(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) בְּֽבוֹא־אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּאֲשֶׁר־בָּ֝֗א אֶל־בַּת־שָֽׁבַע׃ (ג) חׇנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי׃ (ד) (הרבה) [הֶ֭רֶב] כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֺנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי׃ (ה) כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ (ו) לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ ׀ חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדׇבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשׇׁפְטֶֽךָ׃ (ז) הֵן־בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי׃ (ח) הֵן־אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חׇכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי׃ (ט) תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽין׃ (י) תַּ֭שְׁמִיעֵנִי שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֑ה תָּ֝גֵ֗לְנָה עֲצָמ֥וֹת דִּכִּֽיתָ׃ (יא) הַסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵחֲטָאָ֑י וְֽכׇל־עֲוֺ֖נֹתַ֣י מְחֵֽה׃ (יב) לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃ (יג) אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קׇ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי׃ (יד) הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי׃ (טו) אֲלַמְּדָ֣ה פֹשְׁעִ֣ים דְּרָכֶ֑יךָ וְ֝חַטָּאִ֗ים אֵלֶ֥יךָ יָשֽׁוּבוּ׃ (טז) הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִדָּמִ֨ים ׀ אֱֽלֹהִ֗ים אֱלֹהֵ֥י תְּשׁוּעָתִ֑י תְּרַנֵּ֥ן לְ֝שׁוֹנִ֗י צִדְקָתֶֽךָ׃ (יז) אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ׃ (יח) כִּ֤י ׀ לֹא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה׃ (יט) זִ֥בְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֤וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה׃ (כ) הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצוֹנְךָ אֶת־צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (כא) אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי־צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַעֲל֖וּ עַל־מִזְבַּחֲךָ֣ פָרִֽים׃ {פ}
תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבֵירוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה, לֹא יִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְאִם שָׁנָה בָּהֶן — צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְאִם לֹא שָׁנָה בָּהֶן, וְחָזַר וְהִתְוַדָּה — עֲלֵיהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ״.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא מְשׁוּבָּח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ וְגוֹ׳״ — כִּדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא, כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ — הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר.
ורבינו ירוחם נתיב כ"ב ח"ד כתב דיש מפרשים דאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא אינו צדיק עד שישיב הגזלה ויש מפרשים כיון שהרהר להשיב נקרא צדיק ע"ש ומסתמות כל הפוסקים נראה כי"מ בתרא. ועמ"ש בקונטריס טוב עין סימן ו' דף י"א ע"ב:
(א) שנת תר"פ
(ב) במדרש זש"ה שמעו והאזינו ואל תגבהו וכו' ד"א שמעו לדברי תורה והאזינו לד"ת מהו ואל תגבהו אל תגבהו את הטובה מלבוא בעולם, כי ה' דיבר והיכן דיבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו:
(ג) נראה לפרש ששמעו היא שמיעה שטחית כפי שהדיבור מפורש, והאזינו הוא להיות רודף אחר כוונת התורה וכברש"י בשלח והאזנת למצותיו תטה אזנים לדקדק בהם, והיינו שלא תספיק עצמך בהמפורש אלא תדקדק להבין תכלית הכוונה וכמ"ש הרמב"ן ריש קדושים עיי"ש, והנה ידוע שהטובה שבאה לעולם הוא כמסת מעש"ט שלמטה, וברמב"ן שמות בשם מדרש אגדה ומהו אקי"ק אשר אקי"ק כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך וכו' וע"כ אם ישראל שומעים ומאזינים, היינו שעם השמיעה רודפים אחר כוונה הפנימית של התורה, נותנים להם ממעלה טובה כפולה בהתגלות ובפנימית שיש בטובה ההיא פנימית קדושה וכמ"ש האריז"ל בפסוק כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו מוצא פי ה' שבהמאכל, וכדמיון אדם הוא גוף חיצוני ונשמה פנימית, לעומתי הטובה היא כפולה, אך כשעושין רק כפי שטחיות הדיבור בלי האזנה לכוונה הפנימית, לעומתו הטובה נמי היא רק בחיצונית בלי פנימית כמו גוף בלי נשמה, והנה ידוע טעם הזוה"ק בטומאת מת שהסט"א מתאוה לדבוק בכלי ריקן מהקדושה, והנה לא לבד במקום שהי' בו ונתרוקן, שהרי אפי' נפל מבטן מטמא, אלא הפירוש במקום שהי' ראוי להיות בו קדושה, וכטעם הכוזרי בטומאת קרי, וע"כ נמי הטובה שהיא רק בחיצונית בלתי פנימית שהיתה ראוי' שתהי' פנימית ואין, נמי דכוותה ומתדבקים כחות חיצונים ומתגשם ביותר ונהפכת הטובה למרורות פתנים, וכענין שאה"כ (קהלת ה' י"ב) עושר שמור לבעליו לרעתו, ע"כ טוב העדרה מהיותה, וזהו ואל תגבהו את הטובה מלבוא לעולם, וזה שמסיים בפסוק אם תאבו ושמעתם וגו' חרב תאכלו, היינו אף שלשון קללה הוא רק חיסור מ"מ באופן זה גורם נמי שחרב תאכלו ח"ו:
(א) שנת תרע"ח
(ב) ואמר אליהם שמע ישראל וגו' וברש"י אפי' אין לכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם, וכבר דברנו בכמה אנפי מהו סגולת ק"ש לניצוח המלחמות, ונראה עוד לומר דהנה אמרו ז"ל ברכות (י"ד:) כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ובפשיטות הפירוש שבק"ש כתובה מצות תפילין והוא אינו מקיים, אבל אינו מובן דא"כ מזוזה נמי דכתיבה בהאי ענינא למה לא אמרו הקורא ק"ש ואין מזוזה בפתחו כאילו מעיד עדות שקר בעצמי, ועוד מאי איריא ק"ש אפי' פרשת קדש והי' כי יביאך דכתיבה בהו מצות תפילין נמי:
(ג) ונראה דהנה בש"ס פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים נ"ה:) ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם חכמים ועל שלשה לא מיחו בידם ואלו הן שלא מיחו בידם וכו' וכורכין את שמע, ושם בגמ' היכי עבדי אמר רב יהודה אומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ולא הי' מפסיקין ופירש"י בין אחד לואהבת אעפ"י שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלקינו בפסוק ראשון ופסוק שני לשון צואה הוא] ר"י אומר מפסיקים הי' אלא שלא הי' אומרים בשכמל"ו, ומכלל דלת"ק הא דהי' שלא ברצון חכמים משום דחסר ההפסק לבד, ויש להבין מה טעמא של אנשי יריחו בזה, ומה תועלת היתה להם בזה שלא היו מפסיקים, ולמה לא עשו כפי רצון חכמים, וגם חכמים למה לא מיחו בהם אחרי שלפי דעתם יש להפסיק מה מהם יהלוך אם יהיו מפסיקים, וגם בעיקר ההפסק אחרי שאין ביניהם הפסק פרשה לא פתיחה ולא סתימה עוד לאלוק' מילין:
(ד) ונראה לפרש דהנה אדם הוא עולם קטן וכל מה שיש בעולם הגדול נמצא דוגמתו באדם הפרטי ודוגמת עליונים ותחתונים בעולם הגדול, יש באדם ראש וגוף, הראש הוא דוגמא לעולם עליון והגוף לעולם התחתון, וכן נמי השכל שבראש הוא דוגמת החמה המאיר לארץ, ולב שבגוף הוא דוגמת הלבנה שמקבלת מאור החמה, השכל הישר הוא מאיר לאדם ומשכילו לדעת מעשים הנרצים וראוים מבלתי ראוים, והלב צריך לקבל השכלת השכל ולהיות נמשך אחריו ולא יתאוה ולא ישתוקק אלא מה שהשכל מחייבו, ואי אפשר להיות אדם שלם בלתי שני אלה, דבאם השכל משכיל לדעת את הראוי והלב איננו נמשך אחריו הוא גרוע עוד יותר מאלו לא השכיל כלל, וע"ז אמרו ז"ל (ישע' כ"ו יו"ד) יוחן רשע בל למד צדק, הא אם למד ולא עשה אינו נחנן, ונמשל עוד לנזם זהב באף חזיר, וכמו כן אף שהלב מקבל הוראת השכל אלא שהשכל מעוקם הוא גרוע מאד, וזהו הענין שהיו אדוקים מאד בע"ז, כי הי' להם השתוקקות הלב לעשות מה שהשכל מחייב, והם באשר הי' שכלם עקום ושמים אור לחושך וחושך לאור נסתעף מזה קלקול עוד יותר שהיו אדוקים מאד בע"ז יותר מאנשים שלא הי' טבע הלב להיות נשמע להשכל, ודבר זה מבואר:
(ה) ולעומת שלימות שתי אלה באה מצות ק"ש, ראשונה פסוק היחוד להיישיר את שכל האדם, ובענין רעיון האדם ביחוד ה' אין לכחות הלב חלק בו והוא מתייחס רק להשכל, וזהו שמע ישראל שהוא לשון הבנה שהיא בשכל, ואח"ז באה מצות ואהבת את ה"א בכל לבבך וגו' להיישיר את הלב להיות דבוק באהבה ומשתוקק למה שראוי עפ"י הוראת השכל שהשכיל בפסוק היחוד, והנה היא טהרת הלב והשלמתו, ובאשר זה בלי זה עוד גרע כנ"ל, ע"כ השכילו אנשי יריחו ולא הי' מפסיקין בין פסוק היחוד לואהבת להורות על ענין נכבד זה, שאין אלו שני ענינים נפרדים אלא שא"א לזה בלי זה, וחכמים ס"ל דאדרבה משום זה עצמו נכון להפסיק מעט להורות ששתיהן צריכי ולא נגררין זה אחר זה ממילא אלא תרי מילי נינהו, ויכול להיות השכל משכיל ומ"מ הלב נמשך לדברים פחותים ואיננו נשמע להשכל, וכ"כ להיפוך, וכבמדרש שמורה מצות לולב והדס, זה לבעלי מצוות [המתיחס ללב] בלי תורה, [המתיחס לשכל] וזה לבעלי תורה בלי מצות, ולא יסתפק האדם בהיישרת אחד מהם לומר שהשני יבוא אחריו ממילא, וכאמרם ז"ל יבמות (ק"ט:) האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו ומכ"ש להיפוך מצות בלי תורה הן כנר בלי אור, וכמ"ש (משלי כ"ח ט') מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, אלא כל אחד מהם צריך היישרה בפני עצמו, ע"כ ראו חכמים שנכון יותר להפסיק להורות על ענין נכבד זה, ומ"מ לא מיחו ביד אנשי יריחו, כי שניהם לדבר אחד נתכוונו, ע"כ לא רצו להעבירם ממנהגם:
(ו) והנה דוגמת אלו, היינו פסוק היחוד ופרשת ואהבת' הם תפילין שבראש ותפילין של יד כמו שאנו אומרים שתפילין של ראש הם לשעבד השכל והמחשבה להשי"ת ותפילין של יד הם לשעבד את תאוות ותשוקת הלב אליו ית"ש, וע"כ סומכין תפילה של ראש תיכף לשל יד, להורות על ענין הנ"ל, וכמו אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע, וכאן לא שייך סברת חכמים להפסיק להורות ששתיהן צריכי ואינן נגררין ממילא זה אחר זה, דבלא"ה נמי שתי פעולות ושתי מצות הן, וא"א לחשוב דיוצאין בפעולה אחת, ע"כ שוב יותר נכון שלא להפסיק ביניהם, ויבואו שתי הוראות ביחד:
(ז) ולפי האמור יובן הא דהקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, ולא אמרינן כן במזוזה או בפרשת קדש והי' כי יביאך, דלאו משום דכתיב באותה פרשה אתו עלה, דא"כ גם בפרשת ציצית בלי ציצית בבגד נמי נימא הכי, אלא משום דשניהם מורין על ענין אחד ובני בקתא חדא נינהו:
(ח) ויש להמתיק הדברים עוד יותר דק"ש היא במלולא ותפילין היא בעובדא, ומלולא בערך העובדא הוא כערך המוח לערך הלב, שכל דיבור הוא בשיתוף השכל כי בלי השכל לא יתכן הדיבור, ודוגמת פסוק היחוד ופרשת ואהבת, או תפילין ש"ר ותפילין של יד שתרווייהו כהדדי צריכי, כן נמי הוא ענין מלולא ועובדא, והקורא ק"ש בלי תפילין הנה הוא היפוך הכוונה שבק"ש כנ"ל:
(ט) ועפ"י הדברים האלו יש לפרש הא דמצוות ק"ש היא מסוגלת לניצוח מלחמות האויבים, דהנה בזוה"ק (ח"א ר"ט:) על צוארינו נרדפנו על בי מקדשא דאיהו צואר ושפירו דכל עלמא נרדפנו יגענו למבני לי' תרין זימנין ולא הונח לנו דהא לא שבקוה לון ואתחרב ולא אתבני לבתר עכ"ל, ומשמע מדברי הזוה"ק שכוונת האומות הלוחמים עם ישראל היתה מצד בהמ"ק שהם מתנגדים אליו, ויש להבין מה להם ולבהמ"ק, ואדרבה הבהמ"ק הי' טוב גם להם כבתפילת שלמה, ושבעים פרים אנו מקריבים עליהם בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם:
(י) אך יתבאר עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין בהמ"ק שנקרא צואר כמ"ש (שה"ש ז' ה') צוארך כמגדל השן וכמ"ש ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו שרומז על משכן שילה וירושלים כברש"י שם, שענין צואר שהוא ממוצע בין הראש להגוף ודוגמא זו הוא בהמ"ק שהוא אמצעי ומחבר עליונים לתחתונים וכל התפילות עולין דרך בהמ"ק, ולעומתם כל השפעות יורדין דרך בהמ"ק כידוע עכ"ד, והנה השני אחים יעקב ועשו, יעקב איש תם יושב אוהלים, וידוע פירושו בזוה"ק דכלול הוה, והי' מחבר תמיד עליונים ותחתונים, וברש"י איש תם כפיו כן לבו, וע"כ כמו שהוא הי' בעצמו מאחד פיו שהוא בראש [וכנ"ל שכל דיבור מתייחס להשכל שבלתי השכל אין דיבור] ולבו, כן לעומתם הי' מחבר שמים וארץ, שהשכל והלב הם דוגמא להם, אך עשו הי' היפוך זה וכתיב כי ציד בפיו, והגיד המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה שבפיו שבראשו הי' לו נשמות גבוהות שהי' בשבי' אצלו, אבל לא שם ללבו מכל אלה מאומה, ובקול שמחה הוסיף לאמור שהי' משמר את עצמו שלא יקבל הלב מכל אלה שום הרגש והתפעלות עכ"ד:
(יא) וכבר פרשנו דברי המדרש בפסוק ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער שהי' מפוזר ומפורד כאדרת, היינו מופרד השכל מהלב, וע"כ לעומתו נקרא קוצץ שהוא מפריד בין שמים לארץ ויצא ממנו עמלק שהוא מפריד בין אותיות שם הוי' ב"ה וב"ש, שידוע שאותיות יוד הא הם בבחי' שמים ואותיות ואו הא הם בבחי' ארץ, וע"כ עשו נתברך בברכת החרב ולא בשאר כלי מלחמה בקשת וכדומה, כי מהות החרב היא המפרידה בין הראש להגוף וכמהותו כן ברכתו, וע"כ באשר ראשית גוים עמלק הם מתנגדים לבהמ"ק שהוא המאחד עליונים ותחתונים והם להיפוך מזה:
(יב) ולפי האמור מובן אשר ק"ש שהיא מורה על התאחדות השכל והלב, היא מסוגלת לניצוח האויבים שכל כחם ומהותם הוא כחות הפירוד בין מוח ולב:
(יג) ועם זה יתבאר לנו מה שאמרו ז"ל סוטה (מ"ד:) שח בין תפילה של יד לש"ר עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה, ובודאי שחכז"ל שתפסו עבירה זו לא במקרה תפסוהו אלא במתק לשונם רמזו ענין המלחמות עם הגוים, ולעיל הגדנו שדוגמת ק"ש הוא נמי ענין תפילה ש"ר ושל יד שצריך שיהיו לאחדים, וזה שהפסיק בנתיים הוא היפוך הנדרש לניצוח האויבים:
(יד) אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, וברש"י ארבע אזהרות כנגד ארבע דברים שמלכי האומות עושים, מגיפין בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו וכו' אל ירך לבבכם מצהלות סוסיהם, אל תיראו מהגפת התריסין, אל תחפזו מקול הקרנות, ואל תערצו מקול הצוחה:
(טו) נראה כי מלבד שצורך מצוה זו מובן בפשיטות שחיזוק הלב למלחמה הוא צורך גדול, עוד יש בזה ענין פנימי, ויתבאר עפ"י מאמר כ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום שבפשיטות אינו מובן הרבותא שעצת ה' היא תקום נגד מחשבות בו"ד, אלא הפירוש הוא שמחשבות בו"ד נגד רצון השי"ת הן עצמן סיבה ומוליכין אל המטרה שעצת השי"ת היא תקום, דהנה פעולות האומות בארבעה דברים אלו שעושים הם לבהל ולבלבל את דעת שכנגדם, וסילוק הדעת הוא סילוק הכח הן בגשמיות הן ברוחניות כאמרם ז"ל במדרש במדבר (פי"ט ג') דעה חסרת מה קנית, וזהו שעושין ארבעה דברים הללו כדי שיחפזו אלו שכנגדם, ולשון חפזון הוא מהירות היפוך ישוב הדעת, ולעומת זה דבר הכהן אליהם ארבע אזהרות אלו שהביא אימוץ הלב בקרבם שלא יתבהלו ולא תתבלבל דעתם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעם שהם אזהרות היו דבריו פועלים בלב השומעים, ושע"כ נצרך כל עצמו של מינוי משוח מלחמה שלא הי' משמש שום דבר אלא לאמור פסוק זה, ומכלל שאין ראוי לזה זולתו, והטעם מפני כי לא דבר נקל הי' שיפעלו דבריו כ"כ בלב השומעים עד שלא יתבהלו ולא תתבלבל דעתם אלא יעמדו וילחמו בישוב הדעת בכל תוקף ועוז עכ"ד:
(טז) והנה כ"ז נראה רק סתירת מחשבות הגוים ההם ועצתם, אבל עוד היתה בזה כוונה יותר פנימית, דהנה ידועים דברי זוה"ק שממה שהאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, וע"כ כשהאומות היו מתאמצים לסלק מהם בחי' הדעת, וישראל אזרו חיל בסיוע דברי הכהן וסילקו מעליהם כל מחשבות המבלבלות והמבהילות זכו לעומתם לבחי' הדעת שלימה, והנה ידוע שמלחמת ישראל הי' למעלה ולמטה, היינו ששרי אומ"ה עומדים למעלה ומקטרגים מה נשתנו אלו מאלו הללו עוע"ז והללו עוע"ז וכדומה, וכן בענין עשה טוב שישראל מסובלים במצוות, אומרים שכן נמצא גם בקצת האומות, עושין צדקה וכדומה, דבלא"ה לא הי' להם מקום כלל לעמוד נגד ישראל וכבש"ס ב"ב (יוד:) בפסוק ביבוש קצירה תשברנה, אבל כ"ז היא בחיצוניות ובשטחיות הענין אך כשנעמיק בדבר בדעת שלימה מה לתבן את הדבר, העבירות לא מהם הן אלא הכל מהאומות וכמ"ש (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, והאומות מקלקלין את האויר במעשיהם הרעים, והאויר משחת זה הוא המביא את הנחשלים מישראל לידי עבירות, וכן נמי המצות שעושין האומות הכל הוא להתיהר ולהתפאר ולעשותם לאמצעי לבוא על ידיהם לידי עבירות כידוע מעניינם ומתערובותיהם ומתלא אמרה גייפא בחזירין ומפלגא לבישיא:
(יז) והנה ידוע שדעת היא המבדלת בין דבר לדבר וכמ"ש (משלי ג' כ') בדעתו תהומות נבקעו ואמרו ז"ל בירושלמי ברכות פ"ה ה"ב אם אין דעת הבדלה מנין, וע"כ בהופיעה דעת עליון שוב אין מקום לקטרוג שרי האומות, אך ידוע שמדות העליונות מתעוררין ועושין פעולתן למעלה על ידי עשיית ישראל דוגמתן למטה, וע"כ כשישראל זוכין לבחי' הדעת למטה ע"י מה שמתחזקים שלא להתבהל ושלא להתבלבל מחמת הארבעה דברים הנ"ל שעושין אומה"ע כנ"ל עי"ז מתעוררת מדת דעת עליון ונתגלה ההבדל שבין ישראל להאומות, וממילא נסתלק קטרוג שרי האומות למעלה, והאומות נופלים במלחמה למטה:
(יח) והנה הגורם והסיבה לכל זה הם הארבעה דברים שעושין האומות, להפחיד ולהבהיל ולבלבל את ישראל, ולולא זה לא היו ישראל זוכין כ"כ לבוא לבחי' ישוב הדעת לעורר את מדת דעת העליונה, והי' עכ"פ מקום לקטרוגים, וכמאה"כ לפי פירוש הנ"ל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, היינו שאותן מחשבות עצמן שבלב איש הן הגורמין ומסבבין שעצת ה' היא תקום:
(יט) ונראה שדוגמתו הוא ענין אלול לפני ר"ה, שבר"ה שרי האומות באין ומקטרגים כבמדרש, ונזקקים להתעוררות מדת דעת העליונה ע"י ישוב הדעת של ישראל למטה, וזהו ענין התקיעות כמ"ש אשרי העם יודעי תרועה תוקעי לא נאמר אלא יודעי, היינו התיישבות הדעת, בזה מעוררין את מדת דעת העליונה ומסתלק הקטרוג, וזהו ענין חודש אלול ותקיעותיו להכין לבבם בהתיישבות הדעת לסלק כל טירוד ובלבול הדעת ולהרגיל א"ע לכוין בתפילה, וכעין שכתוב והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם, וברש"י סמוך לספר טרם נגשו לשדה המלחמה, וכדוגמתו ר"ה הוא המלחמה עם שרי האומות, שבאין ומקטרגין ואלול הוא סמוך לספר:
(כ) וידוע עוד דאלול הוא חודש הששי מתיחס למדת יסוד שעולה עד הדעת וכמו שרמזו ז"ל בהא דאין קישוי אלא לדעת, ובאמת אין לך דבר המבלבל את הדעת כפגם ברית, וידוע בספה"ק דאלול נמתקן לפגם ברית, ולעומת התיקון זוכין לישוב הדעת, והוא הכנה דרבה לר"ה, ובזה ישראל נוצחין דינא:
... כבר ידעת אמרם "הרהורי עבירה קשין מעבירה" - ולי בפרושו - פרוש נפלא מאד - והוא שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחר החומר שלו כמו שבארתי - רצוני לומר שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו; אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנמשכות אחר צורתו וכשיחשוב במרי ימרה בנכבד שבשני חלקיו - ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב. כי זאת הצורה האנושית וכל סגולותיה הנמשכות אחריה אין צריך להשתמש בהן אלא במה שהן ראויות לו - להדבק בעליונים לא לרדת להשיג השפל: וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה וזה גם כן מחויב. שזה הדיבור בלשון הוא מסגולות בני אדם וטובה גמלה האלוה לאדם להבדילו בה משאר בעלי החיים - כמו שאמר "מי שם פה לאדם?". ואמר הנביא "אדוני יי נתן לי לשון לימודים" - ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות - ללמוד וללמד - בגדול שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו ה'גוים' הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם - לא במי שנאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכל מי שישתמש במחשבתו או בדברו בדבר מעניני החוש ההוא אשר הוא חרפה לנו עד שיחשוב במשתה או במשגל ביותר מן הצריך לו או יאמר בו שירים - כבר לקח הטובה אשר גמלו אלוה אותה והשתמש בה ונעזר בה במרי הגומל אותו ועבור על מצוותיו ויהיה כמי שנאמר בהם "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל": ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה 'לשון הקודש' - ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות.
ויתכן לפרש בשרירות לבי, בחוזק, והוא לשון רז"ל אשרתא דדייני, שהוא קיום ב"ד, וזהו שאמר למען ספות הרוה את הצמאה, הרשע מתהלל במפעלים רעים ואומר ללכת בחוזק לבו כדי שיוסיף צמאון בנפשו שהיתה רוה, כלומר שבעה מתאוות פעולת העבירה ההיא, ויחזור אותה צמאה, כי לבו חזק בתאוות ובמחשבות רעות תמיד כל היום, וכל שהוא רוצה לנהוג המנהג הזה ולרדוף אחר תאוותיו ומשביע נפשו מהן יותר ירעב להם כי זה משפטן וזה דרכן. גם מן הידוע כי הלב באדם שרש הגוף, ומחשבות ענפים, והמעשים פירות, וכל יצר מחשבות לבו של רשע רק רע כל היום, לא ימיש מעשות פרי רע ומר, ואף אם אינו מוציא מחשבתו לפועל הנה הוא נענש על המחשבה בלב, ולזה כוון שלמה ע"ה במה שאמר (משלי ט״ו:י״ג) לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, באר שלא יקל בעיני האדם ענין במחשבה, שהרי שמחת הגוף ועצבונו תלוים במחשבה, ואם כן הרי המחשבה שהיא מן הלב יוצאה לפועל ומתגלית בגוף האדם. ומעתה יתבונן האדם בעצמו גודל שכרו אם ישמח במצות, וגודל עונשו אם ישמח בעבירה, וכן במדת העצבון גדול שכרו ועונשו, וזהו שאמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, לפי שהרהור הזה יוצא לידי פעולה ומתגלה בגוף, ועל כן יהא קשה מעבירה בלא הרהור, שהרי בזה הרהור ופעולה, ובזה פעולה בלא הרהור. והמאמר הזה לרז"ל גדול הערך מאד, רבו בו הפירושים, וזה שאמרתי אחד. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי רגילות המחשבה מביא האדם לידי עבירה. ועוד פירשו, כי הרהורי עבירה קשין על הנפש מעבירה עצמה, לפי שהרהור תלוי בלב והנפש משכנה בלב, ועל כן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה כי העושה עבירה עצמה אין מחשבתו כל כך טרודה. ועוד פירשו בו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כי המחשב לעשות עבירה אחת כגון לגזול או לגנוב או לבא על אחת מן העריות וחשב בלבו אם יבא אדם כנגדו שם לבטל מה שאני רוצה לעשות אכנו או אהרגנו כדי שאשלים חפצי, ונמצא כי כשגנב או גזל או בא על הערוה שעשה עבירה אחת, אצל ההרהור היה קשה יותר מגוף העבירה שהרהר כמה עבירות וגמר בלבו שיכה ושיהרוג ולבסוף יעשה העבירה.
The reason the Torah writes למען ספות הרוה את הצמאה, is that the wicked person prides himself with his evil deeds and determines to continue in his evil ways, thereby adding more “thirst” to his whole system which previously was adequately supplied with moisture. He had hoped to become satiated by indulging his cravings for sin. His punishment consists of the fact that instead of deriving satisfaction from his sins, he constantly feels the irrepressible urge to commit more and more sins. Instead of slaking his thirst for whatever it is he wishes to achieve, he will find that he gets ever thirstier. [A form of the principle described by our sages in Avot 4,2 עבירה גוררת עבירה, “one deliberately committed sin brings in its wake another.” Ed.] The desire to sin acts like a roller-coaster; once on that path it is almost impossible to stop and to reverse course.
It is also a well known fact that man’s heart is the “root” of the body. His thoughts are like the branches, his deeds like the fruit of the tree. The Torah has already stated (Genesis 6,5) that “all the thoughts of (wicked people) are centered all day long on doing evil.” Such people will not cease producing bitter fruit (Jeremiah 17,8). Even if all the planning of the wicked people is not translated into deeds, such wicked people are punished for the wicked thoughts they entertain. This is what Solomon referred to when he said (Proverbs 15,13) “a happy heart makes for a cheerful face; a sad heart causes a despondent spirit.” The meaning of the entire verse is that one should not think that mere thoughts have no bearing on one’s personality. If a person has a positive attitude to life, is joyful, or has a negative attitude to life, is despondent, all depends on the kind of thoughts he entertains. In other words, the thoughts have their origin in the heart; when these thoughts are translated into action they have an impact on the body, i.e. the body reveals the nature of the thoughts a person entertains. It follows that the despondent person is in line for punishment even more so when he actually enjoys contemplating the performance of sins.
This is also what the sages (Yuma 29) had in mind when they said that the contemplating of sins is a more serious offense than the actual carrying out of the sin. The sinful thoughts, when carried out, leave their mark on the body of a person, whereas spontaneously committed sins do not leave such marks on the body. This statement, i.e. psychological insight, of the sages is of very great importance. The statement has given rise to many and varied interpretations as I have already mentioned elsewhere where I said that it means that contemplating sins is more serious than committing the actual sin seeing that the contemplating of the sin is what brings about its execution. By contemplating sins on a regular basis, the heart becomes involved in one’s deeds. Seeing that the soul has its home in the heart, such evil thoughts tend to corrupt the soul. [The author clearly feels that the soul, something disembodied, abstract, must be housed in something physical in order to be able to function. One cannot think of the soul as being something detached from the body, independent. Therefore, the part of the body in which the soul is “at home” is of crucial significance. Ed.] Contaminating the soul by entertaining these sinful thoughts is therefore a more serious offense than the actual spontaneous commission of a sin which had not previously had such an impact on one’s soul.
Another interpretation of the statement that הרהורי עבירה קשין מעבירה involves often “follow-up” sins. Let us say that a person entertains the thought of breaking into someone’s house. If he is contemplating this sin instead of spontaneously stealing, he most likely weighs what action to take if his plan encounters opposition. He will think of how to deal with the opposition, i.e. possibly decide to kill the person who would frustrate his plan. Thus he already adds further sinful thoughts before even committing the original sin.
ואם ישאל שואל והאיך יעניש הכתוב על ההרהור בלא מעשה, כי בודאי אין האדם יכול לשלוט בעצמו שלא יעלו בלבו מחשבות רעות, ואם כן למה יעניש על מה שאינו בידו. אבל אודיעך עיקר הדבר, ידוע כי בחירת המעשים מסורה בידו של אדם לטוב ולרע, הוא שכתוב (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים, גם בחירת המחשבה מסורה בידו אחר ההכנות, כי נצטוה שיחשוב מחשבה טובה ונזהר שיפנה לבו מלחשוב מחשבה רעה, והוא נגמל על המחשבה הטובה ונענש על המחשבה הרעה. ומה שלפעמים יולידו סרעפיו ורעיוניו מחשבות בלתי טובות, ויעלו על לבבו בפתע פתאום הרהורים לא ראוין שלא במתכוון, הנה זה טרם ההכנות והוא סימן המכשול והחטא, כי הטה עצמו מני אורח ולא גדל נפשו במדרגת ההכנות, ותקנתו ורפאותו שישתדל בהכנות והוא שיכין לבו ומחשבותיו אל השם יתעלה, ולו ישעבד ויכוף מחשבתו במחשבה טובה ובכשרון המפעלים, ואם באת המחשבה הרעה שיגער בה, שאם אינו גוער בה והיא עומדת בלבו הנה הוא נענש. וכאשר יתמיד מחשבתו זאת זמן רב ויכין לבו לאהבת השם יתברך ולקרבה אליו וללכת בדרכיו, גם ה' יתן הטוב ויגמלהו כצדקו שיכין לבו שלא יחשוב בדבר רע ולא יעלה במחשבתו רק טוב, ועל זה אמרו בא לטהר מסייעין אותו. ורבים הכתובים על העיקר הזה, הוא שכתוב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תבקשנו ימצא לך, וכתיב (משלי כ״א:ב׳) ותוכן לבות ה', כי הש"י מכין לב האדם ומישר תולדתו כשאדם מכין לבו כנגדו יתעלה, וכן כתוב (תהילים י׳:י״ז) תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך, וכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״ח) ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך.
If, on occasion, one does entertain unworthy thoughts, thoughts which creep up on a person uninvited, such thoughts reflect the fact that the individual in question has not trained himself sufficiently not to entertain unworthy, potentially sinful thoughts. The only cure for this is to concentrate on G’d and what He expects us to do and how He expects us to relate to His universe and our environment. One must relate to such unworthy thoughts with anger at oneself for such thoughts to have occurred to one at all. If one does so, one may rely on the saying of our sages that הבא לטהר מסיין אותו, “when a person makes a genuine effort to purify (himself or others) he receives a divine assist.” (Yuma 38) There are numerous verses in the Bible testifying to the principle that there are divine assists for people trying to do the right thing. One such verse is found In Chronicles I 28,9: ”for the Lord searches all minds and discerns the design of every thought, if you seek Him, He will be available to you.” Another verse in a similar vein is found in Proverbs 21,2: ”G’d probes the (content) of one’s hearts.” Solomon means that when man entertains positive thoughts, G’d will help translate them into reality. Other verses from Scripture which convey similar messages are found in Psalms 10,17, as well as in Chronicles I 29,18.
ועוד טעם אחר, הרהורי עבירה קשין מעבירה, אחר מעשה העבירה, כי כיון שעשה העבירה כבר ועוד הוא מהרהר בזה הוא קשה לענין עונש הנפש מעבירה עצמה, אבל קודם מעשה העבירה אין עונשו קשה ואינו נענש כלל, שהרי אמרו רז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואינו נענש עליה, וכן הכתוב אומר (תהילים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', אלא אם כן היתה מחשבת עבודה זרה שכתוב בה (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם.
Yet another reason why planning a sin is more serious than the actual commission of it (a thought attributed to Nachmanides by the author in his book Kad Hakemach), is that the author of the statement had in mind the satisfaction one derives from having carried out the sin. The fact that the perpetrator still thinks about the sin as an accomplishment results in his punishment becoming harsher. According to this interpretation no penalty accrues to the contemplation of a sin not carried out. The author, in his volume Kad Hakemach, reasons that seeing that we do not have control of our thoughts, we cannot be held culpable for them. [I am quoting from Rabbi Chavell’s notes, seeing I have neither seen the comment by Nachmanides nor the author’s book Kad Hakemach. Ed.] This is based on the statement of our sages in Kidushin 40 that G‘d does not combine the sinful thought with the actual performance of the evil deed. There is no penalty for the thought. This is also supported by a verse in Psalms 66,18: ”Had I an evil thought in my mind, the Lord would not have listened.” The only exception to this rule is contemplating idolatry. Such thoughts are punishable even if not carried out, as it states in Ezekiel 14,5: “Thus I will hold the House of Israel responsible for their thoughts, because they have all been estranged from Me through their fetishes.”
וכן ישראל הגם דלפעמים חוטאים ודבקים בחומר המתייחס לעפר עם כל זה בנקל יכולים לעשות תשובה ולעלות למעלה ברוחניות שבקדושה בלתי איחור ועיכוב כלל והוא ממש כמו העוף שאתה רואה נח על גבי קרקע ורובץ בארץ וברגע אחד כהרף עין עולה עד לב השמים כן ישראל ברגע אחד יעשה הרשע תשובה ונקרא צדיק וכנודע מדין האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אף על פי דקודם רגע אחד ראינו שהוא רשע גמור הרי זה מקודשת דשמא הרהר תשובה (קידושין מט:) ולכן מאחר שהבהמות רומזים לעכו"ם על כן בהמות הטמאות רבים מן הטהורות כי הטובים שבהם מועטים שהם נחשבים טהורים לגבי מינם והעופות הטהורים שרומזים להכשרים שבישראל הם מרובים מן עופות הטמאים הרומזים לרעים שבישראל (ויקרא יא, ב).
אי נמי הטעם שבהמות הטמאים מרובין מפני שנבראו מן העפר שהוא גס החומר לכן דבקו בהם סיגים של טומאה יותר ורבו על בהמות הטהורות שאין בהם סיגים כל כך אבל העופות שנבראו מן הרקק שהוא עפר ומים שאינו חומר גס מאד לכן לא דבקו בהם סיגים של טומאה כל כך כבהמות וכמו שאמרו לעיל (דף כז:) בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים עוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן אחד ועיין מה שאמר מהרש"א ז"ל.
ונראה לי דמצינו בעל תשובה בהרהור דוקא נקרא צדיק כמו שאמרו בגמרא (קידושין מט:) המקדש על מנת שהוא צדיק גמור מקודשת מספק שמא הרהר בתשובה באותה שעה, אף על גב דידעינן ביה דהוה רשע גמור, וכתבתי בדרשותי בס"ד הטעם, בכל מצוה בעינן מעשה ממש, ותשובה יועיל בה הרהור להיות צדיק גמור כדהכא, והיינו כי התשובה היא בבינה, והכונה היא בבינה, לכן פועלת בה הכונה בלבד.
וזהו ענין מחלוקת רבי יוחנן ורבי לוי דרבי לוי סבירא ליה 'מַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד' שהוא סוד בינה הנקראת 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' כי תשובה בכונת הלב בלבד יש בה כח לעלות למקום הבינה ששם הכונה שבלב, כי בינה היא ליבא, ורבי יוחנן סבירא ליה אין כח בתשובה שהיא בכונה בלבד לעלות עד הבינה, ולהכי מקשי מן רבי יוחנן עצמו דסבירא ליה גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁדּוֹחָה לֹא תַּעֲשֶׂה, וקשה מאי רבותא דתשובה והלא כל מצוות עשה דוחה לא תעשה? אלא ודאי דאיירי בתשובה של הרהור בלבד דגם זו דוחה לא תעשה, והיינו טעמא דיש לה כח לעלות לבינה, ואם כן איך יאמר עד ולא עד בכלל, שאינה מגעת עד כסא הכבוד. והנה למאן דאמר דוחה לא תעשה, נראה לי לכך התשובה נקראת 'דֶּלֶת' שהוא ראשי תיבות דוחה לא תעשה.
ורבינו ירוחם נתיב כ"ב ח"ד כתב דיש מפרשים דאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא אינו צדיק עד שישיב הגזלה ויש מפרשים כיון שהרהר להשיב נקרא צדיק ע"ש ומסתמות כל הפוסקים נראה כי"מ בתרא. ועמ"ש בקונטריס טוב עין סימן ו' דף י"א ע"ב:
ועוד טעם אחר, הרהורי עבירה קשין מעבירה, אחר מעשה העבירה, כי כיון שעשה העבירה כבר ועוד הוא מהרהר בזה הוא קשה לענין עונש הנפש מעבירה עצמה, אבל קודם מעשה העבירה אין עונשו קשה ואינו נענש כלל, שהרי אמרו רז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואינו נענש עליה, וכן הכתוב אומר (תהילים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', אלא אם כן היתה מחשבת עבודה זרה שכתוב בה (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם.
Yet another reason why planning a sin is more serious than the actual commission of it (a thought attributed to Nachmanides by the author in his book Kad Hakemach), is that the author of the statement had in mind the satisfaction one derives from having carried out the sin. The fact that the perpetrator still thinks about the sin as an accomplishment results in his punishment becoming harsher. According to this interpretation no penalty accrues to the contemplation of a sin not carried out. The author, in his volume Kad Hakemach, reasons that seeing that we do not have control of our thoughts, we cannot be held culpable for them. [I am quoting from Rabbi Chavell’s notes, seeing I have neither seen the comment by Nachmanides nor the author’s book Kad Hakemach. Ed.] This is based on the statement of our sages in Kidushin 40 that G‘d does not combine the sinful thought with the actual performance of the evil deed. There is no penalty for the thought. This is also supported by a verse in Psalms 66,18: ”Had I an evil thought in my mind, the Lord would not have listened.” The only exception to this rule is contemplating idolatry. Such thoughts are punishable even if not carried out, as it states in Ezekiel 14,5: “Thus I will hold the House of Israel responsible for their thoughts, because they have all been estranged from Me through their fetishes.”
The reason the Torah writes למען ספות הרוה את הצמאה, is that the wicked person prides himself with his evil deeds and determines to continue in his evil ways, thereby adding more “thirst” to his whole system which previously was adequately supplied with moisture. He had hoped to become satiated by indulging his cravings for sin. His punishment consists of the fact that instead of deriving satisfaction from his sins, he constantly feels the irrepressible urge to commit more and more sins. Instead of slaking his thirst for whatever it is he wishes to achieve, he will find that he gets ever thirstier. [A form of the principle described by our sages in Avot 4,2 עבירה גוררת עבירה, “one deliberately committed sin brings in its wake another.” Ed.] The desire to sin acts like a roller-coaster; once on that path it is almost impossible to stop and to reverse course.
It is also a well known fact that man’s heart is the “root” of the body. His thoughts are like the branches, his deeds like the fruit of the tree. The Torah has already stated (Genesis 6,5) that “all the thoughts of (wicked people) are centered all day long on doing evil.” Such people will not cease producing bitter fruit (Jeremiah 17,8). Even if all the planning of the wicked people is not translated into deeds, such wicked people are punished for the wicked thoughts they entertain. This is what Solomon referred to when he said (Proverbs 15,13) “a happy heart makes for a cheerful face; a sad heart causes a despondent spirit.” The meaning of the entire verse is that one should not think that mere thoughts have no bearing on one’s personality. If a person has a positive attitude to life, is joyful, or has a negative attitude to life, is despondent, all depends on the kind of thoughts he entertains. In other words, the thoughts have their origin in the heart; when these thoughts are translated into action they have an impact on the body, i.e. the body reveals the nature of the thoughts a person entertains. It follows that the despondent person is in line for punishment even more so when he actually enjoys contemplating the performance of sins.
This is also what the sages (Yuma 29) had in mind when they said that the contemplating of sins is a more serious offense than the actual carrying out of the sin. The sinful thoughts, when carried out, leave their mark on the body of a person, whereas spontaneously committed sins do not leave such marks on the body. This statement, i.e. psychological insight, of the sages is of very great importance. The statement has given rise to many and varied interpretations as I have already mentioned elsewhere where I said that it means that contemplating sins is more serious than committing the actual sin seeing that the contemplating of the sin is what brings about its execution. By contemplating sins on a regular basis, the heart becomes involved in one’s deeds. Seeing that the soul has its home in the heart, such evil thoughts tend to corrupt the soul. [The author clearly feels that the soul, something disembodied, abstract, must be housed in something physical in order to be able to function. One cannot think of the soul as being something detached from the body, independent. Therefore, the part of the body in which the soul is “at home” is of crucial significance. Ed.] Contaminating the soul by entertaining these sinful thoughts is therefore a more serious offense than the actual spontaneous commission of a sin which had not previously had such an impact on one’s soul.
Another interpretation of the statement that הרהורי עבירה קשין מעבירה involves often “follow-up” sins. Let us say that a person entertains the thought of breaking into someone’s house. If he is contemplating this sin instead of spontaneously stealing, he most likely weighs what action to take if his plan encounters opposition. He will think of how to deal with the opposition, i.e. possibly decide to kill the person who would frustrate his plan. Thus he already adds further sinful thoughts before even committing the original sin.
ועוד אמר כיוצא בזה במדרש אגדה (מנורת המאור הראשון פרק הצדקה) ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב), ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם הן יעצור במים ויבשו וגו' (איוב יב טו).
ועוד דרשו רבי יצחק אמר, אמר לו הקב''ה למשה אמור להם אני שהייתי ועכשיו אני הוא ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתוב כאן אהיה שלש פעמים (שמו''ר ג ו) וביאור דעת רבי יצחק, כי בעבור שהזמן העובר והעתיד כלו בבורא בהוה כי אין חליפות וצבא עמו, ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד מורה חיוב המציאות:
ואונקלוס תרגם שני השמות אהא עם מאן דאהא, ולא תרגם כלל השם שאמר לו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם והנראה מדעתו, כי אצלו ה' הנכבד שהודיעו הוא בן ארבע אותיות האלה שצוהו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. אבל הודיעו תחילה ענינו, כי שאלתו של משה לדעת דרכי השם משמו, כענין שחזר ואמר הודיעני נא את דרכך ואדעך (שמות ל״ג:י״ג). וכאשר השיב לו שם וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שם יט), לאמר כי בשם הנכבד הזה אשר יקרא לפניו יחונן וירחם, ולא יוכל אדם לבא עד עומק דרכיו, כן אמר בכאן אהא עם מאן דאהא, בשמי שתאמר להם שהוא אהיה, כי בו אני עם האדם לחונן ולרחם:
והגאון רב סעדיה כתב כי ביאורו אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון קרובים דבריו לדברי רבי יצחק. והרב אמר במורה הנבוכים (א סג) הנמצא אשר הוא נמצא, כלומר ראוי המציאות. יבאר להם כי יש נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר:
והנה לדעת אלה החכמים צריך שנפרש כי הקב''ה אמר למשה שיאמר להם זה השם וילמדם אותו, כלומר שיפרוט להם ראיות שכליות אשר בהם יתקיים אצל חכמיהם זה השם, כלומר המציאות או הקיום אשר לא עבר ולא יעבור, כי זכירת השם בלבד, יאמר מה שיאמר, איננו ראיה לבטל מהם דעת הקדמות או האפיקורסות המחושב בביטול המציאות לגמרי ואין זה משמעותו של מקרא, אבל כי הזכרת השם להם הוא הראיה והוא האות והמופת על דברם שישאלוהו:
ועל דעתי לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר אמר הרב וחלילה, אבל זה השם תשובת שאלתו שפירשנו לך, הודיעו שהוא שלוח אליהם במדת הדין אשר במדת הרחמים, ואמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות, ולכך צוהו עוד כה תאמר אל בני ישראל ה' שלחני (שמות ג׳:ט״ו), כי השם הזה הוא מדת רחמים, וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעי' ס''ג י''ב), ויחדש אותות ומופתים בעולם והנה פירש לו כי אהיה אשר צוהו לאמר להם, הוא השם הגדול הזה והם שוים בלשונם ובאותיות, כי שתי האותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה, כי בראשון יורו על חכמת שלמה, כדכתיב וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), ובזה יורו על חכמת אלהים ואות האל''ף בראשון תורה על הקדמות והיחיד, והיו''ד בשני על עשר ספירות בלי מה. ונלקחו שתי האותיות האלה האל''ף והיו''ד משני השמות הקדושים ונכתבו תחילה וסוף בשם הנכתב ונקרא באל''ף דל''ת, להורות כי הוא אצילות מן הראש ועד הסוף, ומדת הדין באמצע, כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א). ומכאן תבין למה קמצוהו, ונשתמש לשון הקדש בשם ההוא בכל שם אדנות, כי ממנו כל הממשלה והשלטון. והקב''ה יראנו נפלאות מתורתו: