(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
(10) And thou shalt eat and be satisfied, and bless the LORD thy God for the good land which He hath given thee.
Alternative translation
(10) When you have eaten your fill, give thanks to the LORD your God for the good land which He has given you.
Is this verse meant to be descriptive or prescriptive? Does the urge to bless God simply well up or is it something we must make ourselves do?
The Sefer HaChinuch picks up on something that he sees as--if not problematic, at least complicated about the nature of this commandment.
After reading the source, take a moment to see how you feel about it.
And keep this source in mind as we look at the rest; see who appears to be operating from a similar premise and who does not.
משרשי המצוה. הקדמה, הלא הגדתי לך בני במה שקדם, כי לשם ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכלת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע לא יוסיף ולא יגרע, על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות ברוך אתה השם או יתברך, אין המשמעות לפי הדומה, להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה, כי הוא האדון על הכל ועל הברכות, הוא מחדש אותן, וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר יהיה שם רצונו הטוב. על כן צריכין אנו לחפש כונת הענין מהו, ולא נוציא זמננו במה שהעסק בו תמיד מבלי הבנה בו כלל.
From the roots of the commandment, [there is a need to] preface that, have I not told you, my son in what has preceded, that all glory, all majesty, all the good, all wisdom, all power and blessing are of God, blessed be He. And the words of people and all of their deeds - whether good or bad - will not add or subtract [from Him]. Hence you must distinguish that in our always saying in the blessings, "Blessed are You, God," or [in our saying,] "May He be blessed," the understanding is not as it seems, to add blessing to the One who does need any addition, God forbid. As He is the Master over everything and over all the blessing; He renews them and creates them and emanates great abundance from them when His good will is [present] there. Therefore, we must search what is the intention of the matter and not expend our time in that with which we are always involved without any understanding at all.
(יז) (יז) אמר החבר: לעומת זה ההכנה להנאה וההבחנה בה והמחשבה אל העדרה לפני בואה כל אלה כופלות את ההנאה וזוהי אחת מתועלות הברכות לכל מי שקבל עליו לקימן בכונה ובשלמות כי הן מביאות לנפש האדם את ההבחנה במין ההנאה ומולידות את ההרגשה בצרך להודות עליה למי שנתנה לאחר שהיה האדם חושש להעדרה ואז תגדל השמחה על הנאה זו כך אתה מברך שהחינו וקימנו
(17) 17. The Rabbi: Preparing for a pleasure, experiencing it and looking forward to it, double the feeling of enjoyment. This is the advantage of the blessings for him who is used to say them with attention and devotion. They produce in his soul a kind of pleasure and gratitude towards the Giver. He was prepared to give them up; now his pleasure is all the greater, and he says: 'He has kept us alive and preserved us.'
ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שהענין כמו במזון שיש ברכה לפני' והוא על גוף המזון שברא השי"ת. וברכת המזון לאחרי' הוא על כח המזין שיש בהמזון שהוא השביעה והעיכול שמתברך המזון במעיו ומחזק כחו של האדם.
And I heard from the mouth of my teacher and grandfather of blessed memory that the matter is like that of food, where there is a blessing beforehand over the substance of the food that God created. And the blessing after the meal is for the strength to nourish that is in the food, the satiation and the process of digestion that food blesses one with in their innards and gives one's body sustenance.
רש"ר הירש דברים ח':י'
זה הדבר שבא לידי ביטוי בברכת הזן, הברכה הראשונה של ברכת המזון. כשאנו מברכים ברכה זו, אנו "נודרים" להקדיש את חיינו למי שזן את הכל.
So what different reasons do you see here for why we bless?
Do you lean any particular way? Which one do you think will jump to mind when you make your next blessing?