(א) וָאֶתְחַנַּן אֶל ה', הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל גָּדוֹל, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים (גמרא ברכות לא-א): הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל יָכוֹל יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, כְּבָר פֵּרְשָׁה חַנָּה (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, יָכוֹל יְהֵא מִתְפַּלֵּל שְׁלָשְׁתָּן כְּאַחַת, כְּבָר פֵּרַשׁ בְּדָנִיֵּאל (דניאל ו, יא): וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ. יָכוֹל יְהֵא מִתְפַּלֵּל בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, כְּבָר פֵּרַשׁ דָּוִד (תהלים נה, יח): עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וְיִשְׁמַע קוֹלִי, יָכוֹל יְהֵא תּוֹבֵעַ צְרָכָיו וְיוֹצֵא לוֹ, כְּבָר פֵּרַשׁ שְׁלֹמֹה (מלכים א ח, כח): לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה, רִנָּה זוֹ קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּתְפִלָּה, לִצְרָכָיו שֶׁל אָדָם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, זֶה סִימָן לִתְפִלָּה, אִם כִּוֵּן אָדָם לִבּוֹ לִתְפִלָּה, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י, יז): תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וְאֵלּוּ הֵן: שַׁוְעָה, צְעָקָה, נְאָקָה, רִנָּה, פְּגִיעָה, בִּצּוּר, קְרִיאָה, נִפּוּל וּפִלּוּל וְתַחֲנוּנִים. שַׁוְעָה צְעָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, כג): וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וגו'. נְאָקָה, דִּכְתִיב (תהלים י, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. רִנָּה וּפְגִיעָה, דִּכְתִיב (ירמיה ז, טז): אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָֹּׂא בַּעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי. בִּצּוּר וּקְרִיאָה, דִּכְתִיב (תהלים יח, ז): בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה'. נִפּוּל, דִּכְתִיב (דברים ט, יח): וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה'. פִּלּוּל, דִּכְתִיב (תהלים קו, ל): וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל. וְתַחֲנוּנִים, דִּכְתִיב: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. וּמִכֻּלָּן לֹא נִתְפַּלֵל משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁאֵין לִבְרִיָה כְּלוּם אֵצֶל בּוֹרְאָה, שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים לֹא בָא אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, לָמָּה לֹא בָא משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, הַמָּשָׁל אוֹמֵר הֱוֵי זָהִיר שֶׁלֹא תִּתָּפֵס מְקוֹם דִּבּוּרָךְ, כֵּיצַד, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות לג, יט): וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, אָמַר לוֹ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי, (שמות לג, יט): וְרִחַמְתִּי, בְּמִדַּת הָרַחֲמִים אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי, וְחַנֹּתִי, בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דברים ג, כו): רַב לָךְ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי, כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי וְחַנֹּתִי, בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ, עַכְשָׁו אֵינִי אוֹמֵר שֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מְאוּמָה, אֶלָּא חִנָּם עֲשֵׂה עִמִּי, מִנַּיִן, מִמַּה שֶׁקָּרֵינַן בָּעִנְיָן, וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'.
(1) "And I besought the Lord" (Deuteronomy 3:23). Halacha: A Jew who stands and prays [the Amidah prayer], may he pray out loud? The sages teach: (Talmud Berachot 31a) "Someone who stands and prays [the Amidah prayer] should hear his own voice [but others should not]. Chanah already explained: (I Samuel 1:13) "And Chanah spoke to herself..." One might think one can pray the three [Amidah prayers throughout the day] as a single [prayer]? Daniel already taught: (Daniel 6:11) "And three times a day he would kneel on his knees, and he would pray and bow before his god." One might think that one should pray at every moment one fancies? David already explained: (Psalms 55:18) "Evening, morning and afternoon I speak and moan, and He hearkened to my voice."
(א) שנת תרע"ה
(ב) במדרש הלכה אדם מישראל שהי' עומד ומתפלל מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול כך שנו חכמים וכו' יכול ישמיע קולו כבר פירשה חנה וחנה היא מדברת על לבה,
והקושיא מבוארת: עד שאתה לומד מדברי חנה צא ולמד מעלי שהי' שופט ישראל ובידו שלשלת הקבלה עד משרע"ה, והוא חשבה לשיכורה מחמת שהתפללה בלחש, ומוכרח שלא היו רגילין להתפלל בלחש, וכן פירש"י במקומו, וא"כ למה לא נילף מינה שאסור להתפלל בלחSh, וכבר דברנו בזה במק"א:
(ג) ונראה לומר עוד דתפילה ישנה בשני אופנים,
- יש שהלב מתעורר בתפילה כמ"ש (איכה ב' י"ח) צעק לבם אל ה', כי מחמת צרת ומצוקות לבו מתפרצת התפילה מקירות לבו,
- ויש שהתפילה באה מחמת הדעת והתבוננות שמתעורר להתפלל, ואף שלא תתכן תפילה אלא במוח ולב, מ"מ זו באה מחמת מצוקת הלב ומעוררת את המוח לחשוב מחשבות, וזו באה מהתבוננות המוח והמוח מעורר את הלב שהוא הנפש להשתפך אל חיק אבי':
(ד) ויש לומר שמחמת מקור מוצא התפילה אם מהמוח או מהלב נולד ההפרש אם בלחש או בקול,
- כי הלב הוא חם ומתפעל ומוליד תנועה וקול,
- והמוח הוא קר ובלתי בעל תנועה ובלחש,
Illustrations of This
- וע"כ הקדושים וצדיקים היותר גדולים שהם בחי' מוח אין נראה מהם תניעות והתפעלות בתפילתם, ובאזנינו שמענו שהקדוש הרבי ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה הי' מתפלל בלי שום תנועה אלא הי' עומד כמו עמוד של אבן אלא עיניו זולגים דמעות ושופעות בלי הפוגות,
- וכ"ק אבי זצללה"ה סיפר שבהיותו חולה ר"ל נצטוה מאת כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק להתפלל בר"ה ויוה"כ אתי עמו בחדרו המיוחד שעל יד בהמ"ד הגדול, ולא הי' רואה בזקיני זצללה"ה שום תנועה והתפעלות בכל התפילה, אלא פניו היו בוערות כלפידים וכמלאך ה' נורא מאד, ובספר ישמח משה להקדוש ר"מ טייטעלבוים מאוהעל ריש פרשת אחרי שזה בחי' הצדיקים שהם מבתי גואי ומהם הי' משרע"ה ואהרן שבכל עבודתם ותפילתם לא ניכר מהם שום תנועה והתפעלות:
Modern Prayer Today
(ה) ויש לומר שמעין זה נמי ההפרש בין תפילות הסדורות מאנשי כנה"ג ותדירה, ובין תפילה הבאה לפרקים לאיש ואיש מחמת ילדי יום,
- שהתפילה התדירה בשמ"ע צריכה להיות מחמת התבוננית השכל והמוח כל ברכה וברכה כמה היא נחוצה ומה גודל החסרון בלעדה, ויתבונן ויעמיק בדבר עד שאין דעתו סובלת ומתפלל כנ"ל,
- ובזה אמרו ז"ל ברכות (כ"ח:) "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים", מה גם שידוע שתפילה הסדורה מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, ומובן שזה כל איש ואיש לפי השגת שכלו,
- אך תפילת כל איש ואיש מחמת מצוקת לבבו מפני ילדי יום צרה ומצוקה ח"ו היא תלוי' בלב, וע"כ תפילה כזו באה בקול, אבל תפילה הסדורה כנ"ל שהיא במוח היא בלחש, ומחמת שמצד התבוננות המוח נתפעל גם הלב, ע"כ יש תפילה זו גם בקול בחזרת הש"ץ התפילה, וכ"ז הוא בציבור דווקא שנתאחד מוח ולב דוגמא לחיבור שמים וארץ והדברים עתיקים, ובזוה"ק ח"א (קל"ב.) שמעה ה' תפילתי דא צלותא דבלחש ושועתי האזינה דא צלותא דארים בר נש קלי בעקתי', ומדקאמר בעקתי' משמע כמ"ש שזה תפילת איש ואיש לפי צרת ומצוקות לבו:
(ו) ויש לומר עוד דתפילת ציבור אף דתרוייהו בה בלחש ובקול מ"מ עיקר תפילת ציבור היא בקול שבה אמרינן קדושה, וכן התקיעות מעיקר הדין דאין תוקעין בלחש, כי במוח ושכל אין דעתן של בני אדם שוות, ע"כ מצד המוח והשכל אפי' כשהם יחד אינן נעשין כאיש אחד, וציבור שהוא כאיש אחד אינו אלא מצד הלב שכל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים:
(ז) ולפי האמור יובן הא דחנה, דהנה עלי ידע דחנה לאו תפילה הסדורה התפללה אז, כי היתה אחר אכילה ושתי' כמפורש בכתוב שאין זה זמן תפילה, ועוד כי הרבתה להתפלל משמע יותר מכשיעור תפילה הסדורה כמפורש בכתוב, אלא תפילה פרטית לפי מצוקת לבה, וע"כ הי' בדין להתפלל בקול וכמ"ש הזוה"ק הנ"ל צלותא דארים בר נש קלי' בעקתי' ע"כ בהיותה מתפללת בלחש חשבה לשיכורה, אך כתיב וחנה היא מדברת על לבה משמע שהמוח דיבר על הלב, וא"כ מקור מוצא תפילתה הי' מהמוח מצד התבוננות השכל, וברש"י שם ה' צבאו' למה נתיחד שם זה כאן אמרה לפניו רבש"ע שני צבאות בראת בעולמך העליונים לא פרים ורבים ולא מתים והתחתונים פרים ורבים ומתים אם אני מהתחתונים אהי' פרה ורבה ומתה ואם אני מהעליונים לא אמות, ובש"ס ברכות (ל"א:) וחנה היא מדברת על לבה אמ"ר אלעזר בשם ר"י בר' זימרא על עסקי לבה אמרה לפניו רבש"ע כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה וכו' עיי"ש, הרי שתפילתה היתה מהתבוננות המוח והשכל, וכן כתיב ותתפלל על ה' והבן, ע"כ היתה תפילתה בלחש:
(ח) ובזה יש לפרש מענתה לעלי לא אדוני אשה קשת רוח אנכי, היינו שהדיבור בא באדם מצד הרוח כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, וקשת רוח הוא שחוש המחשבה והשכל גובר על כח הדיבור עד שהוא מקשה להוציא הדיבור נגזר מלשון ותקש בלדתה, ומאחר שתפילתה מצד התגברות כח המוח והשכל ע"כ היא מתפללת בלחש, ומדאמר לה לכי לשלום משמע דהודה לה שתפילה כזו בלחש, דוגמא לדבר בש"ס סנהדרין (ע"ד:) מדאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו עיי"ש, ע"כ שפיר דייקינן מעובדא דחנה דתפילה הסדורה כנ"ל היא בלחש, אלא שבציבור הש"ץ חוזר התפילה בקול דתרוייהו צריכי כנ"ל:
(ט) ויש לומר דוגמא לזה בשבת דבזוה"ק דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, ומשמע דשמור צריך שיהי' נוהג בלילה וזכור ביום והלוא שניהם בדיבור אחד נאמרו וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ועיקר הקידוש דילפינן מזכור בלילה בכניסתו הוא:
(י) ונראה דשמור הוא בלב כבמדרש דשמירה היא בלב כמה שנאמר במשלי (כ"ב י"ח) כי נעים כי תשמרם בבטנך, וזכור הוא במוח ושכל שבו הזכירה, ובהכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל טרדות המלאכה וכאלו כל מלאכתך עשוי' ובא לעומתו לתשוקת קדושה ותשוקה היא בלב והיא שמור, ומחמת התפעלות ורגש הלב באין להתבוננות השכל והוא זכור, ע"כ זכור הוא גם בלילה, ועיקר הקידוש דילפינן מזכור הוא בלילה ואף דזכור מדת יום, מ"מ הרי זכור אז הוא תולדת שמור, אך ביום הוא להיפוך שהוא זמן התבוננות השכל והוא זכור, ומן התבוננות השכל באין לשמור שהוא התפעלות הלב והיינו הך דבדיבור אחד נאמרו ודו"ק:
(יא) והנה בשבת שחרית אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו ואיתא בספרים משום דמשה הוא בחי' שבת, ונראה ממה שאנו אומרים זה ביום ולא בלילה שהוא בחי' שבת דיממא זכור דהוא במוח, ואתיא כהא דהגדנו במק"א שמשרע"ה הי' המוח והשכל של ישראל, ואהרן הלב של ישראל, ולפי"ז יש ליתן טעם על תפילת משרע"ה בלשון ואתחנן דבמדרש עשרה לשונות של תפילה גדולה שבכולם הוא ואתחנן, והיונו כי עשרה לשונות של תפילה הם נגד עשרה כחות שבנפש ממטה למעלה, וכח העשירי הוא בעומק המוח והשכל, כי בעומק השכל אין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום וכל מי שמשיג יותר יודע יותר כמה הוא רחוק מלהיות לו אצל הקב"ה כלום, וע"כ התפלל בלשון ואתחנן:
(יב) במדרש הלכה אדם מישראל שהי' קורא את שמע מהו שיהא מותר לו להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל וכו' ואם קרא ק"ש והתפלל מיד יהא מובטח שתפילתו נשמעת, ע"כ:
(יג) ונראה לפרש דהנה בפסוק אשר אנכי מצוך היום פירש"י לא יהי' בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופגה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה, ויש להבין דדיוטגמא חדשה שהכל רצין לקראתה הוא לשמוע הדבר חידוש שיש בה, ומה שייך ק"ש לזה להיות רץ לקראתה כי כבר נודעת היא לכל ישראל, אך נראה דהנה יחוד הש"י באמרו ה' אחד היינו שאין עוד מלבדו ואפס ואין זולתו ואין מציאות בעולם אלא מציאותו וכל הנמצאים הם מאמיתת המצאו, וזהו שבזוה"ק לכלל עצמו ביחודא, היינו שכל אדם יראה א"ע נמי שאינו תופס מקום ואינו דוחה את האלקות במציאותו, כי מציאותו היא נמי רק מאמיתת המצאו, כי כל העולם ומלואה הוא רק אלקית, ובכוונה זו הנכונה מעורר בקרבו התחדשות החיים להיות הוא עצמו מקור מים חיים כמ"ש תהלים ל"ו יוד כי עמך מקור חיים, וע"כ יכול כל איש ואיש למצוא חדשות תמיד בק"ש לפי מסת הרצון והריצה לקראתה, והיא ממש כדיוטגמא חדשה שהכל רצין לקראתה לשמוע החדשות שבקרבה:
(יד) והנה אמרו ז"ל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים ובש"ס ברכות (כ"ט:) מאי קבע וכו' רבה ור' יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר פירש"י לשון קבע כהיום כן אתמול כן מחר, עכ"ל, והנה ידיעת הפכים אחד דכמו העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מובן להיפוך דבכח הק"ש שמעורר בעצמו כח ההתחדשות כנ"ל נעשה תפילתו תחנונים ולשון תחנונים הוא לשון העשירי שבלשונות התפילה כבמדרש ובלשון זה התפלל משה, והוא הגדולה שבתפילות ע"כ מובטח שתפילתו נשמעת:
(טו) במדר"ת כיון ששמע משה ממט"ט ששמע מאחורי הפרגוד שאין תפילתו מתקבלת הניח משה ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה ואומר אצל מי אלך לבקש עלי רחמים אמ"ר שמלאי באותה שעה נתמלא הקב"ה בעברה עליו שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם [והובא ברש"י נתמלא חימה] וגו' עד שפתח משה מקרא זה ויעבור ה' על פניו ויקרא באותה שעה נתקררה רוח הקודש ואמר לי' הקב"ה שתי שבועות נשבעתי אחת שתמות ואחת שלא לאבד את ישראל לבטל את שתיהן א"א אם תרצה לחיות וכו' אמר משה יאבד משה ואלף כמוהו ואל יאבד אחד מישראל, עכ"ל, והוא כולו מוקשה, ועוד מה חרי האף הגדול הזה על משרע"ה שהי' צועק ובוכה, ואם מחמת שלא ניתנה לו בקשתו עוד יהא עברה עליו אתמהה, ובזוה"ק ח"א (ס"ט:) בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיאובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבי לי' רשותא) שבחא הוא דילי' וכלא משבחין לי', ובש"ס סוטה (י"ד.) דריש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משרע"ה ליכנס לא"י וכי לאכול מפרי' הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולם על ידי וכו', וא"כ היתכן שבאשר התחבט לעשות מצות יתמלא עברה עליו, ויתר דבר' המדרש הם כחידה סתומה ואין להאריך בדקדוקים הנראים לכל בהשקפה ראשונה:
(טז) ונראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"ג (קנ"ז.) הכי אמר משה אם יש בה עץ הא ידענא דאנא איעול לתמן מאי עץ דא אילנא דחיי ותמן לא הוה אלא בג"ע דארעא, עכ"ל, ומשמע מדברי הזוה"ק דמחמת שאין בה אילנא דחיי איננה לפי מעלת ומדריגת משה ע"כ לא נכנס, וא"כ יש להבין למה התחבט משה כ"כ לכנוס אחר שאיננה לפי מעלתו, וגם יש להבין דבמדרשים שלעת"ל יכניס משה את דור המדבר לארץ, הלוא איננה לפי מעלתו, וכן אפי' לדברי הש"ס סוטה הנ"ל שרצה לקיים מצות התלויות בה, ובמצות, אין שייך להבחין אם הן לפי מדריגתו או לא, מ"מ זה שייך כשכבר מחויב ועומד, אבל לא להביא עצמו לידי חיוב, ואפי' לפי דברי הרח"ו משום שידע שפיר שאין רמ"ח אברי הנפש נשלמים אלא ע"י רמ"ח מצ"ע, מ"מ הלוא יש כמה וכמה מצ"ע שאינן שייכין בכל אדם זה במלך וזה בכ"ג, ויש מצות הבאין רק ע"י מקרה כמו כי יקרא קן צפור, וכן מצות שהן בסנהדרין לדון ולהעניש בארבע מיתות, ואם לא יהי' מחויבי מיתה בישראל היתכן שנאמר שבשביל זה לא יהיו נשלמים אברי הנפש:
(יז) ובודאי הוא כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהקדמת ספר אגלי טל עפ"י דברי הש"ס סוטה (ל"ז.) שכל מצוה ומצוה נכרתו עלי' ארבע בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ומבואר שללמוד וללמד הוא מחלקי המצוה, וע"כ ישראל במצ"ע של כהנים אף שישראל אינם במצות אלו בעשי' מ"מ הואיל ואתנייהו בללמוד וללמד ולשמור חשובה שוה בכל וחמורה עיי"ש, וגם אנו נאמר שאברי הנפש נשלמים בללמוד וללמד ולשמור היכי דא"א בעשי', ובכגון דא אמרו ז"ל מנחות (ק"י.) כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, ואפי' חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה קידושין (מ'.), וא"כ יש להבין מה הרעש הזה שנתחבט משרע"ה והניח ידיו על ראשו וצועק ובוכה:
(יח) ונראה דמשרע"ה לא השגיח על תועלת עצמו וטובתו אפי' בענין הרוחניות והשלמת נפשו, וכמו שאמרנו במק"א בהא דאמרו ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע דמשרע"ה לא הי' לו במדבר נחלת שדה וכרם ולא משא ומתן בשום דברים גשמיים, וע"כ הפירוש עסקים רוחניים ומדריגות להשלמת נפשו, והוא ע"ה לא השגיח ע"ז כלל רק לטובת וצורך גבוה והשלמת ישראל, והא דנתחבט ליכנס לא"י לקיים מצות התלויות בה כדי להשלים את נפשו נמי לאו לתועלת עצמו אלא הכל צורך גבוה, והיינו דהנה בזוה"ק ח"ג (פ"ג.) אדם קדמאה אע"ג דגופא דילי' הוה מעפרא לאו מעפרא דהכא הוה אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, עוד שם אדם קדמאה לא הוה לי' מהאי עלמא כלום וכו' כיון דנפק חמו לי' שמשא וסהרא ואסתימו נהורייהו דתפוחא דרגלי' אחשיך נהורא דלהון מאי טעמא בגין דמעובדא דשמשא וסהרא עלאה נפק כיון דחטא אתחשיך ואזעיר גרמי' ואצטריך לגופא אחרא במשכא ובבשרא דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, עכ"ל:
(יט) והנה מובן דמאחר דעוה"ז נברא לתשמישו של אדם, בהכרח שאז לא היתה הארץ כ"כ גשמית כמו עתה שהארץ היא לפי מזג האדם, ובאשר האדם הי' רוחני הארץ נמי שהיתה לתשמישו נמי היתה רוחנית, וכמו עתה ג"ע לנשמות, מה גם א"י שבודאי היתה רוחנית ביותר אלא שנתגשמה מחמת חטאו, ולעת"ל כאשר יהי' החטא מתוקן יזדכך הכל בין האדם בין העולם וישובו לקדמותם:
(כ) וע"כ מיושב מה שהקשינו לעיל מאחר דא"י איננה לפי מדרגת משרע"ה, למה לעתיד יכנס משה עם דור המדבר לארץ, ולפי האמור מיושב דאף דבזה"ז איננה לפי מדרגת משה, לעתיד תתעלה במדרגת ג"ע, ומה שבזה"ז אילנא דחיי לא הוה תמן אלא בג"ע דארעא, לעתיד שא"י תהי' במעלת ג"ע שוב גם אילנא דחיי תהי' תמן ושוב תהי' לפי מדרגת משרע"ה, ע"כ לעתיד יכנס משה לארץ ישראל:
(כא) ולפי האמור יש לומר הא דנתחבט משרע"ה לי נס לארץ לקיים מצות התלויות בה להשלמת נפשו נמי הי' צורך גבוה, שכמו שלעתיד הזיכוך בא מחמת המצות ומעש"ט של כל ישראל בגלות ובקיום מצות התלויות בה בעת ישראל יושבים בה, והכל נכנס לאוצר אין נעדר דבר, ואפי' כשישראל ח"ו היו בשום פעם בעלי עבירות ח"ו אין עבירה מכבה מצוה ונענשו על העבירות בגלות ורעות רבות וצרות, והמצות הן נקבצין אחת אל אחת עד שיהי' בהן כדי שיעור הזיכוך והתיקון, ואז יתקיים ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים (מלאכי ג' א'), שאז בפעם אחת וברגע אחד ישוב האדם בצירוף הארץ לכמו שהי' קודם החטא, כן חשב משה היות משה שקול ככל ישראל, אם הוא יכנס לארץ ויקיים מצות התלויות בה וישלים את כל אברי נפשו, בזה עצמו יהי' נשלם שיעור הזיכוך לארץ, כמו לעתיד ע"י עבודת כל ישראל והוא שקול ככולם, ואז שוב תהי' ראוי' לו, כי בודאי ישוב אילנא דחיי להיות תמן, ומעתה מיושב למה התחבט לכנוס לארץ אחרי אשר איננה לפי מדריגתו, שבאם יכנס בה וישלים את נפשו במצות התלויות בארץ שוב תיעשה גם היא ראוי' לו:
(כב) ומעתה לפי האמור יש לפתור את החידה סתומה של המדר"ת, והיינו שכאשר שמע משה ממט"ט ששמע מאחורי הפרגוד שתפילתו איננה מתקבלת הניח ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה, כי הנחת הידים על הראש היא דרך המקונן כשנתקלקל לו הענין שהי' מבטו והבטחתו עליו, וכמ"ש בירמי' (ב' ל"ז) גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך עי"ש, והיינו שמשה רבינו ע"ה כל ימיו הי' משתוקק ומתאוה ומצפה לעשות גמר התיקון ושיעביר הרע מן הארץ, וכמה פעמים שהי' עומד על סף תקותו באם היו ישראל עומדים בנסיונם, ונתקלקל הענין כמו בעגל ובמרגלים, ומ"מ זאת היתה נחמתו אחרי ראותו שישראל לא הגיעה זכותם לזה, שכאשר יכנס הוא עמהם לארץ יעשה הוא בעצמו גמר התיקון ע"י מצות התלויות בארץ, ויגביה את הארץ לשמים ואז ממילא רוח הטומאה יתבער מן הארץ וכל הרשעה כולה בעשן תכלה, מה שלא הי' ביכלתו לעשות כן במדבר טרם השלים נפשו ע"י מצות התלויות בארץ, וגם לא הי' לו נסונות כמו ישראל, כי ע"י נסיונות והעמידה בנסיון יכול אדם להשתלם בפעם אחת, אבל במרע"ה שלא היו אצלו נסיונות לא הי' יכול להשלים את נפשו אלא ע"י מצות התלויות בארץ, וזאת היתה נחמתו, וע"כ כששמע שאבדה תקותו נאמר עליו בדרך המליצה שהניח ידיו על ראשו והי' צועק ובוכה:
(כג) אך לא כן היתה הכוונה האלקית, כי באם היו ישראל בעצמם זוכין לעשות גמר התיקון היו נתעלים ונתרוממים יחד ישראל והארץ כמו אדה"ר קודם החטא, וכמו שיהי' לעת"ל ב"ב, אבל באם הי' משה לבדו עושה גמר התיקון ע"י השלמת נפשו ע"י מצות התלויות בארץ אף שהיתה הארץ נתעלה מגשמית לרוחנית מ"מ ישראל היו נשארים במצבם הקודם, כי להם לא היתה מועילה השלמת נפשו כמו שמועילה לארץ, שלארץ היתה מועלת מחמת שהשלמת נפשו באה ע"י המצות שהארץ סיבה להם, אבל ישראל שאינם סיבה לה לא היתה מועלת להם השלמת נפשו, נמצא אף שצורך גבוה הי' נעשה בהתרוממות הארץ לשמים, מ"מ לישראל לא הי' טוב הדבר, ואדרבה לישראל יותר טוב שלא יעשה התיקון ע"י משרע"ה, כי עוד להם תקוה על עתיד וכמו שבאמת כן יהי', אבל באם הי' גמר התיקון נעשה ע"י משה שוב לא הי' נשאר לישראל במה לזכות כאמרם ז"ל שבת (קנ"א:) והגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות היא לעומת צד הרע המושך לאחור, והאדם מתגבר עליו להכניעו ולהפכהו לטוב, אבל כאשר יתבער הרע מן העולם ויצה"ר יתלבן לא יהי' במה לזכות כמ"ש הרמב"ן פ' נצבים (ל' ואו), וע"כ הש"י שחס על צורך ישראל יותר מעל צורך גבוה לא הסכים לבקשת משה, אדרבה נתמלא עליו עברה מדוע לא זכר לחוש על טובת וצורך ישראל:
(כד) וזש"ה ויתעבר ה' בי למענכם היינו שהעברה היתה עבור שאיננו חושש למען צורככם וטובתכם, עד שפתח משרע"ה מקרא דויעבור ה' על פניו ויקרא שהוא הזכרת י"ג מדות של רחמים שברית כרותה שאין חוזרות ריקם, והטעם יש לומר מפני שהוא מעורר שורש ישראל, והבחירה בהם למעלה מן הטעם בסוד ישראל עלו במחשבה, כי אין טעם לרצון, וע"כ אפי' כשישראל ח"ו בלתי ראוים לא נסתלקה הבחירה מהם ח"ו, וע"כ נמי אינן חוזרות ריקם מהאי טעמא שזה מסלק כל מקטרג, וזה הזכיר משה היינו שטענתו היתה שאפי' בלתי זכות ישראל הם במעלה העליונה מחמת השורש שלהם, וכל מה שנמצא בישראל בלתי ראוים וצריכין בירור הוא רק מפאת מציאות הרע בעולם המקלקל את האויר, וממילא כאשר יכנס הוא לא"י ויסתלק הרע ורוח הטומאה יתבער מן הארץ אז ממילא הכל שלום ויהיו גם ושראל רוחנים מותאמים למצב ארץ ישראל שהי' אז:
(כה) והנה במה שהזכיר משרע"ה י"ג מדות של רחמים לעורר שורש ישראל והבחירה בהם שלמעלה מכל טעם ואפי' הם בלתי מזוככים עדיין ישובו מזוככים כרגע להיות מותאמים לא"י כשתהי' מתרוממות כנ"ל, בזה נסתלקה ממנו העברה ונתקררה רוח הקודש, ומעתה אין עוד תפיסה על משרע"ה:
(כו) אך בגוף הדבר ובקשתו לכנוס לארץ לא הסכים הש"י עמו, וזה שאמר שתי שבועות נשבעתי אחת שתמות ואחת שלא אאבד את ישראל, כי שבועה מתרגם קים שהוא דבר הקיים לעולם בלי שינוי, כי הנה ידוע טעם הרמב"ן באמונה והבטחון שבשמים למוצאי שבת ולא למוצאי יו"ט משום שנפש יתירה שביו"ט אינה נסתלקת מהאדם ביציאת היו"ט, כי יו"ט בי דינא מקדשין לי', וכל דבר הבא לאדם מכח מעשיו יש לו קיום, ובאשר תקות העתיד תהי' נצחית בלי השתנות עוד, ע"כ נתבקש שיהי' ע"י זכות ישראל בעצמם ולא שמשרע"ה ימשיך עליהם י"ג מדות של רחמים לאפי' בלתי ראויים, כי זה א"א להיות נצחי, וכמו שבת מתנת חלקו של משה מסתלקת הנפש יתירה שממנו במוצאי שבת, אלא גם זאת שישראל לא יאבדו ח"ו בצרתם למירוק עונותיהם לזה נצרך י"ג מדות של רחמים, וזהו שאמרו ז"ל סוטה (י"ג:) משה לא מת אלא עלה ומשמש במרום, נראה ששימושו של משה במרום הוא שעומד ומזכיר תמיד י"ג מדות של רחמים, וכמו שבזה העולם לא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם כן בודאי הוא בעולם העליון:
(כז) ולפי האמור מובן שמיתת משה והשבועה שלא יאבד את ישראל מותאמות הן ותלויות זו בזו, כי באשר נתבקש שישראל יהיו נצחיים עומדים לעד, נתבקש לזה שהתרוממותם תהי' בכח מעשיהם וזיכוכם בעצמם, ואם משה יכנס לארץ יהי' גמר התיקון ע"י משה ולא ע"י ישראל, ואז א"א שיהיו נצחיים, ע"כ באה השבועה שימות משה ויהי' להם מעיר לעזור בהזכיר תמיד במרום י"ג מדות של רחמים, שעי"כ יהי' ביכולתם לזכות בכח מעשיהם, וכששמע זה קיבל עליו ואמר יאבד משה ואלף כמוהו ואל יאבד אחד מישראל:
(כח) אז יבדיל משה שלש ערים וגו' לנוס שמה וגו', ויש להבין מה ענין זה לכאן באמצע הקדמה שקודם פתיחת הביאור כמ"ש הרמב"ן, ואם בא להורות לישראל חביבות המצות שאמר מצוה שבאה לידי אקיימנה, הי' לו להזכיר בפרשת דברים בסיפור כיבוש ארץ סיחון ועוג והתחלקה לבני ראובן וגד:
(כט) ונראה דהנה כשבא משרע"ה להוכיחם ולומר להם דברים קשים כגון ממרים הייתם עם ה' וכדומה, הי' חשש לבל יגרום להם יאוש הנורא הגרוע מן הכל, ואפי' כשיבשר להם סליחה על לשעבר כמ"ש ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך שפרש"י אעפ"י שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם וכו', מ"מ יש עוד חשש יאוש לאמור כמו שבראשונה אחר כל השבח והגדולות והנוראות שראו בעיניהם יציאת מצרים ומ"ת דכתיב בי' ולמען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכל נסי המדבר, מ"מ לא עצרו כח ונתדלדל ענינם עד שחזרו להיות ממרים כמ"ש ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם, ק"ו להבא דור באי הארץ שיחזור ענינם להתנהג ע"י טבע לחרוש ולזרוע וכדומה, ולא יראו עוד כ"כ נסים ונפלאות כבימי משה, ויתיאשו בעצמם מלהשיג הנדרש להיות עובדי ה' באמת ובתמים, לזה הקדים משרע"ה ענין ערי מקלט, והוא עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין ערי המקלט וכן כל ערי הלוים שקולטין את הרוצח, משום דרוצח שחטא ענשו הוא שניטלת ממנו חיותו ואין לו דם ומ"מ יש לו תקנה לישב בעיר מקלטו להיות נספח אל הלוים ויהי' לו חיות באמצעות הלוים, כי כל ענין הלוים ועבודתם הוא בחיות והתלהבות ושירה, עכת"ד, א"כ במה שהפריש את ערי המקלט הראה אותם לדעת שאפי' מי שאין לו חיות מצד עצמו, עוד לא אבדה תקותו, כי יכול לשאוב חיים חדשים באמצעות זולתו, היינו להיות נספח לחיות זולתו:
(ל) ודוגמת ערי הלוים הוא כלל ישראל שהציבור לעולם דבוקים במקור החיים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה רמז לזה מדברי הש"ס תמורה (ט"ז.) שאין חטאת ציבור מתה משום דליתא בחטאת שמתה בעלי' שאין הציבור מתים, וע"כ אפי' איש שאין לו חיות מצד עצמו יש לו תקנה להיות נספח אל הציבור וכלל ישראל, והנה לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן מפני שא"י מאחדת את כל ישראל, וע"כ לא היתה להם מעלת הציבור קודם ביאתם לארץ, וכאשר חטאו ונפסקה חיותם לא הי' להם ממה לשאוב חיים חדשים, וע"כ הלכו מדחי אל דחי, אך כאשר יכנסו לארץ ויהי' להם מקור מוצא לשאוב חיים חדשים, ממילא יהי' ביכולתם להחזיק מעמד בלי נסים נגלים יותר מבמדבר עם נסים נגלים, וזה חיזוק גדול לידים רפות, ודוגמא זו היא שבת, וכבר דברנו מזה:
(לא) בילקוט ישעי' מ' חטאה בכפלים ולקתה בכפלים ומתנחמת בכפלים וכו', נראה לפרש דהנה ירושלים נקראה יפה נוף משוש כל הארץ, ובמדרש שמ"ר פרשה ל"ו סי' ב' שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' בהמ"ק קיים למה שהי' אדם נכנס לשם מלא עונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק הוי יפה נוף משוש כל הארץ, ע"כ, וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הכתוב תגלנה עצמות דכית, עצמות שטהרת, שטהור מתרגם דכי, עכ"ד, והוא שמחה של מצוה:
(לב) אך בפחזותה כתיב (ירמי' י"א ט"ו) כי רעתכי אז תעלוזי, והנה שלקחו השמחה של מצה לשמחה של הוללות ורע, וזה חטא בכפלים שלא די שלא היתה להם שמחה מדבר קדושה, אלא עוד שלקחוה לחיצוניות, וכהא שפירש היהודי הקדוש מפרשיסחא הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, היינו שהיית עוד בשמחה תמורת שהי' לך עכ"פ להצטער ולהתעצב על אשר לא עבדת את ה' אלקיך, ולפי דרכנו יש לפרש שהיית בשמחה חיצונית של הוללות בשביל שלא עבדת את ה', ועשקת את השמחה של קדושה לחיצונית:
(לג) וכן יש לפרש לקתה בכפלים, היינו דכתיב (איכה ב' י"ז) וישמח עליך אויב הרים קרן צריך, היינו צרה כפולה שכל מה שהיו האויבים מריעים ומצירים לישראל ניתוספה להאויבים שמחה, כי השמחה של ישראל נהפכה להיות להאויבים, ובכן כל מה שהרעו והתאכזרו ביותר לא נתקררה רוחם עליהם אלא היו להם לשמחה, והיו מהדרים ומשתוקקים שיבוא לידיהם להתאכזר עוד יותר, ושמחת האויבים עליהם היתה קשה עליהם יותר מצרתם, וזהו הרים קרן צריך שקרנות צדיק נהפך לקרן צריך, וכמו שהחטא שלקחו הקדושה להחצוניות, כן הי' העונש בכפלים, שהשמחה וקרן ישראל לא די שנעדרו מהם אלא עוד נתוספו על חשבון הצרים והאויבים:
(לד) וכן מתנחמת בכפלים היינו דכתיב ישעי' (מ' ב') כי מלאו צבאה כי נרצה עונה, והיינו שעונות עצמם ישובו להיות לרצון ולריח ניחוח, כאמרם ז"ל ביומא (פ"ו:) על תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, וכמו שהחטא והעונש הי' שנלקח מהקדושה וניתוסף על גבול הטומאה, הנחמה היא להיפוך שהעונות שהם מצד החיצוניות והטומאה יתוספו על חשבון וגבול הקדושה, והיא הבטחה שיפתח לישראל היכל האהבה, ויהי' שמור לבל ילך ממנו לאהבה חיצונית אלא יתלהב לבם לה' ויעשו תשובה מאהבה שזדונות יעשו להם כזכיות אמן כי"ר, ב"ב:
(א) שנת תשרע"ו
(ב) ואתחנן, ברש"י זה אחד מעשרה לשונות של תפילה, ויש להבין למה באה במשקל התפעל, והו"ל לומר וחננתי כי שורשו הוא חנן, או וחנותי כמ"ש איוב (י"ט י"ז) וחנותי לבני בטני, ובמשקל התפעל משמע שהוא נתבקש מזולתו, או עכ"פ שנתמלא חנינה וחמלה על זולתו:
(ג) ונראה עפ"י מה שאיתא בספרי הרבי מלובלין והמגיד מקאזיניץ, כי האדם הבא לבקש רחמים על עצמו להסיר ממנו צערו, בודאי יש כמה מקטריגים המקטרגים, אך עצה היעוצה להשליך את צרכי עצמו מנגד, אלא להתפלל ולבקש רחמים כביכול על צער השכינה כאמרם ז"ל סנהדרין (מ"ו.) בזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ובזה נסתם פי המקטריגים בהכרח עכת"ד:
(ד) וכן יש לומר שזה היתה עצת משרע"ה, שהכניס בלבו חנינה וחמלה על צער השכינה כביכול, כי יודע הי' שכל המקטריגים שבעולם יעמדו לשטן לו, כי בביאתו לארץ תלוי כל קיום וטובת ישראל, שבאם הי' בא עמהם לארץ לא הי' אפשר שיבואו לכלל חטא, ולא היו גולים ממנה לעולם, והי' נתקיים "ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ", כדאיתא בספה"ק, ע"כ נתן עצה לנפשו להתפלל רק עבור כביכול ונתמלא חנינה וחמלה:
(ה) ועוד יש לומר דהנה בענין עשרה לשונות של תפילה, יש לומר שהם לעומת עשרה כחות הנפש, וידוע ששבעה כחות הם במדות, ושלשה בשכל, והשלישי שבשכל שהוא למעלה מחכמה ובינה, יש לומר שהוא עצם הרצון למעלה מן הטעם, כאמרם ז"ל אין טעם לרצון, והטעם מסתעף מחכמה ובינה, וזה למעלה מהם, [והיא למעלה למשכיל ספירת הכתר שאין בו שום תערובות דין וצמצום, כי כל דבר התלוי בטעם ושכל הוא בהכרח בגבול וצמצום, עד כה מגיע הטעם והשכל], והיינו להיות האדם נמשך אחר השי"ת למעלה מן הטעם והשכל, וכמ"ש תהלים (מ' ט') לעשות רצונך אלקי חפצתי, שכל חפצי איננו לתועלת עצמי, אלא לצורך גבוה להפקת רצונו ית"ש, ובזה מעוררים ג"כ למעלה שהשי"ת ישפיע כל טוב למעלה מן הטעם, היינו שכל זמן שהאדם מקבל בזכותו לזה, עדיין הוא לפי הטעם והשכל, ולמעלה מן הטעם הוא אעפ"י שאינו ראוי לו, אלא כמו אב הנותן כלי שעשועים לבנו הקטן כדי הפקת רצונו:
(ו) ונראה שזהו ענין לשון של תפילה ואתחנן, היינו שהוא נתמלא חמלה וחנינה מחמת גודל אהבת השי"ת, ומהדר אחר הפקת רצונו ית"ש לא לתועלתו כלל, וזה היתה תפילת משרע"ה שכל כוונתו היתה לתועלת ישראל למען הכשירם לפניו ית"ש שיקבל נחת מהם וישמח ה' במעשיו:
....
(ט) במדרש (פ"ב סי' יוד) שיש תפילה שעד שלא יתפלל אותה מפיו, הקב"ה יענה שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה, ויש להבין מהו התועלת, והלוא הקב"ה מתאוה לתפילתן של ישראל!?, ובזוה"ק דבלעם הי' דומה למצורע עני הדופק על הדלת, שאומר בעה"ב מהרו ותנו לו שלא יכנס ויטנף את הפלטרין, והקב"ה משהה לצדיקים מפני שמתאוה לשמוע תפילתן, ובמדרש שמטעם זה נתעקרו האמהות, וא"כ לכאורה מה שעונה טרם יקראו נראה כמיעוט אהבה בישראל ח"ו:
(י) ונראה דהנה ידוע שאין מי שיודע מחשבות אלא הקב"ה לבדו, ובזוה"ק שאפי' מלאכי השרת אינם יודעים מחשבות בני אדם, ובודאי שק"ו למקטריגים דאינה יודעים מה שבלב אדם, וא"כ אדם שנותן דעתו להתפלל לפני הקב"ה, טרם מוציא הדברים מפיו עדיין אין המקטריגים יודעין לקטרג, אלא אחר שהוציא התפילה מפיו ונתודע להם מה בקשתו, אז מחפשין אחר חטא בדומה המסוגל למנוע בקשתו של זה, ובאשר הקב"ה אוהב משפט, ובמדת המשפט אין הדין נותן לדחות את המקטריגים בגילא דחטתא, אבל בכל זה מחמת אהבת השי"ת לעמו, עשה עצה לזה והיינו לענות לאיש הנותן דעתו להתפלל לפניו טרם יוציא התפילה בעוד לא נודע להמקטריגים לקטרג, ואח"כ הרי כבר נעשה מעשה ואפי' יקטרגו אינם פועלים כלום, והוא כענין שכתב כי כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' אין להשיב, ואפי' שגגה היוצאת מלפני השליט אי אפשר לחזור, מה גם בדיני נפשות שמחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה:
(יא) (ובזה יש לפרש הכתוב והי' טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, דלכאורה סותר רישא לסיפא וסיפא לרישא, דברישא אומר טרם יקראו, ובסיפא רק בשעה שמדברים, ולהנ"ל יש לפרש שסיפא דקרא הוא נתינת טעם לרישא דקרא, והיינו דהא "ואני אשמע" לאו אקול תפילה לבד קאי, אלא על כל השקליא וטריא בקשת המתפלל, וטענת המקטריגים, וכמו דיין השומע את דברי שני הצדדין, וכך שיעור הכתוב טרם יקראו ואני אענה, ואל תתמה שזה מורה מיעוט אהבה כנ"ל, שאין הדבר כן, אלא מחמת כי עוד הם מדברים ואני אשמע, ע"כ הנני ממהר לענות טרם יקראו:)
....
(א) שנת תרע"ז
(ב) ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, כבר דקדקנו במלת ואתחנן ששורשו הוא חנן, א"כ הול"ל וחננתי או וחנותי, ולשון ואתחנן מורה על בנין התפעל, וכבר אמרנו בזה, עוד יש לדקדק על אומרו בעת ההוא, ורש"י ז"ל פירש אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר, ומ"מ יש להבין מה נ"מ מה שחשב, ומה השמיענו בזה:
(ג) ונראה דהנה במדרש (פ' ב' י"ב) ר' חנינא בר פפא שאל לרשב"נ מה דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, א"ל שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים וכו' אמר ר' ענן אף שערי תפלה אינן ננעלים לעולם דכתיב כה' אלקינו בכל קראינו אליו ע"כ
והנה בטעמו של רשב"נ דמחלק בין שערי תפלה לשערי תשובה י"ל משום דתשובה נבראה קודם שנברא העולם, א"כ הרי היא מקמי סדר הזמנים ואיננה נופלת תחת הזמן, ע"כ לא יתכן לומר שתהי' תלוי' בעת מן העתים, משא"כ בתפלה, [ודבר זה פשוט למבינים שתשובה היא בהא הראשונה שבשם הוי' ב"ה וב"ש, והיא טרם התחלת סדר זמנים המתחיל מויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, אבל תפלה היא בהא האחרונה כמבואר כמה פעמים בזוה"ק ובוידוי ק"ש שעל המטה בסידור האר"י ז"ל שבביטול ק"ש פוגם בהא האחרונה] ע"כ יש עתים מיוחדות לקיבול תפלות, והיינו בעת רצון, שרצון הוא למעלה מן הטעם, ואז הוא זמן להיות כל איש נענה בתפלה אעפ"י שאינו כדאי:
(ד) ורב ענן אמר אף שערי תפלה אינן ננעלין לעולם שנאמר כה' אלקינו בכל קראינו אליו, ובוודאי אלו ואלו דא"ח, אלא שיש הפרש בין מהות ואיכות התפלה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהא דתפלה נקראת קשת כמ"ש בחרבי ובקשתי שפירש"י בחכמתי ותפלתי, היינו דכמו קשת כל כמה שמותח את יתר הקשת ומושך לאחור, לעומתו הולך החץ למרחוק יותר, כן תפלה כל כמה שהלב נדחק ומצטער ביותר, לעומתו התפלה עולה למעלה ביותר עכדה"ק:
(ה) ולפי"ז מובן שלאו כל תפלות המתפללים שוין יש שהיגון שבלבבו עוד מצא מקום בקירות לבבו אלא שמצטער ומתפלל להוושע, ובאשר היא מוגבלת עדיין בתוך הלב, כן לעומתו עולה למעלה נמי רק בגבול ידוע, אבל יש תפלה שהלב קטן מהכיל את יגונו ותקצר נפשו בעמלו עד שכמעט אשתקיל מלולי' ומתפרצת התפלה למעלה מגבול וגדר הלב, תפלה זו עולה למעלה מכל גדר וגבול ומעוררת את רצון העליון למעלה מן הטעם, כי הטעם הוא גבול וגדר הדבר, והתפלה שהיא למעלה מגבול וגדר הלב מעוררת למעלה נמי למעלה מגבול וגדר, הרי היא מפיקה רצון למעלה מהטעם:
(ו) ולפי זה י"ל דהא דאמר רשב"נ דשערי תפלה פעמים פתוחים ופעמים נעולים משום דזקוקה לעת רצון, מיירי בתפלה המוגבלת בתוך הלב, ורב ענן דאמר אף שערי תפלה אינן נעולים לעולם, מיירי בתפלה המתפרצת למעלה מגבול וגדר הלב, שתפלה זו אינה זקוקה לעת רצון מפני שבכתה בעצמה לעורר ולפתוח את שערי הרצון, ע"כ לעולם שערי' פתוחים:
(ז) והנה במדרש שתפלה נקראת בעשרה לשונות והעשירי שבכולם הוא תחנונים, ונראה דעשרה לשונות לאו כפולים במלות שונות המה, אלא היות ידוע שעשרה עמקי הלב המה, וכמבואר בהאריז"ל בעשי"ת שאומרים בכל יום שיר המעלות ממעמקים כנגד עשרה עמקים שבלב שכל אחד עמוק יותר מחבירו, וע"כ התפלה נקראת לפי עומק הלב שיצאה ממנו, וכל תפלה שיצאה מעומק מיוחד יש לה שם מיוחד:
(ח) ולפי"ז י"ל נמי דלשון תחנונים שהוא העשירי יוצא מתכלית עומק הלב, אחר שנתמלא הלב על כל גדותיו (banks) ואין לו עוד מקום להכיל(to contain it), עד שנתפרצה התפלה בכח גדול מאד, שתפלה זו עולה למעלה למעלה מכל גדר וגבול ופותחת בעצמה את שערי רצון העליון, ואינה זקוקה לעת רצון כנ"ל, ולפי האמור תובן מלת ואתחנן שמורה על בנין התפעל, היינו שכבר נתמלא הלב בתחנונים עד שאינו יכול להכיל והתפרצה התפלה מתוך עומק הלב ביותר:
(ט) ולפי האמור יתבאר הא דאמר מרע"ה ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, וכלל בזה שני ענינים ראויים שתהא תפלתו מקובלת, הראשונה, הלשון "ואתחנן", שתפלה בלשון זה איננה זקוקה לעת רצון ובכחה בעצמותה לפתוח שערי רצון העליון, והשנית אף מבלעדי זה נמי שהרי היתה "בעת ההיא", בעת הידועה, בעת ששערי רצון עליון היו פתוחים, והיינו אחר כיבוש ארץ סיחון ועוג, שכל עוד שהרשעים בעולם שערי רצון נעולים למען לא יהנו ממנו גם הרשעים, אחרי שהוא רחמים פשוטים בלי תערובת דין, ובהסתלקות הרשעים נפתחו שערי רצון, והוא כענין אמרם ז"ל בפסוק תהלים ק"ד ל"ה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי', ואמרו ז"ל ברכות (ט:) כיון שראה במפלתן של רשעים חתם בהללוי' והדברים עתיקים:
(י) וי"ל בטעמו של דבר שהודיע לנו מרע"ה את כל אלה, דהנה מרע"ה בא להוכיח את ישראל, ועם התוכחה בא נמי לחזק ידים רפות לבל יפלו ביאוש הנורא לומר הן בעוד מרע"ה חי עמנו באנו לכל הקלקולים האלה, מה יהי' עוד אחר פטירת מרע"ה הן אבדנו כולנו אבדנו בחטאתינו, ע"כ הקדים להראותם איך השי"ת נוהג עמם במדת הרחמים, וכברש"י בפסוק (ג' כ"ט) ונשב בגיא וגו' ונצמדתם לע"ז ואעפי"כ ועתה ישראל שמע אל החוקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי להמחל לי עכ"ל, וע"כ הקדים להציע לפניהם איך תפלתו היתה בתכלית הראוי' לקיבול תפלות, והיינו שהיתה בלשון ואתחנן שבעצמה היא פותחת שערי רצון העליון, ועוד שהיתה בעת ההיא עת הידועה שהיו שערי הרצון פתוחים, ואעפי"כ לא זכיתי להמחל לי אבל אתם זכיתם וכו' וע"כ אל ירך לבבכם מפני שהשי"ת נוהג עמכם במדת הרחמים, וכמו שבסוף התוכחות אחר פ' אתם נצבים כברש"י שם לפי כששמעו ישראל הקללות הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליי' והרי אתם קיימים לפניו עכ"ל, כן נמי קודם התוכחות הקדים להם הקדמה נכבדת כנ"ל:
(יא) וממוצא הדברים שיש ג' ענינים איך השי"ת מקרב את האדם ושומע תפלתו, ראשונה ע"י תשובה ובאשר שקדמה לעולם ומקמי סדר זמנים ע"כ איננה זקוקה לעת רצון אלא בכל שעתא ושעתא זמנה היא, השנית תפלה שהיא מתכלית עומק הלב שהיא בעצמה פותחת שערי רצון, והשלישית בעת רצון למעלה:
....
(יז) במדרש פרשה ב' סי' י"ד הלכה אדם מישראל שהי' קורא את שמע מהו שיהא לו מותר להמתין אחר ק"ש ואח"כ יתפלל, כך שנו חכמים וכו' תיכף לגאולה תפלה, ומי שהוא עושה כן מהו מתן שכרו וכו' ואם קרא ק"ש ונתפלל מיד יהא מובטח שתפלתו נשמעת:
(יח) ונראה בטעמו של דבר בהקדם דברי המדרש תחילת הפרשה :
אבא שאול אומר זה סימן לתפלה אם כוון אדם לבו לתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת שנאמר "תכין לבם תקשיב אזניך עכ"ל",
ויש להבין מדנקט לשון "סימן" משמע כמו "סימן באבידה" שאם איננה שלו אינו יכול ליתן סימני', וע"כ (A) זה שנותן סימניו היא הוכחה ששלו היא, ואיך יתכן לומר כן בכוונת הלב לתפלה שמוכח שתפלתו נשמעת איזו הוכחה היא זו, ועוד שמביא ממקרא תכין לבם תקשיב אזניך והול"ל יכינו לבם תקשיב אזניך, ותכין הוא לנוכח להשי"ת, ולא קאי על אדם המתפלל שיכין לבו:
(יט) ונראה מכאן שענין כוונת הלב לתפלה איננה כ"כ ביד האדם, כי שכיחים הרבה בלבולים ומחשבות המפריעים מלכוון,
ובזוה"ק מכנה אותן המחשבות בשם "נחשים ועקרבים הנושכין את כל הקרב אל הקודש", וזה מתנה מן השמים שיהי' ביכולתו לכוון, שאחר שהאדם מתאמץ בכל יכלתו ועושה כל מה שביכלתו לסלק ממנו כל מחשבת חוץ, אז מן השמים מרחמין עליו ומכינים את לבו שיהי' ביכלתו לכוון,
וכענין שכתוב דניאל ב' כ"א יהב חכמתא לחכימין פירש"י למבקשי חכמה, כן זה המבקש ועושה כל טצדקי אז עוזרין לו מן השמים, והנה בוודאי אין נותנין מתנה מן השמים שלא תהי' בה תועלת, ואם סוף כל סוף אין תפלתו נשמעת א"כ היתה המתנה לריק, ע"כ זה שכוון לבו לתפלה הוא סימן מובהק שתפלתו נשמעת, דבלא"ה לא הי' אפשר לו לכוון, וזה שמביא מקרא "דתכין לבם", היינו שהשי"ת מכין לבם אז בטח תקשיב אזניך, דאל"כ לא הי' השי"ת מכין לבבו למגן, וא"כ זה שהי' ביכולתו לכוון לבו בהכרח שמאת ה' היתה זאת ואז בטח ישמע ה' תפלתו:
(כ) והנה בירושלמי ברכות:
דעבדים פטורים מק"ש שנא' ה' אחד יצא זה שיש לו שני אדונים,
וכבר דקדקנו א"כ כל אדם שיש עליו שיעבוד יצה"ר נמי, ואמרו ז"ל צדיקים יצה"ט שופטן רשעים יצה"ר שופטן בינונים זה וזה שופטן, ובאבן עזרא פרשת נזיר וז"ל ודע כי כל אדם עבדי התאוות וכו' א"כ לא יקראו ק"ש אלא צדיקים שאין יצה"ר שופטן כלל:
(כא) אך נראה דהנה אמרו ז"ל "הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד", וא"כ אדם שמוסר נפשו לה' בק"ש באמרו בכל לבבך ובכל נפשך וכמ"ש האריז"ל שיכוון למסור נפשו, והיינו דקבלת עול מלכות שמים נקראת(definition) "שיגמר בדעתו שע"מ כן מקבל עליו עול מלכות שמים אפי' שיגרום לו ח"ו זה הענין שיהרג," וכמו איש חיל שיורד למלחמה לאהבת מלכו אף שאפשר שיהרג במלחמה אינו חושש, זה נקרא קבלת עול מלכות שמים שלימה, ומאחר שהאדם מתמצע ומכניס א"ע לתחת צל כנפי קדושתו ית"ש, לעומתו השי"ת מקבלהו ופורס עליו כנפי קדושתו, וזהו הקדש שמפקיע מידי שיעבוד היצה"ר, דכמו הקדש הגוף מוציא מתחת יד שיעבוד הגוף כן הקדש הנפש מוציא מתח"י שיעבוד הנפש, ושוב אין לו אלא אדון אחד, וזהו ענין ברכת גאולה אחר ק"ש מורה שהק"ש גרמה הגאולה:
(כב) ולפי האמור יובן ענין סמיכת גאולה לתפלה, דהנה לעיל אמרנו דאין ביד האדם לכוון את לבו לתפלה אלא כאשר אדם עושה כל טצדקי דאפשר לו לעשות לכוון את לבו ואינו יכול אז השי"ת נותן לו מתנה טובה ומסיר מלבו מחשבות המבלבלים שהם נחשים ועקרבים כנ"ל, והמתנה טובה שניתנה לו מן השמים, היינו דכשהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים שלימה לעומתו השי"ת פורס עליו צל כנפי קדושתו ומוציאו מידי שיעבוד היצה"ר, וזהו הטצדקי דאפשר לו למיעבד, ואז מסלקים ממנו מן השמים את הנחשים והעקרבים המבלבלים שהם כח יצה"ר, וזהו ענין סמיכות גאולה לתפלה, שמחמת הגאולה שע"י הק"ש שזהו גורם להמתנה טובה, מחמת זה ביכולת האדם לכוון ואז יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שאין נותנין זה למגן כנ"ל:
(כג) ולפי האמור יובן מה שאיתא בספה"ק שהאדם אף שאי אפשר לו לכוון בתפלתו בימי החול, מ"מ בשבת יתאמץ לכוון, והיינו דהנה זה שאינו יכול לכוון זה "סימן" שלא קיבל עליו עול מלכות שמים שלימה כנ"ל, והנה בזוה"ק דשבת פטורה מעול מלכות שמים דהיינו תפילין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דתפילין הם כענין שמא דמארך עלך, וזהו עיקר עול מלכות שמים שהדביקות באהבה איננה שייכת לקרותה עול שהרי אין עריבות ומתיקות כמוה, וע"כ בשבת שכולה אהבה ורצון ועונג, ואין למעלה מעונג א"א לקראותו עול, עכדה"ק:
(כד) ומ"מ יש להבין הרי חסר ההקדש להוציאו מידי שיעבוד כנ"ל שזה נצמח רק מצד העול, אך י"ל דבשבת "כי קודש הוא לכם" מתגלה מה שישראל נקראים קודש ישראל לה', ועי' בזוה"ק ח"ג (צ"ג: וצ"ד.), א"כ הוא עצמו מוציא מידי שיעבוד אפי' מבלעדי מסירת הנפש וקבלת עומ"ש שלימה בק"ש, וע"כ אפי' אותם שאין יכולים לכוון בתפלתם בימי החול, ומשום דחסר להם קבלת עול מלכות שמים שלימה, מ"מ בשבת שוב יכולין לכוון: