ה: באור משלים סתומים מאד שבאו בספרי הנביאים ולא פרש שהם משל אבל יראה לסכל ולנבהל שהם כפשוטיהם ואין תוך בהם וכשיתבונן בהם היודע באמת ויקחם על פשוטיהם תתחדש לו גם כן מבוכה גדולה;
ו: וכבר בארנו בחבורינו התלמודיים כללים מזה הענין והעירונו על ענינים רבים; וזכרנו בהם ש'מעשה בראשית' הוא חכמת הטבע ו'מעשה מרכבה' הוא חכמת האלוהות;
ח: ולזה שם פתיחת ספרו ית' ב'מעשה בראשית' אשר הוא חכמת הטבע כמו שבארנו; ולעצם הענין ויקרתו והיות יכלתנו קצרה מהשיג עצם הענינים כפי מה שהם הגיד לנו הענינים העמקים ההם אשר הביא הכרח החכמה האלוקית להגידם לנו במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד. כמו שאמרו 'ז"ל' "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר לפיכך סתם לך הכתוב "בראשית ברא אלקים וגו'"
ח: וראינו עוד - ש'הדרשות' ההם אם יעין בהם סכל מהמון הרבנים לא יקשה עליו מהם מאומה; כי לא ירחיק הסכל הנמהר הערם מן ידיעת טבע המציאות הנמנעות. ואם יעין בהם שלם חשוב לא ימלט מאחד משני דברים אם שיקחם כמשמעם ויחשב רע באומר ויחשבהו לסכל - ואין בזה סתירה ליסודי האמונה; או שישים להם תוך וכבר נצל ויחשב טוב על האומר - יתבאר לו התוך שבמאמר ההוא או לא יתבאר.
ט: ואיני רואה שאחד משלמי הדעות יחשב כי 'דברי תורה' הרמוז אליהם הנה אשר הערים בהבנתם בהבין עניני המשלים הם - משפטי עשית 'סכה' ו'לולב' ו'דין ארבעה שומרים' וכל הדומה להם; אבל הכונה היא...
טז: אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים, אני בוחר לאמרו לעצמו, ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא, וארצה להציל המעולה האחד ההוא ממה שנשקע בו ואורה מבוכתו עד שישלם וירפא.
פרק ה: אמנם 'אצילי בני ישראל' הם הרסו ושילחו מחשבותם והשיגו אבל השגה בלתי שלמה; ולזה אמר עליהם "ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו וכו'" - ולא אמר 'ויראו את אלוקי ישראל' לבד כי כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראיתם לא לתאר איך ראו. ואמנם דקדק עליהם תוכן השגתם אשר כללה מן הגשמות מה שכללה - חייב זה הרסם קודם שלמותם. והתחיבו 'כליה' ויעתר להם ע"ה והאריך האלוה להם עד שנשרפו ב'תבערה' ונשרף נדב ואביהוא ב'אוהל מועד' לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית:
פרק ז', ב': וכל מי שקדמו לו מן הבנים לא הגיעה אליהם הצורה האנושית באמת אשר היא 'צלם אדם ודמותו' הנאמר עליה 'בצלם אלוקים ובדמותו' אמנם 'שת' כאשר לימדהו והבינהו ונמצא שלם השלמות האנושי נאמר בו 'ויולד בדמותו כצלמו'. וכבר ידעת כי כל מי שלא הגיעה לו זאת הצורה אשר בארנו ענינה הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו אבל יש לו יכולת על מיני ההזק וחידוש הרעות מה שאין כן לשאר בעלי החיים; כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים להגעת השלמות אשר לא הגיע ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע והולד הנזקים כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יחקהו. וכן היו בני אדם הקודמים ל'שת'; ואמרו ב'מדרש' "כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות" - רצונם לומר 'שדים'; וכאשר רצהו האלוה הוליד 'בדמותו כצלמו' - והוא אמרו 'ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו
פרק ט: כסא'. עיקר הנחתו בלשון ידוע. ובעבור שהכסא אמנם ישבו עליו בעלי הגדולה והעוצם כמלכים והיה הכסא דבר נמצא מורה על גדולת הראוי לו ומעלתו ועוצם ענינו - נקרא ה'מקדש' 'כסא' להוראתו על עוצם מי שנגלה בו והשכין אורו וכבודו עליו - אמר "כסא כבוד מרום מראשון וכו'". ומפני זה הענין נקראו השמים 'כסא' להוראתם - אצל מי שידעם ויתבונן בהם - על עוצם ממציאם ומניעם ומנהיג העולם השפל בהשפעת טובם - ואמר "כה אמר יי השמים כסאי וכו'" - יאמר הם יורו על מציאותי ועצמתי ויכלתי כהוראת ה'כסא' שהוא מוכן לגדול שהוא ראוי לו.
פרק י"ח, ד': אלא אם תרצה שתשים מה שנאמר במשה 'ונגש' - שהוא יתקרב למקום מן ההר אשר שכל עליו האור - כלומר 'כבוד יי' - תוכל זה. אבל החזק בעיקר כי אין הפרש בין היות האיש במרכז הארץ או בעליון שבגלגל התשיעי (אילו היה אפשר) - שהוא לא ירחק מן האלוה הנה ולא יקרב לו שם; אבל הקריבה אליו ית' - בהשגתו והריחוק ממנו - למי שיסכלהו; וימצאו בקרוב ובריחוק מזה הצד מעלות רבות מאד זו למעלה מזו. והנה אבאר בפרק מפרקי זה המאמר איך הוא היתרון בהשגה:
פרק כ"ה: ולפי זאת ההשאלה הושאל לאלוה ית' - כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה או בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה - ונאמר "וישכון כבוד יי'" "ושכנתי בתוך בני ישראל" "ורצון שוכני סנה". וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לאלוה ית' הוא בענין התמדת שכינתו - כלומר אורו הנברא - במקום או התמדת ההשגחה בדבר אחד - כל מקום כפי ענינו
פרק ל"ב, ה': ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום הנביאים וה'חכמים ז"ל' לסתום שער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו כמו שיחשבו הפתאים והמתרשלים אשר ייטב להם שישימו חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה ושלמות זולתם וחכמתו - חסרון ויציאה מן הדת 'שמים חושך לאור ואור לחושך'. אבל הכונה כולה - להגיד שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו: ולא תדקדק מלות נאמרו בשכל בזה הפרק וזולתו כי הכונה - ההישרה אל הענין המכון לא אמיתת מהות השכל; ולדקדוק זה - פרקים אחרים
פרק ל"ד, ה': אי אפשר אם כן בהכרח למי שירצה השלמות האנושי מבלתי התלמד תחילה במלאכת ההיגיון ואחר כן בלימודיות לפי הסדר ואחר כן בטבעיות ואחר כן באלוקיות:
פרק ל"ו, ד': ואיך יהיה ענין מי שנתלית כפירתו בעצמו ית' והאמינו בחילוף מה שהוא - רצוני לומר שלא יאמין מציאותו או יאמינהו שנים או יאמינהו גשם או יאמינהו בעל הפעלויות או ייחס לו איזה חסרון שיהיה - כי זה בלי ספק רע מ'עובד עבודה זרה' על שהיא אמצעית או 'מיטיבה' או 'מרעה' לפי מחשבתו:
ה': ודע - שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם שאתה 'מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר' יותר קשה מ'עובד עבודה זרה' במאוד. ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות - בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו - כן ראוי שתאמין ב'עובד עבודה זרה' שהוא לא יעבוד אלא לסכלות או מפני שגדל על זה - 'מנהג אבותיהם בידיהם'. ואם תאמר שפשוטי הכתובים ישליכום בזה הספק כן תדע ש'עובד עבודה זרה' אמנם הביאוהו לעבודתה דמיונים וציורים חסרים.
ה': ודע - שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם שאתה 'מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר' יותר קשה מ'עובד עבודה זרה' במאוד. ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות - בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו - כן ראוי שתאמין ב'עובד עבודה זרה' שהוא לא יעבוד אלא לסכלות או מפני שגדל על זה - 'מנהג אבותיהם בידיהם'. ואם תאמר שפשוטי הכתובים ישליכום בזה הספק כן תדע ש'עובד עבודה זרה' אמנם הביאוהו לעבודתה דמיונים וציורים חסרים.
פרק ל"ז, ג': הנה כבר התבאר לך כי שמיעת הקול מבלתי אמצעיות מלאך יכנה עליו 'פנים בפנים'.
פרק מ"א: וזה ה'פסוק' לא תרגמו יונתן בן עוזיאל כלל - שהוא הבינו לפי הענין הראשון ופגשו ממנו הפעלות ונמנע לפרשו אמנם כשיובן מזה הענין האחרון יהיה הפרוש מבואר מאוד
פרק מ"ו: אמר "ראו דבר יי" כמו 'שמעו' כי המכוון - השיגו ענין דברו. וכן "ראה ריח בני" כאילו אמר 'הרח ריח בני' כי המכוון - השגת ריחו. ולפי זה נאמר "וכל העם רואים את הקולות" עם היות המעמד ההוא גם כן 'מראה נבואה' כמו שהוא ידוע ומפורסם באומה. והושאלו לו ית' הפעולה והדיבור - להורות על שפע השופע מאתו כמו שיתבאר:
פרק מ"ח: כל מה שבא מענין השמע מיוחס לאלוה ית' תמצא 'אונקלוס הגר' נשמר ממנו ופרש ענינו בהגיע המאמר ההוא אליו ית' - כלומר שהוא השיגהו; ואם היה בכלל הצעקה והתפלה יפרש ענינו שהוא קבל או לא קיבל - ויאמר לעולם בתרגום 'שמע יי' 'שמיע קדם יי' ובענין הצעקה תרגם 'שמוע אשמע צעקתו' - קבלא אקבל'. וזה נמשך בפרושו לא נטה מזה במקום מן המקומות. אמנם מה שבא מן הראיה מיוחס אליו ית' פרש אונקלוס בן פרושים מופלאים לא התבאר לי כוונתו ודעתו. והוא - כי במקומות יפרש 'וירא יי' 'וחזא יי' ובמקומות יפרשהו 'וגלי קדם יי'. ואמנם פרשו 'וחזא יי' הוא ראיה מבוארת על היות 'חזא' גם כן בלשון הארמי משותף ושהוא מורה על ענין השגת השכל כאשר יורה על השגת החוש. ואני תמה אחר שהענין כן אצלו על מה ברח מן הקצת ופרשו 'גלי קדם יי'?: וכאשר השתכלתי במה שמצאתיו מנוסחאות ה'תרגום' (עם מה ששמעתיו בעת הלמוד) ראיתיו כשימצא ה'ראיה' מחוברת בעול או הזק וחמס יפרשהו 'גלי קדם יי'. ואין ספק שמלת 'חזא' בלשון ההוא גוזרת ההשגה וישב הדבר המושג כפי מה שהושג; ולזה כשמצא הראיה נתלית בעול לא יאמר 'וחזא' אבל 'וגלי קדם יי': והנה מצאתי כל 'ראיה' מיוחסת לאלוה בכל ה'תורה' פרשה 'וחזא' זולת אלו אעשר אספר לך. "כי ראה יי בעניי" - 'ארי גלי קדם יי עולבני'; "כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך" - 'ארי גלי קדמי' (עם היות המדבר מלאך לא יחס לו ההשגה המורה על ישוב הענין להיות עול); "וירא אלוקים את בני ישראל" - 'וגלי קדם יי שיעבודא דבני ישראל'; "ראה ראיתי את עני עמי" - 'מגלא גלי קדמי ית שיעבודא דעמי'; "וגם ראיתי את הלחץ" - 'ואף גלי קדמי דחקא'; "וכי ראה את ענים" - 'וארי גלי קדמוהי שיעבודהון'; "ראיתי את העם הזה" - 'גלי קדמי עמא הדין' שענינו ראיתי מרים כמו "וירא אלוקים את בני ישראל" אשר ענינו ראה את ענים ועמלם; "וירא יי וינאץ" - 'וגלי קדם יי'; "כי יראה כי אזלת יד" - 'ארי גלי קדמוהי' - וזה גם כן ענין עול להם והתגברות שונא. וזה כולו היה נמשך ונראה בו "והביט אל עמל לא תוכל". ולזה כל 'שעבוד' וכל מרי יתרגמהו 'גלי קדמוהי' או 'גלי קדמי': אבל נפסד עלי זה הפרוש הטוב הנאה אשר אין ספק בו - בשלושה מקומות היה מחוקם לפי זאת הסברה שיפרשם 'גלי קדם יי' ואני מוצא אותם בנוסחאות 'וחזא יי'. והם אלו "וירא יי כי רבה רעת האדם" "וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה" "וירא יי כי שנואה לאה". והקרוב אצלי - שיהיה זה טעות שנפל בנוסחאות. שאין אצלנו כתיבת אונקלוס בזה עד שנאמר שמא יש לו בזה פרוש?
פרק נ': ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים ולא ימצא בשכל מקום דחיה לאמונה ההיא ולא לשער אפשרות חלופה תהיה אמיתית:
פרק נ"א, ג': וכבר הגיע המאמר באנשים מבעלי העיון באמרם כי תאריו ית' אינם עצמו ולא דבר יוצא מעצמו. וזה כמאמר אחרים "הענינים (רוצים בזה הענינים הכלליים) אינם נמצאים ולא נעדרים". וכמאמר אחרים "העצם הפרדי אינו במקום אבל יטריד הגבול" ו"האדם אין לו פועל כלל אבל יש לו הקניה". ואלו כולם דברים יאמרו לבד והם נמצאים במלות לא בדעות - כל שכן שתהיה להם מציאה חוץ לשכל. אבל הם - כמו שידעת וידע כל מי שלא יטעה עצמו - ישמרו ברוב הדברים ובהמשלים מוטעים ומאומתים בצעקות ובהוצאת דבות והרחקות ובפנים רבים מורכבים ממחלוקת נצוח והטעאה; וכשישוב אומרם ומעמידם באלו הדרכים עם נפשו לאמונתו לא ימצא דבר זולתי הבלבול וקצרת יד השכל - שהוא ישתדל להמציא מה שאינו בנמצא ולברוא אמצעי בין שני הפכים אין אמצעי ביניהם כלל היש בין הנמצא ושאינו נמצא אמצעי? או בין היות שני הדברים האחד האחד מהם הוא האחר או הוא זולתו אמצעי?: ואמנם הצריך לזה מה שאמרנו משמירת הדמיונות והיות המצויר תמיד מכל הגשמים הנמצאים שהם קצת עצמים וכל עצם מהם בעל תארים בהכרח ולא נמצא לעולם עצם גשם מופשט במציאותו מבלתי תואר; ונמשכו אחר זה הדמיון וחשבו שהוא ית' כן מורכב מענינים חלוקים עצמו והענינים המוספים על העצם. ואנשים נמשכו אחר הדמוי והאמינוהו גשם בעל תארים; ואנשים סרו מזה הדרך והרחיקו הגשם והשאירו התארים. כל זה הביאה אליו רדיפת פשוטי ספרי התורה כמו שאבאר בפרקים יבואו בזה הענין
פרק נ"ד, א': דע - כי אדון החכמים 'משה רבינו' ע"ה
ואמרו "למען אמצא חן בעינים" - מורה על שמי שידע הבורא הוא אשר ימצא חן בעיניו' לא מי שיצום ויתפלל לבד; אבל כל מי שידעהו הוא הנרצה המקורב ומי שסכלו הוא הנקצף בו המרוחק;
ואמרו "למען אמצא חן בעינים" - מורה על שמי שידע הבורא הוא אשר ימצא חן בעיניו' לא מי שיצום ויתפלל לבד; אבל כל מי שידעהו הוא הנרצה המקורב ומי שסכלו הוא הנקצף בו המרוחק;
פרק נ"ח: ואתה האיש המעין במאמרי זה יודע כי זה הרקיע והוא גשם מתנועע שכבר ידענו זרתותיו ואמותיו וידענו שעור חלקים ממנו ורוב תנועותיו נלאו שכלינו כל הלאות מהשיג מהותו - עם היותנו יודעים שהוא בעל חומר וצורה בהכרח אלא שאינו זה החומר אשר בנו; - ולזה לא נוכל לתארו אלא בשמות הבלתי מקימים לא בחיוב המקיים - שאנחנו נאמר כי השמים לא קלים ולא כבדים ולא מתפעלים ולזה לא יקבלו פעולה ואינם בעלי טעם ולא בעלי ריח וכיוצא באלו השלילות - כל זה לסכלותנו בחומר ההוא.
פרק נ"ט: וכבר ידעת אמרתם המפורסמת (אשר מי יתן והיה כל המאמרים כמותה) ואני אזכרה לך בלשונה, ואף על פי שהיא ידועה, להעירך על עניניה.
וכל שכן אם ימצאו כתוב בדברי נביא בזה יהיה הענין מותר להם שיבואו לכתובים (שצריך לפרשם על כל פנים) וישיבום לפשוטיהם ויגזרו מהם ויעשו להם סעיפים ויבנו עליהם מאמרים. וירבה התר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שהוא עושה שיר עד שחוברו דברים קצתם - כפירה גמורה וקצתם - יש בהם מן השטות והפסד הדמיון מה שראוי לאדם שישחק עליו לפי טבעו כשמעו ויבכהו עם ההתבוננות איך נאמרו הדברים ההם בחוק האלוה ית'!
ואין צריך לך בשום פנים שתכניס עצמך לתארי האלוה בחיוב להגדילו במחשבתך ולא תצא ממה שסידרוהו 'אנשי כנסת הגדולה' בתפילות וב'ברכות'; ובזה די לפי ההכרח ויותר מדי כמו שאמר רבי חנינה.
וכל שכן אם ימצאו כתוב בדברי נביא בזה יהיה הענין מותר להם שיבואו לכתובים (שצריך לפרשם על כל פנים) וישיבום לפשוטיהם ויגזרו מהם ויעשו להם סעיפים ויבנו עליהם מאמרים. וירבה התר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שהוא עושה שיר עד שחוברו דברים קצתם - כפירה גמורה וקצתם - יש בהם מן השטות והפסד הדמיון מה שראוי לאדם שישחק עליו לפי טבעו כשמעו ויבכהו עם ההתבוננות איך נאמרו הדברים ההם בחוק האלוה ית'!
ואין צריך לך בשום פנים שתכניס עצמך לתארי האלוה בחיוב להגדילו במחשבתך ולא תצא ממה שסידרוהו 'אנשי כנסת הגדולה' בתפילות וב'ברכות'; ובזה די לפי ההכרח ויותר מדי כמו שאמר רבי חנינה.
פרק ס', ב': ובאלו הפנים היו אנשים קרובים אליו מאד ואחרים בתכלית הרוחק - לא שיש לאלוה מקום ויקרב אליו האדם וירחק ממנו כמו שיחשבו עורי העינים.
פרק ס"א, ב': ולזה היה כועס ר' חנינה מאמרו 'הגדול הגיבור והנורא' לולא שני הכרחים אשר זכר להיות אלו מביאים לחשוב תארים עצמיים - רצוני לומר שהם שלמויות נמצאות בו.
ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי ה'קמיאות' ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים משמות חברום לא יורו על ענין בשום פנים ויקראו אותם 'שמות' ויחשבו שהם צריכים 'קדושה וטהרה' ושהם יעשה נפלאות - כל אלה דברים לא יאות לאדם שלם לשמעם כל שכן שיאמינם:
ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי ה'קמיאות' ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים משמות חברום לא יורו על ענין בשום פנים ויקראו אותם 'שמות' ויחשבו שהם צריכים 'קדושה וטהרה' ושהם יעשה נפלאות - כל אלה דברים לא יאות לאדם שלם לשמעם כל שכן שיאמינם:
פרק ס"ב, ג': וכבר התבאר בספרים המחוברים - בחכמה האלוקית שזאת החכמה אי אפשר לשכחה - רצוני לומר השגת השכל הפועל - והוא ענין אמרו 'ותלמודו מתקיים בידו':
ד': ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאם הרע הפתי הראשון; ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר - "פתי יאמין לכל דבר":
ד': ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאם הרע הפתי הראשון; ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר - "פתי יאמין לכל דבר":
פרק ס"ג, א': מפני שכל בני אדם אז, אלא יחידים, לא היו מרגישים במציאות השם, ותכלית עיונם לא היה עובר הגלגל וכחותיו ופעולותיו, שהם לא היו נבדלים מן המורגש, ולא הושלמו שלמות שכלי, ולמדהו השם אז מדע שיגיעהו אליהם.
ב': ו'שדי' - בו גזרה מן 'די' "והמלאכה היתה דים"; וה'שין' - בענין 'אשר' כמו "שכבר"; ויהיה ענינו 'אשר די' - הכונה בזה שהוא לא יצטרך במציאות מה שהמציא ולא בהתמידו לזולתו אבל מציאותו מספקת בו.
ב': ו'שדי' - בו גזרה מן 'די' "והמלאכה היתה דים"; וה'שין' - בענין 'אשר' כמו "שכבר"; ויהיה ענינו 'אשר די' - הכונה בזה שהוא לא יצטרך במציאות מה שהמציא ולא בהתמידו לזולתו אבל מציאותו מספקת בו.
פרק ס"ו: "והלוחות - מעשה אלוקים המה" - רוצה שמציאותם טבעית לא מלאכותית.
פרק ס"ח, א': כבר ידעת פרסום זה המאמר אשר אמרוהו הפילוסופים באלוה ית' והוא אמרם שהוא השכל והמשכיל והמושכל ושאלו השלשה ענינים בו ית' הם ענין אחד אין רבוי בו.
פרק ע"א, א': דע - כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו בהאמתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו ובהיות הענינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כולם כמו שבארנו. ולא היה הדבר המותר לבני אדם כולם אלא דברי הספרים לבד;
ב': וזאת היא הסיבה המחייבת להפסק אלו השורשים העצומים מן האומה ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות באו ב'תלמוד' וב'מדרשות' והן - גרגירי לב מעטים עליהם קליפות רבות עד שהתעסקו בני אדם כולם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים:
ו': וכבר ידע כל מעין זך השכל מאמת שלא יטעה נפשו שזאת השאלה - רצוני לומר קדמות העולם או חידושו - לא יגיעו אליה במופת חותך ושהיא מעמד שכלי והנה נדבר בזה הרבה. ויספיק לך מזאת השאלה שפילוסופי הדורות חולקים בה מהיום שלושת אלפים שנה אל זמננו זה במה שנמצא מחיבוריהם ודבריהם.
ב': וזאת היא הסיבה המחייבת להפסק אלו השורשים העצומים מן האומה ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות באו ב'תלמוד' וב'מדרשות' והן - גרגירי לב מעטים עליהם קליפות רבות עד שהתעסקו בני אדם כולם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים:
ו': וכבר ידע כל מעין זך השכל מאמת שלא יטעה נפשו שזאת השאלה - רצוני לומר קדמות העולם או חידושו - לא יגיעו אליה במופת חותך ושהיא מעמד שכלי והנה נדבר בזה הרבה. ויספיק לך מזאת השאלה שפילוסופי הדורות חולקים בה מהיום שלושת אלפים שנה אל זמננו זה במה שנמצא מחיבוריהם ודבריהם.
פרק ע"ב, ג': אבל הגופים ההם העגולים הם חיים בעלי נפש בה יתנועעו ואין התחלת מנוחה בהם כלל ולא שינוי ישיגם אלא בהנחה בהינותם מתנועעים בסיבוב;