מורה המסורה חלק ג

פרק א': בביאור מרכבת יחזקאל

פרק ז': ולא תקוה ולא תוחיל לשמוע ממני אחר זה הפרק אפילו דבר אחד בזה הענין לא בבאור ולא ברמיזה. כי כבר נאמר בו כל מה שאפשר לאמרו וגם לחצתי מאד ודחקתי:

פרק ח': כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון התחיבו בהכרח ובלבד חוש המישוש אשר הוא חרפה עלינו (כמו שזכר אריסטו) אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל - כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהסתר בהם ולהצטער בעשותו אותם ושלא ידבר בהם ולא ירחיב בהם המאמר ולא יעשו חבורות לאלה הדברים;

ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה 'לשון הקודש' - ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות.

פרק י', ג': ואחר אלה ההקדמות יודע באמת שהאלוה ית' לא יאמר עליו סתם שהוא עושה רע בעצם כלל - רצוני לומר שיכון כונה ראשונה לעשות רע - זה לא יתכן. אבל פעולותיו כולם טוב גמור - שהוא אינו עושה רק מציאות וכל מציאות טוב. והרעות כולם העדרים לא תתלה בהם פעולה רק בצד אשר בארנו

פרק י"ב: שכל אישי מין האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך אל המציאות כולו הנמשך - כמו שבאר ואמר "אדם להבל דמה וגו'" "אנוש רימה ובן אדם תולעה" "אף שוכני בתי חומר וגו'" "הן גוים כמר מדלי וגו'" וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה הענין הנכבד גדל התועלת בידיעת האדם ערכו. ולא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד. אבל המציאות לפי דעתנו הוא מפני רצון הבורא אשר מין האדם - הקטן שבו בערך אל המציאות העליון - רצוני לומר הגלגלים והכוכבים - אמנם בערך למלאכים אין ערך על האמת בינו ובינם. ואמנם האדם הוא נכבד מכל מה שנתהוה בעולמנו זה התחתון

פרק י"ג, ב': וכן יחשבו שתכלית המציאות כולו - מציאות מין האדם לבד לעבוד את האלוה ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו ולהמציא צרכיו וקצת פשוטי ספרי הנביאים יעזרו זאת המחשבה הרבה "לשבת יצרה" "אם לא בריתי יומם ולילה - חקות שמים וארץ לא שמתי" "וימתחם כאהל לשבת". ואם הגלגלים היו בעבור האדם כל שכן שאר מיני בעלי החיים והצמחים. וזה הדעת כשיחקר כמו שצריך למשכילים שיחקרו הדעות יתבאר מה שבו מן הטעות.
ובגלל הדבר הזה הדעת האמיתי אצלי לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות הוא שלא יאמן בנמצאות כולם שהם מפני מציאות האדם אבל יהיו גם כן שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם לא מפני דבר אחר.
ולא יטעך אמרו בכוכבים "להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה" ותחשוב כי ענינו כדי לעשות זה - אינו רק להגיד טבעם.
ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים נבראו בעבורנו - הנה כבר התבארה לנו מדרגתנו "הן גוים כמר מדלי". ובחון עצמך ועצם הגלגלים והכוכבים והשכלים הנפרדים ואז יתבאר לך האמת. ותדע שהאדם הוא יותר שלם ונכבד מכל מה שיהיה מזה החומר לא זולת זה; וכשתעריך מציאותו למציאות הגלגלים כל שכן למציאות הנפרדים - יהיה פחות מאד מאד. אמר "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה - אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם" ודע ש'עבדיו' הנאמר בזה ה'פסוק' אינם ממין האדם כלל וראית זה - אמרו 'אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם'; אבל 'עבדיו' הנזכרים בזה ה'פסוק' הם המלאכים וכן עוד 'מלאכיו' הרמוז עליהם בזה ה'פסוק' הם הגלגלים בלא ספק. כבר באר אליפז עצמו זה הענין בעצמו והשיבו במענה האחרון בלשון אחר ואמר "הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה" - הנה התבאר ש'קדושיו' הם 'עבדיו' ושאינם ממין האדם ומלאכיו הרמוז אליהם ב'פסוק' ההוא הם 'שמים'.

פרק י"ג, ב': והוא שיאמר למי שיאמין זה שהכל מפני זה התכלית כלומר מציאות האדם האם הבורא יכול שימציאהו מבלתי אלו ההצעות כולם או אי אפשר שימציא אלא אחריהם? ואם יאמר שאפשר ושהאלוה יכול להמציא אדם מבלתי שמים על דרך משל יש לשאול אם כן מה תועלתו באלה הדברים כולם אחר שאינם התכלית אבל הם מפני דבר שאפשר המצאו מבלתי אלה כולם? ואפילו אם היה הכל מפני האדם ותכלית האדם - לעבוד האלוה כמו שנאמר השאלה קימת - והיא מה התכלית בהיותו עובד והוא ית' לא יוסיף שלמות אם יעבדוהו כל מה שברא וישיגוהו תכלית ההשגה ולא ישיגהו חסרון אם לא יהיה זולתו נמצא כלל? ואם יאמר אין זה לשלמותו אבל לשלמותנו כי הוא הטוב לנו והוא שלמותנו - התחיב השאלה בעצמה ומה תכלית מציאותנו בזה השלמות? אי אפשר בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית אל "כן רצה האלוה" או "כן גזרה חכמתו" וזהו האמת. וכן תמצא 'חכמי ישראל' סדרו בתפילותיהם באמרם "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה? ואם יצדק מה יתן לך?".

פרק י"ד, א': ואיך ידמה אחד ממנו שיהיו אלה בעבורו ובגללו ושהם כלים לו? זהו ענין הקש הגשמים - כל שכן כשתעיין מציאות השכלים:
ב': ואומר אילו לא היה החילוף בין הגרמים הגלגליים ובין אישי המינים ההוים הנפסדים אלא בגדלות ובקטנות היה אפשר שיאמר זה; אמנם מאשר ההפרש ביניהם - מעלת העצם הוא רחוק מאד שיהיה המעולה כלי למציאות הפחות השפל:
ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה למה שהענין נמצא, כי החכמות הלימודיות היו בזמנים ההם חסרות ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים אבל מאשר הם חכמי הדורות ההם בענינים ההם או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם.

פרק ט"ו: לנמנע טבע קיים קיום עומד, אינו מפעולת פועל, אי אפשר השתנותו כלל

פרק י"ז, ד': והדעת השלישי הוא הפך זה הדעת השני. והוא דעת מי שרואה שאין בכל המציאות דבר במקרה כלל לא פרטי ולא כללי אבל הכל ברצון ובכוונה והנהגה - ומבואר הוא שכל מי שינהיג כבר ידע. וזאת היא כת האשעריה מן הישמעאלים והתחיבו לזה הדעת הרחקות עצומות וסבלום וקיבלו אותם - והוא שהם יודו לאריסטו מה שיחשבהו מההשואה בין נפילת העלה ומות האיש - אמרו כן הוא! אבל לא נשבה הרוח במקרה אבל כל עלה נפל בגזרה מן האלוה והוא אשר הפילו עתה בזה המקום ואי אפשר שיתאחר זמן נפילתו או יקדם ואי אפשר נפילתו בזולת זה המקום כי זה כולו נגזר מקדם.
וסבלו כובד אלה ההרחקות כולם בעבור שימלט להם הדעת ההוא - עד שכשנראה איש נולד סומא או מצורע אשר לא נוכל לומר שקדם לו חטא שהתחיב בו זה - יאמר שכן רצה האלוה וכשנראה החסיד העובד שנהרג ביסורים - נאמר כן רצה האלוה ואין עול בזה - כי ראוי להם בחק האלוה שייסר ביסורים מי שלא חטא ויגמול טוב לחוטא - ומאמריהם באלה הדברים מפורסמים:

