(א)מודה. ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בבטוי "ההודאה". הכרת התודה לאלהי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו, היא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני ממלוא תנובת האהבה בחוברת, והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה. ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם.
(ב)אני. האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע"י אור החיים האלהיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה של הכרת הטובה האלהית והבטאתה. כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו, מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האלהית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עז הקודש שהיא מעירה בקרבו, אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר בטולו בכללות ההויה, ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני.
(1)Modeh Ani. The first appearance of the exuberance of life brings with it the transcendent joy of holy rejoicing, which finds the fullness of its glorious expression through thanksgiving. Gratitude, recognizing the goodness of the Lord of the world, Master over all works, who in His goodness gives life to the living, is the storehouse of good. It contains all the substance of a fulfilment of obligation, as well as that spiritual refinement which comes through the fullness of love produced through relationship, and the neshama is illuminated by it, filled with light and joy. The teaching that there is an obligation to give thanks through language, particularly through the expression ‘grateful acknowledgement’ (modeh), is derived from two aspects of meaning in this term. One is thankfulness, todah, which results from gratitude toward the one who does good; the other is confession, hitvadut, which is an acknowledgement of the truth. The two are fit to one another. The first exuberance of life which meets a human being as she rises from sleep, finding before her a full, new world in all its wholeness and goodness, lifts up the light of the inner intellect to recognize the light and brilliance which lie at the foundation of life. In place of the muddied, physical perspective which is impressed in the nature of flesh, the spirit rises to a clear Divine perspective, to see the soul of the light of the Life-giver of the world in the splendor of its action. Moved by his feelings of thanksgiving, the human being acknowledges the truth, fulfilling the depths of the truth of spiritual awareness, testifying on all the light of life and existence, that it flows from the spring of goodness and its source, from the source of transcendent lovingkindness, which pours out abundant life to all the many worlds and their creations.
(2)I. A human being finds herself within herself, through the light of the Divine life which appears within her, that fills her with the good spirit of a feeling of gratitude, of a recognition of the Divine goodness and its expression.
Because of what consideration is a human being worthy in the weakness of his power, in his small nothingness, when compared to the mighty greatness of existence and the awesome powers of creation which crown it?
Standing before them, filled with emptiness, man loses the substance of his selfhood.
But when the light of recognition of the Divine goodness shines on him, and all the holy offshoots, powerful in their holy might, which it awakens with him – then a person comes to awareness of the greatness of his worth, of his ‘I-ness’ and its non-disappearance into the wholeness of existence. Then he finds himself filled with joys to say wholeheartedly - ' I'.