אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר אמר ר' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו
Rather, there has never been a stubborn and rebellious son and there will never be one in the future. And why, then, was the passage relating to a stubborn and rebellious son written in the Torah? So that you may expound upon new understandings of the Torah and receive reward for your learning. Rabbi Yonatan says: This is not so, as I saw one. I was once in a place where a stubborn and rebellious son was condemned to death, and I even sat on his grave after he was executed.
“So after this dramatic moment of declaring that the ben sorer u’moreh, the wayward and rebellious son, lo haya v’lo atid lihiyot, “never was and never will be,” in the very next line the gemara brings in Rabbi Yonatan, who then stands up and says—and in my imagination he is not merely saying but screaming—Ani r’itiv vi’yashavti al kivro! What do you mean a stubborn and rebellious son, the one the Torah told us to stone, never was and never will be?! Ani r’itiv vi’yashavti al kivro! I saw one, and I sat on his grave! Don’t try to tell me we never carried out this law. We certainly did! I saw that murdered kid with my own eyes! I sat on his grave! Don’t play fast and loose with history! And stop pretending that we’ve always been so forward-thinking. We damn well used to kill our children!
And Rabbi Yonatan should know.
You see, Rabbi Yonatan was a Kohen, a priest. And what do we know about kohanim and cemeteries? They are forbidden to enter them. With only one exception: A kohen may only enter a cemetery or be present at a gravesite for their seven most immediate family members: father, mother, sister, brother, husband, wife, child.
If Rabbi Yonatan was sitting on a grave of a stoned stubborn and rebellious son, it was most likely that of his own son…a son whom only he could have brought to the elders of the town to have stoned! “What do you mean: never was and never will be? I followed the rules! I did what the Torah told me to do! That’s what you told me God wanted me to do! And now you’re telling me I wasn’t supposed to do that?! That was the law! That was the story you told me!” Ani r’itiv v’yashavti on kivro…you can hear the pain, the anguish, the guilt, in his voice, and his insistence that we not erase the violence and pain of those murdered by the story we are now wiping off the history books.
The gemara’s editor could have left us with the self-congratulatory moment of lo haya v’lo atid li’hiyot, the squeaky clean legal fiction of “never was and never will be.” But what he knows is that having a legislative history of how we got from there to here is crucial. Why? Because you’re going to need it when going from where you are now to where you need to go tomorrow! You need to have precedents for having written out of existence the pain and the violence of what most definitely happened, the story that was in existence once—or else someone’s going to say to you: Oh no, you can’t write Leviticus 18:22—or heteronormativity, or patriarchy or racism or ableism, or anything else–out of existence because that’s real. The stubborn and rebellious son was written out of existence only because it never was practiced! But oh, no, says Rabbi Yonatan, this most certainly was practiced. It was real. And so was the death that it caused.” https://svara.org/hot-off-the-shtender-i-saw-him-and-i-stood-on-his-grave-expanding-our-traditions-justice-map/
בנושא הממזרות דוברת ההלכה בשני קולות. מצד אחד רווחת התפיסה כי "אין ממזרים בישראל", משום שחכמים עושים הכול כדי "להציל" ילדים מגורל הממזרות. ואכן לאורך הדורות התפתחו שיטות שונות שאותן נראה להלן, כדי למנוע ממזרים; מצד אחר, השימוש באיום הממזרות נותר ככלי רב עוצמה לשליטה על גוף האישה ולשמירת הסדר החברתי, וחכמים לא ביטלו אותו לחלוטין כפי שעשו, כאמור, במקרים אחרים.
On the subject of Mamzirim, halacha speaks with two voices. On the one hand, the perception is that "there are no bastards in Israel", because sages do everything possible to "save" children from the fate of the bastards. Indeed, throughout the ages, various methods have evolved that we will see below, in order to prevent Mamzerim; On the other hand, the use of the threat of bastardry remains a powerful tool for controlling the woman's body and maintaining social order, and sages have not completely eliminated it as they have done, as stated, in othercases.
See here
סַנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל:
A Sanhedrin that executes a transgressor once in seven years is characterized as a destructive tribunal. Since the Sanhedrin would subject the testimony to exacting scrutiny, it was extremely rare for a defendant to be executed. Rabbi Elazar ben Azarya says: This categorization applies to a Sanhedrin that executes a transgressor once in seventy years. Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva say: If we had been members of the Sanhedrin, we would have conducted trials in a manner whereby no person would have ever been executed. Rabban Shimon ben Gamliel says: In adopting that approach, they too would increase the number of murderers among the Jewish people. The death penalty would lose its deterrent value, as all potential murderers would know that no one is ever executed.
עֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם, מָגֵן וּמושִׁיעַ לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶךָ, וּמִשְׁפָּטֶיךָ, וְצִדְקָתְךָ עַד אַפְסֵי אָרֶץ, אֱמֶת אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁיִּשְׁמַע לְמִצְוֹתֶיךָ וְתוֹרָתְךָ וּדְבָרְךָ יָשִׂים עַל לִבּוֹ.
You were always the help of our ancestors, a shield for them and for their children, our deliverer in every generation. Though You abide in the pinnacle of the universe, Your just decrees extend to the ends of the earth. Happy the one who obeys [lit. listens to] Your mitzvot, who takes to heart the words of Your Torah.
להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קלפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות. עד כאן – על הלכה ואגדה שבחיים; ועל שבספרות מוסיפים: כאן יבֹשת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גון אחד – שלטון השכל; וכאן לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים – שלטון הרגש.
על חלופי כינויים אלה שבין הלכה לאגדה אפשר להוסיף עוד, עד אין שעור, ובכולם יהא מצד ידוע אבק אמת, אבל כלום יש לשמוע מזה – כסברת רבים – שההלכה והאגדה הן שתי צרות זו לזו, דבר והפוכו?
האומרים כך מחליפים מקרה בעצם וצורה בחומר, ולמה הם דומים? למי שמחליט על הקרח והמים בנהר, שהם שני חמרים שונים. ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המלה למחשבה ולהרגשה או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המלה. ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא הִתּוכה של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החניה, ספוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה. החלום הרץ ונמשך אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המלה, הפרח אל הפרי – והאגדה אל ההלכה. ואולם גם בתוך הפרי כבר גנוז הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת. הלכה שמתרוממת עד למדרגת סימבול – וכזאת יש, כמו שיתבאר עוד – היא עצמה נעשית אם לאגדה חדשה, אם כיוצא בה ואם לאו כיוצא בה. הלכה חיה ובריאה היא אגדה לשעבר או שלעתיד, וכן להפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה. וכל תרי“ג מצוות שבתורה מה הן אם לא תמציתם האחרונה, צירוף אחר צירוף, של דברי מיתוס, אגדה ומנהגים קדמונים – תורת חיים ותורת פה ולב – שהיו מתחלה כפורחים באויר כמה אלפי שנה
-
יש בכל זאת שאפילו מפרט הלכי אחד מציץ עלינו לפרקים עולם מלא של אגדה הגנוזה בתוכו. באותה מסכת שבת ובתוספתא שם, למשל, מובלעת הלכה זו: “כל כתבי הקודש מצילין אותם (בשבת) מפני הדליקה… היו כתובים תרגום ובכל לשון – גפטית, מדית, עילמית, יוונית – מצילין אותם מפני הדליקה. רבי יוסי אומר: אין מצילין אותם מפני הדליקה”.
פרט קטן של הלכה, מחלוקת של מה בכך – האין זאת? ואולם מי לא יכיר מיד, כי בהלכה קטנה ויבשה זו נתונה בצמצום מופלג, אבל במלוי האפשרי, תמונה ציורית שלמה על דבר היחס ההיסטורי והנפשי של מפלגות שונות באומה לשנים מראשי קנייניה: לספרותה וללשונה. מי לא יראה, כי מחלוקת זו שבמשנה היא היא “ריב הלשונות”, שהולך ונמשך בישראל מאז ועד היום. “אל יהא לשון ארמי קל בעיניך, שהרי המקום חלק לו כבוד”; “אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת נזקקין לו”; “בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל דבר עמהם בלשון שהם יודעים ומבינים, בלשון מצרי”; “כה תאמר… אל בני ישראל – בלשון שאני אומר: בלשון הקודש”; “כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות: עברי, רומי, ערבי, ארמי”; “אותו היום שנתרגמה התורה יוונית היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל, ובארץ ישראל היו אז שלושה ימים חושך” ו“כשנתרגמו הנביאים על ידי יונתן בן עוזיאל ארמית נזדעזעה ארץ ישראל תי”ו פרסה על תי“ו פרסא” – מאמרים אלה, והרבה כמוהם, שמשמשים בת-קול ללב האומה שנחלק, הם הצורה האגדית של הפרובלימה הלשונית, והמשנה הקצרה שלמעלה, השנויה אף היא במחלוקת, היא סופה המוכרח של אותה האגדה במטבע הלכית, סך הכל מעשי קצר בצורה של החלטה ועמידה על הדעת. שם “ליריקה” שוטפת, רופפת ומתרגשת, וכאן – “אֶפִּיקָה” שלֵוה, מסמר קבוע. בחכמה רבה נבחר כאן המומנט של דליקה, שעת טירוף וסכנה, שאין אדם עשוי להתבונן, אלא נשמע לפקודת לבו וקופץ להציל את היקר לו ביותר. הדליקה אינה איפוא אלא משל (דברו חכמים בהווה), והוא הדין לשטף, לגירוש ולכל מיני סכנה.
וכך, מתוך הפרט הקטן הזה יתגלה פתאום לפני המתבונן כלל גדול היסטורי, הוראה לאומה שלמה טרופה ודחופה בגולה, שלהציל את כל סגולותיה אינה יכולה ולהפקיר הכל אינה רוצה – מה ואיך תעשה ביום צרה וסכנה? בעל המשנה ודאי לא דבר במשל ומליצה. לא נתכוון זה אלא לקבוע הלכה למעשה פשוטה כמשמעה, ולכל היותר – לטבוע בנידון שלפניו מטבע קיים לרצונו או גם למנהגו הקדום של העם, כפי שנתגלו עד עכשיו, זה בצורת אגדה וזה בצורת מעשה של רשות. כמו כן, כל אותם אלפי היחידים מכל הזמנים, שמסרו נפשם בשעת סכנה להציל מן הכליון מה שהצילו, אם כדברי התנא קמא ואם כדעת רבי יוסי, לא נתכוונו אף הם אלא לקיים את הדין כפשוטו. ומה בכך? מדעת ושלא מדעת הרי הם כולם עשו שליחותו של שר האומה, ואם אנו עומדים עתה לפני אוצרנו הדל ומלחשים ביגון: “אין לנו שיור רק התורה הזאת”, הרי אנו ולבנו יודעים, שגם השיור המועט הזה לא ניצל אלא בזכות כל אותם היחידים שקיימו כל אחד בזמנו ובמקומו את מצות לבם כהלכה.
HALACHAH AND AGGADAH
Halacha wears a frown, , Aggadah a smile. The one is pedantic, severe, unbending-all justice; the other is accommodating, lenient, pliable-all mercy. The one commands and knows no half-way house; her yea is yea, and her nay is nay. The other advises, and takes account of human limitations; she admits something between yea and nay. The one is concerned with the shell, with the body, with actions; the other with the kernel, with the soul, with intentions. On one side there is petrified observance, duty, subjection; on the other perpetual rejuvenation, liberty, free volition. Turn from the sphere of life to that of literature, and there are further points of contrast. On the one side is the dryness of prose, a formal and heavy style, a gray and monochrome diction: reason is sovereign. On the other side is the sap of poetry, a style full of life and variety, a diction all ablaze with color: emotion is sovereign.
To these antitheses between Halachah and Aggadah one might add endlessly; and in all of them there scintilla of truth. But must we conclude-as many think - that Halachah and Aggadah are two irreconcilable opposites?
Those who so conclude are confusing accident and form with substance; as who should declare the ice and the water in a river to be two different kinds of matter. Halachah and Aggadah are two things which are really one, two sides of a single shield. The relation between them is like that of speech to thought and emotion, or of action and sensible form to speech. Halachah is the Crystallization, the ultimate and inevitable quintessence of Aggadah; Aggadah is the content of Halachah. Aggadah is the plaintive voice of the heart's yearning as it wings its way to its haven; Halachah is the resting-place, where for a moment the yearning is satisfied and stilled. As a dream seeks its fulfillment in interpretation, as will in action, as thought in speech, as fruit-so Aggadah in Halachah. But in the heart of the fruit there lies hidden the seed from which a new flower will grow. The halachah which is sublimated into a symbol-and much halachah there is, as we shall find becomes the mother of a new aggadah, which may be like it or unlike. A living and healthy halachah is an aggadah that has been or that will be.
And the reverse is true also. The two are one in their beginning and their end.
The processes of solution and condensation which Halachah and Aggadah undergo are clearly visible, especially in times of revolution and the making of new laws; they are plain and familiar to all. An old halachah, abrogated, retires into the crucible of the heart, and is transmuted into an aggadah-like it or unlike-and the aggadah in turn, after being purified, emerges thence into the molds of thought and action, and then again condenses into Halachah, but in an improved or wholly new form. Thus Halachah is, no less than Aggadah, a creative process. It is the supreme form of art-the art of life and of living. Its medium is the living man, with all his impulses; its instrument is education, individual, social, and national; its product is a continuous chain of goodly life and action, the carving of a path through the obstacles and the snares that beset individual and community, a seemly existence for man on earth, a civilized mode of life. The creations of Halachah are not, like those of the other arts -- statue, painting, building, song, poem-concentrated and individualized in material, time and place; they grow little by little, piece by piece, out of all the stream of human life and action, till in the end the fragments add up to a single total, and produce a single form, whether complete or incomplete. Halachah is the master-art that has shaped and trained a whole nation, and every line that it has graven on the nation's soul, be it coarse or fine, has been inspired and guided by a supreme wisdom which sees the end in the beginning. Day by day, hour by hour, minute by minute, it is intent on its task of creating one form and one form only-the true likeness of God's creatures, the image of God in man.
-
it sometimes happens that even a single detail of Halachah flashes out on us a whole world of Aggadah which lies hidden within it. For instance, in that same Tractate Shabbat and in the Tosefta thereon, this halachah lies embedded:
Any of the holy writings may be saved from fire (on the Sabbath) ... This applies to a translation in Aramaic or in any other language Coptic, Medic, Elamic, Greek; but Rabbi Jose says that translations may not be saved.
Here, if you will, is a petty halachic detail, a dispute about nothing. But who can fail to recognize at once that in this trivial and uninteresting halachah we are all given, with extreme conciseness, and yet with all possible fullness, a complete picture of the historical and psychological attitude of different schools of thought to two of the most important national possessions-the national language and literature? Who can fail to see -in this Mishnaic discussion that "language struggle" which has gone on in Jewish life from that day to this? "Despise not the Aramaic language, for the Almighty paid it honor"; "Let not a man pray for what he wants in Aramaic, which the ministering angels know not"; "When the Holy One, Blessed be He, came to give the Torah to Israel, He spoke with them in the language which they knew and understood-Egyptian"; "Thus shalt thou children of Israel-that is, in the language in which I
(God) speak, in the holy language"; "When the Holy One, blessed be He, revealed Himself to give the Torah to Israel, He revealed Himself not in one language, but in four-Hebrew, Latin, Arabic, Aramaic"; "The day on which the Torah was translated into Greek was disastrous for Israel as that on which the golden calf was made, and in the Land of lsrael there were then three days of darkness"; "When the Prophets were translated by Jonathan ben Uzziel into Aramaic, the Land of Israel was moved four hundred leagues and four hundred leagues again"-these sayings and many like them, which echo the divided heart of the nation, represent the aggadic form of the "language problem"; and the brief mishnah quoted above, itself revealing a difference of opinion, is the inevitable outcome of that Aggadah in the coinage of the Halachah, a brief, and judgment. In the one case we have the rush and sway and emotion of a lyric poem, in the other the calmness of an epic, fixity and finality. With consummate art, the example chosen is of a fire, an occasion of practical summing up in the form of decision and of
perturbation and danger, when a man does not stop to think, but follows the promptings of his heart and rushes to save what is dearest to him. The fire, then, is only a type (so modern authorities hold): the law applies equally to flood or expulsion or any other kind of danger.
Thus to the observant mind this small detail reveals in a flash a great historic principle, laid down for the guidance of a whole nation suffering under the strain and stress of exile. Unable to save all its treasures, unwilling to sacrifice them all -
-
The halachah quoted above as an example is not exceptional; there are many, many like it. In fact I should be surprised if there were a single halachah without some spark of heavenly fire, without its roots in some lofty idea, whether individual, social or national. For after all, halachah is but one of the forms in which the creative spirit of man clothes itself; and who knows the way of the spirit? A man may not go out (on the Sabbath) with a sword, or a bow, or a shield, or a club, or a spear ... R. Eliezer says: They are ornaments (and therefore may be worn); but the Sages say: They are only a disgrace, as it is said (Is. i, 4): And they shall beat their swords into plowshares, and their spears into pruning hooks; nation shall not lift up sword against nation, neither shall they learn war any more."" Here we have ideas about beauty and ugliness in dress-and whence are they taken? From the words of the sweet singer and the great seer. And in what connection? In connection with carrying on the Sabbath.
-
Of course, not all halachot are equal or of the same and unproductive; another bears fruit, and fruit that reproduces itself. One is like an empty vessel that is put away in a corner till it is wanted; another is like a vessel that is in uninterrupted use, always being emptied and filled again with something new. There are even halachot which are like mummies' coffins: these are called, in the language of tradition, "ordinances" (hukkim)-that is to say, their reason is hidden and their meaning unexplained. Fragments of hoary myth and fable lie buried in them forever, whereof the petrified traces still remain, to awaken astonishment and to excite the curiosity of the archeologist.
Revealment And Concealment : Five Essays Paperback – January 20, 2000, by Haim Bialik (Author), N. Bialik, Haim (Author) See also PDF
אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,
וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק.
מִשּׁוּט אֶל-אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה,
וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה,
תְּטַפַּח שׁוּב עַל-פֶּתַח קַן-נְעוּרֶיהָ.
הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!
בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.
מִכֹּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל-אֶרֶץ רַבָּה
הֲלֹא רַק-אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי,
לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ
וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף,
וָאֶלְמַד צְרוֹר בִּגְוִילְכֶם פִּקְדוֹן רוּחִי
וּלְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ טוּרֵיכֶם חֲלוֹמוֹת קָדְשִׁי.
הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי –
בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,
אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,
עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,
וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם,
לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד.
בָּעֵת הַהִיא וַאֲנִי עוֹדֶנִּי צָעִיר,
לֹא-פָרְחָה עוֹד בִּלְחָיַי נִצָּה רַכָּה –
וַיִּמְצָאוּנִי לֵילֵי חֹרֶף, זְעוּמֵי לֵילוֹת,
עַל-גַּבֵּי סֵפֶר קַדְמוֹן, קְרוּעַ גְּוִילִים,
עִם-חֲלוֹמוֹת נַפְשִׁי וּפְחָדֶיהָ גַּלְמוּד.
לְפָנַי הִבְהֲבָה עוֹד עַל-הַשֻּׁלְחָן,
כְּתֹם הַנֵּפְטְ בַּעֲשָׁשִׁית, פְּתִילָה כֵהָה;
בִּמְעֵי אֲרוֹן הַסְּפָרִים חִטֵּט עַכְבָּר;
גַּחֶלֶת עַל הָאָח עוֹד לָחֲשָׁה אַחֲרוֹנָה –
וַאֲנִי מִפַּחַד אֵל כָּל-בְּשָׂרִי סָמָר
וְשִׁנַּי צָלֲלוּ מֵאֵימוֹת מָוֶת.
לֵיל זְוָעָה הָיָה אָז, אֲרוּר הַלֵּילוֹת,
מִחוּץ, מֵאַחֲרֵי חַלּוֹן עִוֵּר עָיִן,
הִשְׁתּוֹלְלָה וַתְּיַבֵּב סוּפַת זָעַם,
הַתְּרִיסִים נִשְׁבְּרוּ, וּבִבְרִיחֵיהֶם בַּרְזֶל
כָּל-שֵׁדֵי שַׁחַת קִרְקְרוּ הַכְּתָלִים.
רָאִיתִי אֵת מִבְצָרִי וְהִנּוֹ נִתָּץ,
וּשְׁכִינַת אֵל רָאִיתִי בְּעָזְבָהּ מְקוֹמָהּ,
מִתַּחַת לַפָּרֹכֶת צֵאת הִתְגַּנְּבָה,
וּדְמוּת דְּיוּקַן זְקֵנִי, צֵל לִימִינִי
וּלְיֵצֶר לִבִּי עֵד וּמְשׁוֹפֵט אִלֵּם –
אַף-הוּא מֵעֵינַי נֶעְלַם וַיִּתְחַמָּק,
רַק-לַהַב נֵרִי לְבָד עוֹדֶנּוּ גוֹסֵס
וְהוּא נָע וָנָד וְקוֹפֵץ קְפִיצַת מוֹתוֹ,
וּפִתְאֹם נִפְרַץ חַלּוֹן, כָּבָה הַכֹּל –
וַאֲנִי, אֶפְרֹחַ רַךְ מִקִּנּוֹ מֻשְׁלָךְ
בִּרְשׁוּת הַלַּיְלָה וּמַחֲשַׁכָּיו – – –
וְעַתָּה, אַחֲרֵי חֲלִיפוֹת עִתִּים,
וַאֲנִי קְמוּט מֵצַח כְּבָר וּקְמוּט הַנֶּפֶשׁ,
וְהִנֵּה גַּלְגַּל חַיַּי הֶחֱזִירָנִי
וַיַּצִּיבֵנִי שׁוּב לִפְנֵיכֶם, גְּנוּזֵי אָרוֹן,
יְצִיאֵי לְבוֹב, סְלַוִּיטָא, אַמְשְׂטֶרְדַּם וּפְרַנְקְפוּרְטְ,
וְשׁוּב הוֹפֶכֶת יָדִי בִּגְוִילֵיכֶם
וְעֵינִי תְגַשֵּׁשׁ, לֵהָה, בֵּין הַשִּׁטִּין
וּמְחַפְּשָׂה דֹם בֵּין תַּגֵּי הָאוֹתִיּוֹת,
הִשְׁתַּדֵּל תְּפֹשׂ מִשָּׁם אֶת-עִקְּבוֹת נַפְשִׁי
וּמְצֹא נְתִיב רִאשׁוֹנֵי פִרְפּוּרֶיהָ
בִּמְקוֹם מוֹלַדְתָּהּ וּבֵית חַיֶּיהָ,
וּרְאוּ, מְאַשְּׁרֵי נְעוּרַי, לִבִּי שׁוֹתֵק,
אֵין דִּמְעָה רוֹעֲדָה עַל-רִיס הָעָיִן.
אַבִּיטָה, אֶרְאֶה – וְלֹא אַכִּירְכֶם, זְקֵנִים,
מִתּוֹךְ אוֹתִיּוֹתֵיכֶם לֹא תַבֵּטְנָה
לִתְהוֹמוֹת נַפְשִׁי עוֹד עֵינַיִם פְּקוּחוֹת,
עֵינַיִם נוּגוֹת שֶׁל יְשִׁישֵׁי קֶדֶם,
וְלֹא-אֶשְׁמַע עוֹד מִשָּׁם אֶת-לַחַשׁ שִׂפְתוֹתֵיהֶם,
הַדּוֹבְבוֹת בְּקֶבֶר נִשְׁכָּח מִנִּי רָגֶל.
כַּחֲרוּזֵי פְּנִינִים שְׁחֹרוֹת, נִתַּק חוּטָם,
טוּרֵיכֶם לִי; נִתְאַלְמְנוּ דַפֵּיכֶם
וְכָל-אוֹת וָאוֹת לְנַפְשָׁהּ הִיא יְתוֹמָה –
הַעֵינִי כָהֲתָה אִם-אָזְנִי כָבְדָה?
אוֹ-אַתֶּם רָקָב אַתֶּם, מֵתֵי עוֹלָם,
וְשָׂרִיד אֵין לָכֶם עוֹד בְּאֶרֶץ חַיִּים,
וַאֲנִי לַשָּׁוְא, כַּגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת,
בְּלִי-נֵר וּפַנָּס עִם הָאֵת גִּשַּׁשְׁתִּי
בְּתוֹךְ מְחִלּוֹת עָפָר וּבְמַחֲשַׁכִּים,
וָאֶחְפֹּר יוֹם וָלַיְלָה אֵת קִבְרֵיכֶם,
חָפוֹר וְהָלוֹךְ לְבַקֵּשׁ שְׂפוּנֵי חַיִּים
מִחוּץ לִגְבוּל שָׁרְשֵׁיהֶם וּמִתַּחְתָּם,
וְהֵם בָּעֵת הַהִיא מִנִּי וָמַעְלָה
עַל-עִיר וּמְתִים, עַל-הַר וָגֶבַע רָגְשׁוּ,
וּלְעֵינֵי כָל-הַמְּאוֹרוֹת רָעַשׁ פִּרְיָם,
וּפְעָמִים שֶׁבַע חָזְרוּ עַל מְחוֹלָם
וַיַּעֲבֹר עַד-קַצְוֵי יָם הֲמוֹנָם –
וּלְאָזְנַי לֹא הִגִּיעָה גַּם בַּת-קוֹלָם –
וּמִי יוֹדֵעַ,
אִם-לֹא בְצֵאתִי שׁוּב לִרְשׁוּת הַלַּיְלָה
מִכְּרוֹת בְּקִבְרוֹת עָם וּבְחָרְבוֹת רוּחַ
וּמְאוּמָה אֵין עִמָּדִי וְלֹא-אַצִּיל דָּבָר,
מִלְּבַד הָאֵת הַזֶּה, אֶל כַּפִּי דָבֵק,
וְזֶה אֲבַק הַקְּדוּמִים בְּאֶצְבְּעוֹתָי –
אִם-לֹא עוֹד דַּל וָרֵיק מִשֶּׁהָיִיתִי
אֶל הוֹד הַלַּיְלָה אֶשְׁטְחָה אֶת-כַּפַּי,
אֲבַקְשָׁה אֶל תַּעֲלוּמוֹת חֵיקוֹ נָתִיב
וּמַחְסֶה רַךְ בְּכַנְפוֹת שְׁחוֹר אַדַּרְתּוֹ,
וְאֶקְרָא לוֹ, עַד-מָוֶת עָיֵף: בּוֹאָה, לָיְלָה,
אָסְפֵנִי-נָא, הוֹד לַיְלָה, וַהֲלִיטֵנִי,
אַל-נָא תִתְנַכֵּר לִי; פְּלִיט קְבָרִים אָנִי,
וּמְנוּחָה תְּבַקֵּשׁ נַפְשִׁי, שַׁלְוַת עוֹלָם – – –
וְאַתֶּם כּוֹכְבֵי-אֵל, נֶאֶמְנֵי רוּחִי
וּמְפָרְשֵׁי לִבִּי,
מַדּוּעַ תֶּחֱשׁוּ אַתֶּם, לָמָּה תֶחֱשׁוּ?
הַאֻמְנָם אֵין לְעַפְעַף זְהַבְכֶם דָּבָר
וְרֶמֶז קַל לְהַגִּיד לִי וְלִלְבָבִי?
אוֹ אוּלַי יֵשׁ וָיֵשׁ – וַאֲנִי שָׁכַחְתִּי לְשׁוֹנְכֶם
וְלֹא-אֶשְׁמַע עוֹד אֶת-שְׂפַתְכֶם, שְׂפַת הָרָזִים? –
עֲנוּנִי, כּוֹכְבֵי-אֵל, כִּי-עָצֵב אָנִי.
תמוז, תר"ע.
המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
Before the Book Closet
by Haim Nahman Bialik
Bear up under my greetings, old scrolls,
and tolerate the kisses of my mouth, ancients of dust.
From wandering the foreign isles my soul's returned
and like a homing pigeon, with tired wings and scared,
it beats again upon the gates of its youth's nest.
Do you still know me? I'm so and so!
Child of your bosom and abstinent of life.
Of all the graces of God on the multifarious earth
only you alone knew my youth,
you were my garden on a hot June day
and at my head a pillow for the nights of winter
and I learned to hide in your scrolls the returns of my soul
and braid among your columns my dreams of holiness.
Do you remember still?- have not forgotten
in an alcove, in the empty house of prayer
I was the last among the last to leave,
on my lips fluttered and died the prayer of the fathers
and in a hidden corner there beside your closet
before my eyes doused entire the eternal flame.
At that time I was still young,
there had not bloomed yet in my cheek a tender fuzz-
and winter nights would find me, cursed nights
bent over the pages of an old book, with tattered leaves,
alone with the dreams of my soul and its fears.
Before me flickered still on the desk
like the last of the oil in the lamp, a darkened wick;
in the bowels of the book closet a lone mouse scratched,
a coal up on the hearth whispered its last gasp-
and I in fear of God, my whole body goosepimpled
and teeth chattered like castanets for fear of death.
A night of horror it was then, a cursed night,
outside, behind a window blind,
a vicious storm wailed and rampaged,
the shutters broke and on their steel joints
all the fiends of hell battered the walls.
I saw my fortress being crushed
and the Divine Presence leaving its post,
under the ark's curtain she snuck out
and the perfect outline of my grandad, a shadow at my right
and to the urges of my heart an everlasting judge and silent witness-
even he from my eyes slipped and vanished
only the tongue of my flame still struggled
and it stirred and swiveled and leapt its death throes
and suddenly the window burst open and everything went out-
and I, a tender chick, from the nest was cast
into the grip of night and its abyss-
And now, after the change of time,
when I am furrow browed and furrow souled,
so my wheel of life has brought me back
and stood me once again before you, hiders of the closet,
descendants of Levov, Slavita, Amsterdam, Frankfurt
and once more my hand turns among your scrolls
and my eye gropes, tired, among verses
and seeks silently between the curled tails of the letters
struggling to catch there the footprints of my soul
and find the trace of its first flutters
in the place of its birth, in the house of its first life,
and see, of the guides of my youth my heart is silent,
there is no tear trembling on my lid.
I look, I see-and II do not recognize you, old folk,
from within your letters now won't gaze
any longer to the depths of my soul opened eyes,
sad eyes of the ancients of old,
and I no longer hear the whisper of their lips,
that stir in a forgotten grave in the distance.
Like black pearls whose string is broke
your columns are to me: your pages widowed
and every letter by letter separately orphaned-
has my eye dimmed or my ear grown faint?
Or are you decay, you eternal dead,
with no survivor in the land of life
and I for naught, like a thief in the ground,
without candle or torch with my nib groped out
among tunnels of dirt and in the dark
hewing day and night in your graves,
digging on and on to seek the hidden life
beyond the ends of its roots and beneath
and they at that moment from there and up
above the city and men, on hill and mountainside boiled
and before all the stars the noise of their tumult
and they returned sevenfold strong to their dance
and their melee reached to the ends of the seas
and to my ear there came from their voice not one trace-
And who knows, if when I do go out again to the rule of night
from digging in graves of a people and ruins of spirit
and nothing remains with me and nothing is saved
apart from this spade that cleaves to my hand
and this ancient dust grooved in my fingers-
if not poorer and emptier than I was
to the glory of night "'ll not spread my hands
and ask a path to the bosom of his mysteries
and a shelter soft in the wings of his black cape
and call him, deathly tired: Come, Night,
take me up, beauteous night, and hide me
do not deny me for I am a refugee of graves
and my soul seeks for a resting place, and the peace of all days-
and you stars of God, faithful translators of my heart,
why do you hush yourselves, why do you hush now?
Is there really not a thing to your golden lash
or little hint to tell me and my heart?
Or maybe there is, there is--and I have forgot your tongue
and do not know any longer your speech, the speech of riddles?
Answer me, stars of God, for l grow sad.
There is a story in the biography of Rabbi Chaim Soloveitchik that cites an anonymous student reputed to be him. The story goes that Rabbi Chaim, after expelling Bialik from the yeshiva for being involved in the Haskala movement, personally escorted his former student out. When asked "Why?" the rabbi replied that he spent the time convincing Bialik not to use his writing talents against the yeshiva world. Poems such as HaMatmid ("The Talmud student") written in 1898, reflect Bialik's great ambivalence toward that way of life: on the one hand admiration for the dedication and devotion of the yeshiva students to their studies, on the other hand a disdain for the narrowness of their world.