פרק י"ז, ו': ושיהיה האדם בעל יכולת על מה שירצהו או שיבחרהו ממה שיוכל עליו. וזאת - פינה לא נשמע כלל באומתנו ובאנשי תורתנו חולק עליה תהילה לאל:
ז': ובאה בדברי ה'חכמים' תוספת אחת שלא באה במה שכתוב ב'תורה' - והוא מאמר קצתם "יסורין של אהבה" - והוא שלפי זה הדעת אפשר שיחולו באדם מכות ללא פשע קודם אבל להרבות גמולו. וזהו גם כן דעת כת המועתזילה. ואין פסוק ב'תורה' לזה הענין;
ח': והוא שאני אאמין שההשגחה האלוקית אמנם היא בזה העולם התחתון - רצוני לומר מתחת גלגל הירח - באישי מין האדם לבד וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין כמו שאמר "כי כל דרכיו משפט"; אבל שאר בעלי החיים וכל שכן הצמחים וזולתם דעתי בהם דעת אריסטו לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת האלוה ורצונו האישי עתה ולא שהרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת האלוה ולא שזה הדג חטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלוקי אישי - אבל אלה כולם אצלי במקרה גמור כמו שחושב אריסטו.
אמנם שאר אישי בעלי החיים - הענין בהם כמו שיראה אריסטו באין ספק; ומפני זה היתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו - מאמר הנביא כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם אמר אדוני אלוקים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ

פרק י"ח, א': וכשיודע זה יהיה נודע גם כן שהשפע האלוקי הנמצא מדובק במין האדם - רצוני לומר השכל האנושי - אמנם הוא מה שנמצא מן השכלים האישיים והוא מה ששפע על ראובן ושמעון ולוי ויהודה: ואחר שהוא כן יתחייב לפי מה שזכרתיו בפרק הקודם כי אי זה איש מאישי בני אדם שהשיג מן השפע ההוא חלק יותר גדול כפי הכנת החומר שלו וכפי התלמדו תהיה ההשגחה עליו יותר בהכרח אם ההשגחה נמשכת אחר השכל כמו שזכרתי; ולא תהיה אם כן ההשגחה האלוקית בבני אדם כולם בשוה אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה.

פרק כ', ב': אבל עצמו מדעו, ומדעו עצמו

פרק כ"ב, א': וזה ממה שיחזק מאמר מי שאמר 'לא היה ולא נברא'. סוף דבר 'בין היה בין לא היה' - בכמו ענינו הנמצא תמיד נבוכו כל המעינים מבני אדם; עד שנאמר בידיעת האלוה ובהשגחתו מה שכבר זכרתי לך - רצוני לומר היות האיש התם השלם הישר במעשיו הירא מאד מן החטאים - יחולו בו רעות גדולות ותכופות בממונו ובניו וגופו ללא חטא יחיב הענין ההוא. ולפי שתי הדעות - רצוני לומר אם 'היה' או 'לא היה' - הדברים ההם אשר בפתיחת הספר - רצוני לומר מאמר ה'שטן' ומאמר האלוה אל ה'שטן' ומסור איוב בידו - כל זה משל בלא ספק לכל בעל דעת.
ב': וחשבו כולם איוב וחבריו שהאלוה ית' עושה אותו בעצמו ולא באמצעות ה'שטן'. והנפלא שבזה הענין הוא - שלא תאר איוב בחכמה ולא אמר 'איש חכם' או 'מבין' או 'משכיל' אבל תארו במעלות מדות ויושר פעולות - שאילו היה 'חכם' לא היה מסופק עליו ענינו - כמו שיתבאר אחר זה:
והוא אמרם ב'תלמוד' "אמר רבי שמעון בן לקיש הוא שטן - הוא יצר הרע - הוא מלאך המות

פרק כ"ד, א': ואמנם מה שהוא מפורסם לבני אדם מענין ה'נסיון' והוא - שיביא האלוה מכות ומקרים באיש מבלתי שיקדם לו חטא כדי להרבות שכרו - זאת פינה לא הוזכרה ב'תורה' בלשון מבואר כלל ואין ב'תורה' מה שיראה פשוטו זה הענין אלא מקום אחד מן הששה מקומות - והנה אבאר אחר זה ענינו.
ב': ולא כל ה'חכמים' גם כן רואים זה הדעת ההמוני - שהם כבר אמרו "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון"

פרק כ"ה, א': כי אשר יעשה פעולות ההתעמלות להתמיד בו הבריאות כשחוק בכדור או התאבקות או משיכת הידים או עצירת הנשימה; או פעולות יכון בהם הכתיבה כעשית הקולמוס ועשית הניר - יהיה אצל אנשים סכלים פעולת שחוק ואצל החכמים אינו פעולת שחוק.
ב': אלא שהוא ית' לא ירצה אלא אפשר ולא כל אפשר - אלא מה שגזרה חכמתו להיות כך
ג': ודע שרוב הספקות המביאות למבוכה בבקשת תכלית מציאות העולם בכללו או תכלית כל חלק מחלקיו אמנם שרשם טעות האדם בעצמו ודמותו שהמציאות כולו בגללו לבד

פרק כ"ו, ב': אבל היות הקרבן האחד 'כבש' והאחד 'איל' והיות מספרם מספר מיוחד - זה אי אפשר לתת לו עילה כלל. וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה הרחקה אך מוסיף הרחקות. ומי שידמה שאלו יש להם סיבה הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שה'מצוה' כולה היא ללא תועלת נמצאת: ודע שהחכמה חיבה - ואם תרצה אמור שהצורך מביא - להיות שם חלקים שאין להם סיבה וכאילו הוא דבר נמנע בחוק התורה שלא יהיה בה דבר מזה הכת.

פרק כ"ז, ב': ושלמותו האחרון הוא - שיהיה משכיל בפועל - רצוני לומר שיהיה לו שכל בפועל - והוא שידע כל מה שבכח האדם לדעתו מכל הנמצאות כפי שלמותו האחרון. ומבואר שהוא זה השלמות האחרון אין בו מעשים ולא מדות ואמנם הוא דעות לבד כבר הביא אליהם העיון וחיבה אותם החקירה.

פרק כ"ט, ו': ואשוב אל כונתי עתה ואומר שהרבה מן התורות באר לי ענינם והודיעני סבתם עמדי על אמונות הצאבה ודעותם ומעשיהם ועבודותם כמו שתשמע כשאבאר עילת ה'מצוות' ההם אשר יחשב בהם שאין סיבה להם. ואני אזכר לך ספרים אשר יתבאר לך מהם כל מה שידעתיו אני מאמונות הצאבה ודעותם עד שתדע באמת אמיתת מה שאומר לך בנתינת סיבת אלו התורות:

פרק ל': הפך מה שהיו דורשים אותו 'עובדי עבודה זרה' לבני אדם עד שיעבדום. כי עיקר התורה - להסיר הדעת ההוא ולמחות זכרו - כמו שבארנו:

פרק ל"א: והוא שהם יחשבו שאם היו אלו התורות מועילות בזה המציאות ומפני כך וכך נצטוינו בהם ויהיו כאילו באו ממחשבת והסתכלות בעל שכל; אמנם כאשר יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל ולא יביא לתועלת יהיה בלא ספק מאת האלוה כי לא תביא מחשבת אנוש לדבר מזה.

פרק ל"ב, ב': ומפני זה השאיר ית' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו ית' וצונו לעשותם לו ית'.
ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחילת מחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות עצומות ומבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונות לעצמם אבל הם מפני דבר אחר כאילו הם תחבולה שעשה ה' לנו להגיע אל כונתו הראשונה? ואי זה מונע היה אצלו ית' לצוות לנו כונתו הראשונה ויתן בנו יכולת לקבל

ד': ובעבור זה הענין אשר גיליתי לך נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות ובואר לכם שאינם מכוונים לעצמם כונה צריכה מאד ושהאלוה אינו צריך להם
ואין צריך שתטריד כלל שכלך ב'פסח מצרים' כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה - כמו שאני עתיד לבאר;

פרק ל"ד, א': ועליך לבחון הענינים הטבעיים אשר התועלות ההם הכוללות הנמצאות בה יש בכללם ויתחייב מהם נזקים פרטיים - כמו שהתבאר מדברינו ודברי זולתנו. ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש אבל יתחיב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התורייה.
וכבר בארנו שלנמנע טבע קים לא ישתנה לעולם. ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים כדמות הרפואה אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו; אבל צריך שתהיה ההנהגה התוריית מוחלטת כוללת לכל - ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה

פרק ל"ה, ראיתי לחלק ה'מצוות' לפי זאת הכונה אל ארבעה עשר כללים

פרק ל"ה, י"ב: הכלל העשתי עשר כולל ה'מצוות' התלויות ב'קרבנות' והם רוב ה'מצוות' אשר ספרנום ב"ספר עבודה" ו"ספר קרבנות". וכבר קדם לנו זכרון תועלת המצוה ב'קרבנות' בכלל ואיך היה הכרחי בזמן ההוא:

פרק ל"ז, י': והאמת אצלי ש"ספר רפואות" ש'גנז חזקיהו' מזה הכת היה בלא ספק.
ומה שהיה בהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין 'עבודה זרה' יחד בו האיסור כ'ערלה וכלאים וכלאי הכרם'. והתמה אצלי מאמר ר' יאשיה ב'כלאי הכרם' והוא 'הלכה' "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" אין ספק אצלי שראה עיקר הענין ההוא מ'דרכי האמורי':
הנה כבר התבאר לך בבאור אין ספק בו שאיסור 'שעטנז וערלה וכלאים' הוא מפני 'עבודה זרה' ושאיסור 'חוקותיהם' הרמוז אליו הוא למה שנמשך עליו מ'עבודה זרה' - כמו שבארנו:

פרק ל"ט, ד':
ואמנם כל ה'מצוות' אשר ספרנום ב"הלכות שמיטה ויובל" מהם - לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם - כמו שאמר "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וגו'" ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה;

פרק מ', ו': ואמנם 'עגלה ערופה' תועלתה מבוארת - כי המביא אותה היא ה'עיר הקרובה אל החלל' ועל הרוב ההורג הוא ממנה וזקני העיר ההיא מעידים עליהם האלוה שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך

פרק מ"א: אבל נפש בנפש בהכרח בהשוות הקטן לגדול והעבד לבן חורין והחכם לסכל - שאין בכל חטאות האדם יותר גדול מזה. ומי שחיסר איבר יחוסר איבר; "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו".

פרק מ"א, י': 'כרת' ב'דם' לרוב תאותם וזריזותם לאכלו בזמן ההוא למין ממיני 'עבודה זרה' - כמו שהתבאר

פרק מ"א, י"ג: אומר כי כאשר ידע האלוה ית' שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחידושים ולפי הנראה מן הענינים להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם הזהיר מן התוספת ומן המגרעת ואמר "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו

פרק מ"ה, י"א: מפני זה צוה ל'הקטיר' בו 'הקטורת' שתי פעמים בכל יום 'בבוקר ובין הערבים' להיטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו - כבר ידעתם אמרם "מיריחו היו מריחין ריח הקטורת".

פרק מ"ו, ב': ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר 'מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל האלוה ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר.
ג': ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט 'כבש הפסח' ולהזות דמו ב'מצרים' על השערים מחוץ

פרק מ"ו, ז': וציוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה 'קרבן' - אמר "על הארץ תשפכנו כמים". ואחר כן הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם ואמר "לא תאכלו על הדם".

פרק מ"ו, י': אבל ראשי החדשים של לבנה אינם מהנחת התורה והאומות היו מקריבים בהם לירח כמו שהיו מקריבים לשמש בעת זריחתו ובעת בואו במעלות ידועות. - כמו שהתפרסם בספרים ההם.

פרק מ"ו, י': וכאשר היה 'שעיר המשתלח' - לכפרת חטאים גדולים כולם עד שאין 'חטאת ציבור' שיכפר מה שהוא מכפר וכאילו הוא נושא כל החטאים - מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקרבה כלל אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך ל'ארץ גזרה'

פרק מ"ז, א': ואומר שזאת תורת האלוה אשר נצטוה בה 'משה רבינו' והתיחסה אליו לא באה רק להקל העבודות והטרחים. וכל מה שאפשר שתדמה בקצתם שיש בו צער או טורח גדול אינו רק מפני שאינך יודע המנהגים ההם והדעות הנמצאות בימים ההם.

פרק מ"ח, י"א: ולא תקשה עלי באמרם 'ז"ל' "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו'" - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני:

פרק מ"ט, ד': ואמנם טעם ה'יבום' כתוב כי היה מנהג קדום קודם 'מתן תורה' והשאירתו התורה. וציותה לעשות ה'חליצה' מפני שהמעשים ההם היו מגונים במנהגי הזמנים ההם ואולי יברח מן הגנות ההיא ו'ייבם' - מבואר הוא זה ב'תורה' "ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו בישראל וגו'": ואפשר ללמוד ממעשה יהודה מדה חשובה ויושר במשפט - וזה מאמרו "תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה". ובאור זה שבעילת ה'קדשה' קודם 'מתן תורה' היה כבעילת האדם אשתו אחר 'מתן תורה' - רצוני לומר שהיה מעשה מותר לא היה אדם מרחיק אותו כלל

פרק מ"ט, ז': וה'עריות' מן הנקבות כולם יקבצם ענין אחד - והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו - ואילו היה דין ה'ערוה' כדין ה'פנויה' - רצוני לומר שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מן האיסור רק שאינה אשתו - היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד; וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה - רצוני לומר 'במיתת בית דין ובכרת' ושאין שם שום צד התר על בעילתם - יש לבטוח בזה שלא יכון האדם אליהם ושלא יהרהר בהם כלל

פרק מ"ט, ט': ואין המוסר הזה מצד התורה לבד כי הענין הזה גם כן אצל הפילוסופים - כבר הודעתיך דברי אריסטו בלשונו - אמר זה החוש אשר הוא חרפה לנו - רצונו לומר חוש המישוש המביא לבחור המאכל והמשגל - והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשילים הפחותים וירחיב פה ויאריך לשון בגנותם ובפחיתותם ויתלוצץ עליהם

וכן ה'מילה' אצלי אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה. וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? - עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא ולא נתנה 'מצוה' זו להשלים חסרון הבריאה רק להשלים חסרון המידות. והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא - הוא המכוון אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך. והיות המילה מחלשת כח הקושי ופעמיים שתחבר ההנאה הוא דבר שאין ספר בו - כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו יחלש בלי ספק.

פרק מ"ט, ט"ז: ואילו ידענו פרטי המעשים ההם ושמענו חלקי אותם הדעות היה מתבאר לנו הטעם ואפני החכמה בחלקי מעשה ה'קרבנות' וה'טומאות' וזולתם ממה שלא ידעתי טעמו. אבל אין לי ספק בזה כי הכל היה למחות הדעות ההם הבלתי אמתיות מלב האדם ולבטל המעשים ההם שאין בם מועיל אשר כילו הימים 'בתוהו והבל'

פרק נ"א: זה הפרק אשר נזכרהו עתה אינו כולל תוספת ענין על מה שכללו אותו פרקי זה המאמר ואינו רק כדמות חתימה עם באור עבודת משיג האמיתיות המיוחדות באלוה ית' אחר השגתו אי זה דבר הוא - והישירו להגיע אל העבודה ההיא אשר היא התכלית אשר יגיע אליה האדם והודיעו איך תהיה ההשגחה בו בעולם הזה עד שיעתק אל 'צרור החיים':
ואני פותח הדברים בזה הפרק במשל שאשאהו לך. ואומר כי המלך הוא בהיכלו ואנשיו כולם - קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה ואלו אשר במדינה - מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניו בדרך אחרת ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו ומבקש לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו אלא שעד היום לא ראה פני חומת הבית כלל; ומן הרוצים לבוא אל הבית - מהם שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו מבקש למצוא השער ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית והוא עם המלך במקום אחד שהוא בית המלך; ולא בהגיעו אל תוך הבית יראה המלך או ידבר עמו אבל אחר הגיעו אל תוך הבית אי אפשר לו מבלתי שישתדל השתדלות אחרת ואז יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב או ישמע דבר המלך או ידבר עמו: והנני מפרש לך זה המשל אשר חדשתי לך ואומר אמנם אשר הם חוץ למדינה הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה כקצות התורן המשוטטים בצפון והכושיים המשוטטים בדרום והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה. ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם ומדרגתם בנמצאות - למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף:
ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך - הם בעלי אמונה ועיון אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות אם מטעות גדול שנפל בידם בעת עיונם או שקבלו ממי שהטעם והם לעולם מפני הדעות ההם כל אשר ילכו - יוסיפו רוחק מבית המלך. ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם - שלא יתעו זולתם:
והרוצים לבוא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל - הם המון אנשי התורה - רצוני לומר 'עמי הארץ העוסקים במצוות': והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו - הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות אמיתיות מצד הקבלה ולומדים מעשי העבודות ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה: ואשר הכניסו עצמם לעין בעקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור; ובני אדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק: אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת וידע מן הענינים האלוקיים אמיתת כל מה שאפשר שתודע אמיתתו ויקרב לאמיתת מה שאי אפשר בו רק להתקרב אל אמיתתו כבר הגיע עם המלך בתוך הבית:
ודע בני שאתה כל עוד שתתעסק בחכמות הלימודים ובמלאכת ההגיון אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער - כמו שאמרו 'ז"ל' על צד המשל "עדין בן זומא מבחוץ". וכשתבין הענינים הטבעיים כבר נכנסת בפרוזדור הבית וכשתשלים הטבעיות ותבין האלוקיות כבר נכנסת עם המלך 'אל החצר הפנימית' ואתה עמו בבית אחד וזאת היא מדרגת החכמים והם חלוקי השלמות. אבל מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלוקיות והוא נוטה כולו אל האלוה ית' והוא מפנה מחשבתו מזולתו וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות ללמוד מהם ראיה על האלוה ית' לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד אפשר שתהיה - הם אשר באו אל בית המלך - וזאת היא מדרגת הנביאים. יש מהם מי שהגיע מרוב השגתו ופנותו מחשבתו מכל דבר זולתי האלוה ית' עד שנאמר בו "ויהי שם עם יי" - וישאל ויענה וידבר וידובר עמו במעמד ההוא המקודש; ומרוב שמחתו במה שהשיג "לחם לא אכל ומים לא שתה" - כי התחזק השכל עד שנתבטל כל כח עב שבגוף - רצוני לומר מיני חוש המישוש. ויש מן הנביאים מי שיראה לבד ויש מהם מי שיראה מקרוב ומהם מי שיראה מרחוק - כאמרו "מרחוק יי נראה לי". וכבר הקדמנו לדבר במדרגות הנבואה: ונשוב אל כענין הפרק והוא - להזהיר שישים האדם מחשבתו באלוה לבדו אחר שהגיע על ידיעתו (כמו שבארנו) וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמיתות וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו - תוסיף עבודתם. אבל מי שיחשוב באלוה וירבה לזכרו מבלי חכמה אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו בלתי זוכר האלוה באמת ולא חושב בו - כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו אינו נאוה לנמצא כלל אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו - כמו שבארנו בדברינו על התארים. ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה - אחר הציור השכלי; והיה כאשר תשיג האלוה ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל אחר כן תתחיל להמסר אליו ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדיבוק אשר ביניך ובינו והוא - השכל - אמר "אתה הראת לדעת כי יי וגו'" ואמר "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'" ואמר "דעו כי יי הוא אלוקים". והנה בארה ה'תורה' כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק לא תהיה אלא אחר ההשגה - אמר "לאהבה את יי אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" - והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה ואחר ה'אהבה' תהיה העבודה ההיא אשר כבר העירו 'ז"ל' עליה ואמרו "זו עבודה שבלב" והיא אצלי - שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון ולהתבודד בזה כפי היכולת. ולזה תמצא דוד ע"ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני הענינים האלה - רצוני לומר להסתכל בהשגתו ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה - אמר "ואתה שלמה בני דע את אלוקי אביך ועבדהו וגו' אם תדרשנו - ימצא לך וגו'" - והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות לא על הדמיונות - כי המחשבה בדמיונות לא תיקרא 'דעה' ואמנם תקרא 'העולה על רוחכם'. הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא - להמסר אליו ולהשים המחשבה השכלית בחישקו תמיד - וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות. ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי:

פרק נ"א, י': אבל בעת שתהיה לבדך מבלתי אחר ובעת הקיצך על מטתך הזהר מאד מלשום מחשבתך בעיתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית והיא - להתקרב אל האלוה ולעמוד לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך לא על דרך ההפעלויות הדמיוניות.

פרק נ"א, י"א: אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגת האמתיות ושמחתו במה שהשיג לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו - ושכלו כולו בעת ההיא יהיה עם האלוה ית' והוא לפניו תמיד בלבו - ואף על פי שגופו עם בני אדם על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו הענינים "אני ישנה ולבי ער - קול דודי דופק וגו'" - זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים רק אומר שהיא מדרגת 'משה רבנו' ע"ה

פרק נ"א, י"ב: והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלוקיות. והוא - שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהאלוה תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהאלוה קצת עתים - תהיה ההשגחה בו בעת חשבו באלוה לבד ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו; ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל אבל תמעט ההשגחה ההיא אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו

פרק נ"א, ט"ו: אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות - כמו שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד יי יאספך"; וישאר השכל ההוא אחר כן לנצח על ענין אחד

פרק נ"ד, ב': אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי ה'חכמים' שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר - החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגו'?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה - כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות ה'תורה'. אמנם בדברי ה'חכמים ז"ל' הוא גם כן הרבה מאד - רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת ה'תורה' מין אחד וישימו החכמה מין אחר - אמרו 'ז"ל' על 'משה רבנו' "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" - אמרו "ולא ממשה" - כי הוא רוצה באמרו 'מכל האדם' - מכל אנשי דורו; - ומפני זה תמצא שהוא זוכר 'הימן וכלכול ודרדע בני מחול' החכמים המפורסמים אז: וזכרו ה'חכמים ז"ל' גם כן שהאדם נתבע בידיעת ה'תורה' תחילה ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה - רצוני לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה ואחר כך יתבארו במופת ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם. וזה לשונם 'ז"ל' בהיות האדם נתבע על אלו הענינים השלשה על הסדר הזה - אמרו "כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" - הנה התבאר לך שידיעת ה'תורה' אצלם מין אחד והחכמה מין אחר והוא - לאמת דעות ה'תורה' בעיון האמיתי:

פרק נ"ד, ה': והמין השלישי הוא שלמות בטבע האדם יותר מן השני והוא - שלמות מעלות המדות והוא שיהיו מדות האיש ההוא על תכלית מעלתם. ורוב ה'מצוות' אינם רק להגיע אל זה המין מן השלמות.

פרק נ"ד, ז': הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו הענינים בעצמם ופרשו אותם לנו כמו שפרשום הפילוסופים. ואמרו לנו בפרוש שאין שלמות הקנין ולא שלמות בריאות הגוף ולא שלמות המדות - שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו; ושהשלמות שראוי להתהלל ולבקשו הוא - ידיעת האלוה ית' שהיא החכמה האמיתית.

פרק נ"ד, ח': ושמעשי התורה כולם רצוני לומר מיני העבודות. וכן המדות המועילות לבני אדם כולם בעסקיהם קצתם עם קצתם כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו אבל הם הצעות בגלל זה התכלית:

והוא יזכנו ו'כל ישראל חברים' למה שיעד לנו. "אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה". "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות - אור נגה עליהם" אמן: