(2) Bitterly she weeps in the night, Her cheek wet with tears. There is none to comfort her. Of all her friends. All her allies have betrayed her; They have become her foes.
(19) These two things have befallen you: Wrack and ruin—who can console you? Famine and sword—how shall I comfort you?
דברתי אני עם לבי לאמר הנה אני הגדלתי והוספתי חכמה וג' (קהלת א:טז). מיכן אמרו הלב רואה, הלב שומע, הלב מדבר, הלב יודע, הלב עומד, הלב נופל, הלב מהלך, הלב צועק, הלב שמח, הלב מתנחם. הלב רואה, ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (שם שם). הלב מדבר, ודברתי אני עם לבי (שם). הלב יודע, לב יודע מרת נפשו (משלי יד:י). הלב שומע, נתת לעבדך לב שומע (מלכים א' ג:ט). הלב עומד, היעמוד לבך אם תחזקנה ידך (יחזקאל כב:יד). הלב נופל, אל יפול לב אדם עליו (שמואל א' יז:לב). הלב מהלך, ויאמר אליו לא לבי הלך (מלכים ב' ה:כו). הלב צועק, צעק לבם אל י"י (איכה ב:יח). הלב שמח, לכן שמח לבי ויגל כבודי (תהלים טז:ט). הלב מתנחם, נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, דברו על לב ירושלם (ישעיה מ:א, ב).
"I spoke to my heart, saying, I have become greater and grown in wisdom..." (Ecc. 1:16) From this, we can say that the heart sees, the heart hears, the heart speaks, the heart knows, the heart lasts, the heart falls, the heart moves, the heart cries out, the heart rejoices, and the heart is comforted.
The heart sees? "My heart saw much wisdom and knowledge." (Ibid)
The heart speaks? "I spoke with my heart..." (Ibid)
The heart knows? "The heart alone knows the bitterness of its spirit." (Prov. 14:10)
The heart hears? "Provide for Your servant a heart that hears..." (1 Kings 3:9)
The heart lasts? "Will your heart endure when your hands are readied?" (Ez. 22:14)
The heart falls? "[David said to Saul,] 'Let no one's heart fail them...'" (1 Sam. 17:32)
The heart moves? "[Elisha] replied, 'Did my heart not go with you...'" (2 Kings 5:26)
The heart cries out? "Their heart cried out to G-d." (Lam. 2:18)
The heart rejoices? "Thus did my heart rejoice, my whole being exulted!" (Ps. 16:9)
The heart is comforted? "Be comforted, be comforted, My people, says your G-d. Speak to the heart, Jerusalem..." (Is. 40:1-2)
(ו) ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה׃ (ז) יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ ה' נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם׃ (ח) יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹקֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם׃ {ס}
(ג) וכל חסדו כציץ השדה. (ד"א כל הבשר חציר) סוף אדם למות לפיכך אם אמר לעשות חסד הרי הוא כציץ השדה אשר ימולל ויבש ואין לסמוך עליו שאין בידו לקיים שמא ימות שכשיבש חציר נבל ציץ כן כשמת האדם בטלה הבטחתו אבל דבר אלקינו יקום כי הוא חי וקיים ובידו לקיים לפיכך על הר גבוה עלי בשרי מבשרת ציון כי מפי החי לעולם היא הבטחת הבשורה:
(3) and all its kindness is like the blossom of the field ... (Another explanation is: All flesh is grass.) A person’s end is to die; therefore, if he says to do kindness, he is like the blossom of the field, that is cut off and dries, and one must not rely on him, for he has no power to fulfill his promise, perhaps he will die, for, just as the grass dries out and the blossom wilts, so is it that when a man dies, his promise is null, but the word of our God shall last for He is living and existing, and He has the power to fulfill. Therefore, “Upon a lofty mountain ascend and herald, O herald of Zion, for the promise of the tidings emanates from the mouth of Him Who lives forever.”
(ט) עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹקֵיכֶֽם׃ (י) הִנֵּ֨ה אדושם ה' בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃ (יא) כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל׃ {ס}
(9) Ascend a lofty mountain, O herald of joy to Zion; Raise your voice with power, O herald of joy to Jerusalem— Raise it, have no fear; Announce to the cities of Judah: Behold your God! (10) Behold, the Lord GOD comes in might, And His arm wins triumph for Him; See, His reward is with Him, His recompense before Him. (11) Like a shepherd He pastures His flock: He gathers the lambs in His arms And carries them in His bosom; Gently He drives the mother sheep.
Like a shepherd. [G-d] is like a shepherd, Who shepherds their flock with gentleness, gathering in the lambs with their arm, not with a staff, bearing the smallest of them in the crook of their arm, leading them with gentleness. So does the Omnipresent guide [Israel] in gentleness in their returning from exile.
(א) כרעה עדרו. כמו רועה טוב שירעה עדרו שיקבץ הטלאים הקטנים שלא יוכלו עדין ללכת כשאר הבהמות ויקבצם מזה אחד ומזה אחד וישאם בחיקו והעלות שהן אמותיהן ינהל לאטם ולא ידפקם כך הקב"ה ינהל את ישראל מהגלות לאטם ויסמוך כל חולה וכל נשבר... וא"א ז"ל דקדק במלת עדרו שהעדר שהוא שלו חומל עליו יותר מן העדר שישמור בשכירות:
Like a shepherd with their flock. [G-d] is like a good shepherd Who shepherds their flock and gathers in the little lambs, so they no longer wander like the other animals, gathering them one by one, bearing them in the crook of their arm. Their mothers would lead them gently, not pushing them, so the Holy One leads Israel from exile gently, supporting the sick and broken... And my blessed father said to pay attention to the use of the word edro (His flock), as one cares deeply for the flock that is one's own, more than the flock one is paid to mind.
(יז) כׇּל־הַגּוֹיִ֖ם כְּאַ֣יִן נֶגְדּ֑וֹ מֵאֶ֥פֶס וָתֹ֖הוּ נֶחְשְׁבוּ־לֽוֹ׃ (יח) וְאֶל־מִ֖י תְּדַמְּי֣וּן אֵ֑ל וּמַה־דְּמ֖וּת תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ׃
What do these excurses on the incommensurability and incomparability of G-d have to do with the comfort that launched this Haftorah?
(9) In all their troubles, G-d was troubled, And the angel of Divine Presence delivered them. In love and pity (empathy?) G-d redeemed them, raised them, and exalted them, all the days of old.
(א) בכל צרתם. שהביא עליהם:
(ב) לא צר. לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויין ללקות כי מלאך פניו הוא מיכאל שר הפנים ממשמשי' לפניו הושיעם תמיד בשליחותו של מקום:
(1) In all their trouble that He would bring upon them.
(2) He did not trouble [them] He did not trouble them according to their deeds, that they deserved to suffer, for the angel of His presence, i.e. Michael the prince of the Presence, of those who minister before Him saved them always as an agent of the Omnipresent.
וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּיבָה אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִּי כְּלוֹמַר עִמּוֹ אָנֹכִי בְּצָרָה רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בְּכׇל צָרָתָם לוֹ צָר אָמַר רַבִּי זֵירָא מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּיָהֲבִי אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּיבָה מִזְדַּעְזַע לִי כּוּלֵּיהּ גּוּפַאי
Why do they place burnt ashes on top of the ark? Rabbi Yehuda ben Pazi said: This is as though to say in God’s name: “I will be with him in trouble” (Psalms 91:15). Reish Lakish said that the same idea can be derived from a different verse: “In all their affliction, G-d was afflicted” (Isaiah 63:9). By placing burnt ash on the ark, which is the symbol of the Divine Presence, it is as though G-d G-dseld joins the Jews in their pain. Rabbi Zeira said: At first, when I saw the Sages place burnt ashes upon the ark, my entire body trembled from the intensity of the event.