תינוק שנשבה

תר

אלף שנות אור מבדילות בין המונח 'תינוק שנשבה' במובנו התלמודי ובין השימוש שאנו עושים בו כיום.
אצל חז"ל תינוק שנשבה הוא כפשוטו ממש – "בין הגויים". מדובר היה במקרים ספורים של ילדים בודדים שגדלו בסביבה לא יהודית מבלי להכיר את ההלכות המחייבות. ההתייחסות של חז"ל לאותם תינוקות לעולם עומדת בזיקה להלכה מסוימת ולא באופן כוללני, כך למשל במסכת שבת:

שבת ס״ח ב:ב׳

וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ:

דַּוְקָא הִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח — אֲבָל תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּין הַגּוֹיִם וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְבֵין הַגּוֹיִם — פָּטוּר.

מֵיתִיבִי: כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשַּׁבָּת: כׇּל הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

כֵּיצַד? — תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בֵּין הַגּוֹיִם, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.

וְחַיָּיב עַל הַדָּם אַחַת, וְעַל הַחֵלֶב אַחַת, וְעַל עֲבוֹדָה זָרָה אַחַת, וּמוֹנְבַּז פּוֹטֵר.

Shabbat 68b:2

And it was Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish who both said: He is liable to bring a sin-offering specifically if he knew of the essence of Shabbat and ultimately forgot. However, a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles are exempt from bringing a sin-offering. They have the legal status of one who performed the prohibited labor due to circumstances beyond his control. The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: They stated a significant principle with regard to the halakhot of Shabbat: One who forgets the essence of Shabbat, i.e., one who does not know that there is a mitzva of Shabbat in the Torah, and performs many prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring only one sin-offering. How so? With regard to a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles and does not know the essence of Shabbat; and if he performed many prohibited labors on multiple Shabbatot, he is only liable to bring one sin-offering for all his unwitting transgressions. And he is liable to bring one sin-offering for all the blood he unwittingly ate before he learned of the prohibition; and one sin-offering for all the forbidden fat that he ate; and one for all the idolatry that he worshipped. And Munbaz, one of the Sages, deems him exempt from bringing any sacrifice.

כך גם במסכת כריתות העוסקת בעבודת כוכבים:

כריתות ג׳ ב:ב׳

בעא מיניה רב פפא אמר:

משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים דידע דאסירא עבודת כוכבים והני עבודת כוכבים לא.

Keritot 3b:2

Rav Pappa says: You find an act performed unwittingly with regard to idol worship in the case of a child who was taken captive among the gentiles and never taught about the Torah, as he knows that idol worship in general is prohibited, but with regard to these particular objects of idol worship that he is worshipping, he does not know that they are prohibited.

כיצד אם כך קיבל המושג את התפקיד בו הוא משמש בימנו – ציון היחס לציבור שלם שאיננו שומר מצוות – זה המהווה למעשה את חלקו הארי של העם היהודי?
הנה כמה נקודות ציון חשובות בגלגוליו של המונח:

הראשון שעקר את הביטוי מהקשרו הפרטי והחיל אותו על קבוצה שלמה הנמנעת מלקיים את כלל המצוות היה הרמב"ם.
מדובר היה ביחסו אל הקהילות הקראיות שערערו על סמכותם של חז"ל כפוסקי ההלכה והיו בעלי השפעה מרחיקת לכת על מי שכונו ה'רבניים' – היהדות הנורמטיבית לצורך העניין.
הרמב"ם איננו מכריז מלחמת חורמה על קבוצה זו, ההיפך הוא הנכון, הוא קורא "למשכם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה". הבסיס לכך הוא הגדרתם כתינוקות שנשבו:

משנה תורה, הלכות ממרים ג׳:ג׳

אֲבָל בְּנֵי הַתּוֹעִים הָאֵלֶּה וּבְנֵי בְּנֵיהֶם שֶׁהִדִּיחוּ אוֹתָם אֲבוֹתָם וְנוֹלְדוּ בֵּין הַקָּרָאִים וְגִדְּלוּ אוֹתָם עַל דַּעְתָּם.

הֲרֵי הוּא כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּינֵיהֶם

וְגִדְּלוּהוּ וְאֵינוֹ זָרִיז לֶאֱחֹז בְּדַרְכֵי הַמִּצְוֹת שֶׁהֲרֵי הוּא כְּאָנוּס

וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע אַחַר כָּךְ [שֶׁהוּא יְהוּדִי וְרָאָה הַיְהוּדִים וְדָתָם הֲרֵי הוּא כְּאָנוּס שֶׁהֲרֵי גִּדְּלוּהוּ עַל טָעוּתָם] כָּךְ אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ הָאוֹחֲזִים בְּדַרְכֵי אֲבוֹתָם הַקָּרָאִים שֶׁטָּעוּ.

לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחְזִירָן בִּתְשׁוּבָה וּלְמָשְׁכָם בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתָן הַתּוֹרָה:

Mishneh Torah, Rebels 3:3

...

גמישותו של הרמב"ם לנוכח הצרכים החברתיים ואולי גם הפוליטיים של ימיו, נפלה לידיהם של פוסקי המאה התשע-עשרה כפרי בשל.
אלה התמודדו עם תופעת החילון שהייתה רחבה וגורפת באופן שהאנושות, כמו גם העולם היהודי, לא הכירו קודם לכן.
הראשון שהעז להסתייע ברעיון התינוק שנשבה על מנת להורות על היחס הראוי ליהודים שאינן שומרי מצוות היה רבי יעקב עטלינגר, ממנהיגיה הבולטים של יהדות גרמניה:

"לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר, אם לא יש להם דין אומר מותר, שרק קרוב למזיד הוא ….
ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן, אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומין ממש לצדוקין, דלא נחשבו כמומרים, אף על פי שמחללין שבת, מפני שמעשה אבותיהן בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים … "
(מתוך: שו"ת בני ציון החדשות סימן כ"ג).

הרב עטלינגר סלל את הדרך לפוסקים רבים וטובים שבאו בעקבותיו ולמעשה 'הצילו' אותנו מהוראות הלכתיות מחמירות ביותר הנוגעות להתנהגות כלפי אפיקורסים.
****
אין ספק שעם ישראל הרוויח הרבה מהשימוש בפרדיגמת ה'תינוק שנשבה' על מנת להמשיך ולחיות יחד: יהודים שומרי תורה ומצוות ויהודים שאינם כאלה. אלא שלצד הרווח יש לתת את הדעת גם על ההפסד.
יוסף אחיטוב, איש הקיבוץ הדתי, קובל על הארעיות שיש במונח 'תינוק שנשבה', על היחס אל החילוניות כאל תופעה שהיום היא כאן ומחר איננה, ושממילא איננה מייצרת צורך להגדיר סדירויות ארוכות טווח למערכות היחסים בין החילוניים והדתיים במדינה:

"בחברה רב תרבותית הבנויה ערכית ומוסרית על כיבוד ה"אחר" קשה להמשיך ולהחזיק ב"תינוק שנשבה" כגדר הלכתי שנועד להרחיב את אפשרויות שיתוף הפעולה אתו, ומיניה וביה גם להגדיר באמצעותו את מהותו ואת טיבו".
(מתוך: 'לקראת ציונות דתית אחרת' דעות 29)

האם המונח 'תינוק שנשבה' הוא כלי עבודה מיטיב בכל הקשור לחיבור בין דתיים וחילוניים?
כדרכן של דילמות אין כאן תשובה מנצחת.
המעוניינים להמשיך להסתייע במונח יצטרכו לחשוב כיצד לנתק בין הפסיקה הפורמאלית ובין היחס המהותי כלפי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות.
המעוניינים להיפרד לשלום ממונח זה ייאלצו לספק דרכים אחריות שתימנענה נתק בלתי נסבל בין שני החלקים בעם ישראל.