Save "פרשת כי תצא התשפ"א
"
פרשת כי תצא התשפ"א
על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו על מנת שאני רשע אפילו צדיק גמור מקודשת שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו
If one says to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am a righteous man, then even if he was a completely wicked man she is betrothed, as perhaps in the meantime he had thoughts of repentance in his mind and is now righteous. Similarly, if one says to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am a wicked man, then even if he was a completely righteous man she is betrothed, as perhaps he had thoughts of idol worship in his mind, a serious sin that would earn him the label of wicked.

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) בְּֽבוֹא־אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּאֲשֶׁר־בָּ֝֗א אֶל־בַּת־שָֽׁבַע׃ (ג) חׇנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי׃ (ד) (הרבה) [הֶ֭רֶב] כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֺנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי׃ (ה) כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ (ו) לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ ׀ חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדׇבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשׇׁפְטֶֽךָ׃ (ז) הֵן־בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי׃ (ח) הֵן־אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חׇכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי׃ (ט) תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽין׃ (י) תַּ֭שְׁמִיעֵנִי שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֑ה תָּ֝גֵ֗לְנָה עֲצָמ֥וֹת דִּכִּֽיתָ׃ (יא) הַסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵחֲטָאָ֑י וְֽכׇל־עֲוֺ֖נֹתַ֣י מְחֵֽה׃ (יב) לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃ (יג) אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קׇ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי׃ (יד) הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי׃ (טו) אֲלַמְּדָ֣ה פֹשְׁעִ֣ים דְּרָכֶ֑יךָ וְ֝חַטָּאִ֗ים אֵלֶ֥יךָ יָשֽׁוּבוּ׃ (טז) הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִדָּמִ֨ים ׀ אֱֽלֹהִ֗ים אֱלֹהֵ֥י תְּשׁוּעָתִ֑י תְּרַנֵּ֥ן לְ֝שׁוֹנִ֗י צִדְקָתֶֽךָ׃ (יז) אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ׃ (יח) כִּ֤י ׀ לֹא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה׃ (יט) זִ֥בְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֤וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה׃ (כ) הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצוֹנְךָ אֶת־צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (כא) אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי־צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַעֲל֖וּ עַל־מִזְבַּחֲךָ֣ פָרִֽים׃ {פ}

(1) For the leader. A psalm of David, (2) when Nathan the prophet came to him after he had come to Bathsheba. (3) Have mercy upon me, O God, as befits Your faithfulness; in keeping with Your abundant compassion, blot out my transgressions. (4) Wash me thoroughly of my iniquity, and purify me of my sin; (5) for I recognize my transgressions, and am ever conscious of my sin. (6) Against You alone have I sinned, and done what is evil in Your sight; so You are just in Your sentence, and right in Your judgment. (7) Indeed I was born with iniquity; with sin my mother conceived me. (8) Indeed You desire truth about that which is hidden; teach me wisdom about secret things. (9) Purge me with hyssop till I am pure; wash me till I am whiter than snow. (10) Let me hear tidings of joy and gladness; let the bones You have crushed exult. (11) Hide Your face from my sins; blot out all my iniquities. (12) Fashion a pure heart for me, O God; create in me a steadfast spirit. (13) Do not cast me out of Your presence, or take Your holy spirit away from me. (14) Let me again rejoice in Your help; let a vigorous spirit sustain me. (15) I will teach transgressors Your ways, that sinners may return to You. (16) Save me from bloodguilt, O God, God, my deliverer, that I may sing forth Your beneficence. (17) O Lord, open my lips, and let my mouth declare Your praise. (18) You do not want me to bring sacrifices; You do not desire burnt offerings; (19) True sacrifice to God is a contrite spirit; God, You will not despise a contrite and crushed heart. (20) May it please You to make Zion prosper; rebuild the walls of Jerusalem. (21) Then You will want sacrifices offered in righteousness, burnt and whole offerings; then bulls will be offered on Your altar.
הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה קָשׁוּ מֵעֲבֵירָה, וְסִימָנָיךְ: רֵיחָא דְבִישְׂרָא. שִׁילְהֵי דְקַיְיטָא קְשֵׁי מִקַּיְיטָא, וְסִימָנָיךְ: תַּנּוּרָא שְׁגִירָא.
Thoughts of transgression are worse than transgression itself, and your mnemonic is the odor of meat. The smell of roasting meat is more appetizing than actually eating the meat. The heat of the end of summer is more oppressive than the heat of the summer itself, and your mnemonic is a heated oven. After an oven has been heated several times in the course of a day, lighting it again, even slightly, will produce powerful heat. So too, at the end of the summer, since everything is hot, the heat is more oppressive.

תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבֵירוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה, לֹא יִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְאִם שָׁנָה בָּהֶן — צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְאִם לֹא שָׁנָה בָּהֶן, וְחָזַר וְהִתְוַדָּה — עֲלֵיהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ״.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא מְשׁוּבָּח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ וְגוֹ׳״ — כִּדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא, כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ — הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר.

§ The Sages taught in the Tosefta: With regard to transgressions that one confessed on this Yom Kippur, he should not confess them on another Yom Kippur, since he has already been forgiven. But if he repeated those same transgressions during the year, he must confess them again on another Yom Kippur. And if he did not repeat them but did confess them again, about him the verse states: “As a dog that returns to its vomit, so is a fool who repeats his folly” (Proverbs 26:11), since it is inappropriate to go back and mention one’s earlier sins.
אלא מה אני מקיים ככלב שב כו'. יש לעיין בזה מאי קאמר אלא מה אני מקיים דהא כפשטיה יש לקיים בשונה ממש באולתו ועובר בפעם שנית וי"ל דאם נפרש כן לא הוה דומה לכלב ששב על קיאו דמשמע שהקיא כבר אבל עבר פעם שנית דומה לכלב שמקיא פעם שנית ולמאי דמוקי לה בשנה בה הותרה לו יהיה דומה שפיר ככלב שב על קיאו ואינו מאוס לו מקיאו כן השונה כבר באולתו בעבירה שוב אין העבירה מאוסה לו עוד דהיינו שהותרה ודומה לו כדבר היתר ודו"ק:
ובענין עבירות שהתודה עליהם ולא שנה עליהם, דסבירא ליה לת"ק (יומא פו, ב) אם חוזר ומתודה עליהם הוא ככלב שב על קיאו. ור' אליעזר בן יעקב אומר כל שכן הרי זה משובח. הרי"ץ גאות פסק כת"ק, והרי"ף והרמב"ם והרא"ש סבירא להו כראב"י דקיימא לן (עירובין סב, ב) משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. וכן משמע קצת בזוהר פרשת נח וזה לשונו, תא חזי, אע"ג דאודי על חוביה ותב בתיובתא, לא אעדי לביה ורעותיה מאינון חובין דחב. ומההוא חובא דבת שבע בגין דדחיל תדיר עלייהו דלמא גרים חד מינייהו ויקטרג עליה בשעתא דסכנה, ובגין כן לא אנשי לון מיניה ומרעותיה, עכ"ל:
על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה. לכאורה יש להעיר דאם הוא רשע גמור על הרוב עבר על כריתות ומיתות ב"ד ולא מהניא תשובה ויום הכפורים עד אשר יבואו עליו יסורין ואיך קאמר דמקודשת שמא הרהר תשובה אפילו שידענו שהתודה בחר"ט אנוש חרטה גמורה לא סגי עד דאיכא יסורין. וי"ל דמוכח בירושלמי דגם על כריתות ומיתות ב"ד כשהכיר בחטאו והרהר תשובה והצדיק עליו את הדין התחילה הכפרה אך גמר הכפרה לא הוי עד שיבואו עליו יסורין וכ"כ הרב פרי חדש ז"ל במים חיים בהגהות הרמב"ם ה' תשובה. וא"כ מעת אשר הרהר בתשובה הרי זה צדיק גמור אלא שעדיין לא נגמרה הכפרה עד שיבואו עליו היסורין:
ורבינו ירוחם נתיב כ"ב ח"ד כתב דיש מפרשים דאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא אינו צדיק עד שישיב הגזלה ויש מפרשים כיון שהרהר להשיב נקרא צדיק ע"ש ומסתמות כל הפוסקים נראה כי"מ בתרא. ועמ"ש בקונטריס טוב עין סימן ו' דף י"א ע"ב:
דהנה אמרו בגמרא המקדש את האשה ע״מ שאני צדיק ונמצא רשע הרי זו מקודשת שמא הרהר בתשובה ואם כן לפי הנראה כי מיד שהרהר בתשובה נקרא צדיק וקשה הלא אין רשע בעולם שלא יבוא לו הרהור תשובה בכל יום כמאמר רז״ל בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת שובו בנים וכו׳. והם הם הרהורי תשובה כי אע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי והנשמה שומעת קול הכרוז ומהרהר בתשובה ואפילו רשעים ודבר זה ידוע מדברי רז״ל ואם כן אין רשעים בעולם:
אך האמת הוא כי לרשעים ודאי לא יספיק להם הרהור לבד למשל אדם מכניס נר למקום חשך אפילה אשר שם החשכות עב ומכופל כמו בחדר שבתוך הקרקע וכבה הנר מיד בהכנסו מחמת שהחשך שם עב מאוד ומצומצם מאד כך הרשע נשקע מאוד בקליפות והכניס בחשכות מימים כבירים לתוכו עד שנעשה החשכות עב ומגושם מאוד וכנגדו יצאו חלקי הקדושה ממנו כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה וכשבא לו ההרהור יכבה מיד ולא יפעל בו שום פעולה כמו שאמר הכתוב ונר רשעים ידעך וצריך לשבר את החשך והחומריות על ידי תעניות וסיגופים שיוכל לבוא לידי תשובה:
וזהו שאמרו בגמרא שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים רשעים כו׳ ולהבין הלשון לאלתר אך הוא כמו שכתוב לעיל כי מה שמספיק ההרהור לבד הוא לאיש אשר הולך בדרכי השם ועובדו תמיד אך שנזדמן לו שעשה מעשה רשע בזה מספיק ההרהור כי מתוך שהקדושה עליונה שורה בתוכו אף שנכשל באיזה דבר מיד בבוא אליו אור ההרהור תשובה יפעל בו שיחזור לאיתנו הראשון מחמת שלא נפל לחשכות גדולה כהרשע ובזה מיירי הגמרא ונמצא רשע רוצה לומר שנמצא באיזה דבר מה וזהו צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים רצה לומר כי בראש השנה נכתבים הצדיקים בספר הצדיקים עלכ ל השנה באם ח״ו יכשלו באיזה באיזה דבר שיספיק להם ההרהור לבד והרשעים נכתבים בספר הרשעים לאלתר למיתה רצה לומר ולא לאתר לחיים שלא יספיק להם לאלתר ההרהור והבן. אך צריך לזכך את חומרו בתחלה כאמור אך מי יביא את הרשע לזה שירצה לזכך את חומרו ולשוב מעוונו הוא כמו שכתוב (ישעיה נ״ד, י״ג) וכל בניך למודי ה׳ כי השם יתברך ב״ה מלמד את כל בני אדם איך לשוב ומצמצם את עצמו אפילו במדרגות תחתונים כי הנה כתיב ומלכותו בכל משלה כי בכל מקום התפשטות מלכותו אפילו בקליפיות כמאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ושניתנה התורה לישראל על מנת שימליכוהו עליהם בכל מקום שהם באיזה מדריגה שיהיו שם ידבקו את עצמם אל השם יתברך אפילו אם נזדמן לאדם שנפל ח״ו למקום הקליפות גם משם יקום ויאחז צדיק דרכו כמו שאמר הכתוב כי שבע יפול צדיק וקם וזה שאמר שלמה המלך ע״ה (קהלת ח׳, י״ד) יש הבל וגו׳ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים וגו׳:
וע״כ אמרו בגמרא המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק ונמצא רשע הרי זו מקודשת שמא הרהר בתשובה נמצא כי הרהור התשובה העיקר שבזה נתקן קומת הרוחניות אלא שצריך לדבק קומה הגשמית שלו גם כן לקומה הרוחנית להיות לאחדים ולקיים מצות התורה במעשה להיות התיקון ברוחני ובגשמי ובתיקון המדות על ידי המעשה שהן משתלשלין ממדות עליונות בתוך האדם למשל ממדת האהבה העליונה נשתלשל בתוך האדם להיות משתמש בזאת המדה לכל מה שירצה לאהוב שהבחירה היא ביד האדם ואם יש לו דעת ואמונה שזאת המדה הוא ממדות העליונות שעל ידו הוא הנהגות כל העולמות ומדה זו ישנה גם כן בהתורה כנודע כי י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן הן ממש מדותיו של הבורא ב״ה שעל ידם הוא מנהיג את העולם ומצד התורה שיש בה אותן המדות באין המדות גם כן בתוך האדם בעת הוולדו עם ביאת נשמתו בתוך הגוף שהיא לקוחה משורש אות התורה שכלול מכל התורה ובתוכה יש מדות האלה ועל ידי זה באין ומוטבעין בתוכו כל המדות להיות משתמש בהן לכל אשר יחפוץ ואם יש לו דעת אזי אפילו בשעה שנתעורר בו המדה של האהבה שמתחיל לאהוב איזה תענוג גשמי יחשוב הלא זאת המדה הוא משורש המדות של התורה ומדות העליונות אלא שנתצמצם בתוכי עם ביאת נשמתי לגופי לסייעני בעבודתו יתברך שמו למען אתנהג בהם כל הנהגותי בעבודתו יתברך שמו כי בלתי המדות אי אפשר להתחיל שום עבודה אליו יתברך כי עבודת השם הוא דוקא בדחילו ורחימו שהן אהבה ויראה ובהתקשרות ובניצוח וכיוצא בשאר המדות כנודע וכהיום אשתמש בזאת המדה של הבורא יתברך להכעיס ח״ו ולעבור רצונו ואדרבה עכשיו שנתעוררה בו זאת האהבה אפילו נתעוררה האהבה לעבירה ח״ו על כל פנים מאחר שנתעוררה בו ונתפתחה זאת המדה אז נקל לו לאחוז בה ולהתחיל לאהוב הבורא ב״ה ובודאי יחדל מלעבור על רצונו ועל ידי זה יקשר את עצמו עם זאת המדה בשרשו ויעשה על פי השורש שהוא על פי התורה. וכן בכל תענוגי עולם הזה ההכרחים כמו אכילה ושתיה ושאר תענוגים הכרחים שאז בהתעורר בו התענוג והאהבה אזי לא יהא מופסק אז מאהבת הבורא ב״ה באופן שיכניס זאת האהבה רק בתענוג ההוא כי אדרבה אז נקל לו לאחוז בזה המדה לעשות זה התענוג למען אהבתו יתברך לאהוב אז הבורא יתברך ונמצא כל מעשיו לשם שמים והבן כי מי שיש לו דעת יכול לכלכל דבריו במשפט לעשות כן בכל עת שיתעורר בו איזה מדה מהמדות המוטבעין בו וכמאמר הבעש״ט נבג״מ על פסוק (שיר השירים ז׳, ז׳) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים גו׳ שמה יפה ומה נעים הוא שבכל התענוגים הוא האהבה העליונה שעל ידי התעוררות זאת התענוג בטבעו יקל לו לאהוב אז הבורא ב״ה כי בלאו הכי קשה לפתוח זאת המדה להתחיל לאהבו יתברך ועל ידי התענוגים שנתעוררה בו זאת האהבה יקל לו והבן. ובודאי כל זה שמתאוה האדם לאיזה תענוג ונתעורר בטבעו מדת האהבה לאותו התענוג שהוא אהבה נפולה ממקור האהבה העליונה ידע נאמנה שזה הוא סיוע העליון מן הבורא ב״ה בכדי שיקל לו לאחוז אז באהבתו יתברך כי יודע הוא יתברך שבלעדי זה לא יתעורר בתוכו המדה וכשאין לו דעת הנ״ל אזי נמשך אחר אותו התענוג ומפיל עוד המדה למטה ח״ו. ולפעמים כשנתעוררה בו איזה אהבה רעה ח״ו שמתאוה לעשות איזה עבירה ואינו יכול להוציא מחשבתו הרעה מכח אל הפועל מחמת שמזדמן לו איזה מניעה זה גם כן הוא סיוע העליון יתברך שמו בראותו שאין לו דעת זה שיגביה האהבה הנפולה לשרשה לאחוז באהבתו יתברך ואדרבה רוצה להמשיך אחר אותו הרע אזי כביכול מצמצם עוד כבודו יתברך להזמין לו אותן מניעות להיות לפחות בשב ואל תעשה והלואי שלא יזיק עוד אחרי שלא יועיל לעשות ככוונתו יתברך. וההיקש בכל שאר המדות כגון שנופלת עליו איזה יראה חיצונית ומתעוררת בטבעו ונפתחת מדת היראה שהכונה הוא לסייעו לאחוז ביראת הבורא ב״ה וממילא כשבא לירא מפניו יתברך על ידי אותה היראה חיצונית ועושה כוונת הבורא ב״ה אזי ממילא נתעלה אותה היראה למעלה והחיצונית של אותה היראה שהוא ותו הדבר שהיה מתיירא ממנו נופל למטה ונתבטל שלא יהא לו עוד אותה היראה שהיה ירא מתחלה כגון מאיזה שררה או מבעלי חובות רעים כנודע זה במקום אחר באריכות וכמו כן בכל המדות כגון התפארות רעה ח״ו וכיוצא הכל הוא סיוע העליון למען השיבו אל אביו שבשמים לפתוח לו המדה ועל ידי זה הוא עושה נחת גדול לבורא ב״ה שמעלה דברים נפולין ממקור הקדושה למקומם ומגדל כבודו יתברך:

(א) שנת תר"פ

(ב) במדרש זש"ה שמעו והאזינו ואל תגבהו וכו' ד"א שמעו לדברי תורה והאזינו לד"ת מהו ואל תגבהו אל תגבהו את הטובה מלבוא בעולם, כי ה' דיבר והיכן דיבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו:

(ג) נראה לפרש ששמעו היא שמיעה שטחית כפי שהדיבור מפורש, והאזינו הוא להיות רודף אחר כוונת התורה וכברש"י בשלח והאזנת למצותיו תטה אזנים לדקדק בהם, והיינו שלא תספיק עצמך בהמפורש אלא תדקדק להבין תכלית הכוונה וכמ"ש הרמב"ן ריש קדושים עיי"ש, והנה ידוע שהטובה שבאה לעולם הוא כמסת מעש"ט שלמטה, וברמב"ן שמות בשם מדרש אגדה ומהו אקי"ק אשר אקי"ק כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך וכו' וע"כ אם ישראל שומעים ומאזינים, היינו שעם השמיעה רודפים אחר כוונה הפנימית של התורה, נותנים להם ממעלה טובה כפולה בהתגלות ובפנימית שיש בטובה ההיא פנימית קדושה וכמ"ש האריז"ל בפסוק כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו מוצא פי ה' שבהמאכל, וכדמיון אדם הוא גוף חיצוני ונשמה פנימית, לעומתי הטובה היא כפולה, אך כשעושין רק כפי שטחיות הדיבור בלי האזנה לכוונה הפנימית, לעומתו הטובה נמי היא רק בחיצונית בלי פנימית כמו גוף בלי נשמה, והנה ידוע טעם הזוה"ק בטומאת מת שהסט"א מתאוה לדבוק בכלי ריקן מהקדושה, והנה לא לבד במקום שהי' בו ונתרוקן, שהרי אפי' נפל מבטן מטמא, אלא הפירוש במקום שהי' ראוי להיות בו קדושה, וכטעם הכוזרי בטומאת קרי, וע"כ נמי הטובה שהיא רק בחיצונית בלתי פנימית שהיתה ראוי' שתהי' פנימית ואין, נמי דכוותה ומתדבקים כחות חיצונים ומתגשם ביותר ונהפכת הטובה למרורות פתנים, וכענין שאה"כ (קהלת ה' י"ב) עושר שמור לבעליו לרעתו, ע"כ טוב העדרה מהיותה, וזהו ואל תגבהו את הטובה מלבוא לעולם, וזה שמסיים בפסוק אם תאבו ושמעתם וגו' חרב תאכלו, היינו אף שלשון קללה הוא רק חיסור מ"מ באופן זה גורם נמי שחרב תאכלו ח"ו:

(א) שנת תרע"ח

(ב) ואמר אליהם שמע ישראל וגו' וברש"י אפי' אין לכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם, וכבר דברנו בכמה אנפי מהו סגולת ק"ש לניצוח המלחמות, ונראה עוד לומר דהנה אמרו ז"ל ברכות (י"ד:) כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ובפשיטות הפירוש שבק"ש כתובה מצות תפילין והוא אינו מקיים, אבל אינו מובן דא"כ מזוזה נמי דכתיבה בהאי ענינא למה לא אמרו הקורא ק"ש ואין מזוזה בפתחו כאילו מעיד עדות שקר בעצמי, ועוד מאי איריא ק"ש אפי' פרשת קדש והי' כי יביאך דכתיבה בהו מצות תפילין נמי:

(ג) ונראה דהנה בש"ס פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים נ"ה:) ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם חכמים ועל שלשה לא מיחו בידם ואלו הן שלא מיחו בידם וכו' וכורכין את שמע, ושם בגמ' היכי עבדי אמר רב יהודה אומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ולא הי' מפסיקין ופירש"י בין אחד לואהבת אעפ"י שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלקינו בפסוק ראשון ופסוק שני לשון צואה הוא] ר"י אומר מפסיקים הי' אלא שלא הי' אומרים בשכמל"ו, ומכלל דלת"ק הא דהי' שלא ברצון חכמים משום דחסר ההפסק לבד, ויש להבין מה טעמא של אנשי יריחו בזה, ומה תועלת היתה להם בזה שלא היו מפסיקים, ולמה לא עשו כפי רצון חכמים, וגם חכמים למה לא מיחו בהם אחרי שלפי דעתם יש להפסיק מה מהם יהלוך אם יהיו מפסיקים, וגם בעיקר ההפסק אחרי שאין ביניהם הפסק פרשה לא פתיחה ולא סתימה עוד לאלוק' מילין:

(ד) ונראה לפרש דהנה אדם הוא עולם קטן וכל מה שיש בעולם הגדול נמצא דוגמתו באדם הפרטי ודוגמת עליונים ותחתונים בעולם הגדול, יש באדם ראש וגוף, הראש הוא דוגמא לעולם עליון והגוף לעולם התחתון, וכן נמי השכל שבראש הוא דוגמת החמה המאיר לארץ, ולב שבגוף הוא דוגמת הלבנה שמקבלת מאור החמה, השכל הישר הוא מאיר לאדם ומשכילו לדעת מעשים הנרצים וראוים מבלתי ראוים, והלב צריך לקבל השכלת השכל ולהיות נמשך אחריו ולא יתאוה ולא ישתוקק אלא מה שהשכל מחייבו, ואי אפשר להיות אדם שלם בלתי שני אלה, דבאם השכל משכיל לדעת את הראוי והלב איננו נמשך אחריו הוא גרוע עוד יותר מאלו לא השכיל כלל, וע"ז אמרו ז"ל (ישע' כ"ו יו"ד) יוחן רשע בל למד צדק, הא אם למד ולא עשה אינו נחנן, ונמשל עוד לנזם זהב באף חזיר, וכמו כן אף שהלב מקבל הוראת השכל אלא שהשכל מעוקם הוא גרוע מאד, וזהו הענין שהיו אדוקים מאד בע"ז, כי הי' להם השתוקקות הלב לעשות מה שהשכל מחייב, והם באשר הי' שכלם עקום ושמים אור לחושך וחושך לאור נסתעף מזה קלקול עוד יותר שהיו אדוקים מאד בע"ז יותר מאנשים שלא הי' טבע הלב להיות נשמע להשכל, ודבר זה מבואר:

(ה) ולעומת שלימות שתי אלה באה מצות ק"ש, ראשונה פסוק היחוד להיישיר את שכל האדם, ובענין רעיון האדם ביחוד ה' אין לכחות הלב חלק בו והוא מתייחס רק להשכל, וזהו שמע ישראל שהוא לשון הבנה שהיא בשכל, ואח"ז באה מצות ואהבת את ה"א בכל לבבך וגו' להיישיר את הלב להיות דבוק באהבה ומשתוקק למה שראוי עפ"י הוראת השכל שהשכיל בפסוק היחוד, והנה היא טהרת הלב והשלמתו, ובאשר זה בלי זה עוד גרע כנ"ל, ע"כ השכילו אנשי יריחו ולא הי' מפסיקין בין פסוק היחוד לואהבת להורות על ענין נכבד זה, שאין אלו שני ענינים נפרדים אלא שא"א לזה בלי זה, וחכמים ס"ל דאדרבה משום זה עצמו נכון להפסיק מעט להורות ששתיהן צריכי ולא נגררין זה אחר זה ממילא אלא תרי מילי נינהו, ויכול להיות השכל משכיל ומ"מ הלב נמשך לדברים פחותים ואיננו נשמע להשכל, וכ"כ להיפוך, וכבמדרש שמורה מצות לולב והדס, זה לבעלי מצוות [המתיחס ללב] בלי תורה, [המתיחס לשכל] וזה לבעלי תורה בלי מצות, ולא יסתפק האדם בהיישרת אחד מהם לומר שהשני יבוא אחריו ממילא, וכאמרם ז"ל יבמות (ק"ט:) האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו ומכ"ש להיפוך מצות בלי תורה הן כנר בלי אור, וכמ"ש (משלי כ"ח ט') מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, אלא כל אחד מהם צריך היישרה בפני עצמו, ע"כ ראו חכמים שנכון יותר להפסיק להורות על ענין נכבד זה, ומ"מ לא מיחו ביד אנשי יריחו, כי שניהם לדבר אחד נתכוונו, ע"כ לא רצו להעבירם ממנהגם:

(ו) והנה דוגמת אלו, היינו פסוק היחוד ופרשת ואהבת' הם תפילין שבראש ותפילין של יד כמו שאנו אומרים שתפילין של ראש הם לשעבד השכל והמחשבה להשי"ת ותפילין של יד הם לשעבד את תאוות ותשוקת הלב אליו ית"ש, וע"כ סומכין תפילה של ראש תיכף לשל יד, להורות על ענין הנ"ל, וכמו אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע, וכאן לא שייך סברת חכמים להפסיק להורות ששתיהן צריכי ואינן נגררין ממילא זה אחר זה, דבלא"ה נמי שתי פעולות ושתי מצות הן, וא"א לחשוב דיוצאין בפעולה אחת, ע"כ שוב יותר נכון שלא להפסיק ביניהם, ויבואו שתי הוראות ביחד:

(ז) ולפי האמור יובן הא דהקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, ולא אמרינן כן במזוזה או בפרשת קדש והי' כי יביאך, דלאו משום דכתיב באותה פרשה אתו עלה, דא"כ גם בפרשת ציצית בלי ציצית בבגד נמי נימא הכי, אלא משום דשניהם מורין על ענין אחד ובני בקתא חדא נינהו:

(ח) ויש להמתיק הדברים עוד יותר דק"ש היא במלולא ותפילין היא בעובדא, ומלולא בערך העובדא הוא כערך המוח לערך הלב, שכל דיבור הוא בשיתוף השכל כי בלי השכל לא יתכן הדיבור, ודוגמת פסוק היחוד ופרשת ואהבת, או תפילין ש"ר ותפילין של יד שתרווייהו כהדדי צריכי, כן נמי הוא ענין מלולא ועובדא, והקורא ק"ש בלי תפילין הנה הוא היפוך הכוונה שבק"ש כנ"ל:

(ט) ועפ"י הדברים האלו יש לפרש הא דמצוות ק"ש היא מסוגלת לניצוח מלחמות האויבים, דהנה בזוה"ק (ח"א ר"ט:) על צוארינו נרדפנו על בי מקדשא דאיהו צואר ושפירו דכל עלמא נרדפנו יגענו למבני לי' תרין זימנין ולא הונח לנו דהא לא שבקוה לון ואתחרב ולא אתבני לבתר עכ"ל, ומשמע מדברי הזוה"ק שכוונת האומות הלוחמים עם ישראל היתה מצד בהמ"ק שהם מתנגדים אליו, ויש להבין מה להם ולבהמ"ק, ואדרבה הבהמ"ק הי' טוב גם להם כבתפילת שלמה, ושבעים פרים אנו מקריבים עליהם בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם:

(י) אך יתבאר עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין בהמ"ק שנקרא צואר כמ"ש (שה"ש ז' ה') צוארך כמגדל השן וכמ"ש ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו שרומז על משכן שילה וירושלים כברש"י שם, שענין צואר שהוא ממוצע בין הראש להגוף ודוגמא זו הוא בהמ"ק שהוא אמצעי ומחבר עליונים לתחתונים וכל התפילות עולין דרך בהמ"ק, ולעומתם כל השפעות יורדין דרך בהמ"ק כידוע עכ"ד, והנה השני אחים יעקב ועשו, יעקב איש תם יושב אוהלים, וידוע פירושו בזוה"ק דכלול הוה, והי' מחבר תמיד עליונים ותחתונים, וברש"י איש תם כפיו כן לבו, וע"כ כמו שהוא הי' בעצמו מאחד פיו שהוא בראש [וכנ"ל שכל דיבור מתייחס להשכל שבלתי השכל אין דיבור] ולבו, כן לעומתם הי' מחבר שמים וארץ, שהשכל והלב הם דוגמא להם, אך עשו הי' היפוך זה וכתיב כי ציד בפיו, והגיד המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה שבפיו שבראשו הי' לו נשמות גבוהות שהי' בשבי' אצלו, אבל לא שם ללבו מכל אלה מאומה, ובקול שמחה הוסיף לאמור שהי' משמר את עצמו שלא יקבל הלב מכל אלה שום הרגש והתפעלות עכ"ד:

(יא) וכבר פרשנו דברי המדרש בפסוק ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער שהי' מפוזר ומפורד כאדרת, היינו מופרד השכל מהלב, וע"כ לעומתו נקרא קוצץ שהוא מפריד בין שמים לארץ ויצא ממנו עמלק שהוא מפריד בין אותיות שם הוי' ב"ה וב"ש, שידוע שאותיות יוד הא הם בבחי' שמים ואותיות ואו הא הם בבחי' ארץ, וע"כ עשו נתברך בברכת החרב ולא בשאר כלי מלחמה בקשת וכדומה, כי מהות החרב היא המפרידה בין הראש להגוף וכמהותו כן ברכתו, וע"כ באשר ראשית גוים עמלק הם מתנגדים לבהמ"ק שהוא המאחד עליונים ותחתונים והם להיפוך מזה:

(יב) ולפי האמור מובן אשר ק"ש שהיא מורה על התאחדות השכל והלב, היא מסוגלת לניצוח האויבים שכל כחם ומהותם הוא כחות הפירוד בין מוח ולב:

(יג) ועם זה יתבאר לנו מה שאמרו ז"ל סוטה (מ"ד:) שח בין תפילה של יד לש"ר עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה, ובודאי שחכז"ל שתפסו עבירה זו לא במקרה תפסוהו אלא במתק לשונם רמזו ענין המלחמות עם הגוים, ולעיל הגדנו שדוגמת ק"ש הוא נמי ענין תפילה ש"ר ושל יד שצריך שיהיו לאחדים, וזה שהפסיק בנתיים הוא היפוך הנדרש לניצוח האויבים:

(יד) אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, וברש"י ארבע אזהרות כנגד ארבע דברים שמלכי האומות עושים, מגיפין בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו וכו' אל ירך לבבכם מצהלות סוסיהם, אל תיראו מהגפת התריסין, אל תחפזו מקול הקרנות, ואל תערצו מקול הצוחה:

(טו) נראה כי מלבד שצורך מצוה זו מובן בפשיטות שחיזוק הלב למלחמה הוא צורך גדול, עוד יש בזה ענין פנימי, ויתבאר עפ"י מאמר כ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום שבפשיטות אינו מובן הרבותא שעצת ה' היא תקום נגד מחשבות בו"ד, אלא הפירוש הוא שמחשבות בו"ד נגד רצון השי"ת הן עצמן סיבה ומוליכין אל המטרה שעצת השי"ת היא תקום, דהנה פעולות האומות בארבעה דברים אלו שעושים הם לבהל ולבלבל את דעת שכנגדם, וסילוק הדעת הוא סילוק הכח הן בגשמיות הן ברוחניות כאמרם ז"ל במדרש במדבר (פי"ט ג') דעה חסרת מה קנית, וזהו שעושין ארבעה דברים הללו כדי שיחפזו אלו שכנגדם, ולשון חפזון הוא מהירות היפוך ישוב הדעת, ולעומת זה דבר הכהן אליהם ארבע אזהרות אלו שהביא אימוץ הלב בקרבם שלא יתבהלו ולא תתבלבל דעתם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעם שהם אזהרות היו דבריו פועלים בלב השומעים, ושע"כ נצרך כל עצמו של מינוי משוח מלחמה שלא הי' משמש שום דבר אלא לאמור פסוק זה, ומכלל שאין ראוי לזה זולתו, והטעם מפני כי לא דבר נקל הי' שיפעלו דבריו כ"כ בלב השומעים עד שלא יתבהלו ולא תתבלבל דעתם אלא יעמדו וילחמו בישוב הדעת בכל תוקף ועוז עכ"ד:

(טז) והנה כ"ז נראה רק סתירת מחשבות הגוים ההם ועצתם, אבל עוד היתה בזה כוונה יותר פנימית, דהנה ידועים דברי זוה"ק שממה שהאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, וע"כ כשהאומות היו מתאמצים לסלק מהם בחי' הדעת, וישראל אזרו חיל בסיוע דברי הכהן וסילקו מעליהם כל מחשבות המבלבלות והמבהילות זכו לעומתם לבחי' הדעת שלימה, והנה ידוע שמלחמת ישראל הי' למעלה ולמטה, היינו ששרי אומ"ה עומדים למעלה ומקטרגים מה נשתנו אלו מאלו הללו עוע"ז והללו עוע"ז וכדומה, וכן בענין עשה טוב שישראל מסובלים במצוות, אומרים שכן נמצא גם בקצת האומות, עושין צדקה וכדומה, דבלא"ה לא הי' להם מקום כלל לעמוד נגד ישראל וכבש"ס ב"ב (יוד:) בפסוק ביבוש קצירה תשברנה, אבל כ"ז היא בחיצוניות ובשטחיות הענין אך כשנעמיק בדבר בדעת שלימה מה לתבן את הדבר, העבירות לא מהם הן אלא הכל מהאומות וכמ"ש (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, והאומות מקלקלין את האויר במעשיהם הרעים, והאויר משחת זה הוא המביא את הנחשלים מישראל לידי עבירות, וכן נמי המצות שעושין האומות הכל הוא להתיהר ולהתפאר ולעשותם לאמצעי לבוא על ידיהם לידי עבירות כידוע מעניינם ומתערובותיהם ומתלא אמרה גייפא בחזירין ומפלגא לבישיא:

(יז) והנה ידוע שדעת היא המבדלת בין דבר לדבר וכמ"ש (משלי ג' כ') בדעתו תהומות נבקעו ואמרו ז"ל בירושלמי ברכות פ"ה ה"ב אם אין דעת הבדלה מנין, וע"כ בהופיעה דעת עליון שוב אין מקום לקטרוג שרי האומות, אך ידוע שמדות העליונות מתעוררין ועושין פעולתן למעלה על ידי עשיית ישראל דוגמתן למטה, וע"כ כשישראל זוכין לבחי' הדעת למטה ע"י מה שמתחזקים שלא להתבהל ושלא להתבלבל מחמת הארבעה דברים הנ"ל שעושין אומה"ע כנ"ל עי"ז מתעוררת מדת דעת עליון ונתגלה ההבדל שבין ישראל להאומות, וממילא נסתלק קטרוג שרי האומות למעלה, והאומות נופלים במלחמה למטה:

(יח) והנה הגורם והסיבה לכל זה הם הארבעה דברים שעושין האומות, להפחיד ולהבהיל ולבלבל את ישראל, ולולא זה לא היו ישראל זוכין כ"כ לבוא לבחי' ישוב הדעת לעורר את מדת דעת העליונה, והי' עכ"פ מקום לקטרוגים, וכמאה"כ לפי פירוש הנ"ל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, היינו שאותן מחשבות עצמן שבלב איש הן הגורמין ומסבבין שעצת ה' היא תקום:

(יט) ונראה שדוגמתו הוא ענין אלול לפני ר"ה, שבר"ה שרי האומות באין ומקטרגים כבמדרש, ונזקקים להתעוררות מדת דעת העליונה ע"י ישוב הדעת של ישראל למטה, וזהו ענין התקיעות כמ"ש אשרי העם יודעי תרועה תוקעי לא נאמר אלא יודעי, היינו התיישבות הדעת, בזה מעוררין את מדת דעת העליונה ומסתלק הקטרוג, וזהו ענין חודש אלול ותקיעותיו להכין לבבם בהתיישבות הדעת לסלק כל טירוד ובלבול הדעת ולהרגיל א"ע לכוין בתפילה, וכעין שכתוב והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם, וברש"י סמוך לספר טרם נגשו לשדה המלחמה, וכדוגמתו ר"ה הוא המלחמה עם שרי האומות, שבאין ומקטרגין ואלול הוא סמוך לספר:

(כ) וידוע עוד דאלול הוא חודש הששי מתיחס למדת יסוד שעולה עד הדעת וכמו שרמזו ז"ל בהא דאין קישוי אלא לדעת, ובאמת אין לך דבר המבלבל את הדעת כפגם ברית, וידוע בספה"ק דאלול נמתקן לפגם ברית, ולעומת התיקון זוכין לישוב הדעת, והוא הכנה דרבה לר"ה, ובזה ישראל נוצחין דינא:

... כבר ידעת אמרם "הרהורי עבירה קשין מעבירה" - ולי בפרושו - פרוש נפלא מאד - והוא שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחר החומר שלו כמו שבארתי - רצוני לומר שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו; אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנמשכות אחר צורתו וכשיחשוב במרי ימרה בנכבד שבשני חלקיו - ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב. כי זאת הצורה האנושית וכל סגולותיה הנמשכות אחריה אין צריך להשתמש בהן אלא במה שהן ראויות לו - להדבק בעליונים לא לרדת להשיג השפל: וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה וזה גם כן מחויב. שזה הדיבור בלשון הוא מסגולות בני אדם וטובה גמלה האלוה לאדם להבדילו בה משאר בעלי החיים - כמו שאמר "מי שם פה לאדם?". ואמר הנביא "אדוני יי נתן לי לשון לימודים" - ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות - ללמוד וללמד - בגדול שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו ה'גוים' הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם - לא במי שנאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכל מי שישתמש במחשבתו או בדברו בדבר מעניני החוש ההוא אשר הוא חרפה לנו עד שיחשוב במשתה או במשגל ביותר מן הצריך לו או יאמר בו שירים - כבר לקח הטובה אשר גמלו אלוה אותה והשתמש בה ונעזר בה במרי הגומל אותו ועבור על מצוותיו ויהיה כמי שנאמר בהם "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל": ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה 'לשון הקודש' - ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות.

TRANSIENT bodies are only subject to destruction through their substance and not through their form, nor can the essence of their form be destroyed; in this respect they are permanent. The generic forms, as you know, are all permanent and stable. Form can only be destroyed accidentally, i.e., on account of its connexion with substance, the true nature of which consists in the property of never being without a disposition to receive form. This is the reason why no form remains permanently in a substance; a constant change takes place, one form is taken off and another is put on. How wonderfully wise is the simile of King Solomon, in which he compares matter to a faithless wife: for matter is never found without form, and is therefore always like such a wife who is never without a husband, never single; and yet, though being wedded, constantly seeks another man in the place of her husband: she entices and attracts him in every possible manner till he obtains from her what her husband has obtained. The same is the case with matter. Whatever form it has, it is disposed to receive another form; it never leaves off moving and casting off the form which it has in order to receive another. The same takes place when this second form is received. It is therefore clear that all corruption, destruction, or defect comes from matter. Take, e.g., man; his deformities and unnatural shape of limbs; all weakness, interruption, or disorder of his actions, whether innate or not, originate in the transient substance, not in the form. All other living beings likewise die or become ill through the substance of the body and not through its form. Man's shortcomings and sins are all due to the substance of the body and not to its form; while all his merits are exclusively due to his form. Thus the knowledge of God, the formation of ideas, the mastery of desire and passion, the distinction between that which is to be chosen and that which is to be rejected, all these man owes to his form; but eating, drinking, sexual intercourse, excessive lust, passion, and all vices, have their origin in the substance of his body. Now it was clear that this was the case,--it was impossible, according to the wisdom of God, that substance should exist without form, or any of the forms of the bodies without substance, and it was necessary that the very noble form of man, which is the image and likeness of God, as has been shown by us, should be joined to the substance of dust and darkness, the source of all defect and loss. For these reasons the Creator gave to the form of man power, rule, and dominion over the substance;--the form can subdue the substance, refuse the fulfilment of its desires, and reduce them, as far as possible, to a just and proper measure. The station of man varies according to the exercise of this power. Some persons constantly strive to choose that which is noble, and to seek perpetuation in accordance with the direction of their nobler part,--their form: their thoughts are engaged in the formation of ideas, the acquisition of true knowledge about everything, and the union with the divine intellect which flows down upon them, and which is the source of man's form. Whenever they are led by the wants of the body to that which is low and avowedly disgraceful, they are grieved at their position, they feel ashamed and confounded at their situation. They try with all their might to diminish this disgrace, and to guard against it in every possible way. They feel like a person whom the king in his anger ordered to remove refuse from one place to another in order to put him to shame; that person tries as much as possible to hide himself during the time of his disgrace; he perhaps removes a small quantity a short distance in such a manner that his hands and garments remain clean, and he himself be unnoticed by his fellow-men. Such would be the conduct of a free man, whilst a slave would find pleasure in such work;--he would not consider it a great burden, but throw himself into the refuse, smear his face and his hands, carry the refuse openly, laughing and singing. This is exactly the difference in the conduct of different men. Some consider, as we just said, all wants of the body as shame, disgrace, and defect to which they are compelled to attend: this is chiefly the case with the sense of touch, which is a disgrace to us according to Aristotle, and which is the cause of our desire for eating, drinking, and sensuality. Intelligent persons must, as much as possible, reduce these wants, guard against them, feel grieved when satisfying them, abstain from speaking of them, discussing them, and attending to them in company with others. Man must have control over all these desires, reduce them as much as possible, and only retain of them as much as is indispensable. His aim must be the aim of man as man, viz., the formation of ideas, and nothing else. The best and sublimest among them is the idea which man forms of God, angels, and the rest of the creation according to his capacity. Such men are always with God, and of them it is said, "Ye are princes, and all of you are children of the Most High" (Ps. 82:6). This is man's task and purpose. Others, however, that are separated from God form the multitude of fools, and do just the opposite. They neglect all thought and all reflection on ideas, and consider as their task the cultivation of the sense of touch,--that sense which is the greatest disgrace: they only think and reason about eating and love. Thus it is said of the wicked who are drowned in eating, drinking, and love, "They also have erred through wine, and through strong drink are out of the way," etc. (Isa. 28:7), "for all tables are full of vomit and filthiness, so that there is no place clean" (ver. 8); again, "And women rule over them" (ibid. 3:2),--the opposite of that which man was told in the beginning of the creation, "And for thy husband shall thy desire be, and he shall rule over thee" (Gen. 3:16). The intensity of their lust is then described thus, "Every one neighed after his neighbour's wife," etc. (Jer. 5:8); "they are all adulterers, an assembly of treacherous men" (ibid. 9:2). The whole book of the Proverbs of Solomon treats of this subject, and exhorts to abstain from lust and intemperance. These two vices ruin those that hate God and keep far from Him; to them the following passages may be applied, "They are not the Lord's" (ibid. 5:10); "Cast them out of my sight, and let them go forth" (ibid. 15:1). As regards the portion beginning, "Who can find a virtuous woman?" it is clear what is meant by the figurative expression, "a virtuous woman." When man possesses a good sound body that does not overpower him nor disturb the equilibrium in him, he possesses a divine gift. In short, a good constitution facilitates the rule of the soul over the body, but it is not impossible to conquer a bad constitution by training. For this reason King Solomon and others wrote the moral lessons; also all the commandments and exhortations in the Pentateuch aim at conquering the desires of the body. Those who desire to be men in truth, and not brutes, having only the appearance and shape of men, must constantly endeavour to reduce the wants of the body, such as eating, love, drinking, anger, and all vices originating in lust and passion; they must feel ashamed of them and set limits to them for themselves. As for eating and drinking in so far as it is indispensable, they will eat and drink only as much as is useful and necessary as food, and not for the purpose of pleasure. They will also speak little of these things, and rarely congregate for such purposes. Thus our Sages, as is well known, kept aloof from a banquet that was not part of a religious act, and pious men followed the example of R. Phineḥas, son of Jair, who never dined with other persons, and even refused to accept an invitation of R. Jehudah, the Holy. Wine may be treated as food, if taken as such, but to form parties for the purpose of drinking wine together must be considered more disgraceful than the unrestrained conduct of persons who in daylight meet in the same house undressed and naked. For the natural action of the digestive organ is indispensable to man, he cannot do without it; whilst drunkenness depends on the free will of an evil man. To appear naked in the presence of other people is misconduct only according to public opinion, not according to the dictates of reason, whilst drunkenness, which ruins the mind and the body of man, reason stamps as a vice. You, therefore, who desire to act as human beings must keep away from it, and even from speaking of it. On sexual intercourse, I need not add anything after I have pointed out in the commentary on Abot (i. 17) how it is treated by our Law, which is the teaching of pure wisdom--no excuse whatever should induce us to mention it or to speak of it. Thus our Sages said, that Elisha the prophet is called holy, because he did not think of it, and consequently never found himself polluted with semen. In a similar manner they say that Jacob had the first issue of semen for the conception of Reuben. All these traditional stories have the object of teaching the nation humane conduct. There is a well-known saying of our Sages, "The thoughts about the sin are more dangerous than the sin itself." I can offer a good explanation of this saying: When a person is disobedient, this is due to certain accidents connected with the corporeal element in his constitution; for man sins only by his animal nature, whereas thinking is a faculty of man connected with his form,--a person who thinks sinfully sins therefore by means of the nobler portion of his self: and he who wrongly causes a foolish slave to work does not sin as much as he who wrongly causes a noble and free man to do the work of a slave. For this specifically human element, with all its properties and powers, should only be employed in suitable work, in attempts to join higher beings, and not in attempts to go down and reach the lower creatures. You know how we condemn lowness of speech, and justly so, for speech is likewise peculiar to man and a boon which God granted to him that he may be distinguished from the rest of living creatures. Thus God says, "Who gave a mouth to man?" (Exod. 4:11); and the prophet declares, "The Lord God hath given me a learned tongue" (Isa. 50:4). This gift, therefore, which God gave us in order to enable us to perfect ourselves, to learn and to teach, must not be employed in doing that which is for us most degrading and perfectly disgraceful; we must not imitate the songs and tales of ignorant and lascivious people. It may be suitable to them, but is not fit for those who are told, "And ye shall be unto me a kingdom of priests and a holy nation" (Exod. 19:6). Those who employ the faculty of thinking and speaking in the service of that sense which is no honour to us, who think more than necessary of drink and love, or even sing of these things: they employ and use the divine gift in acts of rebellion against the Giver, and in the transgression of His commandments. To them the following words may be applied: "And I multiplied her silver and gold, which they prepared for Baal" (Hos. 2:10). I have also a reason and cause for calling our language the holy language--do not think it is exaggeration or error on my part, it is perfectly correct--the Hebrew language has no special name for the organ of generation in females or in males, nor for the act of generation itself, nor for semen, nor for secretion. The Hebrew has no original expressions for these things, and only describes them in figurative language and by way of hints, as if to indicate thereby that these things should not be mentioned, and should therefore have no names; we ought to be silent about them, and when we are compelled to mention them, we must manage to employ for that purpose some suitable expressions, although these are generally used in a different sense. Thus the organ of generation in males is called in Hebrew gid, which is a figurative term, reminding of the words, "And thy neck is an iron sinew" (gid) (Isa. 48:4). It is also called shupka, "pouring out" (Deut. 23:2), on account of its function. The female organ is called kobah (Num. 25:8), from kobah (Deut. 18:3), which denotes "stomach"; reḥem, "womb," is the inner organ in which the fœtus develops; ẓoah (Isa. 28:8), "refuse," is derived from the verb yaẓa, "he went out"; for "urine" the phrase meme raglayim, "the water of the feet" (2 Kings. 18:17), is used; semen is expressed by shikbat zera‘, "a layer of seed." For the act of generation there is no expression whatever in Hebrew: it is described by the following words only: ba‘al, "he was master"; shakab, "he lay"; laḳah, "he took"; gillah ‘ervah, "he uncovered the nakedness." Be not misled by the word yishgalennah (Deut. 28:30), to take it as denoting that act: this is not the case, for shegal denotes a female ready for cohabitation. Comp. "Upon thy right hand did stand the maiden" (shegal) "in gold of Ophir" (Ps. 45:10). Yishgalennah, according to the Kethib, denotes therefore "he will take the female for the purpose of cohabitation."
שובה ישראל עד בילקוט אמרו ישראל מי מעיד בנו אמר הקב"ה אני הייתי עד ממהר במכשפי' אני אהי' עד על התשובה הוה שובה ישראל עד ה' אלקיך הנה ביום ר"ה יום הדין והנורא וב"ד שלמעלה עומדי' ממעל לו אלו מיימיני' ואלו משמאילי' וסכנה בפה להתודו' להקב"ה רק לתקוע בשופר ולהרהר במחשבה והיינו גנוחי גנח ויילולי יילל בלי חיתוך אותיות אך מי יעיד על המחשבה כי מלאכי השרת אינם מכירי' מחשבה ולא ירצו להאמין להקב"ה שהוא נוגע אמר הקב"ה אני מעיד במכשפי' שחטאם במחשבה ולטיהם וכן מנאפי' והרהורי עבירה וכשם שב"ד שלמעלה יקבלו עדות על אלו ה"נ יקבלו לטובה על תשובה אמנם אח"כ קחו עמכם דברים במוסף כי כבר נתפייס ע"י שופר:
ועד"ז קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקרואוהו באמת הוא ר"ה שהוא בחינת אמת משא"כ יה"כ הוא רב חסד עיין פ"י פ"ק דר"ה ומפרש בתחלה רצון יריאיו יעשה ומחשבה בעלמא ולא בדיבור כ"א בשופר ואח"כ שועתם שע"י שופר במחשבה ישמע קול שופר ויושיעם לצדיקי' לאלתר לחיים ושומר לכל אוהביו הבינונים שומר וממתין עד יה"כ ואת כל הרשעי' ישמיד הוא ספרן של רשעים כל זה בשעת שופר טרם תפלת מוסף ואח"כ תהלת ה' ידבר פי ועי"ז גם הרשעי' זוכי' ומתקרבי' ויברך כל בשר אפי' הרשעי' שם קדשו:

ויתכן לפרש בשרירות לבי, בחוזק, והוא לשון רז"ל אשרתא דדייני, שהוא קיום ב"ד, וזהו שאמר למען ספות הרוה את הצמאה, הרשע מתהלל במפעלים רעים ואומר ללכת בחוזק לבו כדי שיוסיף צמאון בנפשו שהיתה רוה, כלומר שבעה מתאוות פעולת העבירה ההיא, ויחזור אותה צמאה, כי לבו חזק בתאוות ובמחשבות רעות תמיד כל היום, וכל שהוא רוצה לנהוג המנהג הזה ולרדוף אחר תאוותיו ומשביע נפשו מהן יותר ירעב להם כי זה משפטן וזה דרכן. גם מן הידוע כי הלב באדם שרש הגוף, ומחשבות ענפים, והמעשים פירות, וכל יצר מחשבות לבו של רשע רק רע כל היום, לא ימיש מעשות פרי רע ומר, ואף אם אינו מוציא מחשבתו לפועל הנה הוא נענש על המחשבה בלב, ולזה כוון שלמה ע"ה במה שאמר (משלי ט״ו:י״ג) לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, באר שלא יקל בעיני האדם ענין במחשבה, שהרי שמחת הגוף ועצבונו תלוים במחשבה, ואם כן הרי המחשבה שהיא מן הלב יוצאה לפועל ומתגלית בגוף האדם. ומעתה יתבונן האדם בעצמו גודל שכרו אם ישמח במצות, וגודל עונשו אם ישמח בעבירה, וכן במדת העצבון גדול שכרו ועונשו, וזהו שאמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהרהור הזה יוצא לידי פעולה ומתגלה בגוף, ועל כן יהא קשה מעבירה בלא הרהור, שהרי בזה הרהור ופעולה, ובזה פעולה בלא הרהור. והמאמר הזה לרז"ל גדול הערך מאד, רבו בו הפירושים, וזה שאמרתי אחד. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי רגילות המחשבה מביא האדם לידי עבירה. ועוד פירשו, כי הרהורי עבירה קשין על הנפש מעבירה עצמה, לפי שהרהור תלוי בלב והנפש משכנה בלב, ועל כן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה כי העושה עבירה עצמה אין מחשבתו כל כך טרודה. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי המחשב לעשות עבירה אחת כגון לגזול או לגנוב או לבא על אחת מן העריות וחשב בלבו אם יבא אדם כנגדו שם לבטל מה שאני רוצה לעשות אכנו או אהרגנו כדי שאשלים חפצי, ונמצא כי כשגנב או גזל או בא על הערוה שעשה עבירה אחת, אצל ההרהור היה קשה יותר מגוף העבירה שהרהר כמה עבירות וגמר בלבו שיכה ושיהרוג ולבסוף יעשה העבירה.

It is also possible to understand the words בשרירות לבי as an expression of aggressive obstinacy. This individual deliberately disregards the opinion of the multitude, “doing his own thing” openly. The meaning of the expression is similar to what is known in the Talmud (Gittin 26) as אשרתא דדייני, “a document signed by judges testifying to the fulfillment of conditions in an accompanying document,” i.e. confirmation.
The reason the Torah writes למען ספות הרוה את הצמאה, is that the wicked person prides himself with his evil deeds and determines to continue in his evil ways, thereby adding more “thirst” to his whole system which previously was adequately supplied with moisture. He had hoped to become satiated by indulging his cravings for sin. His punishment consists of the fact that instead of deriving satisfaction from his sins, he constantly feels the irrepressible urge to commit more and more sins. Instead of slaking his thirst for whatever it is he wishes to achieve, he will find that he gets ever thirstier. [A form of the principle described by our sages in Avot 4,2 עבירה גוררת עבירה, “one deliberately committed sin brings in its wake another.” Ed.] The desire to sin acts like a roller-coaster; once on that path it is almost impossible to stop and to reverse course.
It is also a well known fact that man’s heart is the “root” of the body. His thoughts are like the branches, his deeds like the fruit of the tree. The Torah has already stated (Genesis 6,5) that “all the thoughts of (wicked people) are centered all day long on doing evil.” Such people will not cease producing bitter fruit (Jeremiah 17,8). Even if all the planning of the wicked people is not translated into deeds, such wicked people are punished for the wicked thoughts they entertain. This is what Solomon referred to when he said (Proverbs 15,13) “a happy heart makes for a cheerful face; a sad heart causes a despondent spirit.” The meaning of the entire verse is that one should not think that mere thoughts have no bearing on one’s personality. If a person has a positive attitude to life, is joyful, or has a negative attitude to life, is despondent, all depends on the kind of thoughts he entertains. In other words, the thoughts have their origin in the heart; when these thoughts are translated into action they have an impact on the body, i.e. the body reveals the nature of the thoughts a person entertains. It follows that the despondent person is in line for punishment even more so when he actually enjoys contemplating the performance of sins.
This is also what the sages (Yuma 29) had in mind when they said that the contemplating of sins is a more serious offense than the actual carrying out of the sin. The sinful thoughts, when carried out, leave their mark on the body of a person, whereas spontaneously committed sins do not leave such marks on the body. This statement, i.e. psychological insight, of the sages is of very great importance. The statement has given rise to many and varied interpretations as I have already mentioned elsewhere where I said that it means that contemplating sins is more serious than committing the actual sin seeing that the contemplating of the sin is what brings about its execution. By contemplating sins on a regular basis, the heart becomes involved in one’s deeds. Seeing that the soul has its home in the heart, such evil thoughts tend to corrupt the soul. [The author clearly feels that the soul, something disembodied, abstract, must be housed in something physical in order to be able to function. One cannot think of the soul as being something detached from the body, independent. Therefore, the part of the body in which the soul is “at home” is of crucial significance. Ed.] Contaminating the soul by entertaining these sinful thoughts is therefore a more serious offense than the actual spontaneous commission of a sin which had not previously had such an impact on one’s soul.
Another interpretation of the statement that הרהורי עבירה קשין מעבירה involves often “follow-up” sins. Let us say that a person entertains the thought of breaking into someone’s house. If he is contemplating this sin instead of spontaneously stealing, he most likely weighs what action to take if his plan encounters opposition. He will think of how to deal with the opposition, i.e. possibly decide to kill the person who would frustrate his plan. Thus he already adds further sinful thoughts before even committing the original sin.

ואם ישאל שואל והאיך יעניש הכתוב על ההרהור בלא מעשה, כי בודאי אין האדם יכול לשלוט בעצמו שלא יעלו בלבו מחשבות רעות, ואם כן למה יעניש על מה שאינו בידו. אבל אודיעך עיקר הדבר, ידוע כי בחירת המעשים מסורה בידו של אדם לטוב ולרע, הוא שכתוב (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים, גם בחירת המחשבה מסורה בידו אחר ההכנות, כי נצטוה שיחשוב מחשבה טובה ונזהר שיפנה לבו מלחשוב מחשבה רעה, והוא נגמל על המחשבה הטובה ונענש על המחשבה הרעה. ומה שלפעמים יולידו סרעפיו ורעיוניו מחשבות בלתי טובות, ויעלו על לבבו בפתע פתאום הרהורים לא ראוין שלא במתכוון, הנה זה טרם ההכנות והוא סימן המכשול והחטא, כי הטה עצמו מני אורח ולא גדל נפשו במדרגת ההכנות, ותקנתו ורפאותו שישתדל בהכנות והוא שיכין לבו ומחשבותיו אל השם יתעלה, ולו ישעבד ויכוף מחשבתו במחשבה טובה ובכשרון המפעלים, ואם באת המחשבה הרעה שיגער בה, שאם אינו גוער בה והיא עומדת בלבו הנה הוא נענש. וכאשר יתמיד מחשבתו זאת זמן רב ויכין לבו לאהבת השם יתברך ולקרבה אליו וללכת בדרכיו, גם ה' יתן הטוב ויגמלהו כצדקו שיכין לבו שלא יחשוב בדבר רע ולא יעלה במחשבתו רק טוב, ועל זה אמרו בא לטהר מסייעין אותו. ורבים הכתובים על העיקר הזה, הוא שכתוב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תבקשנו ימצא לך, וכתיב (משלי כ״א:ב׳) ותוכן לבות ה', כי הש"י מכין לב האדם ומישר תולדתו כשאדם מכין לבו כנגדו יתעלה, וכן כתוב (תהילים י׳:י״ז) תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך, וכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״ח) ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך.

Should someone ask: “how can the Torah decree penalties for thoughts which have never been carried out? How can the Torah expect a person to be so perfect that the temptation and intention to commit a sin never occurs to him?” Let me explain the essence of the subject. We know that man is in charge (has the choice) of the actions he carries out. This is what the Torah alluded to in Deut. 30, 15-19: “see I have today given into your hand (control) over life and goodness, over death and evil;......you shall choose life.“ Just as man can control his actions, he can also control his thoughts. True, the latter require some preparation, education. We are commanded to entertain constructive thoughts and to avoid thinking potentially destructive, sinful thoughts. G’d gives credit for our entertaining positive constructive thoughts, whereas He punishes us for thinking sinful thoughts.
If, on occasion, one does entertain unworthy thoughts, thoughts which creep up on a person uninvited, such thoughts reflect the fact that the individual in question has not trained himself sufficiently not to entertain unworthy, potentially sinful thoughts. The only cure for this is to concentrate on G’d and what He expects us to do and how He expects us to relate to His universe and our environment. One must relate to such unworthy thoughts with anger at oneself for such thoughts to have occurred to one at all. If one does so, one may rely on the saying of our sages that הבא לטהר מסיין אותו, “when a person makes a genuine effort to purify (himself or others) he receives a divine assist.” (Yuma 38) There are numerous verses in the Bible testifying to the principle that there are divine assists for people trying to do the right thing. One such verse is found In Chronicles I 28,9: ”for the Lord searches all minds and discerns the design of every thought, if you seek Him, He will be available to you.” Another verse in a similar vein is found in Proverbs 21,2: ”G’d probes the (content) of one’s hearts.” Solomon means that when man entertains positive thoughts, G’d will help translate them into reality. Other verses from Scripture which convey similar messages are found in Psalms 10,17, as well as in Chronicles I 29,18.
והרמב"ם ז"ל פירש הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהמחשבה מעלה גדולה באדם מכח השכל וממדות הנפש השכלית, וכשהוא חוטא בו הנה הוא חוטא במבחר מדותיו, ואין אשמת המשתמש בעבד סכל כאשמת המשתמש בבן חורין חכם, כן כתב בתחלת פרק שני מספרו.
ועוד טעם אחר, הרהורי עבירה קשין מעבירה, אחר מעשה העבירה, כי כיון שעשה העבירה כבר ועוד הוא מהרהר בזה הוא קשה לענין עונש הנפש מעבירה עצמה, אבל קודם מעשה העבירה אין עונשו קשה ואינו נענש כלל, שהרי אמרו רז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואינו נענש עליה, וכן הכתוב אומר (תהילים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', אלא אם כן היתה מחשבת עבודה זרה שכתוב בה (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם.
Maimonides explains the statement that the contemplating of commission of sins is קשין, something more severe than the actual commission of the sin, by reference to the fact that the ability to entertain thoughts is one of the major factors elevating man above the beasts. Abusing such a faculty is more serious than committing sins with the body, something we have in common with the animals, i.e. the lower forms of life. Perverting the very distinctive feature given to us by the Almighty by contemplating actions aimed against our Creator, is indeed an unforgivable abuse of the powers granted to us. By turning the dominating element of his personality into a tool to commit sins, the subservient part of man, i.e. his body, will automatically tend to become corrupted thereby. When someone commits a sin using as his instrument a foolish slave, this is not nearly as serious as when one uses a free man to carry out one’s nefarious schemes. This is what Maimonides wrote at the beginning of the second part of his Moreh Nevuchim. [Actually it is found in section 3, chapter 8]
Yet another reason why planning a sin is more serious than the actual commission of it (a thought attributed to Nachmanides by the author in his book Kad Hakemach), is that the author of the statement had in mind the satisfaction one derives from having carried out the sin. The fact that the perpetrator still thinks about the sin as an accomplishment results in his punishment becoming harsher. According to this interpretation no penalty accrues to the contemplation of a sin not carried out. The author, in his volume Kad Hakemach, reasons that seeing that we do not have control of our thoughts, we cannot be held culpable for them. [I am quoting from Rabbi Chavell’s notes, seeing I have neither seen the comment by Nachmanides nor the author’s book Kad Hakemach. Ed.] This is based on the statement of our sages in Kidushin 40 that G‘d does not combine the sinful thought with the actual performance of the evil deed. There is no penalty for the thought. This is also supported by a verse in Psalms 66,18: ”Had I an evil thought in my mind, the Lord would not have listened.” The only exception to this rule is contemplating idolatry. Such thoughts are punishable even if not carried out, as it states in Ezekiel 14,5: “Thus I will hold the House of Israel responsible for their thoughts, because they have all been estranged from Me through their fetishes.”
וזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה, והזהיר לעשות הטבילה בזמנה, בודאי לא תזיקהו שום מזיק, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. אלא אם יהיה אנוס ואם נתרשל מלעשות בזמנה, יזדרז לשוב בתשובה ולא יניח לטומאה שתתישן בנפשו, שאח"כ יהיה קשה להפרידם. על דרך מה שכתוב מפני שיבה תקום, קודם שיצר הרע יזקין בי' וכו'. עד ויבטח בה', כי הבא לטהר מסייעין, ולא תארע לו שום היזק וכו'. עד כי בטהרה יטהר ג"כ נפשו ורוחו שהם חלק עליון וכו'. עד וצריך שיהיה שמח בעשיית המצוה, כמו ההולך להרויח ממון הרבה שהוא משמח בה, כן יהיה משמח במצות וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך וגו'. ובזמן שימצא גופו בריא, יחמיר במ' סאה. ואם גופו חלש או בימי הצינה, יתן עליו ט' קבין של מים חמין. וט' קבין צריך להטילן עליו בכלי שיוכל להריקו ממנו בלי שום הפסקה. וכן טוב לטהר ולגלח הצפרנים, שכן האשה המטהרת לבעלה צריכה לקצצם. עוד צריך לטהר מכל הדברים שנזכר בהם טומאה בתורה ובדברי רז"ל וכו'. ועיקר הטהרה הוא מה שנתבאר לעיל שיטהר עצמו מכל עון ואשמה כמו שאמר הכתוב (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם, עד כאן לשונו:
טז. כשהיה להאר״י ז״ל לפרוע שכר שכיר היה משתדל לפורעו קודם מנחה שהיה אומר איך אעמוד להתפלל מנחה לפני ה׳ ובאה לידי מצוה גדולה ולא קיימתיה. ומזה יקח האדם מוסר שקודם מנחה יכוין רעיוניו ויהרהר תשובה ואם יוכל ללמוד קודם מנחה מעט טוב מאד:
ועוד דאם החוטא עשה תשובה שלימה כאשר היא כתובה ברוקח ולזמן הקצוב שם, והוא חוזר ועושה אותה התשובה עצמה יותר מהקצוב כמה פעמים, מראה עצמו מקטני הבטחון כאלו איננו בוטח על גדולות סליחות הש"י שהוא נושא עון ועובר על פשע, והזכירו על זה (תהלים לא, יט) תאלמנה שפתי שקר. וזה הטעם עצמו מ"ש ראב"י (בפרק יום הכפורים (יומא פו, ב)), עבירות שהתורה עליהן ביום כפור זה, אינו חוזר ומתודה עליהם ביום כפור אחר וכו', כמו שנמצא זה בשערי תשובה של רבינו יונה עיין שם:
קטנות האמונה וריחוקו של אדם מן הקדושה העליונה בא מתוך שאין בידו לרומם את ערך עצמו, עד שיקבע בלבו הרעיון הגדול איך שגדולה אלהית ראויה לו. הגדולה העליונה, המסערת את כל רעיון מוגבל, אשר להמחשבה האלהית, היא באיומה הנורא מגרשת את רוח האדם מגבולה, כל זמן שלא ירומם וינשא, במחשבות של קודש ובארחות חיים של טוהר, לחוש בעצמו את התאמתו אל גדולה זו. וביחוד הדבר נוגע לישראל. קרבת האלהים הלאומית צריכה אמונה גדולה של גאות לאומית במדה רוממה כ"כ, עד שיקבע בלב הרעיון העליון, שההתגלות האלהית ראויה לה. אמנם גאות קודש זו, כשם שהיא עדויה בגאון כך היא שבוצה בענוה גדולה, והענוה האלהית, הבאה מתוך הגדולה, ומתחברת עמה, היא מופיעה על האופי הנשמתי של כנסת ישראל, ואמונתה בקרבתה אל אל עולם קונה שמים וארץ, אשר אין חקר לגדולתו, משתרשת בתוך מעמקי נשמתה, והיא מתקדשת, מתעלה, משתחררת, ומתכינה עצמה לגאולה שלמה.
קטנות האמונה וריחוקו של אדם מן הקדושה העליונה בא מתוך שאין בידו לרומם את ערך עצמו, עד שיקבע בלבו הרעיון הגדול איך שגדולה אלהית ראויה לו. הגדולה העליונה, המסערת את כל רעיון מוגבל, אשר להמחשבה האלהית, היא באיומה הנורא מגרשת את רוח האדם מגבולה, כל זמן שלא ירומם וינשא, במחשבות של קודש ובארחות חיים של טוהר, לחוש בעצמו את התאמתו אל גדולה זו. וביחוד הדבר נוגע לישראל. קרבת האלהים הלאומית צריכה אמונה גדולה של גאות לאומית במדה רוממה כ"כ, עד שיקבע בלב הרעיון העליון, שההתגלות האלהית ראויה לה. אמנם גאות קודש זו, כשם שהיא עדויה בגאון כך היא שבוצה בענוה גדולה, והענוה האלהית, הבאה מתוך הגדולה, ומתחברת עמה, היא מופיעה על האופי הנשמתי של כנסת ישראל, ואמונתה בקרבתה אל אל עולם קונה שמים וארץ, אשר אין חקר לגדולתו, משתרשת בתוך מעמקי נשמתה, והיא מתקדשת, מתעלה, משתחררת, ומתכינה עצמה לגאולה שלמה.
ההתגלות ע"ד גודל ערכו של האדם, על השפעתו הגדולה בשפעת החיים שלו, בגודל רוחו, ברצונו והופעת שכלו על ההויה, על כל היש, זאת היא חטיבה מיוחדת לישראל. רחוק רחוק מאד הוא העולם כולו מהכרה זו. הכל חושבים, שהאדם ביחש להמציאות הוא רק פסיבי, מושפע ולא משפיע. אבל הקטנה זו אין לה כל ערך באמת. ודאי שההארה הרוחנית של סגולת הרוחניות ההויתית של עצמיות המציאות קשורה היא הרבה עם הידיעה בעצמה. כל מה שהאדם יודע יותר את ערכו, ככה ערכו באמת גדול הוא, וכל מה שיכיר יותר בשפעת החיים, ששדרות ההויה השונות מקבלות ע"י ההויה המרכזית שלו, ככה תגדל עצמותה של השפעה זו. מובן הדבר שידיעה כזאת אי אפשר לה שתהיה רק ידיעה גרידא. מהות החיים, הרצון, וההתמשכות הנשמתית, צריכים להתקשר בקישור אורגני בידיעה זו. וקישור זה צריך שיתהוה ע"פ סגולה היסתורית ארוכה, וזה הוא ג"כ אחד מהדרכים שכנסת ישראל היא מצוינת בהם. ההתגברות הנשמתית עד כדי ההפעלה על ההויה יצאה אל הפועל בישראל ביחוד. המוסר הישראלי הוא לא רק מוסר אינדווידואלי, ולא גם רק משפחתי ולאומי, ולא גם רק אנושי כללי, אע"פ שהכל כלול בו, אבל בעקרו הוא אלהי, תורת ד' בורא עולם, תורה שהיא המשכה של היצירה, לא פחות מזה. גדולת הכרה זו היא מורשת ישראל מעולם, והיא גאותם ועזם עדי עד.
האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החמרי, המעשי, הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם ע"י ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו, הנותנת פנים חדשות לכל התרבות האנושית, לכל תפקידיה. ערך הדיבור, המיוחד לישראל, "שברכתם ברכה וקללתם קללה", הוא מכונן על יסוד גילוי חדש דנא, אשר מוכרח הוא להפליא את כל העולם בחידושו, ולהוציא את האמרה "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", מכל עם ולשון, בהגלות סגולת התחיה הישראלית בארץ ישראל בכליל תפארתה.
וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הָעוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵירָה וּמִתְבַּיֵּישׁ בּוֹ — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים״.
And Rabba bar Ḥinnana Sava said in the name of Rav: One who commits an act of transgression and is ashamed of it, all of his transgressions are forgiven. Shame is a sign that one truly despises his transgressions and that shame has the power to atone for his actions (Rabbi Yoshiyahu Pinto), as it is stated: “In order that you remember, and be embarrassed, and never open your mouth anymore, because of your shame, when I have forgiven you for all that you have done, said the Lord, God” (Ezekiel 16:63).
כֹּל הָעוֹשָׂה עֲבֵרָה וּמִתְבַּיֵּשׁ בָּהּ מוֹחֲלִין לוֹ. נראה לי הטעם, כי בבושה נשפך דמו בקרבו והרי זה כאלו נהרג, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים, ואמר בגמרא דחזינן, אזיל סומקא ואתי חיוורא, וכן זה שנתבייש נחשב לו כאלו נהרג, ולהכי מהניא ליה כפרה, כי מיתה מכפרת על הכל, מיהו ודאי דלא קאמר כן אלא אם כן עשה תשובה בוידוי וחרטה ועזיבת החטא, ורק על מה שאמרו בארבעה חלוקי כפרה דהכל תולין ומיתה מכפרת קאמר הכא, שהבושה מספקת במקום מיתה, אבל ודאי בלא תשובה לא מהני כלום, כי אפילו המיתה עצמה, אם לא מת מתוך תשובה לא תועיל לו מיתתו. ועוד נמי נראה לי, דהא דמהניא בושה לגמור הכפרה במקום מיתה, היינו דוקא אם הוא קבל צער הבושה בלבו בשמחה לכפרת עונותיו אז תועיל לו:
והאי בר תשובה הוא והתנן שמעון בן מנסיא אומר איזהו (קהלת א, טו) מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא:
The Gemara objects: Is he in fact able to repent after fathering a mamzer? Didn’t we learn in a mishna that Shimon ben Menasya says: Which is: “That which is crooked cannot be made straight” (Ecclesiastes 1:15)? This is referring to one who engaged in intercourse with a relative who is forbidden to him and fathered a mamzer with her. This implies that he has no possibility of achieving total repentance. The Gemara responds: At least now, after repenting, he is considered as one who acts according to the deeds of your people. Although he cannot totally rectify his transgression, his child is liable to receive punishment for cursing or hitting him.
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:
What is repentance? The sinner shall cease sinning, and remove sin from his thoughts, and wholeheartedly conclude not to revert back to it, even as it is said: "Let the wicked forsake his way" (Is. 55.7); so, too, shall he be remorseful on what was past, even as it is said: "Surely after that I was turned, I repented" (Jer. 31. 19). In addition thereto he should take to witness Him Who knoweth all secrets that forever he will not turn to repeat that sin again, according to what it is said: "Say unto Him.… neither will we call any more the work of our hands our gods" (Hos. 14.3–4). It is, moreover, essential that his confession shall be by spoken words of his lips, and all that which he concluded in his heart shall be formed in speech.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה מְרֻבָּה מִן הַטְּהוֹרָה, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בַּטְּהוֹרָה. נראה לי בס"ד הבהמות רמז לעכו"ם כי הבהמה אינה יכולה לפרוח באויר ולקפוץ ולדלג לעלות למעלה אלא היא דבוקה בקרקע וכן העכו"ם דבוקים תמיד בחומר הארץ והעפר שהם עפר ואל עפר ישובו (בראשית ג, יט) אך הרעים שבהם דומין לבהמות טמאות והטובים שבהם דומין לבהמות טהורות אבל העופות רומזים לישראל כי העופות אף על פי שהם מהלכים על גבי קרקע יש להם כח לפרוח באויר ולהיות למעלה למעלה ברגע אחד.
וכן ישראל הגם דלפעמים חוטאים ודבקים בחומר המתייחס לעפר עם כל זה בנקל יכולים לעשות תשובה ולעלות למעלה ברוחניות שבקדושה בלתי איחור ועיכוב כלל והוא ממש כמו העוף שאתה רואה נח על גבי קרקע ורובץ בארץ וברגע אחד כהרף עין עולה עד לב השמים כן ישראל ברגע אחד יעשה הרשע תשובה ונקרא צדיק וכנודע מדין האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אף על פי דקודם רגע אחד ראינו שהוא רשע גמור הרי זה מקודשת דשמא הרהר תשובה (קידושין מט:) ולכן מאחר שהבהמות רומזים לעכו"ם על כן בהמות הטמאות רבים מן הטהורות כי הטובים שבהם מועטים שהם נחשבים טהורים לגבי מינם והעופות הטהורים שרומזים להכשרים שבישראל הם מרובים מן עופות הטמאים הרומזים לרעים שבישראל (ויקרא יא, ב).
אי נמי הטעם שבהמות הטמאים מרובין מפני שנבראו מן העפר שהוא גס החומר לכן דבקו בהם סיגים של טומאה יותר ורבו על בהמות הטהורות שאין בהם סיגים כל כך אבל העופות שנבראו מן הרקק שהוא עפר ומים שאינו חומר גס מאד לכן לא דבקו בהם סיגים של טומאה כל כך כבהמות וכמו שאמרו לעיל (דף כז:) בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים עוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן אחד ועיין מה שאמר מהרש"א ז"ל.
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. הקשה הרי"ף וכי בשביל שדוחה לא תעשה לית לן למימר עד ולא עד בכלל? עוד מקשים מאי רבותא דתשובה, והלא כל עשה דוחה לא תעשה?
ונראה לי דמצינו בעל תשובה בהרהור דוקא נקרא צדיק כמו שאמרו בגמרא (קידושין מט:) המקדש על מנת שהוא צדיק גמור מקודשת מספק שמא הרהר בתשובה באותה שעה, אף על גב דידעינן ביה דהוה רשע גמור, וכתבתי בדרשותי בס"ד הטעם, בכל מצוה בעינן מעשה ממש, ותשובה יועיל בה הרהור להיות צדיק גמור כדהכא, והיינו כי התשובה היא בבינה, והכונה היא בבינה, לכן פועלת בה הכונה בלבד.
וזהו ענין מחלוקת רבי יוחנן ורבי לוי דרבי לוי סבירא ליה 'מַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד' שהוא סוד בינה הנקראת 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' כי תשובה בכונת הלב בלבד יש בה כח לעלות למקום הבינה ששם הכונה שבלב, כי בינה היא ליבא, ורבי יוחנן סבירא ליה אין כח בתשובה שהיא בכונה בלבד לעלות עד הבינה, ולהכי מקשי מן רבי יוחנן עצמו דסבירא ליה גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁדּוֹחָה לֹא תַּעֲשֶׂה, וקשה מאי רבותא דתשובה והלא כל מצוות עשה דוחה לא תעשה? אלא ודאי דאיירי בתשובה של הרהור בלבד דגם זו דוחה לא תעשה, והיינו טעמא דיש לה כח לעלות לבינה, ואם כן איך יאמר עד ולא עד בכלל, שאינה מגעת עד כסא הכבוד. והנה למאן דאמר דוחה לא תעשה, נראה לי לכך התשובה נקראת 'דֶּלֶת' שהוא ראשי תיבות דוחה לא תעשה.
יש לפרש ענין החתימה בהו"ר אחר החתימה בנעילה שהוא חותם בתוך חותם מהו זה, ונראה דהנה במדרש שאלו לחכמה ואמרה נפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה ואמרה יביא קרבן ויתכפר לו, והקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר לו, ויש לפרש שמאמר החכמה הוא כי באשר הקב"ה הוא מקור החיים ואם חוטא ומנתק עצמו ומתרחק ממקור החיים הרי אין לו חיים, ובהכרח מצד החכמה לומר שנפש החוטאת היא תמות, אך התורה שהיא למעלה מן השכל אמרה יביא קרבן ויתכפר אף שמצד השכל אין לו עוד תיקון, מ"מ עדיין יש לו תיקון מצד התורה שהיא למעלה מן השכל לשוב ולאור באור החיים, אך באשר התורה עם שהיא רוחנית היא באה בלבוש קלף ודיו גשמי, כן התיקון שאמרה שהוא מצד התורה צריך נמי שיהי' בלבוש גשמי, וזהו יביא קרבן ויתכפר, והנה הקב"ה אמר יעשה תשובה ויכפר, ואף שגם התורה היא שמותיו של הקב"ה, מ"מ נראה שבאשר התורה בזה העולם היא בלבוש גשמי, א"א שיהי' התיקון שמצד התורה בלתי בלבוש גשמי, ולפי"ז יש לומר דזה רק מפאת תורה שבכתב שהיא בלבוש הגשמי ואם חיסר אות אחת פסולה, אבל תורה שבע"פ שהיא שכל בלתי ניתן בצימצום האותיות וקלף ודיו גשמי, וגם השכל עצמו הוא שכל מופשט מהנושא, שהרי מביאין ומדמין שכל ממסכת טהרות למועד וכדומה, ע"כ יש לומר דגם התורה שבע"פ נכללת במאמר הש"י יעשה תשובה ויכפר לו, שכמו שהיא בלי לבוש כן התיקון שנמשך ממנה הוא בלי לבוש, והמקדש ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, כי באשר כתיב בנים אתם לה' אלקיכם, והנפש שורשה דבוק במקור החיים, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, ע"כ בכח התשובה להמשיך לו חיים חדשים ממקור החיים:
התשובה היא תופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים, עליה בנויות כל התקוות האישיות והציבוריות, היא מצות ה' שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחר הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין אל הפועל במילואה בעולם ובחיים.
על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה. לכאורה יש להעיר דאם הוא רשע גמור על הרוב עבר על כריתות ומיתות ב"ד ולא מהניא תשובה ויום הכפורים עד אשר יבואו עליו יסורין ואיך קאמר דמקודשת שמא הרהר תשובה אפילו שידענו שהתודה בחר"ט אנוש חרטה גמורה לא סגי עד דאיכא יסורין. וי"ל דמוכח בירושלמי דגם על כריתות ומיתות ב"ד כשהכיר בחטאו והרהר תשובה והצדיק עליו את הדין התחילה הכפרה אך גמר הכפרה לא הוי עד שיבואו עליו יסורין וכ"כ הרב פרי חדש ז"ל במים חיים בהגהות הרמב"ם ה' תשובה. וא"כ מעת אשר הרהר בתשובה הרי זה צדיק גמור אלא שעדיין לא נגמרה הכפרה עד שיבואו עליו היסורין:
ורבינו ירוחם נתיב כ"ב ח"ד כתב דיש מפרשים דאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא אינו צדיק עד שישיב הגזלה ויש מפרשים כיון שהרהר להשיב נקרא צדיק ע"ש ומסתמות כל הפוסקים נראה כי"מ בתרא. ועמ"ש בקונטריס טוב עין סימן ו' דף י"א ע"ב:
וע"כ אחשוב יהיה זה א' מהטעמים הנאותי'. אל השפיעו יתב' מלמעלה אש מן השמים. כי להיות דבר הנאכל כח טומאת משחית ורוחני. צריך כח גדול מהאש של מטה. כי אש של מעלה קדוש וחזק להכניע הטומאה. והוא הממרק ומתיך אותו התכה גדולה וגמורה. מה שלא זכינו בבית שני שלא היה הטוב גמור. ובכלל הדבר הזה. כאשר יחטא במזיד איש אשר יכלול בעונו מחשבה ומעשה. וידוע כי המחשבה נמשכה מפאת הנפש. והמעשה יתייחס אל הגוף. נמצא כי כאשר יחטא איש במזיד. שחשב ועשה. הוא חוטא בגוף ונפש בהתקשרות א'. אז יהיה קשר אמיץ לברא בהצטרפות שניהם משחית לחבל. גדול מהכיל כפרתו קרבן חטאת או עולה. כי קשה ליכנע עדי אובד במזבח. ומה גם כי לא יומר שור או כשב או עז באיש בעל שכל. אשר בשלמות מחשבות ושכלו פשע ועוה. אכן בהיות החטא בא' מן החלקים משני חלקי האדם. או בחלק המחשביי לבדו ולא יהיה הדבר ולא יבא לפועל להעשות. או אשר בפועל בבלי דעת ומלאכת מחשבת. הלא הוא השוגג. דרך משל חשב על החלב שהיה שומן ואכלו. כי נמצאת מחשבתו מסולקת מהעון ההוא. אז יש כח ע"י חרטה וידוי וסמיכת ידו על ראש קרבנו. להפשיט מעצמו הכח הטמא אשר הוליד בחטאו. ולהלבישו על יד סמיכה בב"ח ההוא. אך כל א' ואחד לפי הדרגת חטאו. והוא כי אשר אין חלק למחשבה אשר היא מצד הנפש. רק נעשה בשוגג ע"י החומר. ההוא יהיה כח חלוש מאשר נעשה על המחשבה לבדה. על כי במחשבה שהוא מצד הנפש חטא. ע"כ בעד השוגג יביא כבשה או שעירת עזים. שהוא כח שיש בו תשות כנקבה. אך אשר הוא במחשבה שהיא מבחינת הנפש. גדול וחזק כחו ממנו ויתייחס לזכר. וע"כ עליו יקריב את קרבנו זכר תמים לעולה. ולהיותה באה על מחשבה אשר איננה נתפסת. לכן גם אין בה תפיסת ידי אדם. כי היא העולה כלה כליל לאישים. משא"כ לחטאת הנאכלת לכהנים אחר הקטרת אימורים. ואשר עולה לגבוה חלב ודם. הנה הוא כי אך גם שהיא באה על השוגג. לא יבצר מהיות חלק לנפש. והגיע לה פגם מה כנודע. נוסף ע"ז כי גם בלא דעת נפש לא טוב שאלו נפשו לא מטומאה בזולת זה והיה לה חלאת עכירות מה. לא היה חטא בא ע"י האיש ההוא. ע"כ כנגד זה עולה הדם על המזבח. כי הדם הוא הנפש. וכנגד זה החומר. הוא החלב שהוא מיטב הגוף. ואם אמור יאמר אומר. על מה זה יומת ב"ח על עון מחשבה. גם כי תהיה לבדה. הלא המחשבה מתייחסת אל הנפש. ואיך המר ימירום בחומר עכור בלתי מרגיש. אך הנה גם שהמחשבה היא נמשכה מכח הנפש יותר מכל כח הגוף. כי הנה המחשבה כוללת שתי הלבבות. היצ"ט שמצד הנפש והיצה"ר המתייחס אל צד החומר. והוא כי ב' מינים נמצאים במחשבה. מתייחסים אל ב' לבבות והם ב' יצרים. כארז"ל (ברכות נ"ד) בכל לבבך בב' יצריך. ובבא מחשבת עין אשר חטא. הוא ע"י התגבר מחשבת כח היצה"ר על היצ"ט. לחשוב מחשבות לעשות א' מכל מצות אשר לא תעשינה. באופן כי גם שמפאת היותו כח חיוני. מתייחס אל הנפש על דבר היותו מהתגברות מחשבת היצה"ר מתייחס אל עכירות חומר בצד מה. להתכפר ע"י ב"ח. ולהיות שעי"ז יתחבר האדם אל מקורו אשר נפרד ממנו. ע"כ בחר ה'. יהיה על המזבח אשר הוא במקום שער השמים. אשר שם הוא מקום התחברות העה"ז אל העליון. כי משם יורק שפע העליון למטה לארץ. ונצטוינו יהיה מזבח אדמה. על כי האדם עפר מן האדמה ומאותה אדמה עצמה. כמשז"ל (ב"ר פ' י"ד) ממקום כפרתו נברא. והוא בשום לב שלא אמרו ממקום שנברא תהיה כפרתו. להורות כי מאז היתה כונתו ית' לברא אותו מאדמה. אשר בהחיבור עם קדושה עליונה. למען יקל שוב להתקרב אל הקדושה. שכפרה ממנה כאשר חטא. כי לא יהיה לו כמו זר לשוב מחטאתו. כי אדמתו ממקום חבור הקדושה הוא. וגם תקל לקנות שם קדושה. ולרמוז זה לא נא' איש כי יקריב כ"א אדם כי יקריב. לרמוז אל אדמתו כאמור כי ממקום כפרתו נברא. אך כ"ז איננו שוה רק על הרהור או שוגג. אך לא על המזיד כמ"ש למעלה שהוא חטא בגוף ונפש. ואין די בב"ח לכפר. ואפשר שע"כ תשובה תולה ויה"כ מכפר. והיה צריך שהאדם עצמו יהיה עולה או חטאת. לכן תליה כפרתו עד יום הועל יצחק לעולה הוא יה"כ שמעלה הוא ית' כאלו זרעו נקרב והוא קרבן אדם ממש. ולפי ענין זה יתכן יאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם. שהוא מכם ולא כל עצמכם אך הוא מקצת מכם. שהוא שיקריב הנפש על עון מחשבה. או החומר על עון שוגג. או מן הבהמה כו' תקריבו את קרבנכ' שמרבה האת: את כח הטומאה שנברא בחטא. אך כי יקריב את כל עצמו נפש וגוף. שהוא על עון מזיד שפגם נפש וגוף במחשבה ומעשה אין כח בבהמות בקר וצאן להמשיך את הכח החזק ההוא. לישרף וליקרב עמו כי רב הוא. ואמר אם החלק הא' עולה הוא שהוא המחשבה. כד"א העולה על רוחכם. כי מכאן דרשו ז"ל שבאה על המחשבה. מן הבקר זכר תמים יקריבנו. כי חזק הוא כח המחשבה וצריך זכר תמים. ושידיו תביאנו אל פתח אוה"מ. ולמה צריך כ"כ שיהיה זכר תמים ושבעצמו יביאנו על מחשבה בעלמא שעלה על רוחו ולא פעל ועשה עון אשר חטא. הלא הוא לרצונו לפני ה' שהוא כי למה כי רצונו אשר רצה במחשב' לעשות את הרע אל ימעט בעיניך. כי הלא אותו הרצון הוא לפני ה'. כי ה' יראה ללבב וקשה חטא המחשבה. ולמ"ד לרצונו היא למ"ד בעבור. וע"כ סמך ידו על ראש העולה הוא על כח טומאה הנעשה ממחשבה שהוא ראש העולה על רוחו. שע"כ לא אמר על ראש הקרבן או הבקר. ואז ע"י סמיכה זו ונרצה לו אותו ראש הנז' לכפר עליו. ואז אותו ראש עצמו יהפך לו לזכות. וז"א ונרצה לו לכפר עליו ולא אמר ונרצית לו לשון נקבה. והוא כי ע"י וידוי והכנעה עד יחול כח חטא הרהורו בו. ונרצה לו בשבילו לכפר עליו. וגם במחשבת השחיטה. שיכוין שאת הכח ההוא הוא שוחט. וזהו ושחט את בן. ריבה האת גם את הכח ההוא. כאלו אותו נשחוט לפני ה' הרואה ללבב. וכן והקריבו את הדם ריבה את הדם את פנימיות הכח ההוא. וכן זרק את הדם כאלו גם את דמו נזרק. וכן והפשיט את. שריבה האת שיחשיב על עצמו כי עי"כ מפשיט את בעליה מבגדים הצואים הנעשים בחטא. וע"י הפשטה זו א"צ בנתוח כאלו אותו הוא מנתח. כ"א לנתחיה. כי הופשט הכח ההוא מבעליו וחל על הקרבן. ונתח אותו לנתחיה. שגם המחשבה ישבר לשברים. ותאכלנה אש של מעלה כמדובר:
ודע כי יש מן הזבחים שהם נאכלין למזבח ולכהנים ולבעלים כמו השלמים. ויש מהן נאכלין לכהנים כמו חטאות ואשמות וכו'. וזריקת הדם והקטרת אימורין לכפרת העבירות. אך העולה כולה כליל ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנה, לפי שהעבירה המחשבה בהרהור רע מנפש ועד בשר יכלה לשוב הכל לרוח כמו שהיתה עיקר העבירה ברוח, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (יומא כט, א) הרהורי עבירה קשין מעבירה. ומה שקצת קרבנות הם זכר, וקצת נקיבה, כתב הזוהר תא חזי כד קרבנא דכר אתקשר כולא מעילא לתתא, כד קרבנא נוקבא אתקשר כולא מתתא לעילא:
Remember that there are sacrifices parts of which may be consumed by the altar, the priest, and the owner. Examples of such sacrifices are the so-called peace offerings, שלמים. Other sacrifices may be eaten only by the priests in addition to the parts offered on the altar; examples of these offerings are different sin offerings called חטאות ואשמות. Their blood is sprinkled on the altar, and the אימורים are burned up to atone for the sin committed by their owners. The קרבן עולה, on the other hand is offered up whole on the altar, no part of it is eaten, even not by the priest. No one was allowed to derive bodily gratification from the עולה, because it atoned for sinful thoughts rather than for sinful actions. The sin had remained in the realm of the נפש, the intangible part of man. It had not touched his flesh. It is therefore appropriate that the entire animal which represents this sin should be converted to something intangible, i.e. רוח. When we keep this in mind we understand the statement of our sages (Yuma 29a) that הרהורי עבירה קשים מעבירה, "the contemplation of the sin is more serious than the actual execution of the sinful deed." Some sacrifices had to be brought from male animals only and others again from female only. The Zohar explains that the sacrifice of a male animal signifies an affinity between Heaven and earth which originated in the Celestial Regions, whereas the sacrifice of a female animal signifies an affinity between our region and the Celestial Regions which originated on earth.
והרמב"ם ז"ל פירש הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהמחשבה מעלה גדולה באדם מכח השכל וממדות הנפש השכלית, וכשהוא חוטא בו הנה הוא חוטא במבחר מדותיו, ואין אשמת המשתמש בעבד סכל כאשמת המשתמש בבן חורין חכם, כן כתב בתחלת פרק שני מספרו.
ועוד טעם אחר, הרהורי עבירה קשין מעבירה, אחר מעשה העבירה, כי כיון שעשה העבירה כבר ועוד הוא מהרהר בזה הוא קשה לענין עונש הנפש מעבירה עצמה, אבל קודם מעשה העבירה אין עונשו קשה ואינו נענש כלל, שהרי אמרו רז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואינו נענש עליה, וכן הכתוב אומר (תהילים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', אלא אם כן היתה מחשבת עבודה זרה שכתוב בה (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם.
Maimonides explains the statement that the contemplating of commission of sins is קשין, something more severe than the actual commission of the sin, by reference to the fact that the ability to entertain thoughts is one of the major factors elevating man above the beasts. Abusing such a faculty is more serious than committing sins with the body, something we have in common with the animals, i.e. the lower forms of life. Perverting the very distinctive feature given to us by the Almighty by contemplating actions aimed against our Creator, is indeed an unforgivable abuse of the powers granted to us. By turning the dominating element of his personality into a tool to commit sins, the subservient part of man, i.e. his body, will automatically tend to become corrupted thereby. When someone commits a sin using as his instrument a foolish slave, this is not nearly as serious as when one uses a free man to carry out one’s nefarious schemes. This is what Maimonides wrote at the beginning of the second part of his Moreh Nevuchim. [Actually it is found in section 3, chapter 8]
Yet another reason why planning a sin is more serious than the actual commission of it (a thought attributed to Nachmanides by the author in his book Kad Hakemach), is that the author of the statement had in mind the satisfaction one derives from having carried out the sin. The fact that the perpetrator still thinks about the sin as an accomplishment results in his punishment becoming harsher. According to this interpretation no penalty accrues to the contemplation of a sin not carried out. The author, in his volume Kad Hakemach, reasons that seeing that we do not have control of our thoughts, we cannot be held culpable for them. [I am quoting from Rabbi Chavell’s notes, seeing I have neither seen the comment by Nachmanides nor the author’s book Kad Hakemach. Ed.] This is based on the statement of our sages in Kidushin 40 that G‘d does not combine the sinful thought with the actual performance of the evil deed. There is no penalty for the thought. This is also supported by a verse in Psalms 66,18: ”Had I an evil thought in my mind, the Lord would not have listened.” The only exception to this rule is contemplating idolatry. Such thoughts are punishable even if not carried out, as it states in Ezekiel 14,5: “Thus I will hold the House of Israel responsible for their thoughts, because they have all been estranged from Me through their fetishes.”
וממוצא דבר יתבונן האדם שלא לחטוא במחשבה, כי הידיעה והחיות הוא חלקו יתברך ואיך יחטא במה שחננו הוא יתברך, ואפשר שזהו טעם אומרם ז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה, להיות כי פוגם בחלקו יתברך שנתן לו ידיעה, ועם כל זה גברו רחמיו יתברך גלה צדקתו לפי רוב ענותנותו ומחשבה רעה אינה מצרפה למעשה, אף שמן הדין יותר פוגם במחשבה להיותו חוטא במה שנתן לו יתברך, מ"מ מצד רחמיו אינו דן על המחשבה שהוא חלקו לבד.
ויתכן לפרש בשרירות לבי, בחוזק, והוא לשון רז"ל אשרתא דדייני, שהוא קיום ב"ד, וזהו שאמר למען ספות הרוה את הצמאה, הרשע מתהלל במפעלים רעים ואומר ללכת בחוזק לבו כדי שיוסיף צמאון בנפשו שהיתה רוה, כלומר שבעה מתאוות פעולת העבירה ההיא, ויחזור אותה צמאה, כי לבו חזק בתאוות ובמחשבות רעות תמיד כל היום, וכל שהוא רוצה לנהוג המנהג הזה ולרדוף אחר תאוותיו ומשביע נפשו מהן יותר ירעב להם כי זה משפטן וזה דרכן. גם מן הידוע כי הלב באדם שרש הגוף, ומחשבות ענפים, והמעשים פירות, וכל יצר מחשבות לבו של רשע רק רע כל היום, לא ימיש מעשות פרי רע ומר, ואף אם אינו מוציא מחשבתו לפועל הנה הוא נענש על המחשבה בלב, ולזה כוון שלמה ע"ה במה שאמר (משלי ט״ו:י״ג) לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, באר שלא יקל בעיני האדם ענין במחשבה, שהרי שמחת הגוף ועצבונו תלוים במחשבה, ואם כן הרי המחשבה שהיא מן הלב יוצאה לפועל ומתגלית בגוף האדם. ומעתה יתבונן האדם בעצמו גודל שכרו אם ישמח במצות, וגודל עונשו אם ישמח בעבירה, וכן במדת העצבון גדול שכרו ועונשו, וזהו שאמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהרהור הזה יוצא לידי פעולה ומתגלה בגוף, ועל כן יהא קשה מעבירה בלא הרהור, שהרי בזה הרהור ופעולה, ובזה פעולה בלא הרהור. והמאמר הזה לרז"ל גדול הערך מאד, רבו בו הפירושים, וזה שאמרתי אחד. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי רגילות המחשבה מביא האדם לידי עבירה. ועוד פירשו, כי הרהורי עבירה קשין על הנפש מעבירה עצמה, לפי שהרהור תלוי בלב והנפש משכנה בלב, ועל כן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה כי העושה עבירה עצמה אין מחשבתו כל כך טרודה. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי המחשב לעשות עבירה אחת כגון לגזול או לגנוב או לבא על אחת מן העריות וחשב בלבו אם יבא אדם כנגדו שם לבטל מה שאני רוצה לעשות אכנו או אהרגנו כדי שאשלים חפצי, ונמצא כי כשגנב או גזל או בא על הערוה שעשה עבירה אחת, אצל ההרהור היה קשה יותר מגוף העבירה שהרהר כמה עבירות וגמר בלבו שיכה ושיהרוג ולבסוף יעשה העבירה.
It is also possible to understand the words בשרירות לבי as an expression of aggressive obstinacy. This individual deliberately disregards the opinion of the multitude, “doing his own thing” openly. The meaning of the expression is similar to what is known in the Talmud (Gittin 26) as אשרתא דדייני, “a document signed by judges testifying to the fulfillment of conditions in an accompanying document,” i.e. confirmation.
The reason the Torah writes למען ספות הרוה את הצמאה, is that the wicked person prides himself with his evil deeds and determines to continue in his evil ways, thereby adding more “thirst” to his whole system which previously was adequately supplied with moisture. He had hoped to become satiated by indulging his cravings for sin. His punishment consists of the fact that instead of deriving satisfaction from his sins, he constantly feels the irrepressible urge to commit more and more sins. Instead of slaking his thirst for whatever it is he wishes to achieve, he will find that he gets ever thirstier. [A form of the principle described by our sages in Avot 4,2 עבירה גוררת עבירה, “one deliberately committed sin brings in its wake another.” Ed.] The desire to sin acts like a roller-coaster; once on that path it is almost impossible to stop and to reverse course.
It is also a well known fact that man’s heart is the “root” of the body. His thoughts are like the branches, his deeds like the fruit of the tree. The Torah has already stated (Genesis 6,5) that “all the thoughts of (wicked people) are centered all day long on doing evil.” Such people will not cease producing bitter fruit (Jeremiah 17,8). Even if all the planning of the wicked people is not translated into deeds, such wicked people are punished for the wicked thoughts they entertain. This is what Solomon referred to when he said (Proverbs 15,13) “a happy heart makes for a cheerful face; a sad heart causes a despondent spirit.” The meaning of the entire verse is that one should not think that mere thoughts have no bearing on one’s personality. If a person has a positive attitude to life, is joyful, or has a negative attitude to life, is despondent, all depends on the kind of thoughts he entertains. In other words, the thoughts have their origin in the heart; when these thoughts are translated into action they have an impact on the body, i.e. the body reveals the nature of the thoughts a person entertains. It follows that the despondent person is in line for punishment even more so when he actually enjoys contemplating the performance of sins.
This is also what the sages (Yuma 29) had in mind when they said that the contemplating of sins is a more serious offense than the actual carrying out of the sin. The sinful thoughts, when carried out, leave their mark on the body of a person, whereas spontaneously committed sins do not leave such marks on the body. This statement, i.e. psychological insight, of the sages is of very great importance. The statement has given rise to many and varied interpretations as I have already mentioned elsewhere where I said that it means that contemplating sins is more serious than committing the actual sin seeing that the contemplating of the sin is what brings about its execution. By contemplating sins on a regular basis, the heart becomes involved in one’s deeds. Seeing that the soul has its home in the heart, such evil thoughts tend to corrupt the soul. [The author clearly feels that the soul, something disembodied, abstract, must be housed in something physical in order to be able to function. One cannot think of the soul as being something detached from the body, independent. Therefore, the part of the body in which the soul is “at home” is of crucial significance. Ed.] Contaminating the soul by entertaining these sinful thoughts is therefore a more serious offense than the actual spontaneous commission of a sin which had not previously had such an impact on one’s soul.
Another interpretation of the statement that הרהורי עבירה קשין מעבירה involves often “follow-up” sins. Let us say that a person entertains the thought of breaking into someone’s house. If he is contemplating this sin instead of spontaneously stealing, he most likely weighs what action to take if his plan encounters opposition. He will think of how to deal with the opposition, i.e. possibly decide to kill the person who would frustrate his plan. Thus he already adds further sinful thoughts before even committing the original sin.
אמנם רצה מרע"ה לבנות ולנטוע בקרב לב עם בני ישראל יסודות ועניינים ועיקרים להשרישם בשרשי עבוד' אלהי עולם ה' הלא המה. ה' דברים. (א) בל יעלה על לב איש מבני ישראל לדבר ולומר כי כאשר מלך המולך על עם רב לא ישית לבו אם אחד מבני עמו לא יטפל במלאכת המלך אחר שמלאכתו נעשית ע"י רבים אשר אתו. כן גם ה' אשר נתן תורה לס' רבוא מבני ישראל ומצות לעבוד עבודת יתברך אם יכרת איש מכללות כלם מעבוד עבודתו לא ישית לבו אל איש אחד אשר יפרוש עצמו מעבוד עבודתו יתברך כי הלא מלאכתו תורתו ומצותיו נעשים ע"י כל שאר ישראל. ע"כ בא להסר תועה מלב שוגה ומפתי בל יאמרו כדבר הרע הזה אשר אין לו שחר כ"א שכל התורה כולה היא ניתנה לכל אחד ואחד מישראל אין נקי. (ב) בל יעלה על רוח האדם באדם כי כאשר עבד מלך העובד אותו בכל לבו ומקבל פרס על עבודתו ועל משאו אין לו אלא שכרו אשר ינתן לו על עשותו רצון המלך. אך מלאכת עבודתו לא העדיפ' לו הנאה או שלמות ולא הטיבה לו כלום מצד עצמה. וכן אשר חטא וימרוד במלך ותלו אותו על עץ אין רעתו רק אשר שלם אותו בראשו על עברו רצונו. אך לא נפסד ולא נפחת איכותו על יד חטאתו אשר חטא לו. אך בני ישראל עבדי ה' לא כן המה בעבודתם את אלהי עולם ה'. כ"א שכל מצוה ומצוה ממצות ה' אשר האדם עוש' היא עצמו מקנ' בו קדושה. כמאמרנו בכל ברכות המצות אשר קדשנו כמצותיו כי המצוה עצמן הן המקדשו' אותנו. ואינו דומה האדם טרם עשותו המצוה באיכותו לאחר עשותו אותה. כי יהיה כזהב העולה במעלות שווי ע"י צרוף הכור כי יהיה מזוקק וטהור. כן המצוה תזככנו ותקדשנו. ולא בלבד את נפשו' כ"א גם עם רותו גויתו. והוא כי הלא כל מצוה ומצוה שורש' למעלה עם ה' וכאשר יעשנה פה האדם יתעורר האיר ההוא ויתרב' ויתפשט עד חומרם ז"ל שיברא מלאך המאיר לו ומעטרו בעולם העליון והוא המאיר לו ותעדנו בג"ע ככתוב אצלנו על מז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שהם אורות שרפי קדש אשר נעשו במצותיהם. באופן שהמצות עצמן הן הן שכרן זולת אשר יוסיף הוא יתברך משלו על עשותם רצונו. וההיקש בעבירות כי נבראים מלאכי חבלה משחיתים שהן הן המרעים וממקום אותו על עשיתו אותן וכן המלאכי חבלה הדנים אותו בגיהנם. (ג) להודיע לישראל ישימו כל מעיינם ולבם לעבוד את ה' כי זה חסדו יתברך כי מדה טוב' מרובה ממדת פורענית. (ד) כי עם היות הדבר כן אל יקוץ בתוכחתו יתב' בעוה"ז ויבחר בדרך ה' אפילו ייצר לו פה. כי יבחר בחיי העוה"ב כי שם הוא העיקר. (ה) שלא יקוץ בעול המצות אם רב היא בעיניו כי הלא הבא ליטהר מסייעין אותו ואינו צריך לטרוח כ"א עד ההתחל'. כי אחרי כן כל אשר הוא עושה הוא יתברך העושה. הפך הבא ליטמא כי גם את הכל האדם הוא העושה את הכל קו לקו עד יירש גיהנם:
ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים והיה שם בבית הסוהר ויהי ה' את יוסף וגו'. יובן בס"ד דרך רמז הצדיק נקרא יוסף על שם שהוא הולך ומוסיף בעבודת ה' וגם הולך ומוסיף במעלתו עד שאמרו רז"ל זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתן מתוספת עליה' והנה עיקר השם הוא על הנפש שכל העבודה והיראה הוא ממנה והנה הקב"ה שלח את הנפש של הצדיק לזה העולם כאלו הוא בית האסורים נחשב לה ומה שהוצרכה לבא הכל בשביל כדי לברר ניצוצי הקדושה המעורבים ברע ביד הקלי' גם כדי לברר המעורב בדצח"ם גם ידוע שיש בחינת ש"ם ניצוצות שצריך לבררם והם רפ"ח וב"ן סך הכל ש"ם ניצוצות שצריך לבררם ובזה יובן ויקח אדוני יוסף אותו רמז להקב"ה הוא אדון הצדיק ויתנהו אל בית הסוהר ששלח הנשמה לעו"הז כי הוא בית האסורים יחשב לה והוא מקום אשר אסירי המלך מלכו של עולם והם ניצוצי הקדושה אסורים ופירש הענין יותר ואמר ויהי שם בבית הסוהר ר"ל ניצוצי הקדושה שאנכי מדבר עליהם הם ש"ם ניצוצות וזהו ויהי ש"ם ניצוצות בבית הסוהר והנה הבא ליטהר מסייעין אותו ואז הקב"ה יסייע את הצדיק בעבודתו עד גדר שיכניע לו את היצ"הר הוא השטן ומכניעו עד שעושה אותו כיצ"הט לו ע"ד שאמרו רז"ל ע"פ כי מצאת את לבבו נאמן לפניך לבו לא נאמר אלא לבבו שהיצ"הר ג"כ הכניעו להיות כיצ"הט שיסייעהו לעשות עבודת הבורא יתברך וז"ש ויהי ה' את יוסף עם הצדיק שהוא הולך ומוסיף בעבודת ה' ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר הוא שטן הוא יצ"הר אשר הוא מושל בעו"הז ובידו אסורים והכוונה שיצ"הר גם כן נכנע ונעשה לו כיצ"הט לסייעו בעבודתו יתברך ואז ויתן שר בית הסוהר הוא שטן הוא יצ"הר ביד יוסף הוא הצדיק את כל האסירים אשר בבית הסוהר פי' שנתן לו כל ניצוצי הקדושה השייכים לו שהיו אסורים בבית הסוהר כי מלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה ר"ל את כל אשר עושים החיצונים הם גונדא דיצ"הר לגנוב ניצוצי הקדושה לבלעם חנם הוא היה עושה להפך כנגדם לברר מהם ניצוצי הקדושה ולהוציא בלעם מפיהם כי זה לעומת זה עשה האלהים וכמו שפירש רבינו האר"י זיע"א על מאמרם ז"ל שאמרו ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן והביאו הרב כסא דוד ז"ל ע"ש ולז"א וכל אשר הם עושים שם הוא היה עושה להפך כנגדם להוציא בלעם מפיהם. ומה שהצליח בזה להיות היצ"הר וגונדא דיליה נכנעים תחת ידו הוא מפני שאין שר בית הסוהר הוא השטן היצ"הר רואה את כל מאומה בידו ר"ל שאין רואה בידו עון כדי שיקטרג עליו בו ויתגבר עליו ובעל כרחו יהיה נכנע תחת ידו וזה שלא מצא עון בידו ג"כ הוא בעזרתו ית' וזהו כאשר ה' אתו והוא ע"ד שאמרו רז"ל גבי דוד הע"ה וה' עמו אפשר שכינה עמו ובא לידי חטא וז"ש באשר ה' אתו ששכינה עמו ואיך יבא לידי חטא ולכן דין גרמא שאשר הוא עושה בתיקונים ויחודים עושה מלשון ובן הבקר אשר עשה שהוא לשון תיקון ה' מצליח שמצליח התיקון בידו:
אך יאמר תחלה מאמרם ז"ל במקומות הרבה (ובמס' מנחות פרק ג') כי הבא ליטהר מסייעין אותו. וזה יתכן יאמר פה והתקדשתם אתם תחלה שתבאו ליטהר ואני מבטיחכם שתהיו קדושים ולא יספיק שאור שבעיסה לעכב כי הלא אני ה' אלהיכם כלומר להיותי אלהיכם אסייע אתכם בלי ספק. ושמא תאמרו הלא אם היית מצוה לנו רק משפטים שהדעת מחייבן החרשנו כי לא ימצא מקום היצה"ר לעכב אך בחקים משוללי טעם הלא ירפה את ידינו ויעקשני. לז"א אל תשיתו לב כי הלא כאשר יקרה לחולה עם הרופא יקרה אתכם כי יתן משקה לחולה ואומר לו שתה ותתרפא והמלה לא ידע מה הוא אם מרפא אם לאו אך לא ימיש מלשתותו כי בטח ברופא כי רפואתו הוא חפץ ואלו לא ידע ודאי כי בזה תלויה רפואתו לא היה נותנו לו. כן הדבר הזה כי ידענו כי כל חפצו יתברך הוא לקדשנו במצותיו וא"כ גם כי לא נדע טעם החק הלא ידענו כי לקדשנו מכוין. וא"כ נבטח בו ונעשה אותם באהבה ורצון וזה מאמרו יתברך ושמרתם את חקתי אותם שהם מסוג לא תעשה. ועשיתם אותם שהם מסוג של מצות עשה. יען ידעתם כי אני ה' מקדשכם בכל פקודי תבטחו בי כי לולא הייתם מתקדשים בזה לא הייתי מצוה אותם לכם ובאלה אני מחזיק לכם טובה שלא תדעו טעמם ולא תמצאו סברא ותעשו אותם. כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת הלא הדעת מחייבו כי אביו ואמו קלל דמיו בו מסברא כי מי יאמר שאיש כזה לא יתחייב מות ולמה נחזיק טובה למקיימם. וכן איש אשר ינאף את אשת איש מי אשר יאמר מכל העמים שלא מות יומת הנואף והנואפת כי רע על כלם המעשה. וכן איש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה גם זה סברא שמות יומתו שניהם. וכן אשר ישכב את כלתו תבל עשו וערבוב זרע הוא וסברא הוא שמות יומתו שניהם. וכן אשר ישכב את זכר משכבי אשה ראוי הוא כי תועבה עשו וסברא שיודו בה כל העולם. וכן אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא וסברא נכונה היא להמיתם. וכן איש אשר יתן שכבתו בבהמה או אשה לפני בהמה אין סברה גדולה מזו להמיתם עד גדר שזאת הבהמה תהרוגו מרוב החרפה בל יאמרו זו הבהמה נכשל בה פלוני. והנה כי כל אלה הדעת מחייבן. מאלה תראו ותלמדו אל כל השאר כי אשר חייב בהם חייב גם בשאר. ומאשר יראה לכם סברא תדונו כי גם בשאר יש. כ"א שקצר יקצר המושג שלכם להשיג טעמם. בטחו בו ית' ועשו והוא איש אשר יקח את אחותו כי הנה מקום לומר כי אין זה רע בעיני ה'. שא"כ למה לא ברא שני אנשים ויתחתנו זה בזה ולא שיקח קין תאומתו וכן שת. שעל כן הוצרכו רז"ל (במ"ר שם). לומר כי בא הכתוב לתת טעם אל היתר קין והבל ושת כל אחת בתאומתו לומר חסד הוא שעשה הוא יתברך להתיר אחותו מפני קיום העולם. וכן אשר ישכב את אשה דוה אחר היות בדרך אישות לא היה נראה לחייבו מיתה כ"א שחק הוא. וכן אחות אב ואחות אם ואשת דדו ואשת אח כאשר הותר בהיות בלי בנים. וכאשר הותר לקין לקחת שתי תאומות הבל. הנה אלה הם חקים. מי שראה סברא בקודמין יאמין באל אמונה אשר ידע הטעם האמתי ויבטח בו יתברך ויקיימם בשמחה:
You shall sanctify yourselves. You should begin to purify yourselves and I promise you that I will assist you and you will be holy, and the “leaven in the dough” [the evil inclination] will not impede you.
אמנם אומר כי באה תורת ה' תמימה ללמדנו דעת. למען נשכיל לשים לבבנו על דרכנו יומם ולילה לא נשבות לחפש דרכנו ולרפא נפשנו מכל תחלואיה אשר חלו בה עונותינו כי מכף רגל ועד ראש אין בה מתום. ואין איש שם על לב לומר מה עשיתי. כי נשמה שניתנה בו טהורה ובמעשי טמאתיה הגאלתיה החליתיה מי ירפא לה. ע"כ לעוררנו מתרדמת משובתינו בא האלהים במקראי קדש אלה להעמידנו על ארוכת אמיתת חלאי הנפש בשני דברים: א' כי לא דרך תרופת חולי הגוף תרופת חולי הנפש: והב' בחינת היות זה וזה שוים. הלא המה הא' במציאו' הרופא. מי הוא זה ואיזה הוא. והשני בזמן התרופה אם מעט ואם הרב'. והנה אופן נגדיות תרופת הנפש מתרופת הגוף הלא הוא כי בחולאי החומר אשר ביד האיש להביאן על עצמו. אך לא לסלקן מעליו ולרפא את עצמו. אך הרופא אשר ידע התרופות והסמנין הראויין להעלות ארוכ' החולי ההוא רפא ירפא ברצון הבורא ית' אשר בידו נפש כל חי. אך לא כן מחלואי הנפש החוטאת. כי האיש אשר יחטא הוא ולא אחר המביא על עצמו כל חולי וכל מכת עין אשר חטא אך לא יוכל רופ' אומן ולא רופ' הכהן לרפ' לו. ולא יגהה ממנו מזור אחת מני אלף לטהרו מטומאת חלאת עונו כי הלא נגע צרעת כי תהיה באדם אשר אין הדבר רק רע עון אשר חטא על הנפש. מתראה נגע כתם נפשו כמראה צרעת עור בשר. ויסגירנה הכהן ז' ימים. וביום הראות בו מראה טהרה בצאתו ויראנו הכהן ויטהרנו. אין הכהן הוא המעלה ארוכה וגם לא ה' פעל טהרתו. אם לא ע"י המטהר את הנפש מחלאת טומאת'. והוא ית' משגיח לה רו' הדבר חוצה. אך הרופא לבל תחלואי של אדם. הוא האיש המוכה אשר הוכה בעונותיו. הוא הרופא אומן והמטהר את נפשו. והוא כי בראות הכהן והנה בהרת לבנה והיא הפכה שער לבן. אשר הם סימני עון אשר חטא אשר בנפשו. ונכתם עונו בעור בשרו. ויצו עליו הכהן להסגירו. כי הלא איך יתרפא עודנו שם. ומה גם כי הוא הפך הטבע להרפא על ידי הסגר. כי אדרבא שם יתעפש דמו בקרבו. אך אין זה כי אם כי יתן אל לבו גרמת נזקו כי עונותיו הטו אלה וישוב אל ה' וירחמהו ומעונו יטהרנו. ואז בצאת ממסגר נפשו יראה הכהן כי נרפא הנגע וטהור יאמר לו. ואם לא עשה תשובה או שעשה ולא עשא' ראויה. יראנה הכהן והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו שנית. ואז יחרץ ואשר לא תקן בראשונה יתקן בשניה. לשוב עד המכהו ואז מחץ מכתו ירפא. ויראנו הכהן בהרותיו והנה מראיהן טוב. כי נרפא הנגע בתשובת המנוגע עצמו. אך אם בהסגרו לא היה שב עד ה'. ימים על שנה שיהיה מוסגר לא יראה בו מראה טוהר. ולא יטהרנה הכהן וטמא יהיה כל הימים אשר הוא חי. כי אין בכהן לרפא את הנפש רק לגזור על הוראת עניינה אם טוב ואם רע. נמצא לפי האמת. כי הרופא העצמיי לנפש על כל תחלואיה. האיש המוכה ולא אחר. כי הוא היודע מורת נפשו ובקי בכל אשר עוותו מכל האדם אשר על פני האדמה. לשוב מכל עון ופשע וחטאה. כי משחית נפשו הוא יעשנה ויתקננה כי יבא ליטהר. ואחרי כן ה' משמים יהי' בעזרו. כי הבא ליטהר מסייעין אותו ליגמור תשובתו. ולהראות סימני טהרתו ותרופת נפשו בהשנות המראה מרעה לטובה. ויצו על הכהן להודיע הדבר לכל מראה עיניו. ולגמור תרופתו בכל עבודת עבודה. אשר צוה אלהי' לעשות ביום טהרתו. עד יום השמיני ככל הכתוב בתורה כמפורש הנה זה הדבר הא'. אשר איננה תרופת חולאי הנפש כתרופת חולאי הגוף. והב' אשר תדמה לתרופת תחלואי הגוף. הלא הוא בבחינת המשך זמן התרופ'. הלא הוא כי הנה כאשר חולאי החומר לא יצטרך זמן רב להתיילד והתהוו' באדם. כי כמה פעמים באים כמו רגע או במעט זמן. אך בצאתן מן האדם לא במהרה ינתקו כאשר בבואם רק לאט לאט בהמשך ימים. כך המה דברי עונות כי בתגרת היצר סמוך ימהרו לבא. אך בהנשאם מעל האדם יתנהגו בכבדות. כי לא יסורו ממנו פעם אחת עד הרב יכבסם כיבוס אחר כיבוס ורחיצה אחר רחיצה. עד תום צרבת שחין כתמי חלאת טומאת העון אשר נכתם בנפש החוטאת עד בלתי השאיר שריד:
והן כל ה' הדברים האלו הנאמרים באמת מפי משה במקראי קדש האלו אחד לאחד. ובראשון היחל ואחר ראה אנכי נותן כו' והוא אשר פעל ועשה היא ית' במעמד הר סיני אשר טיהר וזיקק את בני ישראל כלם איש לא נעדר שלא פסקה זוהמתו ממנו ויוכן לנבואת פנים בפנים ויאספם ויקבצם יחד כלם. אך בדברו אתם לא דבר רק עם כל אחד וא' ואמר אנכי ה' אלהיך ולא אמר אנכי ה' אלהיכם. וכן אמז"ל שהדבור עצמו הי' מדבר עם כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כו'. הנה כי גם שרצה הקב"ה יעמדו יחד כלם כי אינו דומה המצוה נעשית ברוב עם לאשר הנעשים במעטים עכ"ז הודיעם כי אל כל אחד ואחד הוא ית' נותן לו את כל תורתו. וזה מאמר משה פה באומר ראה אנכי כו' לומר ראה נא והבט כל איש פרטי מכם מה שאני נותן לפני כולכם כי גם שאתם כולכם מקובצים לשמוע השמיע' ברוב עם זכות' מרובה. עכ"ז עם כל יחיד אני מדבר וזהו ראה אנכי נותן לפניכם. וע"פ דרכו רמז באו' נותן כי מתנה טובה היא מוסרו הטוב הלזה ולא יחשבוהו לעול על צואר. ועל הב' אמר ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעון כו' לו' אל יעלה על רוחכם ששכר המצוה הוא דבר נפרד מן המצות עצמן וכן עונש העבירות כי לא כן הוא כ"א אשר תשמעון היא עצמה הברכה כי המצוה עצמה היא המאשרת ומענגת ומעטרת את האדם כי אור שורש המצו' למעלה מתברך ומתרבה וע"כ ברכה תחשב וזהו שלא אמר טובה ורעה רק ברכ' כי יתב' אור המצוה עצמה ויתרבה. וההפך בעובר עבירה על כן קללה תראה וזהו הברכה אשר תשמעון והקלל' אם לא תשמעון כו'. ועל הג' אמר את הברכ' כו' והקלל' כו' לומר הנה הברכ' לא בלבד תקבל שכר' כ"ח שזולת הקרן קיימ' לעוה"ב גם יהיו לכם פירות בעה"ז. משא"כ העבירות כי אין להם פירות כמז"ל ע"פ אמרו צדיק כי טוב כי פרי כו' אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעש' לו. וזהו את הברכה כי מלת את באה לרבו' את פירות ברכת השכר. אך בקללה לא אמר ואת הקלל' כ"א והקלל' כו'. אין בה רק הקללה עצמה אך לא פירות. ועל הד' אמר אשר תשמעון את מצות ה' אלהיכם. ולבא אל הענין נזכירה מז"ל במדרש רבה על פסוק ראה נתתי לפניך היום את החיים כו' ובחרת בחיים שאמרו לא די שנותן לפנינו שני הדרכים כ"א שמייעץ אותנו שנבחר בחיים כו'. והלא כמו זר נחשב מאמר' זה כי אדרבה הוא מן התימ' למה זה צריך לייעץ כי אחר הודיעו הטוב והרע מה צ"ל שיבחר בטוב ומי יתן ומי ימיר טוב ברע. אך הנה הוא כי גם שירא' האדם שבעבוד את ה' ייסורין יבואו עליו אל יקוץ כ"א יחזיק לעבוד' ה' ויבחר בחיים האמתיים של העוה"ב שהם ע"י יסורין וזה יאמר פה את הברכה אשר תשמעון ולא אמ' אם תשמעון ע"ד או' והקלל' אם לא תשמעון. אך הוא לרמוז לנו ע"פ דרכו עצת ה' אותנו לו' שנבחר בחיים וזהו הברכה אשר תשמעון כלו' הברכ' היא אשר תשמעון בודאי אל מצות ה'. וזה שאר צורך לייעץ הלא בין יתנהג עמכם במד"ר בין יתנהג במדת הדין וז"א מצות ה' אלהיכם לומר בין בהיותו מתייחס עמכם בתואר ה' שהוא רחמים בין בהתנהג בתואר אלהיכם שהוא דין אל תמוש משמוע אל מצותיו. וז"א אשר תשמעון ולא אמר אם תשמעון שהוא מורה ספק רק לשון מורה על עצה טובה כי זה הוא אשר יעשו הפך הקללה שאמר בה אם לא תשמעון. ועל הה' כיון במה שעל הברכה לא אמר רק השמיע' ועל הקללה אמר אשר יעשה ע"י מה שלא ישמעו שהוא אומר וסרתם כו'. והוא כי למה שהבא ליטהר מסייעין אותו ע"כ לא יתייחס אל האדם בעצם רק התחל' אשר בא ליטהר כי כל אשר יעשה אחרי כן הוא ית' העוש' בסייעתו אותו. משא"כ בבא ליטמא כי גם כל מעשהו אל האדם יתייחס כי הוא המתחיל והוא הגומר כי אין מסייעין אותו אלא שפותחין לו והוא העושה בעצם כל הנמשך מהתחלתו עד תומו. וז"א בדברו על מעשה הטוב אשר תשמעו אל מצות ה' לומר הברכה אשר לפניכם שתעשו בבחירתכם הוא אשר תשמעו כו' כי השמיעה שהוא היותכם באים ליטהר בשמעכם לעשות כי בזה אתם השומעים ומתייחס אליכם. אך המעשה שאחר הביאה לטהר שהוא הנמשך אחר השמיע' לא אליכם יתייחס בעצם כ"א לה' לבדו המסייע אתכם. ע"כ הברכה היא השמיע' אני או' אשר תשמעו אך לא הנמשך ממנה. אך אמנם לא כן הרשעים כי הקללה שהוא אם לא תשמעו לא בלבד ההתחל' כ"א גם הכל אתם העושים כי וסרתם אתם מן הדרך כי כל המעשה אשר ימשך אליכם יתייחס כי הבא לטמא אין מס"א רק פותחין לו והוא העוש':
וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו. אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאת חיים הגונים לנפש טהורה. השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים בקדרות וצמאון שמעורר לו געול רוחני. מתביש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו. וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו, שאין לו תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתון בסד.
מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטיה של רופא אמן. הרגשת התשובה ועומק ידיעתה, סמיכותה הגדולה בעומק הנפש, בסתר הטבע, ובכל חדרי התורה, האמונה והמסורת, בכל כחה היא באה וזורמת בתוך נפשו. בטחון עוז ברפואה. בתחיה הכוללת, שהתשובה מושיטה לכל הדבקים בה, מעביר עליו רוח חן ותחנונים, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם" (ישעיהו סו יג). מרגיש הוא ובכל יום ויום שעובר עליו, בהסכמת תשובה עילאה וכללית זו. הרגשתו נעשית יותר בטוחה, יותר מחוורת, יותר מוארה באור השכל, ויותר מתבארת על פי יסודי תורה. והנה הוא הולך ונוהר, פני הזעם חלפו, אור רצון בא וזורח, הוא מתמלא עוז, עיניו מתמלאות אש קדש. לבבו כולו נטבל בנחלי עדנים, קדושה וטהרה חופפות עליו. אהבה אין קץ מלא כל רוחו, נפשו צמאה לד', וכמו חלב ודשן תשבע מצמאונה זה גופא, רוח הקדש מקשקשת לפניו כזוג והוא מבושר שנמחו כל פשעיו, הידועים ושאינם ידועים, שהוא נברא מחדש בריה חדשה, שכל העולם כולו וכל העולמים התחדשו עמו, והכל אומר שירה, חדות ד' מלא כל. "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו" (יומא פו א).
וממוצא דבר יתבונן האדם שלא לחטוא במחשבה, כי הידיעה והחיות הוא חלקו יתברך ואיך יחטא במה שחננו הוא יתברך, ואפשר שזהו טעם אומרם ז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה, להיות כי פוגם בחלקו יתברך שנתן לו ידיעה, ועם כל זה גברו רחמיו יתברך גלה צדקתו לפי רוב ענותנותו ומחשבה רעה אינה מצרפה למעשה, אף שמן הדין יותר פוגם במחשבה להיותו חוטא במה שנתן לו יתברך, מ"מ מצד רחמיו אינו דן על המחשבה שהוא חלקו לבד.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״(אַל) תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם״, אָדָם מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט — מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה. מִלְּמַטָּה — מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. בָּעוֹלָם הַזֶּה — מְטַמְּאִין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
The Sages taught the following with regard to the verse: “And do not impurify yourselves with them, so that you should not be thereby impurified”; a person who impurifies himself a bit, they impurify him greatly. If a person impurifies himself of his own volition below, on earth, they impurify him even more so above, in Heaven. If a person impurifies himself in this world, they impurify him in the World-to-Come.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים״, אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, מִלְּמַטָּה — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
Conversely, the Sages taught the following with regard to the verse: “Sanctify yourselves and you will be sanctified” (Leviticus 11:44); a person who sanctifies himself a bit, they sanctify him and assist him greatly. If a person sanctifies himself below, they sanctify him above. If a person sanctifies himself in this world, they sanctify him in the World-to-Come.
וְלֵיעוּל בְּהָךְ! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״? בָּא לִיטַמֵּא — פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִיטָּהֵר — מְסַיְּיעִים אוֹתוֹ.
The Gemara asks: Let him enter through that opening, as the kuf is open on both sides at the bottom. The Gemara answers: This supports the statement of Reish Lakish, as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “If it concerns the scorners, He scorns them, and unto the humble He gives grace” (Proverbs 3:34)? One who comes in order to become impure, i.e., to sin, they, in Heaven, provide him with an opening to do so, and he is not prevented from sinning. However, if he comes in order to become purified, not only is he allowed to do so, but they, in Heaven, assist him.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים יח, כו כז): עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְבַר תָּמִים תִּתַּמָּם, עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַר קְרָא בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, כֵּיוָן שֶׁבָּא בַּחֲסִידוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בַּחֲסִידוּת. בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בִּתְמִימוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בִּתְמִימוּת. וּבְשָׁעָה שֶׁבָּא בְּעַקְמָנוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בְּעַקְמָנוּת. בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר לוֹ עֲסָקָיו. אֵימָתַי בָּא בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית יח, ג): אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, מַה כְּתִיב תַּמָּן (בראשית יח, כב): וְאַבְרָהָם עוֹדֶנוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה', אָמַר רַבִּי סִימוֹן תַּקָּנַת סוֹפְרִים, שְׁכִינָה הָיְתָה מַמְתֶּנֶת לוֹ. אֵימָתַי בָּא בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית יח, כח): אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁם הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה, מַה כְּתִיב (בראשית יח, כח): וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. אֵימָתַי בָּא בְּעַקְמָנוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית טו, ב): וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, מַה כְּתִיב תַּמָּן (בראשית טו, ד): לֹא יִירָשְׁךָ זֶה. אֵימָתַי נִתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (בראשית טו, ח): בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, מַה כְּתִיב תַּמָּן (בראשית טו, יג): יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ. רַבִּי נְחֶמְיָה פָּתַר קְרָא בְּמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בַּחֲסִידוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בִּתְמִימוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בְּעַקְמָנוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בְּעַקְמָנוּת, בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר עֲסָקָיו. אֵימָתַי בָּא בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (שמות לג, יח): הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ, מַה כְּתִיב תַּמָּן (שמות לג, יט): אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי וגו'. אֵימָתַי בָּא בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (שמות ג, ג): מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה, אֲמַר לֵיהּ מִן דִּיקָרִי קָאֵים בְּגַוֵּיהּ. אֵימָתַי בָּא בְּעַקְמָנוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (שמות ג, יג): וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם, מָה אָמַר לוֹ, זֶה שְׁמִי לְפִי שָׁעָה (שמות ג, יד): אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. אֵימָתַי נִתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ (שמות ג, י): וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, אָמַר לוֹ (שמות ד, יג): שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, (שמות ה, כג): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, מַה כְּתִיב תַּמָּן (שמות ו, א): עַתָּה תִרְאֶה.
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃
And God said to Moses, “Ehyeh-Asher-Ehyeh.” He continued, “Thus shall you say to the Israelites, ‘Ehyeh sent me to you.’”
והנה ענהו האלהים אהיה אשר אהיה, אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות, אמר לפניו רבונו של עולם דיה לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל וגו' לשון רש''י (רש"י על שמות ג׳:י״ד) מדברי רבותינו (ברכות ט: שמו''ר ג'). והכונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתברך, ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם השם שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב''ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלהים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלהים שופטים בארץ וזה פירוש נכון באגדה זו:
ועוד אמר כיוצא בזה במדרש אגדה (מנורת המאור הראשון פרק הצדקה) ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב), ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם הן יעצור במים ויבשו וגו' (איוב יב טו).
ועוד דרשו רבי יצחק אמר, אמר לו הקב''ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתוב כאן אהיה שלש פעמים (שמו''ר ג ו) וביאור דעת רבי יצחק, כי בעבור שהזמן העובר והעתיד כלו בבורא בהוה כי אין חליפות וצבא עמו, ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד מורה חיוב המציאות:
ואונקלוס תרגם שני השמות אהא עם מאן דאהא, ולא תרגם כלל השם שאמר לו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם והנראה מדעתו, כי אצלו ה' הנכבד שהודיעו הוא בן ארבע אותיות האלה שצוהו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. אבל הודיעו תחילה ענינו, כי שאלתו של משה לדעת דרכי השם משמו, כענין שחזר ואמר הודיעני נא את דרכך ואדעך (שמות ל״ג:י״ג). וכאשר השיב לו שם וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שם יט), לאמר כי בשם הנכבד הזה אשר יקרא לפניו יחונן וירחם, ולא יוכל אדם לבא עד עומק דרכיו, כן אמר בכאן אהא עם מאן דאהא, בשמי שתאמר להם שהוא אהיה, כי בו אני עם האדם לחונן ולרחם:
והגאון רב סעדיה כתב כי ביאורו אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון קרובים דבריו לדברי רבי יצחק. והרב אמר במורה הנבוכים (א סג) הנמצא אשר הוא נמצא, כלומר ראוי המציאות. יבאר להם כי יש נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר:
והנה לדעת אלה החכמים צריך שנפרש כי הקב''ה אמר למשה שיאמר להם זה השם וילמדם אותו, כלומר שיפרוט להם ראיות שכליות אשר בהם יתקיים אצל חכמיהם זה השם, כלומר המציאות או הקיום אשר לא עבר ולא יעבור, כי זכירת השם בלבד, יאמר מה שיאמר, איננו ראיה לבטל מהם דעת הקדמות או האפיקורסות המחושב בביטול המציאות לגמרי ואין זה משמעותו של מקרא, אבל כי הזכרת השם להם הוא הראיה והוא האות והמופת על דברם שישאלוהו:
ועל דעתי לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר אמר הרב וחלילה, אבל זה השם תשובת שאלתו שפירשנו לך, הודיעו שהוא שלוח אליהם במדת הדין אשר במדת הרחמים, ואמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות, ולכך צוהו עוד כה תאמר אל בני ישראל ה' שלחני (שמות ג׳:ט״ו), כי השם הזה הוא מדת רחמים, וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעי' ס''ג י''ב), ויחדש אותות ומופתים בעולם והנה פירש לו כי אהיה אשר צוהו לאמר להם, הוא השם הגדול הזה והם שוים בלשונם ובאותיות, כי שתי האותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה, כי בראשון יורו על חכמת שלמה, כדכתיב וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), ובזה יורו על חכמת אלהים ואות האל''ף בראשון תורה על הקדמות והיחיד, והיו''ד בשני על עשר ספירות בלי מה. ונלקחו שתי האותיות האלה האל''ף והיו''ד משני השמות הקדושים ונכתבו תחילה וסוף בשם הנכתב ונקרא באל''ף דל''ת, להורות כי הוא אצילות מן הראש ועד הסוף, ומדת הדין באמצע, כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א). ומכאן תבין למה קמצוהו, ונשתמש לשון הקדש בשם ההוא בכל שם אדנות, כי ממנו כל הממשלה והשלטון. והקב''ה יראנו נפלאות מתורתו:
And here Hashem answered “I will be, what I will be,” I will be with you [bnei yisroel] during this troubling time and I will with you [bnei yisroel] during other troubling times. Moshe says before Hashem enough troubles at this time, Hashem said to Moshe you said right. You should say this to Bnei Yisroel “I will be as Hashem sent me."