(א) וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃ (ב) וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלַי֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃ (ג) וַיִּתֵּן֩ ה' אֱלֹקֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת־כָּל־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃ (ד) וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כָּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃ (ה) כָּל־אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻר֛וֹת חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ (ו) וַנַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַחֲרֵם֙ כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃ (ז) וְכָל־הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ׃ (ח) וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד־הַ֥ר חֶרְמֽוֹן׃ (ט) צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ־ל֖וֹ שְׂנִֽיר׃ (י) כֹּ֣ל ׀ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכָל־הַגִּלְעָד֙ וְכָל־הַבָּשָׁ֔ן עַד־סַלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃ (יא) כִּ֣י רַק־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֮ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת־אִֽישׁ׃
(1) We made our way up the road toward Bashan, and King Og of Bashan with all his men took the field against us at Edrei. (2) But the LORD said to me: Do not fear him, for I am delivering him and all his men and his country into your power, and you will do to him as you did to Sihon king of the Amorites, who lived in Heshbon. (3) So the LORD our God also delivered into our power King Og of Bashan, with all his men, and we dealt them such a blow that no survivor was left. (4) At that time we captured all his towns; there was not a town that we did not take from them: sixty towns, the whole district of Argob, the kingdom of Og in Bashan— (5) all those towns were fortified with high walls, gates, and bars—apart from a great number of unwalled towns. (6) We doomed them as we had done in the case of King Sihon of Heshbon; we doomed every town—men, women, and children— (7) and retained as booty all the cattle and the spoil of the towns. (8) Thus we seized, at that time, from the two Amorite kings, the country beyond the Jordan, from the wadi Arnon to Mount Hermon— (9) Sidonians called Hermon Sirion, and the Amorites call it Senir— (10) all the towns of the Tableland and the whole of Gilead and Bashan as far as Salcah and Edrei, the towns of Og’s kingdom in Bashan. (11) Only King Og of Bashan was left of the remaining Rephaim. His bedstead, an iron bedstead, is now in Rabbah of the Ammonites; it is nine cubits long and four cubits wide, by the standard cubit!
דָּבָר אַחֵר (דברים ג, ב): וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (דברים ג, ב): כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר פָּסַקְתִּי דִינוֹ מִימוֹת אַבְרָהָם, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבָּה לוֹט בֶּן אָחִיו, וּבָא עוֹג וּבִשֵֹּׂר אֶת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יג): וַיָּבֹא הַפָּלִיט, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא פָּלִיט הָיָה שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹג, שֶׁבָּא וּמָצָא אֶת אַבְרָהָם עָסוּק בְּמִצְווֹת בְּעֻגּוֹת הַפֶּסַח, וְלֹא בָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא לְשֵׁם נוֹיָהּ שֶׁל שָׂרָה, אָמַר בְּלִבּוֹ הֲרֵינִי מְבַשֵֹּׂר אוֹתוֹ, וְהַגְּדוּד הוֹרְגוֹ, וְנוֹטֵל אֲנִי אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִי רָשָׁע, כָּךְ אָמַרְתָּ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ שְׂכַר רַגְלֶיךָ, וּמַאֲרִיךְ לְךָ שָׁנִים, וּמַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ בְּלִבְּךָ הֲרֵינִי הוֹרֵג אַבְרָהָם וְנוֹטֵל אֶת שָׂרָה, בְּיַד בְּנֵי בָנֶיהָ עָתִיד אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל. דָּבָר אַחֵר, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ, כְּבָר פָּסַקְתִּי אֶת דִּינוֹ מִימוֹת יִצְחָק, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁמָּל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה וְקָרָא לְכָל מַלְכֵי כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא, ח): וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל וגו', מַהוּ גָּדוֹל, שֶׁכָּל גְּדוֹלִים הָיוּ שָׁם, אַף עוֹג הָיָה שָׁם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ לְעוֹג לֹא כָּךְ הָיִיתָ אוֹמֵר, אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת יִצְחָק אָמַר, מַהוּ זֶה, אֵין זֶה כְּלוּם, בְּאֶצְבָּעִי אֲנִי הוֹרְגוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַרְתָּ, עַל מְנָת שֶׁתִּרְאֶה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, וּבְיָדָם אוֹתוֹ הָאִישׁ עָתִיד לִפֹּל. דָּבָר אַחֵר, כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָתַתִּי, כְּבָר פָּסַקְתִּי אֶת דִּינוֹ מִימוֹת יַעֲקֹב, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב אֵצֶל פַּרְעֹה לְבָרֵךְ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז, ז): וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, הָיָה עוֹג יוֹשֵׁב שָׁם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ פַּרְעֹה לְעוֹג לֹא כָךְ הָיִיתָ אוֹמֵר, אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד, הֲרֵי בֶּן בְּנוֹ וְשִׁבְעִים נֶפֶשׁ מִירֵכוֹ, אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל עוֹג מַכְנִיס עַיִן רָעָה עֲלֵיהֶן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִי רָשָׁע, מָה אַתָּה מַכְנִיס עַיִן רָעָה בְּבָנַי, תִּמַּס עֵינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, עָתִיד אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל בְּיָדָן, הֲרֵי כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹמְעִים שִׁמְעֲכֶם וּמִתְיָרְאִין וּמִתְפַּחְדִין מִכֶּם, כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, י): וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.
(לג) וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃ (לד) וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃ (לה) וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ׃
(33) They marched on and went up the road to Bashan, and King Og of Bashan, with all his people, came out to Edrei to engage them in battle. (34) But the LORD said to Moses, “Do not fear him, for I give him and all his people and his land into your hand. You shall do to him as you did to Sihon king of the Amorites who dwelt in Heshbon.” (35) They defeated him and his sons and all his people, until no remnant was left him; and they took possession of his country.
Brachos 54b
אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה
With regard to the rock that Og, King of Bashan, sought to throw upon Israel, there is no biblical reference, but rather a tradition was transmitted. The Gemara relates that Og said: How large is the camp of Israel? It is three parasangs. I will go and uproot a mountain three parasangs long and I will hurl it upon them and kill them. He went, uprooted a mountain three parasangs long, and brought it on his head. And The Holy One, Blessed be He, brought grasshoppers upon it and they pierced the peak of the mountain and it fell on his neck.
הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב שני רשעים שברת וכדרבי שמעון בן לקיש דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת
Og wanted to remove it from his head; his teeth were extended to one side of his head and to the other and he was unable toremove it. And that is what is written: “You break the teeth of the wicked” (Psalms 3:8). And this is in accordance with the homiletic interpretation of Rabbi Shimon Ben Lakish, as Rabbi Shimon Ben Lakish said: What is the meaning of that which is written: “You break the teeth of the wicked”? Do not read it as: You break [shibarta], but rather as: You lengthened [shirbavta].
משה כמה הוה עשר אמות שקיל נרגא בר עשר אמין שוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה
The story concludes: How tall was Moses?He was ten cubits tall. He took an axe ten cubits long, jumped up ten cubits, and struck Og in the ankle and killed him.
אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה
With regard to the rock that Og, King of Bashan, sought to throw upon Israel, there is no biblical reference, but rather a tradition was transmitted. The Gemara relates that Og said: How large is the camp of Israel? It is three parasangs. I will go and uproot a mountain three parasangs long and I will hurl it upon them and kill them. He went, uprooted a mountain three parasangs long, and brought it on his head. And The Holy One, Blessed be He, brought grasshoppers upon it and they pierced the peak of the mountain and it fell on his neck.
הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב שני רשעים שברת וכדרבי שמעון בן לקיש דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת
Og wanted to remove it from his head; his teeth were extended to one side of his head and to the other and he was unable toremove it. And that is what is written: “You break the teeth of the wicked” (Psalms 3:8). And this is in accordance with the homiletic interpretation of Rabbi Shimon Ben Lakish, as Rabbi Shimon Ben Lakish said: What is the meaning of that which is written: “You break the teeth of the wicked”? Do not read it as: You break [shibarta], but rather as: You lengthened [shirbavta].
משה כמה הוה עשר אמות שקיל נרגא בר עשר אמין שוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה
The story concludes: How tall was Moses?He was ten cubits tall. He took an axe ten cubits long, jumped up ten cubits, and struck Og in the ankle and killed him.
ולטעמיך תיבה היכי סגיא ועוד עוג מלך הבשן היכא קאי אלא נס נעשה להם שנצטננו בצידי התיבה
The Gemara replies: And according to your reasoning, that it was impossible to survive the boiling water, how did the ark itself move? It was covered with pitch, which melts in boiling water. Moreover, how did Og, king of the Bashan (see Numbers 21:33–35), who according to tradition was of the generation of the flood, stand, i.e., survive the boiling water? Rather, it must be that a miracle was performed for them, namely that the water on the sides of the ark cooled, allowing the ark, the reima, and Og to survive.
Niddah 24b
תניא אבא שאול אומר ואיתימא רבי יוחנן
קובר מתים הייתי פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנסתי בקולית של מת ורצתי אחריו שלש פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה
כשחזרתי לאחורי אמרו לי
של עוג מלך הבשן היתה
תניא אבא שאול אומר ואיתימא רבי יוחנן
קובר מתים הייתי פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנסתי בקולית של מת ורצתי אחריו שלש פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה
כשחזרתי לאחורי אמרו לי
של עוג מלך הבשן היתה
Niddah 61a
(במדבר כא, לד) ויאמר ה' אל משה אל תירא מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר
סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו
מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי
א"ר יוחנן אר"ש בן יוחי, מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו אמר
שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי ואמר רבי יוחנן, זה עוג שפלט מדור המבול
(במדבר כא, לד) ויאמר ה' אל משה אל תירא מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר
סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו
מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי
א"ר יוחנן אר"ש בן יוחי, מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו אמר
שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי ואמר רבי יוחנן, זה עוג שפלט מדור המבול
וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן׃
When Abram heard that his kinsman had been taken captive, he mustered his retainers, born into his household, numbering three hundred and eighteen, and went in pursuit as far as Dan.
שמנה עשר וגו'. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֱלִיעֶזֶר לְבַדּוֹ הָיָה (נדרים ל"ב), וְהוּא מִנְיַן גִּימַטְרִיָּא שֶׁל שְׁמוֹ:
ילקוט ראובני:
עוג מלך הבשן היה אליעזר עבד אברהם, והיה לו זכות בשביל שגמל חסד עם יצחק אבינו שהביא לו את רבקה
עוג מלך הבשן היה אליעזר עבד אברהם, והיה לו זכות בשביל שגמל חסד עם יצחק אבינו שהביא לו את רבקה
מדרש אגדה: במדבר כא
ולמה נקרא שמו עוג, על שם עוגות מצות, שאותו עת שנשבה לוט פסח היה
ולמה נקרא שמו עוג, על שם עוגות מצות, שאותו עת שנשבה לוט פסח היה
ענין אפיית המצות. כתב הגה״ק בעל פרי צדיק זי״ע(צדקת הצדיק ענין צס שעוג מלך הבשן לא היה בן מבול, דהיינו משחית זרע. ולכן ניתנה ארצו לחצי מטה מנשה מזרעא דיוסף, שומר הברית. וענין נורא זה מקורו עוד מהזהר(ח״ג קפד, א) שמבואר שם עה״ב (במדבד כא, לד) ויאמר ד׳ אל משה אל תירא אתו, שלפיכך היה ירא משה רבינו מעוג מלך הבשן, לפי שהוא נתדבק באברהם אבינו, וכשנימול אברהם נימול אתו גם עוג, וקיבל זה האות הקדוש, והוצרך הקב״ה להבטיח למשה שאעפ״י שהוא שומר הברית אל תירא אותו, עיי״ש. והנה במדרש(ב״ד פמ״ב ח) מבואר, למה נקרא שמו ״עוג״, שבא ומצא את אכרם יושב ועוסק במצוות אפיית מצה, הנקראות עוגות(שמות יב, לט עיין פידוש מהדז״ו). וזה צ״ב לכאורה, שהלא שמו של אדם הוא עיקר חיותו, כמו שנאמר(בדאשית ב, יט) נפש חיה הוא שמו(עין שער הפסוקים שמות ג), ולמה נקרא שמו של עוג על שם פרט זה בחייו - שבא אל אברהם אביגו בעת שהיה אברהם עוםק באפיית המצות עוגות, והוא פלא. ונראה לומר, דהנה הובא בטו״ז( אר"ח סימן ת״ם סק״ב) בשם האר״י ז״ל דיש לטרוח בעת אפיית המצות עד שיתחמם וחיע, ובזה ישבר הקליפות שנולדו מש״ז לבטלה [ועיין במש״ב במשגת חםידים(מם׳ ניסן פ״ב משנה ג) לגבי ביעור חמץ באש, ״ובשרפו אותו יכוין לבער העשר כתרין דמאבותא שהם בקליפות, ולהוציא צד הקדושה מתוכם, ולהבה תלהט רשעים(תהלים קו, יח)״]. וי״ל שזה שהועיל לעוג מה שהיה באפיית מצות אצל אברהם אבינו, לשבר קליפות שנולדו משז״ל, עד שנשאר נוטר הברית. ולפיכך נקרא שמו עוג על שם העוגות מצות.
ליקוט מאמרי אדמו״ר שליט״א ממונקאטש על הגדה של פסח
ליקוט מאמרי אדמו״ר שליט״א ממונקאטש על הגדה של פסח
באותה שעה עג משה עוגה קטנה ועמד בתוכה
Avos D'Rebbi Natan (A) 9
Avos D'Rebbi Natan (A) 9
דָּבָר אַחֵר (דברים ג, ב): וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (דברים ג, ב): כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר פָּסַקְתִּי דִינוֹ מִימוֹת אַבְרָהָם, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבָּה לוֹט בֶּן אָחִיו, וּבָא עוֹג וּבִשֵֹּׂר אֶת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יג): וַיָּבֹא הַפָּלִיט, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא פָּלִיט הָיָה שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹג, שֶׁבָּא וּמָצָא אֶת אַבְרָהָם עָסוּק בְּמִצְווֹת בְּעֻגּוֹת הַפֶּסַח, וְלֹא בָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא לְשֵׁם נוֹיָהּ שֶׁל שָׂרָה, אָמַר בְּלִבּוֹ הֲרֵינִי מְבַשֵֹּׂר אוֹתוֹ, וְהַגְּדוּד הוֹרְגוֹ, וְנוֹטֵל אֲנִי אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִי רָשָׁע, כָּךְ אָמַרְתָּ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ שְׂכַר רַגְלֶיךָ, וּמַאֲרִיךְ לְךָ שָׁנִים, וּמַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ בְּלִבְּךָ הֲרֵינִי הוֹרֵג אַבְרָהָם וְנוֹטֵל אֶת שָׂרָה, בְּיַד בְּנֵי בָנֶיהָ עָתִיד אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל. דָּבָר אַחֵר, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ, כְּבָר פָּסַקְתִּי אֶת דִּינוֹ מִימוֹת יִצְחָק, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁמָּל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה וְקָרָא לְכָל מַלְכֵי כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא, ח): וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל וגו', מַהוּ גָּדוֹל, שֶׁכָּל גְּדוֹלִים הָיוּ שָׁם, אַף עוֹג הָיָה שָׁם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לוֹ לְעוֹג לֹא כָּךְ הָיִיתָ אוֹמֵר, אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת יִצְחָק אָמַר, מַהוּ זֶה, אֵין זֶה כְּלוּם, בְּאֶצְבָּעִי אֲנִי הוֹרְגוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַרְתָּ, עַל מְנָת שֶׁתִּרְאֶה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, וּבְיָדָם אוֹתוֹ הָאִישׁ עָתִיד לִפֹּל. דָּבָר אַחֵר, כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנּוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא נָתַתִּי, כְּבָר פָּסַקְתִּי אֶת דִּינוֹ מִימוֹת יַעֲקֹב, כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב אֵצֶל פַּרְעֹה לְבָרֵךְ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז, ז): וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, הָיָה עוֹג יוֹשֵׁב שָׁם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ פַּרְעֹה לְעוֹג לֹא כָךְ הָיִיתָ אוֹמֵר, אַבְרָהָם פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא וְאֵינוֹ מוֹלִיד, הֲרֵי בֶּן בְּנוֹ וְשִׁבְעִים נֶפֶשׁ מִירֵכוֹ, אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל עוֹג מַכְנִיס עַיִן רָעָה עֲלֵיהֶן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִי רָשָׁע, מָה אַתָּה מַכְנִיס עַיִן רָעָה בְּבָנַי, תִּמַּס עֵינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, עָתִיד אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל בְּיָדָן, הֲרֵי כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹמְעִים שִׁמְעֲכֶם וּמִתְיָרְאִין וּמִתְפַּחְדִין מִכֶּם, כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, י): וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.
עָקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי, וְאוֹתְבֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ. מאמר זה לפי פשוטו זר מאד, כי הר שהוא ג' פרסאות על ג' פרסאות הוא שיעור כ"ד אלף אמה על כ"ד אלף, והוא מהלך שלשה שעות וחצי ויותר, ואפילו עוג היה מן בני הנפילים אי אפשר לעקור הר כזה בטבע, ועוד אם רצה לעקור הר גדול כזה איך הברייתא קרי ליה אֶבֶן, הַר לחוד וְאֶבֶן לחוד, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בזה, אלא ודאי דברים אלו אינם כפשוטם אלא הם על דרך המשל וחידה. ונראה לי בס"ד על דרך הסוד ידוע כל ג' ספירות נקראים פַּרְסָה, וכמו שכתב מא"א ז"ל וידוע שבחינת וא"ו דשם הוי"ה הנקרא ישראל יש בו רק ט' ספירות שהם ג' פרסאות, והמלכות שהיא סוד ה"א אחרונה משלמתו לעשר, וידוע שישראל שרשם שם בסוד בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹהֵיכֶם, ולזה אמר מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֲוָה? תְּלָתָא פַּרְסֵי שהם ט' ספירות, אֵיזִיל וְאִיעֲקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי, פירוש רוצה למשוך לו כח מן הקליפה שכנגד הקדושה אשר גם שם יש תלתא פרסי שהם ט' ספירות דטומאה, וְאִשְׁדִי עֲלַיְהוּ רצונו לומר אהרגם בכח זה של ט"ס דטומאה וְאִיקְטְלִינְהוּ במלחמתי בם שאתגבר עליהם, וכן עשה, על ידי כשפיו וקסמיו המשיך לעצמו כח טומאה שעקרו מן הקליפה מן ט' ספירות שבה, שהם כנגד ט' ספירות דקדושה של ישראל הקדוש, וְאוֹתְבֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ, שעשה את ראשו מרכבה לאותו כח טומאה שעקר מן הקליפה, כמו שהצדיק יהיה ראשו מרכבה אל הקדושה, כן הוא רצה להדמות כקוף בפני אדם, מה עשה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא המשיך כח עליון מן הכתר, שהוא למעלה למעלה ורמוז בקוץ היו"ד בשם הוי"ה, כדי לבטל כח הטומאה שהמשיך זה מן ספירות הטומאה. ולזה אמר אַיְתֵּיהּ עֲלֵיהּ קוּמְצֵי, וְנִקְבוּהָ רמז לכוחות קדושה מן הכתר ששם הוא נקודות הקמץ כנודע, ולכך קרי ליה קוּמְצֵי, וְנִקְבוּהָ לאותו כח טומאה שעשו לו ביטול, ונהפך הרע של כח הטומאה על עוג עצמו, וכמו ענין שנעשה בהמן שהרע לא נתבטל לגמרי אלא נהפך על המן, וכן כאן נפל הרע של כח הטומאה עליו ועל צוארו, והוא אחר שהרגיש מזלו בזה שלא הועילו כשפיו להזיק את ישראל בָּעָא לְמִשְׁלְפֵיהּ, שרצה לסתור את מעשיו כדי שלא ישוב הרע עליו ויאבדהו, אך לא היה יכול על זה, כי מָשְׁכוּהָ שִׁינֵיהּ הם כוחות הדינין המכונים בשם שינים לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא, פירוש מימינו ומשמאלו שהמיימינים והמשמאילים שלו כולם נעשו לרעתו, ודבקתו הרעה אשר חשב על היהודים, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (תהלים ג' ח') "שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ" אַל תִּקְרִי “שִׁבַּרְתָּ", אֶלָּא “שִׁרְבַּבְתָּ", שכוחות הדינין תשתרבב ותרד עליהם לאבדם, ואמר עוד מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוָאִי? עֶשֶׂר אַמִין, פירוש שזכה לבינה שהיא סוד ה"א ראשונה ששם יש י"ס שלימות, ולכך שקל שָׁקַל נַרְגָּא בַּת עֶשֶׂר אַמִין, פירוש לקח כח מן י"ס דבינה, וְשָׁוַר עֶשֶׂר אַמִין פירוש המשיך כח גם מן היו"ד דשם הוי"ה שהוא סוד חכמה, שגם שם יש י"ס שלימות, כי מאחר שזכה לבינה שהיא סוד ה"א ראשונה, יש לו כח לקפוץ וליקח גם מן החכמה שהיא סוד יו"ד, מפני כי חכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, ובזה גדל כוחו להמית את עוג החזק במכה קטנה כל דהו, אשר הכהו בְּקַרְסוּלֵיהּ כי נעשה לפניו כיתוש קטן, מחמת תגבורת הנזכר שהיה למשה רבינו ע"ה מן הקדושה מחכמה ובינה.
ולפי פשט המאמר כתבו המפרשים ז"ל דעוג לקח אבן פשוטה בת שלש אמות ועשה בה פועל דמיוני על ידי כשפים, כדי שבזה הכשפים שעושה על אבן זאת יהיה נעקר הר גדול בת שלש פרסאות ויפול על ישראל, והוא על דרך שהיתה עושה אותה אשה הנקראת יוחני בת רטבי כנזכר בגמרא דסוטה (דף כב), והביא ענין שלה רש"י ז"ל שם, יעוין שם, והקב"ה ביטל כשפיו ועשה שאותה האבן תפול על צוארו, ולא תפול בארץ כאשר כיון הוא בהבנה שלו שעשה בכשפיו.
ועתה אבא לפרש בס"ד טעם למעשה הנס שעשה השם יתברך בהמשכת שיניים של עוג, ולא עשה שהאבן תהיה דבוקה בצוארו ולא תמוש בשום אופן? והענין כי בגמרא דנדה (דף סא) אמר שהיה משה רבינו ע"ה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם אבינו ע"ה, דכתיב (בראשית יד, יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם, זה עוג שפלט מדור המבול, ובשער הגלגולים לרבינו האר"י ז"ל (דף מ') איתא שבעוג היה כלול ניצוץ נשמת ר' שמעון בן נתנאל ירא חטא, והוא ראשי תיבות בש"ן שמעון בן נתנאל, והיה משה רבינו ע"ה מתיירא להרגו מפני זה, ואמר הֳ' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ, ואחר כך הניצוץ ההוא היה תלמיד ר' יוחנן בן זכאי, עיין שם, ולכאורה דסתרי? ונראה לי דלא סתרו, דלעולם היה ירא מחמת ניצוץ הקדוש של שמעון בן נתנאל, אך לולי זכות אברהם לא היה מתיירא מזה, כי ודאי הנצוץ שבתוך קליפתו לא יעזרהו כנגד ישראל, ורק היה ירא פן יהיה לו עזר מאותו ניצוץ מחמת זכות אברהם אבינו ע"ה, אך הקב"ה אמר לו אַל תִּירָא והרגו, ואז כשהרגו הפריד את ניצוץ ההוא מקליפתו, ולכך היה אחר כך תלמיד לר' יוחנן בן זכאי שהיה בחינת משה רבינו ע"ה כנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל. והשתא בזה מובן בס"ד הטעם שפיר מה שעשה הקב"ה הנס באופן זה על ידי שן של עוג עצמו שנשתרבב, כי שן ראשי תיבות נשמת שמעון, או ניצוץ שמעון או שמעון נתנאל, והיינו כי זה ניצוץ של נשמת שמעון בן נתנאל שהיה משה רבינו ע"ה ירא ממנו, היא היתה עזר למשה רבינו ע"ה להרוג את עוג בעל הקליפה, והשרבוב היה שיצא השן מפיו של עוג, זה יורה שנשמת שמעון בן נתנאל תצא ממנו ולא יהיה לו יניקה וכח מן שמעון בן נתנאל, ובזה יובן אל תקרי שברת אל שרבבת, דידוע כלל אל תקרי, וגם כאן יבא נכון, כי לא נשבר עוג אלא על ידי שנשתרבב הניצוץ ויצא ממנו.
ולפי פשט המאמר כתבו המפרשים ז"ל דעוג לקח אבן פשוטה בת שלש אמות ועשה בה פועל דמיוני על ידי כשפים, כדי שבזה הכשפים שעושה על אבן זאת יהיה נעקר הר גדול בת שלש פרסאות ויפול על ישראל, והוא על דרך שהיתה עושה אותה אשה הנקראת יוחני בת רטבי כנזכר בגמרא דסוטה (דף כב), והביא ענין שלה רש"י ז"ל שם, יעוין שם, והקב"ה ביטל כשפיו ועשה שאותה האבן תפול על צוארו, ולא תפול בארץ כאשר כיון הוא בהבנה שלו שעשה בכשפיו.
ועתה אבא לפרש בס"ד טעם למעשה הנס שעשה השם יתברך בהמשכת שיניים של עוג, ולא עשה שהאבן תהיה דבוקה בצוארו ולא תמוש בשום אופן? והענין כי בגמרא דנדה (דף סא) אמר שהיה משה רבינו ע"ה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם אבינו ע"ה, דכתיב (בראשית יד, יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם, זה עוג שפלט מדור המבול, ובשער הגלגולים לרבינו האר"י ז"ל (דף מ') איתא שבעוג היה כלול ניצוץ נשמת ר' שמעון בן נתנאל ירא חטא, והוא ראשי תיבות בש"ן שמעון בן נתנאל, והיה משה רבינו ע"ה מתיירא להרגו מפני זה, ואמר הֳ' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ, ואחר כך הניצוץ ההוא היה תלמיד ר' יוחנן בן זכאי, עיין שם, ולכאורה דסתרי? ונראה לי דלא סתרו, דלעולם היה ירא מחמת ניצוץ הקדוש של שמעון בן נתנאל, אך לולי זכות אברהם לא היה מתיירא מזה, כי ודאי הנצוץ שבתוך קליפתו לא יעזרהו כנגד ישראל, ורק היה ירא פן יהיה לו עזר מאותו ניצוץ מחמת זכות אברהם אבינו ע"ה, אך הקב"ה אמר לו אַל תִּירָא והרגו, ואז כשהרגו הפריד את ניצוץ ההוא מקליפתו, ולכך היה אחר כך תלמיד לר' יוחנן בן זכאי שהיה בחינת משה רבינו ע"ה כנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל. והשתא בזה מובן בס"ד הטעם שפיר מה שעשה הקב"ה הנס באופן זה על ידי שן של עוג עצמו שנשתרבב, כי שן ראשי תיבות נשמת שמעון, או ניצוץ שמעון או שמעון נתנאל, והיינו כי זה ניצוץ של נשמת שמעון בן נתנאל שהיה משה רבינו ע"ה ירא ממנו, היא היתה עזר למשה רבינו ע"ה להרוג את עוג בעל הקליפה, והשרבוב היה שיצא השן מפיו של עוג, זה יורה שנשמת שמעון בן נתנאל תצא ממנו ולא יהיה לו יניקה וכח מן שמעון בן נתנאל, ובזה יובן אל תקרי שברת אל שרבבת, דידוע כלל אל תקרי, וגם כאן יבא נכון, כי לא נשבר עוג אלא על ידי שנשתרבב הניצוץ ויצא ממנו.
אבן שבקש עוג וכו'. כבר האריך הרשב"א בפי' סוד המאמר זה שפשוטו ודאי הוא זר מאד ובנה הוא ועשה יסודו ע"פ מ"ש פ' האשה נדה (סא.) שמשה היה מתיירא מעוג ולא מסיחון לפי שהיה ירא שתעמוד לו זכות אברהם כו' ונמשלו האבות להרים כו' והאריך בזה ע"ש אבל הוא דחוק דאם משה נתיירא מפני זכות זה עוג ודאי לא סמך ע"ז שתעמוד לו זכות אבותיו של משה יותר משתעמוד למשה ואם נקראו האבות הרים ע"ש הרים לגבי משה אבל לגבי עוג לא מקרי אברהם הר שיאמר עוג על אברהם איעקר טורא כו' ונראה לפרש לפי אותה הסוגיא דפרק האשה ויאמר ה' אל משה אל תירא מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחיא בר שמחזאי הוו מ"ש מעוג דקמסתפי ומ"ש מסיחון דלא קמסתפי כו' אמר שמא תעמוד לו זכות אברהם כו' ר"ל דודאי היה להם כח וגבורה מפמליא של מעלה מאבותם שהיו מן בני המלאכים שירדו בדור אנוש כפירש"י שם אבל נעשה כח שלהם מצד הטומאה כמפורש בקרא הנפילים וגו' אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגבורים וגו' כמבואר בפרקי ר"א ובכמה דרשות ולהכי קאמר אם היה משה ירא מעוג מפני כחות הטומאה שהיו לו מצד אבותיו המלאכים א"כ גם מסיחון ה"ל לירא שהרי אחיו היה וה"ל כחות אבותיו כמו עוג ומשני דודאי מכחות הטומאה שהיה להם לא היה משה ירא אלא היה ירא שמא יש בעוג נמי כח מה מצד הטהרה זכות של אברהם שנאמר ויבא הפליט וגו' והשתא בשמעתין קאמר שבא עוג מתחלה מכח הטומאה מאבותיו המלאכים וז"ש מחנה ישראל כמה הוא ג' פרסי כו' יש כאן דברים בגו ע"פ ספר היצירה בסוד י"ב גבולים בשם הוי"ה וסוד י"ב חדשים בשנה וי"ב מזלות וי"ב שעות ביום וכן בלילה כמ"ש בספר הפרדס שער פרטי השמות וזה כוונת הכתוב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק וגו' ר"ל כי זה לעומת זה עשה אלהים דכמו שהעמיד גבולות קדושים בשם הוי"ה למספר ב"י שהם שבטי י"ה י"ב שבטים והם חלק ה' עמו יעקב וגו' כן הציב גבולות עמים עכומ"ז בכחות הטומאה י"ב שהם כחות המזלות י"ב כמ"ש כי אותם חלק ה' לכל העמים וז"ש כמה מחנה ישראל ג' פרסי שהם י"ב תחומין וגבולין תחום לכל שבט ושבט מצד הקדושה איעקר טורא בר ג' פרסי שהם כחות הטומאה מי"ב המזלות וי"ב גבולין של כח אבותיו שהיו מלאכים ואשדי עלייהו כי אמר עוג כי כחות אלו הטומאה בו יגברו על ישראל לפי שהיה בו ג"כ קצת מצד הטהרה זכות דאברהם והיינו דמייתי ליה על רישיה לזורקו על משה ואמר
על מנת. על תנאי זה תחיה כל אותן השנים שתפול ביד בני בניהם ותראה בעיניך שאין אברהם פרדה: