(טז) וַיְצַו֙ ה' אֱלֹקִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃
(א) מכל מקום דבר זה הוא העצה הראשונה לתקן עצמו בתאות לבו והוא העיקר שהכל תלוי בו. ולכך ע"ה אסור לאכול בשר כמ"ש בפסחים (מ"ט ב') כי אמרו אין שמחה אלא בבשר וזהו תוקף התענוג לכך אסור. רק לת"ח המוגדר ממנו:
Rabbi Tsadok HaKohen teaches that the Tree of Life represents holy eating, while the Tree of Knowledge of Good and Evil represents eating suffused with physical pleasure.
The Tree of Knowledge… was not a tree or a food or a thing at all. Rather it was a way of eating. Whenever a person grabs self-conscious pleasure from the world, he falls, at that moment, from God consciousness....Whenever we eat without proper kavanna (intention) we repeat this original sin.
יסוד היסודות ושורש העבודה היא שיתברר אצל האדם מה חובתו בעולמו... והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה׳.
כתב בראשית חכמה (שער הקדושה טו: ב-ג) האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמים שורה רוח צד הקדושה והטהרה והנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה היינו ״צדיק אוכל לשבע נפשו״ (משלי יג:כה).
(א) וידבר משה אל רשי המטות וגו׳ איש כי ידוע נדר וגו׳ לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ונקדים מה שאמרו רז״ל על מ״ש גבי נזיר וכיפר עליו הכהן מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא אלא זה שציער עצמו מן היין. להבין הענין דנודע כי כל העולם ומלואו (תהלים ל״ג, ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם כי על ידי הדבור נתהוו כל המציאות דבר קטן וגדול והוא המקיימם ומחיה אותם כמ״ש (נחמיה ט׳, ו׳) ואתה מחיה את כולם ולולא החיות שבתוך הדבר היה נעדר מן המציאות אלא שהן מדברים שנפלו בשבירה בזה העולם השפל כנודע מחטא אדם הראשון וגם בדורות שאחריו שכמה וכמה ניצוצי נשמות הנפולין מלובשין בדברים מזה העולם במיני מאכל ומשתה וכיוצא בהן ממיני העולם שאין לך דבר מזה העולם שאין בו ניצוץ הקדוש שנאצל מדבורו של הקב״ה המחיה אותו הדבר והוא הטעם שבדבר ההוא המתוק לחיך כמ״ש (תהלים ל״ד, ט׳) טעמו וראו כי טוב ה׳ ר״ל מה שאתם טועמין ורואין כי טוב הוא ה׳ שהוא ניצוץ הקדוש שבדבר ההוא המלובש בו ...וכשמאמין אמונה שלימה גמורה שזה מזון רוחני שהוא אלהותו יתברך המלובש שם ונותן דעתו ולבו על פנימיות ומדבק את עצמו עם כל חיותו ומוחו ועם זה הכח והחיות שניתוסף בו על ידי הניצוץ הקדוש שבא בקרבו לשורש הכל שממנו נאצלו כל החיות אזי מביא גם כן הניצוץ הקדוש שהיה עד עכשיו בשבירה ובגלות אליו יתברך שהוא מתענג מאוד מזה כנודע כי זה כל עיקר עבודתינו לקרב כל הניצוצות הקדושות מן קליפיות שהן בשבירה אל מקום הקדושה שיהא עליית הקדושה מן השבירה.
ישנו מצב אחד בו האדם מרגיש בצורה טבעית ממש שהוא דבוק לה׳, שהוא
.מקבל את חייו מהקב׳ה - בשעת האכילה.
אדם מרגיש חלש והאוכל מחייה אותו. פתאום הוא קיבל חיים
ממי? מהקב׳ה. דרך פרוסת הלחם. וזו האמת.
אכילה היא רגע של דביקות שאין כמוהו.
מהי בעצם ההגדרה האמיתית של תענוג?
קבלת מתנה מהקב״ה.
With Great Power Comes Great Responsibility
ומצד שני, עלינו לדעת שאין דבר יותר מסוכן עבור האדם מאשר היותו דבוק להנאת העולם הזה. ישנו יסוד גדול המוגדר בספר יצירה ״אין טוב למעלה מעונג ואין רע למטה מנגע״. אם תהפוך את ה״ענג״ הוא יהיה ״נגע".
פרוסת לחם יכולה להיות ענג אך היא עלולה להפוך להיות נגע. אותו פרוסה יכולה לגרום לאדם להיות דבוק לשכינה, אך חלילה להפך להיות דבוק למעשה בהמה.
יש רוחניות במזון ועל ידי הברכה נזונית הנשמה וזה נמשך על ידי שהקב׳ה בבריאת העולם גזר כן בריאת האדם. וכל הצומח והדומם ומאותו כח נמשך רוחניות לכל דבר לכל דבר. וזה הרוחניות הולך לנשמה וזה שכתוב ״כי על מוצא פי ה׳״ - מהרוחניות הנמשך תחיה כל נשמה. זה דברי רבינו האר׳י.
(ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃
(א) (עב) הִזְהִיר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּהַלְעָטָה הַיְנוּ בִּמְהִירוּת כְּדֶרֶךְ גַּרְגְּרָן, כִּי זֶהוּ בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ"ה): "הַלְעִיטֵנִי נָא", רַק לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לֶאֱכֹל בִּמְתִינוּת בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכְלִין בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ כְּשֶׁיּוֹשֵׁב אָדָם חָשׁוּב עַל הַשֻּׁלְחָן, כָּךְ יֹאכַל תָּמִיד אֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹכֵל לְבַדּוֹ:
על האדם לברר בכח מחשבתו מה הוא הלך לעשות. עליו להקדיש מעט
מחשבה, מעט חכמה לשאלה: ״למה אני אוכל?״
אם הוא ניגש לאכול וחושב רק ״אני רעב״: הרי בכך הוא בירר שעומד הוא לעשות ״מעשה בהמה״. ואף אם האוכל שיאכל כשר למהדרין, אך מחשבותיו עסוקות רק בהשקטת רעבוננו ובטעם הנאת המאכל, הרי הוא עדיין עסוק ב״מעשה בהמה״.
על האדם לעצור את עצמו לרגע לברר במחשבתו ולומר: ״ברוך המקום שברא זאת! רבונו של עולם אם לא אשתה אני עלול למות ח״ו. רבש״ע המשקה הוא גם טעים גם קר ואפילו מוגז...
ואת כל זה נתתי כדי שיהיה לי תענוג
למה זה מגיע לי? הרי זה חסדי ה!״
וכך מתוך הרגשה של ״להתענג על ה״ מברך היהודי ״ברוך אתה ה׳...שהכל
נהיה בדברו״, אז רגע זה של אכילה הוא רגע של דביקות אשר יכול להביא את האדם לפסגת הקדושה. כך הפך את האדם את הנגע לענג - הוא אוכל כדי להתענג על ה׳.
א יך
כ מה
ל מה
Rebbe Nachman says “There is the eating of Yaakov, and there is the eating of Esav. The eating of Esav is: ״Pour me that red stuff!” (Bereishit 25:30). But a Jew eats with patience, with gentleness״.
When do you feel most palpably, that you receive your life from Hashem?
That’s when… you eat!
According to the Kabbalists eating is called doing Beyrurim.
Each item of food that we eat has a special part-"the word of God"- which makes every item exist. In other words Hashem said “let there be a sky” and to this day that statement makes the sky exist. So in every food there is the word of Hashem.
Where does this spiritual part of the food go?
The word of God is returned to Hashem through the Bracha which we make on the food. This action is also an action of “Beyrur”, where we brake down the spiritual aspect of the food and send it back to its source.
Before a person eats he should ask himself “Why am I eating?
If the answer is “Because I’m hungry” then he is about to do an animalistic act..
And even if the food is Kosher Lemehadrin if he is only thinking about quieting his hunger and the taste of the food, we are still talking about a “Maaseh Behemah”.
A person must stop himself for a moment and say to himself “Blessed is God who made this food!” God if I don’t eat, I’ll die!
The drink is also tasty, and even bubbly! And all this you gave me so that I should enjoy! Why do I deserve this? It’s truly the Chasdey Hashem!
Then... a person is eating Lihitaneg al Hashem!”
לפעמים האכילה היא מצוה ולפעמים מניעת האכילה מצוה דהיינו התענית ושניהם עולים בקנה אחד ולפעמיים האכילה בסוד הקרבן כמו שאמרו רבותינו (חגיגה כז) עכשיו השלחן של אדם מכפר והוא במקום קרבן.