספק כי השכר על זה יותר גדול מן המצוה הקלה שאינה קשה על האדם, אבל בצד בחינת המצוה עצמה אפשר שיותר שכר יש על הקלה מצד עצמה ממה שיש בחמורה מצד עצמה, ובשלוח הקן כתיב שלח תשלח וגו' למען ייטב לך, ופי' למען ייטב לך אף על גב שאני אומר לשלח האם ויש לך הפסד מה בשביל הפסד זה שהוא קטן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצוה חמורה שיש בו הפסד הרבה שהשכר הוא יותר גדול, ושכר זה בודאי יותר גדול בחמורה מבקלה שהרי לפום צערא אגרא אבל מצד עצם המצוה שיש שכר עליה הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה, ואם יש שני מצות האחת חמורה מפני שיש בה גודל ההוצאה או גודל הטורח אף על גב שאפשר לומר כי המצוה שאין בה טורח יש עליה יותר שכר ממה שיש על החמורה דבר זה מצד המצוה עצמה שאין יודע מתן שכרן של מצות, אבל מה שהשם יתברך משלם בשביל שטרח במצוה בודאי מצד הזה השכר יותר על החמורה ממה שיש על הקלה:

(ב) ובמדרש (תנחומא עקב) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמר דוד רבונו של עולם איני מתירא מפני מצות חמורות שבתורה מפני שהן חמורות אבל אני מתירא מפני מצות קלות שמא עברתי עליהן ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה לכך נאמר והיה עקב תשמעון אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב מה רב טובך זה שכרן של מצות קלות זה שאמר אורח חיים פן תפלס שלא תהא נושא ונותן במצותיה של תורה איזה שכרה מרובה ואיזה שכרה מעוטה לכך נעו מעגלותיה ולא תדע מטולטלין שבילי תורה. אמר רבי אחא משל למה הדבר דומה למלך שיש לו פרדס והכניס בה פועלים ולא גלה שכר נטיעותיו שאילו גלה להן שכר נטיעותיו היו רואים איזו שכרה הרבה ונוטעין אותה נמצא מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת כך לא גלה הקדוש ברוך הוא שכרן של מצות כדי שיהיו עושין אותה משלם. תני רבי שמעון בן יוחאי שתי מצות גלה הקדוש ברוך הוא קל שבקלות שלוח הקן וכבוד אב ואם בשלוח הקן כתיב שלח תשלח את האם למען ייטב לך והארכת ימים ובכבוד אב ואם כתיב למען ייטב לך והארכת ימים ואם דבר שהוא פריעת חוב כתיב והארכת ימים דבר שהוא חסרון כיס וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה עד כאן.

ביאור המדרש זה כי המצות אינם שוים בשכרן כי אפשר שעל מצוה קלה שכר גדול יותר מן החמורה, כי המצוה היא הצירוף שמצרפת האדם כמו שהארכנו למעלה וכמו שאמר הכתוב (משלי ל') כל אמרת אלוה צרופה ואם המצות לא היה רק לקיים קבוץ וסדר המדינה או תקון האדם כמו שהרבה אנשים היו נותנים טעם במצות וכמו שזכרנו למעלה וכבר הארכנו בזה כמה פעמים מדברי חכמים, בודאי יש לעמוד על זה איזה מצוה יש בה תועלת יותר מן האחרת וכמה השכר יותר מן האחרת, אבל המצות הם אלקיות מצרפות האדם עד שיש לאדם דבקות בו ולא נוכל לדעת איזו מן המצות בה הצירוף יותר כי יש מצוה קלה שהצירוף הזה אשר אמרנו יותר מן החמורה. אבל מכל מקום אין עליך לומר כלל שאין תולה לגמרי במה שהמצוה היא קשה על האדם שזה אינו, שודאי כאשר הוא מקיים המצוה שהיא קשה יותר על האדם מורה זה על שהוא אוהב השם יתברך בכל לבו ולפום צערא אגרא, רק כי אפשר הוא שיהיה השכר על המצוה הקלה יותר ממה שהוא על מצוה החמורה מצד המצוה בעצמה שהיא מצרפת האדם.

וכמו שתמצא במצוה כך תמצא בעבירה, כי לפעמים נראה שעבירה קטנה אצל האדם ויש לה עונש גדול ולכך תמצא בכמה מקומות שהם אמרו על מצות קלות שכר גדול מאד מאד, וכן אמרו על עבירות קטנות עונש גדול מאד כמו שנמצא דבר זה בדבריהם הרבה מאד, ומוכח זה מן המדרש של מעלה כי מה שאמרו הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה נאמר גם כן לענין עונשין שיזהר מן עבירה קלה כבחמורה,

ואמר שלכך לא כתבה התורה שכר של מצוה ומצוה בפירוש שיהיו נעשים כל המצות, כי אם לא היו נעשים כל המצות אין ראוים כלל לקבל מצות התורה כי התורה היא אחת ומאחר שהתורה היא אחת ראוי שיהיו כל המצות בעשיה לא מקצת המצות בלבד רק הכל ובזה התורה היא אחת, לכך נעלם שכר המצות שלא יהיו נעשים מקצת המצות ומקצת המצות בלתי נעשים.

ומכל מקום בשתים מהם גלה שכרם בשלוח הקן ובכבוד אב ואם מפני שכבוד אב ואם מחויב לפי הדעת והשכל כמו שהארכנו למעלה בדבר זה והוא נחשב כמו שהוא פורע חובו ומאחר שהוא פורע חובו ומחויב לעשות אין ראוי שיהיה עליו שכר, ועל זה אמר הכתוב שודאי יש על מצוה זאת שכר גדול, ושלוח הקן בעבור שהיא קלה שבקלות כמו שאמרו בגמרא, ועוד מפני שכתיב כי יקרא קן צפור שמצא אותו ולא היה מזומן לו וצוה אותו לשלח האם וזהו כמו פריעת חוב גם כן שהקרה השם יתברך לפניך לכך מוטל עליך לקיים המצוה שיש בזה ויש לחשוב כי אין שכר עליה כלל, ולכך אמר שיש עליה השכר הגדול הזה ולפיכך באלו שנים בפרט כתבה שכר עליהם.

כלל הדבר במה שהמצות מביאים אל האדם החבור והדבקות בו יתברך לכך לא נוכל לדעת ולהבין איזה מצות סבה לדבקות הוא יותר ואיזה פחות ולפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכו', וזהו שורש גדול בתורה אשר בני אדם אינם נזהרים במצות קלות עם העלם השכר והעלם העונש שאפשר שהשכר עליה כגדולה שבגדולות, והעונש גם כן כגדולה שבגדולות, ודבר זה מבואר: