צער בעלי חיים: רבי יהודה הנשיא א"ד גורדון ומרטין בובר

Byיאיר טיקטין

לימוד יהודי ישראלי

נקודת התחלה : הר יונה, סמוך לבית הקברות של נצרת עילית.

נקודת סיום: מחלף המוביל, או תחנת דלק "פז" 1 ק"מ מזרחה מהמחלף.

תיאור המסלול
המסלול מתחיל ליד בית הקברות הסמוך להר יונה. השביל יוצא מהרחוב ימינה לכיוון משהד, בירידה קצרה בדרך עפר. יש לעקוב אחרי הסימונים בתוך משהד ולצאת בצדו המערבי. בתוך משהד נמצא מסגד נבי יונס שבו ע"פ המסורת קבור יונה הנביא, מסורת זו קשורה לזיהוי של המקום בתור "גת-חפר" העיר שבה נולד יונה הנביא (שם הכפר "משהד" - מגיע מהמילה "שאהיד"- צדיק- בגלל קברו של יונה בכפר, המסורת של קבר יונה ידועה עוד מהמאה הרביעית לספירה). על יונה הנביא כתבה המשוררת זלדה:
"יונה הנביא שדרכו אל אלוהים / מלאה בריחות / בתוך מים זועמים / יבקש עליך רחמים / ועלי / ועל כל הטובעים"
זו הזדמנות לכל מי שמרגיש "טובע" להשתטח על קבר הנביא (זכה יונה הנביא ויש לו "קבר" נוסף במוסול שבעירק ליד נינווה הקדומה, ועל גבעת יונה באשדוד).

לאחר היציאה מהכפר השביל עובר חורשות אורנים עד לכניסה לגן הלאומי ציפורי. בחורשה נמצאים שרידי סוללת אבן עליה עמדה אמה שהובילה מים מעין משהד לציפורי העתיקה.

אנחנו ממליצים להיכנס לגן הלאומי ושם ללמוד את דף המקורות היומי.

מצומת דרכי העפר מזרחית לגן הלאומי יורד השביל צפונה, ועוקף את הגן בכיוון צפון מערב ובהמשך מערבה, עובר מדרום לישוב הושעיה ומגיע אל ציון קבר רבי יהודה נשיאה. מדובר על נכדו של חותם המשנה, רבי יהודה הנשיא . מתחם הקבר מציע ברז מים ושולחנות פיקניק. מי שלא נכנס אל הגן הלאומי מוזמן לסעוד פה את ארוחת הצהרים ולתבל את הארוחה בלימוד היומי.

לאחר העצירה ממשיכים לצפון מערב ועולים בשביל מעט תלול אל מצפה ריש לקיש הצופה על בקעת נטופה. מהתצפית מערבה עובר השביל בקטע נינוח ויפה ביער פתוח של אלוני תבור גדולים, ביניהם פורחים בחורף ובאביב אלפי פרחים. השביל עובר בגת עתיקה וממשיך לכיוון צומת המוביל. חוצים את כביש 77 במעבר תת קרקעי בנחל יפתחאל

ממשיכים בסימון השבילים הירוק אל הדרך העולה אל כביש הגישה לכפר כעביה, מצידו המערבי של הכפר יורד השביל לדרום מערב ולאחר כקילומטר מגיעים אל אל עין יבקע (מעיין הסוסים בפי המקומיים), שם הוקמה בריכה רדודה ומזמינה לשכשוך ביום חם או לקפה ביום קר.

מכאן הולך השביל 3 ק"מ מערבה לאורך נחל ציפורי,. מי שמעונין ללכת ליד הזרימה (ואולי גם לחצות אותה מספר פעמים) יכול ללכת בדרך הכחולה המקבילה לשביל. השביל עצמו עובר מעט מצפון לערוץ. השביל מגיע לטיילת חדשה ויפה ועמה אל פינת החמד - טחנת הנזירים- מבנה אבן גדול ומרשים שנבנה ע"י הנזירים הכרמליתים במתחם בו עבדה טחנת קמח גדולה. שער המבנה סגור לרוב אך לידו ניתן לנוח על הדשא ליד בריכונת של מים צלולים. ניתן גם לישון בצמוד לתחנת הקמח. המעונינים יכולים לטפס לנופית לטובת מילוי מים או לטובת נסיעה.

מפת סימון שבילים באדיבות החברה להגנת הטבע

העיר ציפורי אינה מוזכרת במקרא אבל חז"ל זיהו את העיר המקראת קיטרון היושבת בנחלת זבולון "זבולון לא הוריש את יושבי קיטרון" (שופטים א ל) בתקופת הבית השני נקראה העיר בשם ציפורי, "ולמה נקרא שמה ציפורי? שיושבת בראש ההר כציפור" ( בבלי, מגילה פ"א)
בימי המרד הגדול של היהודים ברומאים בחרו יהודי ציפורי לפתוח את השערים לרומאים ובזכות כך העיר לא חרבה (צעד שזכה לקיטונות של בוז מצד יהודי הגליל) וכך כתב יוסף בן מתיתיהו:

"בסמוך לעיר הזאת הקבילו פנו תושבי ציפורי שבגליל, היחידים במחוז הזה שדעתם היתה נוטה לשלום, הם חשבו ראש על בטחון עצמם... וקבלו עליהם חיל מצב רומאי, ועכשיו ערכו קבלת פנים למפקדם העליון והבטיחו להיות לו לבני ברית..." (מלחמות היהודים ג פרק ב)
בעקבות כך הפכה ציפורי לעיר מעורבת של יהודים וגויים והעיר שגשגה ,יוספוס מכנה את העיר בשם "פאר הגליל כולו", את פארה של העיר ניתן לראות בפסיפסים המרשימים ששרדו עד ימנו.

באזור שנת 200 לספירה, חלה רבי יהודה הנשיא, בעקבות מחלתו עבר רבי יהודה הנשיא מבית שערים לציפורי בגלל שהאוויר בציפורי נחשב למבריא:
"רבי בבית שערים הוה (היה), אלא כיוון שחלש אמיטיהו לציפורי (בגלל שחלה הביאו אותו לציפורי), דמדליא ובסים אוירא (משום שהיא גבוהה והאוויר שלה מבושם)" (כתובות, ק"ג ע"ב)
רבי יהודה הנשיא היה כל כך חשוב עד כדי כך שהוא כונה פשוט בשם "רבי" , הרב ב-ה' הידיעה ולעיתים הוא אף מכונה בשם "רבנו הקדוש. מעברו של רבי יהודה הנשיא לציפורי הביא את ציפורי בראשית המאה השלישית לספירה לימי תור הזהב שלה.
את דף הלימוד של היום נקדיש לדמותו של רבי יהודה הנשיא

ציפורי במבט מהאוויר. התלמוד הירושלמי במסכת ביכורים (דף ו ע"א) אומר שעל ציפורי וסביבותיה נאמר "ארץ זבת חלב ודבש". צילום מתוך הרשות לפיתוח הגליל ומשרד התיירות.

בין עמק יזרעאל לדף התלמוד
ד"ר רות קלדרון, חוקרת התלמוד, חברת הכנסת לשעבר וראש בית מדרש עלמא בת"א, כותבת בספרה"אלפא ביתא תלמודי" על האסטתיקה של דף תלמוד:
דף התלמוד בעיני, הוא ההישג האסטתי הגדול ביותר בתרבות היהודית, הנוף היפה בעולם, מקום החמדה.
אין המדובר בדף מסוים. אפשר לפתוח את הגמרא בכל מקום ובכל מסכת- הדף יהיה תמיד מוכר ובנוי בטיפוגרפיה המוכרת...גושי הטקסט אינם אחידים בצורת האותיות, בדגשים ובסימונים, ובכל זאת מתקיימת שם אחדות הרמונית הדומה לנוף החקלאי המחולק לשדות...כל עמוד תלמוד הוא יחידאי למרות דמיונו הרב לאלו שלפניו ואחריו...
דווקא החקלאות ונוף השדות הארץ-ישראלי מבטאים את הגשמת החלום הציוני של "היהודי העברי החדש" דווקא אותו נוף, שמהווה כביכול את הניגוד השלם ביותר להוויה היהודית הגלותית, משוחח עם נופי הדף התלמודי כשאר הזהות היהודית ישראלית משלימה ונכנסת את אוצרותיה. לא לשווא דיבר א"ד גורדון על "לנגן במעדר" - אפשר גם ללמוד את התלם הארוך של בית אלפא. בחיבור הזה, בין יהדות גלותית תלמודית ליהודית ציונית, אני מרגישה תיקון אישי גדול . (רות קלדרון, אלפא ביתא תלמודי, עמ' 20-21)

שדות בעמק יזרעאל. מוחמד מוסא שהואן, מתוך אתר פיקיויקי

צילום של הדף הראשון בתלמוד דפוס וילנא (מסכת ברכות).

צורת דף התלמוד מזכירה את נוף השדות החרושים.
במשך אלפים שנות גלות היה מתח בין החיבור לאדמה לחיבור לאוצרות הרוח. אני מאמין שאחרי 70 שנות מדינה הגיעה הזמן להחזיר את הסולם בין השמים לארץ מתוך כך נכתב פרויקט זה- דפי לימוד שמחברים בין נופי שביל ישראל לבין ארון הספרים היהודי

אתם מוזמנים להאזין לביצוע חדש של "שיר העמק" של נתן אלתרמן ולדון בצוותא על השאלות

שאלות למחשבה ולדיון:

האם לדעתכם קיים מתח בין "הרוח" לבין "האדמה"? בין "שדות העמק" לבין "שדות התלמוד"?

מי שמסמל את התנועה הציונית הוא "החלוץ" ומי שמסמל את תקופת הגלות הוא "החכם". האם לדעתכם קיים מתח בין שני סוגי האנשים?
האם לדעתכם ניתן לגשר על הפער? האם ניתן "ללמוד במעדר" או "לעדור בלימוד"?
האם יש לכם רצון לבנות גשרים (או אולי דוקא סולמות) בין שני עולמות אלו?

קבר רבי יהודה הנשיא בבית שערים.

שישה סדרי משנה
בסוף ליל הסדר, אנחנו שרים את השיר "אחד מי יודע?" . אחד אלוהינו, שני לוחות הברית, שלושה אבות, ארבע אמהות, חמישה חומשי תורה ו- שישה סדרי משנה.
המשנה (מלשון "שינון"), נחשבת לספר הבסיס של התורה שבעל פה ושל היציאה היהודית שבאה אחרי התנ"ך. במקום שבו אנחנו נמצאים כרגע, בעיר ציפורי, לפני כ-1800 שנה, נערכה המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא.

על פי המסורת רבי יהודה הנשיא (או בקיצור "רבי") נולד ביום שבו הוצא רבי עקיבא להורג (בספר הנפלא "הפרדס של עקיבא" , הסופרת יוכי ברנדס מספרת באופן נפלא את רגע לידתו של רבי , כלידת המשיח וכתקווה חדשה שצמחה מתוך החורבן האדיר של מרד בר כוכבא)
רבי יהודה הנשיא, היה בנו של הנשיא הקודם , רבן שמעון בן גמליאל, ומצאצאי מלכות בית דוד ומגיל צעיר הוא גדל בין החכמים ובין מנהיגי העם.

רבי יהודה הנשיא ביצר את סמכות הנשיאות (בין השאר בזכות ידידותו עם הקיסר הרומי), איחד את תפקיד הנשיא עם תפקיד אב בית הדין והחכם, ובתקופה הקשה שלמוצאי מרד בר כוכבא הצליח לרומם מחדש את עם ישראל.

וכך נכתב עליו בגמרא:

"מימות משה ועד רבי (רבי יהודה הנשיא) לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" (גיטין כט). ובתלמוד הירושלמי נכתב עליו:
"כל שבע המידות שמנו חכמים בצדיקים: הנוי והכוח והעושר והחכמה והשיבה והכבוד והבנים כולם נתקימו ברבי" (ירושלמי סנהדרין פרק י"א הלכה ה), הרמב"ם כותב על רבי יהודה הנשיא "איש שנמצאו בו כל החמודות והמידות הטובות".
רבי יהודה הנשיא הקפיד לדבר בביתו רק בשפה העברית הן עם ילדיו והן עם עבדיו ושפחותיו. כשחכמים התלבטו לגבי משמעות של מילה מסוימת בעברית הם היו נועצים עם שפחתו של רבי (את שפחה חכמה זו עוד נפגוש בהמשך) וכך כותב הרמב"ם על העברית של רבי יהודה הנשיא "והיה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקדש, עד שהחכמים, עליהם השלום, היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותיות המקרא, מדברי עבדיו ומשרתיו". רבי יהודה הנשיא בחר לכתוב את המשנה בשפה העברית ולא בשפה הארמית או היוונית שוברו בארץ ישראל (ובאופן דומה אלף שנה לאחר מכן בחר הרמב"ם בעקבותיו לכתוב את "המשנה תורה" בשפה העברית בלבד)

רבי יהודה הנשיא היה זה שערך את המשנה, ספר היסוד של התורה שבעל פה. יצירה אדירה זו נסעה מתוך אישיות מיוחדת, עומק תורני, סמכות בלתי מעורערת, ימי שלווה ושלום (רבי יהודה הנשיא חשב לבטל את תשעה באב בימיו בזכות השלום ששרר בתקפותו) וגדולה גשמית ורוחנית.

אתם מוזמנים להתרווח תחת צל האילן , להביט אל עתיקות ציפורי ולחזור אלף שמונה מאות שנים לעבר ימי תור הזהב של ציפורי הקדומה.

בבא מציעא פ״ה א

למה התייסר רבי יהודה הנשיא?
ייסוריו של רבי [יהודה הנשיא] על-ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו,
ועל ידי מעשה אחר הלכו.
על ידי מעשה באו, מה הוא?
עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה [העגל] ראשו בתוך כנף [בגדו] של רבי ובכה.
אמר לו [רבי יהודה הנשיא אמר לעגל]: לֵך, לכך נוצרת! [כלומר, נוצרת כדי שבני-אדם יאכלו את בשרך].
אמרו [משמים]: הואיל ואינו מרחם - שיבואו עליו ייסורים.
ועל ידי מעשה [אחר] הלכו [ייסוריו] -
יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית,
היו מונחים שם בני חולדה [= גורים של חולדה] והייתה מטאטאה אותם.
אמר לה: הניחי להם, [הרי] כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו"
אמרו [משמים]: הואיל ומרחם - נרחם עליו.

Bava Metzia 85a

the sons of Beteira; and Jonathan, son of Saul. The Gemara discusses each case: The incident revealing the modesty of Rabban Shimon ben Gamliel is that which we just said, as he referred to himself modestly as a fox. The sons of Beteira were exceptionally modest, as they served in the position of Nasi and yet abdicated their positions in favor of Hillel when he emigrated from Babylonia to Eretz Yisrael. As the Master said: The sons of Beteira, upon recognizing that Hillel was a superior expert in halakha, seated him at the head and appointed him Nasi over them (see Pesaḥim 66a). Jonathan, son of Saul, was extremely modest, as he said to David: “And you shall be king over Israel, and I shall be second to you” (I Samuel 23:17), despite the fact that his father, Saul, was the current king. The Gemara asks: From where do we know that the aforementioned men were truly modest? Perhaps Jonathan, son of Saul, relinquished his rights to the kingship not due to modesty, but because he saw that the world, i.e., the masses, were drawn after David, and he felt he had no other recourse. With regard to the sons of Beteira also, perhaps they abdicated only because they saw that Hillel was greater than they, as he was able to answer questions that they could not resolve. The Gemara adds: But Rabban Shimon ben Gamliel certainly was a truly modest individual. § The Gemara returns to the previous incident. When he heard that the greatness of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, was due to his suffering, Rabbi Yehuda HaNasi said to himself: Afflictions are evidently precious. He accepted thirteen years of afflictions upon himself; six years of stones in the kidneys and seven years of scurvy [bitzfarna]. And some say it was seven years of stones in the kidneys and six years of scurvy. The Gemara relates: The stableman [ahuriyareih] of the house of Rabbi Yehuda HaNasi was wealthier than King Shapur of Persia, due to Rabbi Yehuda HaNasi’s abundant livestock. When the stableman would place fodder before the livestock, the sound of their lowing would travel the distance of three mil. He would calculate the right moment so that he would place the fodder before the animals at precisely that time when Rabbi Yehuda HaNasi entered the latrine, so that the lowing of the animals would drown out Rabbi Yehuda HaNasi’s screams of pain. But even so, Rabbi Yehuda HaNasi’s voice was so loud that it overcame the sound of the livestock, and even sailors heard it out at sea. The Gemara says: But even so, the afflictions of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, were greater than those of Rabbi Yehuda HaNasi. The reason is that whereas the afflictions of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, came upon him out of love, and left him out of love, i.e., they were solely the result of his own request, not because he deserved them, those of Rabbi Yehuda HaNasi came upon him due to an incident and left him due to another incident. The Gemara stated that Rabbi Yehuda HaNasi’s suffering came upon him due to an incident. What was that incident that led to his suffering? The Gemara answers that there was a certain calf that was being led to slaughter. The calf went and hung its head on the corner of Rabbi Yehuda HaNasi’s garment and was weeping. Rabbi Yehuda HaNasi said to it: Go, as you were created for this purpose. It was said in Heaven: Since he was not compassionate toward the calf, let afflictions come upon him. The Gemara explains the statement: And left him due to another incident. One day, the maidservant of Rabbi Yehuda HaNasi was sweeping his house. There were young weasels [karkushta] lying about, and she was in the process of sweeping them out. Rabbi Yehuda HaNasi said to her: Let them be, as it is written: “The Lord is good to all; and His mercies are over all His works” (Psalms 145:9). They said in Heaven: Since he was compassionate, we shall be compassionate on him, and he was relieved of his suffering. The Gemara relates: During all the years of the suffering of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, no one died prematurely, as his afflictions atoned for the entire generation. During all the years of the suffering of Rabbi Yehuda HaNasi, the world did not require any rain, as the moisture of the dew was sufficient. As Rabba bar Rav Sheila said: A day of rain is as difficult as a day of judgment, due to the damage that storms and flooding can cause. And Ameimar said: Were it not for the fact that rain is needed by people, the Sages would pray for mercy and annul it, due to the nuisances of rain. And even so, despite the fact that there was no rain all those years, when a radish was uprooted from its row in the field, there remained in its place a hole filled with water, due to the moisture in the earth. The Gemara continues discussing Rabbi Yehuda HaNasi’s relationship with Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. Once Rabbi Yehuda HaNasi arrived at the place of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. He said to the locals: Does that righteous person have a son? They said to him: He has a son who is wayward, and any prostitute who hires herself out to others for two coins hires him for eight, due to his handsomeness. Upon hearing this report, Rabbi Yehuda HaNasi resolved to extricate Rabbi Elazar’s son from his plight. He brought him back with him, ordained him as a rabbi, and gave him over to Rabbi Shimon ben Isi ben Lakonya, the brother of the boy’s mother, to teach him Torah. Each day, the boy would say: I am going back to my town, because it was difficult for him to study. Rabbi Shimon ben Isi ben Lakonya said to him: You have been made wise, and a golden cloak has been spread over you when you were ordained, and you are called by the title Rabbi, and yet you say: I am going back to my town? The boy said to him: I vow [momei] that this thought of leaving is now abandoned, i.e., I will stay and improve my ways. When the boy matured and became a Torah scholar, he came and sat in the academy of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yehuda HaNasi heard his voice and said: This voice is similar to the voice of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. Those who were present said to him: It is his son. Rabbi Yehuda HaNasi read the verse about him: “The fruit of the righteous is a tree of life; and he that is wise wins souls” (Proverbs 11:30). The Gemara explains, with regard to the phrase “the fruit of the righteous,” that this is referring to Rabbi Yosei, son of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who was the son of a righteous individual and became a great scholar in his own right. When the verse states: “And he that is wise wins souls,” this is referring to Rabbi Shimon ben Isi ben Lakonya, who successfully helped Rabbi Yosei reach his potential. When this Rabbi Yosei died, he was brought to his father’s cave for burial. A serpent encircled the entrance of the cave, denying any access. Those present said to it: Serpent, serpent! Open your mouth, so that a son may enter next to his father. The serpent did not open its mouth for them. The people there thought that Rabbi Yosei was denied burial alongside his father because this one, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, was greater than that one, Rabbi Yosei. A Divine Voice emerged and said: It is not because this one is greater than that one; rather, it is because this one, Rabbi Elazar, experienced the suffering of the cave, while that one, i.e., Rabbi Yosei, did not experience suffering of the cave. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, suffered with his father for thirteen years in a cave while hiding from the Romans (see Shabbat 33b). The Gemara relates a similar incident: Once Rabbi Yehuda HaNasi arrived at the place of Rabbi Tarfon. He said to the townspeople: Does that righteous person, Rabbi Tarfon, who would take an oath by the life of his children, have a son? Rabbi Tarfon was wont to take oaths by the lives of his children (see Oholot 16:1). They said to him: He does not have a son, but he has a grandson, a son from his daughter, and every prostitute who is hired for two coins hires him for eight. The townspeople brought Rabbi Tarfon’s grandson before Rabbi Yehuda HaNasi, who said to him: If you repent from your evil ways, I will give you my daughter in marriage. He repented and became a righteous individual. There are those who say that he married Rabbi Yehuda HaNasi’s daughter and subsequently divorced her. There are those who say that he did not marry her at all, so that it would not be said about him: It was for the sake of that woman that this man repented. § The Gemara asks: And why did Rabbi Yehuda HaNasi exert himself so much to save these wayward sons? The Gemara answers: It is because of that which Rav Yehuda says that Rav says, and some say that which Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says, and some say that which Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: Anyone who teaches Torah to the son of another merits to sit and study in the heavenly academy, as it is stated: “Therefore so says the Lord: If you return, and I bring you back, you shall stand before Me” (Jeremiah 15:19). This verse, which is addressed to Jeremiah, indicates that if he is able to cause the Jewish people to return to God, he himself will be brought to stand before God. And anyone who teaches Torah to the son of an ignoramus achieves such an exalted status that even if the Holy One, Blessed be He, were to issue a harsh decree, He may nullify it for his sake, as it is stated in the continuation of the verse: “And if you bring forth the precious out of the worthless, you shall be as My mouth,” i.e., you will be like the mouth of God that can rescind a decree. The Gemara relates other statements pertaining to Torah scholars and their descendants. Rabbi Parnakh says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to anyone who is a Torah scholar, and whose son is a Torah scholar, and whose grandson is a Torah scholar, the Torah will never again cease from his descendants, as it is stated: “And as for Me, this is My covenant…My spirit that is upon you, and My words which I have put in your mouth, shall not depart out of your mouth, nor out of the mouth of your seed, nor out of the mouth of your seed’s seed, says the Lord, from now and forever” (Isaiah 59:21). The Gemara asks: What is the significance of the phrase “says the Lord”? The Gemara answers that the Holy One, Blessed be He, said: I am your guarantor in this matter. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase “from now and forever”? The verse mentioned only three generations. Rabbi Yirmeya says: The verse means that from this point forward, after three generations, the Torah returns to its lodging, i.e., the Torah is now ingrained in the family. The Gemara relates that Rav Yosef fasted forty fasts so that the Torah would become ingrained in his family, and he was read the verse in a dream: “My words…shall not depart out of your mouth.” He fasted an additional forty fasts and he was read: “Shall not depart out of your mouth, nor out of the mouth of your seed.” He fasted an additional one hundred fasts. In a dream, he came and was read the conclusion of the verse: “Shall not depart out of your mouth, nor out of the mouth of your seed, nor out of the mouth of your seed’s seed.” He said: From this point forward I do not need to fast anymore, as I am now assured that the Torah will return to its lodging. The Gemara relates a similar occurrence: When Rabbi Zeira ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he fasted one hundred fasts so that he would forget the Babylonian method of studying Gemara, so that it would not hinder him from adapting to the unique style of study prevalent in Eretz Yisrael. He fasted an additional one hundred fasts so that Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, would not die during his lifetime, which would have caused the burden of communal matters to fall upon him. As dean of the Torah academy, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, was in charge of all public affairs, leaving Rabbi Zeira unencumbered to study Torah. Rabbi Zeira fasted an additional one hundred fasts so that the fire of Gehenna should not affect him. The Gemara relates with regard to Rabbi Zeira: Every thirty days, he would examine himself to ascertain if he remained on his exalted level. He would ignite an oven, climb in, and sit inside it, and the fire would not affect him. One day, the Sages gave him the evil eye, i.e., they were envious of him, and his legs became singed in the fire. And from then on they referred to him as: The short one with singed legs. § The Gemara discusses the topic of the acquisition of Torah knowledge. Rav Yehuda says that Rav says: What is the meaning of that which is written: “Who is the wise man, that he may understand this? And who is he to whom the mouth of the Lord has spoken, that he may declare it? Why has the land been lost and laid waste like a wilderness, so that none passes through?” (Jeremiah 9:11). This matter, i.e., the question: Why has the land been lost,

שאלות למחשבה ולדיון:
למה לדעתכם נענש רבי יהודה הנשיא? מה הבעיה באמירה "לך כי לכך נוצרת"?
הרב קוק מצטט את אגדה זו בתוך מאמרו "חזון הצמחונות והשלום" , האם לדעתכם האגדה תומכת בצמחונות?
מה לדעתכם היחס בין צמחונות לבין איסור התורה של "צער בעלי חיים" ?
מה דעתכם על "התיקון" שעשה רבי יהודה הנשיא?

איש הרוח וההגות, א.ד גורדון (1856-1922), כותב במכתב לסופר נתן ביסטריצקי (אגמון) את דעתו ביחס לצמחונות וביחס לבעלי החיים. וכך כתב גורדון:

לנ. ביסטריצקי – שלום.
.... בשורה האחרונה, היחס אל בעלי החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסנו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים שלתועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מהם הם כל הצדק, האמת וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת וכו'

....את היחס החיוני הזה אנחנו מבקשים בעבודה, בפעולות, בחיוניות של רוחנו ושל כל ישותנו; את שפע החיים הזה אנחנו מבקשים בהתקרבותנו אל הטבע, אל מקור החיים, ובשאיפתנו להשתתף עמו בחיים, בעבודה וביצירה.

יחס חדש, יחס של צדק, של אמת, של נפשיות אל בעלי החיים הרי זה על פי האמת, מבחינה עליונה, אנושית-קוסמית, יחס חדש אל כל החיים, אל כל המצוות העליונות, שהאדם מבקש בחיים: אל הצדק, אל האמת, אל האהבה וכו' וכו‘. הרי זה שחרור החיים האנושיים מצמצום במין, כמו שכל מידה עליונה היא קודם כל שחרור החיים מצמצומם באיש, ב’אני הפרטי’. זאת אומרת, מצד אחד – קנה-מידה חדש, גדול, אנושי-קוסמי לכל המידות האנושיות, ומצד שני – אופק חדש לרוח האנושית, לחיים האנושיים....

ושלום לך וברכה. ידידך א.ד. גורדון

גורדון דורש מאיתנו יחס חדש אל בעלי החיים, יחס שהוא לא נצלני אלא אמיתי. דברים אלא מזכירים את הגותו של הפילוסוף הנודע מרטין בובר.
בובר (1878-1965) מספר על חוויה שהוא עבר בבית סבו , חוקר המדרש הנודע, שלמה בובר, בשעה שהוא ליטף אל סוסו האהוב. וכך כותב בובר:
כשהיית בן אחת-עשרה וביליתי את הקיץ באחוזת סבי, הייתי נוהג להתגנב ולהיכנס כל שעה שלא ראני איש בכך לתוך אורוות הסוסים וללטף את צווארו של הסוס החביב עלי, לבנבן... מה שנתארע לי עם הסוס הוא האחר, האחרות המופלית הכבירה של האחר, שלא היתה נכרית וזרה לי, כגון זו של השור והתיש, אלא אדרבא – נתנה לי להתקרב אליה, לנגוע בה... ומרגיש הייתי את החי בידי, דומה היה כאילו נוגע היה לעור ידי יסוד החיוניות עצמו, משהו שאינו אני... שאינו ידוע ומוכר לאני, האחר ממש שבממש, לא רק אחר סתם, ואף על פי כן נתן לי להתקרב אליו, פתח לי את לבו, העמיד את עצמו כולו בחינת אתה לאתה... ואחר כך צהל בחשאי מעשה קושר הנותן סימן שמיועד לאיש סודו בלבד... והייתי בן חבורה..." (בובר, פגישות, עמ' י"ח)

שאלות למחשבה ולדיון:
למדנו שלושה טקסטים של הוגים יהודים: יהודה (הנשיא), אהרון (גורדון) ומרדכי (בובר) . מה ניתן ללמוד משלושת ההוגים על היחס הנכון לבעלי החיים?
האם לדעתכם המסקנה של שלושת ההוגים היא שיש להיות צמחונים?
גורדון דורש מבני האדם שיהיה להם "יחס חדש" כלפי בע"ח, מהו לדעתכם אותו יחס? האם לדעתכם מדובר על "זכויות בעלי חיים" או על "חובה מוסרית של האדם"? מה ההבדל בין שתי הגישות.

הזמנה למסע:
המסע בשביל ישראל מזמן לנו שאלות שקושרות ליחס בין הרוח לבין החומר, ושאלת היחס שלנו אל עולם הטבע ועולם בעלי החיים.
אותם השאלות משעסיקות אותנו העסיקו גם את חכמינו לפני אלפיים שנה.
אתן מוזמנים להביט בעתיקות ציפורי ולנסות לדמיין את בית המדרש השוקק שהיה פה (כיום הגליל (והנגב) הוא הפריפריה של מדינת ישראל אבל לפני 1800 שנה כאן היה מושב הסנהדרין) ויחד עם כנפי הדמיון לנסות ולחשוב האם היציאה שליכם אל השביל שינתה את היחס שליכם אל עולם הטבע. איך אתם מעונינים לממש את הפסוק "ורחמיו על כל מעשיו"

הרחבה א:
מקום קברו של קבי יהודה הנשיא

התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי מספרים לנו במספר מקומות שונים על הלוויתו של רבי יהודה הנשיא. זו הייתה הלוויה המונית שיצאה מציפורי והגיעה עד לבית שערים. למרות שההלוויה היתה ביום שישי נעשה נס וכל המשתתפים הספיקו לחזור הביתה לפני שבת. בחיפירות הארכאלוגיות שנעשו בבית שערים, נמצא מבנה קבר רב רושם שמיוחס לרבי יהודה הנשיא.
למרות מסורות אלו , יש מסורות נוספות שטוענות שרבי יהודה הנשיא קבור בציפורי ולא בבית שערים. כך לדוגמא, הרב בצלאל אשכנזי מביא בחיבורו "שיטה מקובצת" (כתובות, דף קג ב) מסורת קדמונית שמרומזת ברש"י ; ולפיה, קברו של רַבִּי נמצא בצִפּוֹרִי. והוא כותב שהוא עצמו זכה להיות על קברו. וזו לשונו:

". וקבלה בידו שקברו בצִפּוֹרִי . ואני זכיתי והייתי על קברו . ואפשר דאף על גב דמקום קברו קנוי לו בבֵית שְׁעָרִים, לפי שנפטר בצִפּוֹרִי והיה ערב שבת - כדאמרינן בירושלמי וכדכתיבנא לעיל, - לא נקבר אלא בצִפּוֹרִי!"
אף על פי שמסופר שרבי יהודה הנשיא נקבר בבית שערים, נוצרה מסורת המראה את קברו בציפורי. רבי בנימין מטודלה ורבי פתחיה מרגנשבורג שביקרו בציפורי ומציינים ששם מצוי קברו וכך גם מעיד ה"כפתור ופרח", לרבי אשתורי הפרחי.
יתכן שהמקור למסורות השונות קשור לכך שסמוך לציפורי נמצא קברו של "רבי יהודה נשיאה"- נכדו של רבי יהודה הנשיא ורבו של ריש לקיש, ויש הרואים בקבר זה את קברו האמיתי של רבי יהודה הנשיא

קבר רבי יהודה נשיאה. לעיתים מיוחס הקבר בטעות לרבי יהודה הנשיא סבו. הקבר נמצא בסמוך לשביל ישראל והוא נקודה נוחה לעצירה ולמילוי מים