בימינו מקובלת התפיסה המפרידה את השלטון לשלוש רשויות: מבצעת, מחוקקת ושופטת. מהי עמדת התורה ביחס להבחנה זו? נראה שההבחנה בין הרשות השופטת והמחוקקת ובין הרשות המבצעת מוסכמת: חכמי ישראל הם שמופקדים הרי על השיפוט והחקיקה ולא המלך. אולם, מפסוקים רבים עולה שלמלך תפקיד שיפוטי. כך רואים כבר בבקשת העם משמואל:
וַיִּֽתְקַבְּצ֔וּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָֽתָה׃
וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה־לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשׇׁפְטֵ֖נוּ כְּכׇל־הַגּוֹיִֽם׃
וַיֵּ֤רַע הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר אָֽמְר֔וּ תְּנָה־לָּ֥נוּ מֶ֖לֶךְ לְשׇׁפְטֵ֑נוּ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־יְהֹוָֽה׃ {פ}
וכן מסוף הפרשייה:
וַיְמָאֲנ֣וּ הָעָ֔ם לִשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ׃
וְהָיִ֥ינוּ גַם־אֲנַ֖חְנוּ כְּכׇל־הַגּוֹיִ֑ם וּשְׁפָטָ֤נוּ מַלְכֵּ֙נוּ֙ וְיָצָ֣א לְפָנֵ֔ינוּ וְנִלְחַ֖ם אֶת־מִלְחֲמֹתֵֽנוּ׃
וַיִּשְׁמַ֣ע שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כׇּל־דִּבְרֵ֣י הָעָ֑ם וַֽיְדַבְּרֵ֖ם בְּאׇזְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ {פ}
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֶל־שְׁמוּאֵל֙ שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֔ם וְהִמְלַכְתָּ֥ לָהֶ֖ם מֶ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְעִירֽוֹ׃ {פ}
But the people would not listen to Samuel’s warning. “No,” they said. “We must have a king over us,
that we may be like all the other nations: Let our king rule over us and go out at our head and fight our battles.”
When Samuel heard all that the people said, he reported it to the LORD.
And the LORD said to Samuel, “Heed their demands and appoint a king for them.” Samuel then said to the men of Israel, “All of you go home.”
את הראיה מפסוקים אלו לבדם היה ניתן אולי לדחות בטענה שאין ללמוד מרצון העם, ואדרבה זה אולי היה חטאם – הרצון שהמלך ישפוט בהתאם למערכת חוקים חלופית לחוקי התורה. אולם, כאשר הפסוק מתאר ומשבח את שלטונו של דוד הוא אומר:
וַיִּמְלֹ֥ךְ דָּוִ֖ד עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י דָוִ֗ד עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה לְכׇל־עַמּֽוֹ׃
David reigned over all Israel, and David executed true justice among all his people.
תיאור דוד כשופט עולה בצורה חדה גם מתחילת מרד אבשלום:
וַֽיְהִי֙ מֵאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן וַיַּ֤עַשׂ לוֹ֙ אַבְשָׁל֔וֹם מֶרְכָּבָ֖ה וְסֻסִ֑ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃
וְהִשְׁכִּים֙ אַבְשָׁל֔וֹם וְעָמַ֕ד עַל־יַ֖ד דֶּ֣רֶךְ הַשָּׁ֑עַר וַיְהִ֡י כׇּל־הָאִ֣ישׁ אֲשֶֽׁר־יִֽהְיֶה־לּוֹ־רִיב֩ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ לַמִּשְׁפָּ֗ט וַיִּקְרָ֨א אַבְשָׁל֤וֹם אֵלָיו֙ וַיֹּ֗אמֶר אֵֽי־מִזֶּ֥ה עִיר֙ אַ֔תָּה וַיֹּ֕אמֶר מֵאַחַ֥ד שִׁבְטֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַבְדֶּֽךָ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אַבְשָׁל֔וֹם רְאֵ֥ה דְבָרֶ֖יךָ טוֹבִ֣ים וּנְכֹחִ֑ים וְשֹׁמֵ֥עַ אֵין־לְךָ֖ מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי־יְשִׂמֵ֥נִי שֹׁפֵ֖ט בָּאָ֑רֶץ וְעָלַ֗י יָב֛וֹא כׇּל־אִ֛ישׁ אֲשֶֽׁר־יִֽהְיֶה־לּוֹ־רִ֥יב וּמִשְׁפָּ֖ט וְהִצְדַּקְתִּֽיו׃
וְהָיָה֙ בִּקְרׇב־אִ֔ישׁ לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת ל֑וֹ וְשָׁלַ֧ח אֶת־יָד֛וֹ וְהֶחֱזִ֥יק ל֖וֹ וְנָ֥שַׁק לֽוֹ׃
וַיַּ֨עַשׂ אַבְשָׁל֜וֹם כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ לְכׇל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־יָבֹ֥אוּ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיְגַנֵּב֙ אַבְשָׁל֔וֹם אֶת־לֵ֖ב אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
Sometime afterward, Absalom provided himself with a chariot, horses, and fifty outrunners.
Absalom used to rise early and stand by the road to the city gates; and whenever a man had a case that was to come before the king for judgment, Absalom would call out to him, “What town are you from?” And when he answered, “Your servant is from such and such a tribe in Israel,”
Absalom would say to him, “It is clear that your claim is right and just, but there is no one assigned to you by the king to hear it.”
And Absalom went on, “If only I were appointed judge in the land and everyone with a legal dispute came before me, I would see that he got his rights.”
And if a man approached to bow to him, [Absalom] would extend his hand and take hold of him and kiss him.
Absalom did this to every Israelite who came to the king for judgment. Thus Absalom won away the hearts of the men of Israel.
נמשיך לשלמה המלך ונראה את מרכזיות וחשיבות תפקיד המלך כשופט גם אצלו. כך עולה מתפילתו:
וְעַתָּה֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י אַתָּה֙ הִמְלַ֣כְתָּ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ תַּ֖חַת דָּוִ֣ד אָבִ֑י וְאָֽנֹכִי֙ נַ֣עַר קָטֹ֔ן לֹ֥א אֵדַ֖ע צֵ֥את וָבֹֽא׃
וְעַ֨בְדְּךָ֔ בְּת֥וֹךְ עַמְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתָּ עַם־רָ֕ב אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִמָּנֶ֛ה וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃
וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת־עַמְּךָ֔ לְהָבִ֖ין בֵּֽין־ט֣וֹב לְרָ֑ע כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לִשְׁפֹּ֔ט אֶת־עַמְּךָ֥ הַכָּבֵ֖ד הַזֶּֽה׃
וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנָ֑י כִּ֚י שָׁאַ֣ל שְׁלֹמֹ֔ה אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃
וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֵלָ֗יו יַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר שָׁאַ֜לְתָּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה וְלֹא־שָׁאַ֨לְתָּ לְּךָ֜ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים וְלֹֽא־שָׁאַ֤לְתָּ לְּךָ֙ עֹ֔שֶׁר וְלֹ֥א שָׁאַ֖לְתָּ נֶ֣פֶשׁ אֹיְבֶ֑יךָ וְשָׁאַ֧לְתָּ לְּךָ֛ הָבִ֖ין לִשְׁמֹ֥עַ מִשְׁפָּֽט׃
הִנֵּ֥ה עָשִׂ֖יתִי כִּדְבָרֶ֑יךָ הִנֵּ֣ה ׀ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ לֵ֚ב חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן אֲשֶׁ֤ר כָּמ֙וֹךָ֙ לֹא־הָיָ֣ה לְפָנֶ֔יךָ וְאַחֲרֶ֖יךָ לֹא־יָק֥וּם כָּמֽוֹךָ׃
וְגַ֨ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־שָׁאַ֙לְתָּ֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ גַּם־עֹ֖שֶׁר גַּם־כָּב֑וֹד אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא־הָיָ֨ה כָמ֥וֹךָֽ אִ֛ישׁ בַּמְּלָכִ֖ים כׇּל־יָמֶֽיךָ׃
וְאִ֣ם ׀ תֵּלֵ֣ךְ בִּדְרָכַ֗י לִשְׁמֹ֤ר חֻקַּי֙ וּמִצְוֺתַ֔י כַּֽאֲשֶׁ֥ר הָלַ֖ךְ דָּוִ֣יד אָבִ֑יךָ וְהַאֲרַכְתִּ֖י אֶת־יָמֶֽיךָ׃ {ס}
And now, O LORD my God, You have made Your servant king in place of my father David; but I am a young lad, with no experience in leadership.
Your servant finds himself in the midst of the people You have chosen, a people too numerous to be numbered or counted.
Grant, then, Your servant an understanding mind to judge Your people, to distinguish between good and bad; for who can judge this vast people of Yours?”
The Lord was pleased that Solomon had asked for this.
And God said to him, “Because you asked for this—you did not ask for long life, you did not ask for riches, you did not ask for the life of your enemies, but you asked for discernment in dispensing justice—
I now do as you have spoken. I grant you a wise and discerning mind; there has never been anyone like you before, nor will anyone like you arise again.
And I also grant you what you did not ask for—both riches and glory all your life—the like of which no king has ever had.
And I will further grant you long life, if you will walk in My ways and observe My laws and commandments, as did your father David.”
וכך משבחת מלכת שבא ומברכת את שלמה:
יְהִ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּר֔וּךְ אֲשֶׁר֙ חָפֵ֣ץ בְּךָ֔ לְתִתְּךָ֖ עַל־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֑ל בְּאַהֲבַ֨ת יְהֹוָ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ לְעֹלָ֔ם וַיְשִֽׂימְךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃
Praised be the LORD your God, who delighted in you and set you on the throne of Israel. It is because of the LORD’s everlasting love for Israel that He made you king to administer justice and righteousness.”
נקודה למחשבה:
מדוע המלך שופט ולא החכמים והסנהדרין? זאת ועוד, מה בין המלך לשופטים האחרים? יש משהו ייחודי במשפטו שמבדיל אותו משאר השופטים? מהי התרומה הייחודית של היותו מלך לתפקידו כשופט? מדוע העם עלה אליו למשפט?
מערכת משפט דורשת כוח מוסכם שעומד מאחריה ויכול לכפות ללכת אליה ולכבד את פסיקותיה. התורה אמנם מצווה למנות שופטים בכל עיר ועיר , אך יתכן שלחכמים לא היה את הכוח לכפות את משפטם, ובייחוד בדיונים שהתעוררו בין אנשים ממקומות שונים. יתכן גם כמובן שהיו מקומות רבים שבהם לא קיימו את המצוה ולא מינו בית דין מקומי. התורה אמנם מצווה לפנות לסנהדרין כמעין בית משפט עליון, אך יתכן שעיקר תפקידם לפרש את התורה ולפשוט את הספקות ההלכתיים ולא לשפוט בין שני אנשים בדיונים שעיקרם וויכוח עובדתי . כמו כן, לא בטוח שעלינו להבחין בצורה חדה בין דוד ושלמה לחכמי התורה האחרים. יתכן שדוד היה נשיא הסנהדרין כך שהמתח בין הפסוקים שמתארים את מרכזיותם כשופטים ובין תפקיד השופטים ובית הדין הגדול קטן יותר.
מפסוקי הנביאים עולה כאמור מרכזיות המשפט בתפקידי המלך, וממילא הקשר ההדוק בין הזרוע השיפוטית לזרוע הביצועית-מלכותית עד שעצם ההפרדה ביניהן מוטלת בספק. על הרקע הזה המשנה שקובעת שהמלך לא דן ולא דנים אותו מפתיעה במיוחד:
המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מייבם ולא מייבמין לאשתו רבי יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו אין שומעין לו
The mishna continues, enumerating the halakhot pertaining to the king in similar matters: The king does not judge others as a member of a court and others do not judge him, he does not testify and others do not testify concerning him, he does not perform ḥalitza with his brother’s widow and his brother does not perform ḥalitza with his wife, and he does not consummate levirate marriage with his brother’s widow and his brother does not consummate levirate marriage with his wife, as all these actions are not fitting to the honor of his office. Rabbi Yehuda says: These are not restrictions, but his prerogative: If he desired to perform ḥalitza or to consummate levirate marriage, he is remembered for good, as this is to the benefit of his brother’s widow. The Sages said to him: They do not listen to him if he desires to do so, as this affects not only his own honor but that of the kingdom.
נקודה למחשבה:
מה היחס בין הפסוקים שראינו שתיארו את תפקיד המלך כשופט ובין דברי המשנה שהמלך לא דן?
זה הסבר הגמרא לדין וחילוקו של רב יוסף:
מלך לא דן כו': אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן
דכתיב (ירמיהו כא, יב) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן ליה אינהו היכי דייני?
והכתיב (צפניה ב, א) התקוששו וקושו ואמר ר"ל קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים
§ The mishna teaches: A king does not judge and is not judged. Rav Yosef says: They taught this halakha only with regard to the kings of Israel, who were violent and disobedient of Torah laws, but with regard to the kings of the house of David, the king judges and is judged, as it is written: “O house of David, so says the Lord: Execute justice in the morning” (Jeremiah 21:12). If they do not judge him, how can he judge? But isn’t it written: “Gather yourselves together, yea, gather together [hitkosheshu vakoshu]” (Zephaniah 2:1), and Reish Lakish says: This verse teaches a moral principle: Adorn [kashet] yourself first, and then adorn others, i.e., one who is not subject to judgment may not judge others. Since it is understood from the verse in Jeremiah that kings from the Davidic dynasty can judge others, it is implicit that they can also be judged.
הגמרא מסבירה בהמשך את הרקע לתקנה שמלכי ישראל לא דנים ולא דנים אותם:
ושואלים: אלא מלכי ישראל מאי טעמא [מה טעם] לא ידונו? ומסבירים: משום מעשה שהיה. דעבדיה [שעבדו] של ינאי מלכא [המלך] קטל נפשא [הרג נפש אדם], אמר להו [להם] שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו בעבד, ונדוננו. שלחו ליה [לו] לינאי: עבדך קטל נפשא [הרג נפש]. שדריה להו [שלח אותו להם]. שלחו ליה [לו]: תא אנת נמי להכא [בוא אתה גם כן לכאן], כי לגבי שור שנגח והמית אדם אמרה התורה "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה" (שמות כא, כט), אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו.
אתא ויתיב א"ל שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד שנאמר (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו' אמר לו לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חבריך
The Gemara continues to narrate the incident: Yannai came and sat down. Shimon ben Shataḥ said to him: Yannai the king, stand on your feet and witnesses will testify against you. And it is not before us that you are standing, to give us honor, but it is before the One Who spoke and the world came into being that you are standing, as it is stated: “Then both the people, between whom the controversy is, shall stand before the Lord, before the priests and the judges that shall be in those days” (Deuteronomy 19:17). Yannai the king said to him: I will not stand when you alone say this to me, but according to what your colleagues say, and if the whole court tells me, I will stand.
נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע אמר להן שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם יבא בעל מחשבות ויפרע מכם מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו:
Shimon ben Shataḥ turned to his right. The judges forced their faces to the ground out of fear and said nothing. He turned to his left, and they forced their faces to the ground and said nothing. Shimon ben Shataḥ said to them: You are masters of thoughts, enjoying your private thoughts, and not speaking. May the Master of thoughts, God, come and punish you. Immediately, the angel Gabriel came and struck those judges to the ground, and they died. At that moment, when they saw that the Sanhedrin does not have power to force the king to heed its instructions, the Sages said: A king does not judge others and others do not judge him, and he does not testify and others do not testify concerning him, due to the danger of the matter.
וכך מסכם הרמב"ם את הדברים:
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁמַּלְכֵי בֵּית דָּוִד דָּנִין אוֹתָן וּמְעִידִין עֲלֵיהֶן. אֲבָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יָדוּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ. וְלֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין עָלָיו. מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּן גַּס בָּהֶן וְיָבוֹא מִן הַדָּבָר תַּקָּלָה וְהֶפְסֵד עַל הַדָּת:
We have already explained that the kings of the House of David may judge and may be judged and testimony can be brought against them. Not so the kings of Israel regarding whom our Sages have decreed that they do not judge and are not judged, they cannot give testimony and no one can testify about them. This is because their hearts are coarse, and from these matters only fiascoes will result, and there will be a loss to the religion.
נקודה למחשבה:
מדוע מלכי ישראל פסולים לדון ואין דנים אותם? מהי סיבת התקנה? נסה להתבונן בדברים: מהי משמעותם?
****
האם יש למלך סמכויות ייחודיות בתחום המשפט כמלך? מהן אותן סמכויות ומה היחס בניהן ובין המשפט הרגיל? להלן דעתו של הרמב"ם המופיעה במספר מקומות:
וְכָל אֵלּוּ הָרַצְחָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵינָן מְחֻיָּבִין מִיתַת בֵּית דִּין. אִם רָצָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְהָרְגָם בְּדִין הַמַּלְכוּת וְתַקָּנַת הָעוֹלָם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין לְהָרְגָם בְּהוֹרָאַת שָׁעָה אִם הָיְתָה הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ:
Any of these and similar murderers, who are not sentenced to death by a court, might be put to death by a royal decree if a Jewish king desires this for the benefit of society.— —
הַגּוֹנֵב כְּלֵי שָׁרֵת מִן הַמִּקְדָּשׁ וְהַמְקַלֵּל בְּקוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לָהֶן. אֶלָּא הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בָּהֶן וְכָל שֶׁהוֹרְגָן זָכָה. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה לֹא הָיוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין אֶלָּא פִּרְחֵי כְּהֻנָּה הָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּפוֹצְעִין אֶת מֹחוֹ בִּגְזִירִין. גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁאֵין מְמִיתִין בֵּית דִּין וְלֹא מַלְקִין אֶת הָאָדָם בְּהוֹדָאַת פִּיו אֶלָּא עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים. וְזֶה שֶׁהָרַג יְהוֹשֻׁעַ עָכָן וְדָוִד לְגֵר עֲמָלֵקִי בְּהוֹדָאַת פִּיהֶם הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה אוֹ דִּין מַלְכוּת הָיָה. אֲבָל הַסַּנְהֶדְרִין אֵין מְמִיתִין וְלֹא מַלְקִין הַמּוֹדֶה בַּעֲבֵרָה שֶׁמָּא נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ בְּדָבָר זֶה. שֶׁמָּא מִן הָעֲמֵלִין מָרֵי נֶפֶשׁ הוּא הַמְחַכִּים לָמוּת שֶׁתּוֹקְעִין הַחֲרָבוֹת בְּבִטְנָם וּמַשְׁלִיכִין עַצְמָן מֵעַל הַגַּגּוֹת שֶׁמָּא כָּךְ זֶה יָבוֹא וְיֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵג וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר גְּזֵרַת מֶלֶךְ הִיא:
כָּל הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד. אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. וְהוֹרֵג רַבִּים בְּיוֹם אֶחָד וְתוֹלֶה וּמַנִּיחָן תְּלוּיִים יָמִים רַבִּים לְהָטִיל אֵימָה וּלְשַׁבֵּר יַד רִשְׁעֵי הָעוֹלָם:
The king has the right to execute a killer, even when there is no clear proof (against him) or no warning was given him or even if there was only one witness. He may execute someone who killed accidentally out of hatred. He may do so for purposes of establishing Public Order, as is necessary depending on the prevailing circumstances. He may even execute many people on one day and hang them and leave them hanging for many days in order to instill fear and crush the hands of the wicked of the world.
נקודה למחשבה:
מהי סמכות המלך בתחום המשפטי? על אלו עברות יכול המלך להעניש מעבר לדין הרגיל? התבונן: מה הצורך במלך? הרי גם בית דין רגיל יכול להעניש שלא מן הדין? מהו אפוא תפקיד המלך?
****
יש למלך אפוא סמכות ענישה שלא לפי הדין כאשר השעה צריכה לכך. העבירה שמוזכרת ברמב"ם היא רצח – ללא שני עדים או ללא קשר ישיר למעשה שמאפשרים להעניש את הרוצח לפי הדין הרגיל. האם יכולת המלך מוגבלת לענישת רוצח או שהוא יכול להעניש גם גנבים? ומה עם עבירות שבין אדם למקום? הוא יכול להעניש על חילול שבת?
הגמ' מספרת על רבי אלעזר בנו של רבי שמעון שהסגיר גנבים למלכות הרומאית והתבסס על ראיות נסיבתיות ושיקול דעת:
אישתמע מילתא בי מלכא, אמרו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא אתיוה לרבי אלעזר ברבי שמעון וקא תפיס גנבי ואזיל. שלח ליה ר' יהושע בן קרחה: חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה? שלח ליה: קוצים אני מכלה מן הכרם. שלח ליה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו. יומא חד פגע ביה ההוא כובס, קרייה חומץ בן יין. אמר מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא. אמר להו: תפסוהו, תפסוהו. לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי, קרי עליה: (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. זקפוהו קם תותי זקיפא וקא בכי אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים.
This matter of the advice of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, was heard in the king’s palace. The king’s ministers said: Let the reader of the letter be its messenger [parvanka], i.e., since Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, offered this advice, he should be the one to implement it. They brought Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, to the authorities who appointed him to this task, and he proceeded to arrest thieves. Rabbi Yehoshua ben Korḥa sent Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, the following message: You are vinegar, son of wine, i.e., you are wicked in comparison to your father, the righteous Rabbi Shimon, just as vinegar is spoiled wine. Until when will you inform on the nation of our God to be sentenced to execution by a gentile king’s court?
הריטב"א (בבא מציעא פ"ג ע"ב) תמה על התנהגותו של רבי אליעזר:
"והא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין, שאני הכא דשליחא דמלכא הוא ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם כמו שראינו בדוד שהרג גר עמלקי ושלוחו של מלך כמותו"
הריטב"א עוסק במלכות נכרית, ויתכן שדווקא היא יכולה להעניש גם על גניבה בעוד שמלכות ישראל יכולה להעניש על רציחה בלבד. וסברת החילוק פשוטה: אחריות השיפוט מסורה בעם ישראל לבתי הדין, ולמלך תפקיד משלים בלבד, ויתכן אפוא שתפקידו מצומצם להתמודדות עם אלימות קשה כרצח. בבני נח, לעומת זאת, אחריות השיפוט מסורה למלכות הנכרית שמקימה מערכת שיפוט ושיטור שאחראית על השמירה על הסדר החברתי.
הרב שאול ישראלי סבור שהמלך יכול להעניש על רציחה בלבד:
"אך הרמב"ם שהביא את ההלכה רק לענין רוצחים, ברור שסובר שלא ניתנה הרשות למלכי ישראל אלא להרוג הרוצחים, אבל לא בגנבים שאין בהם שום חיוב מיתה כלל".
(מתוך: 'עמוד הימיני' ט)
כך פירש גם פרופסור יעקב בלידשטיין:
"בהתחשב במטרה החברתית של השיפוט המלכותי ניתן לצפות שהמלך יוסמך לפעול בצורה חופשית זו גם כדי למנוע אלימות או הידרדרות מסוגים אחרים, אך הסמכה זו נעדרת. אמנם מדובר בטענה מן השתיקה אך קשה להניח שרבנו היה סותם את דבריו (ומדגים רק ממקרי רצח) לו רצה להעניק למלך סמכות לענישת מוות חריגה בתחומים נוספים. עלינו להסיק אפוא, כי בד בבד עם הרחבת סמכותו השיפוטית של מלך יש גם מאמץ לתחום לה תחומים ולמנוע ממנה להתפשט כמערכת מקבילה וצוררת למערכת המשפט הנורמטיבית". (מתוך: 'עקרונות מדיניים במשנתו של הרמב"ם: עיונים במשנתו ההלכתית' עמ' 134).
לעומת דרך זו, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל החיבור 'אור שמח', מגביל אמנם את יכולת הענישה לעברות שבין אדם לחברו בלבד, אך לומד מהגמ' בבבא מציעא שאין לחלק בין רצח לגזל:
"והיינו דוקא לרוצח, אבל בענינים שבין אדם למקום, כמו בהטיח את אשתו תחת תאנה (יבמות צ' ע"ב) או רכב על סוס בשבת , שזה אינו נוגע לתקון המדינה כלל, אין זה שייך למלכי בית דוד, רק לסנהדרין, וברור... ומריש פ' הפועלים (ב"מ פ"ג ע"ב) מוכח דאף לגנבים היה רשות להרגן מדין המלכות לתיקון העולם"
(מלכים ג, י)
****
המשותף לדעות שהופיעו עד כה הוא הגבלת יכולת המלך לענישה על עבירות שבין אדם לחברו בלבד. אולם, מפשטות דברי הירושלמי עולה שהמלך יכול להעניש גם על עבירות שבין אדם למקום:
מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה
אמרין נן ידעין דו גברא חסידה אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן
אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי אסהידו עליה ונגמר דינו ליהרג.
(אמרין נו ידעין גברא חסידא - אני יודעים שהאיש חסידא
זיל ומסהיד אלן - ילך ויעיד עלינו
ומרן דוד קטיל לן - והמלך דוד יהרוג אותנו
ניקדמיה וניסהוד עלוי - נקדים ונעיד לגביו
אסהידו עליה - העידו לגביו)
העבריינים אודות מעשיהם מסופר בירושלמי, חששו שמא אותו חסיד ילך ויעיד לפני דוד המלך, ולמרות שהוא רק עד אחד – הרי שמלך יכול להעניש גם על פי עד אחד. עולה מכאן שמלך יכול להעניש גם על גילוי עריות, היא עבירה שבין אדם למקום ולא רק על רצח או גניבה שהן עבירות המערערות את הסדר החברתי.
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'אור שמח' , מבקש ליישב את הקושיה המתעוררת מהמעשה בירושלמי:
"אבל בענינים שבין אדם למקום... שזה אינו נוגע לתקון המדינה כלל, אין זה שייך למלכי בית דין, רק לסנהדרין, וברור. אך צריך עיון מירושלמי סנהדרין פרק נגמר הדין (פ"ו) ה"ג גברא חסידא אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטל לן, הרי דעל עריות היה הורג עפ"י עד אחד, ואולי הכוונה דהיה מעמידו בקשרי המלחמה כמו שעשה לאוריה החתי"
(מלכים ג' י').
הרב שאול ישראלי מיישב את הסתירה באופן שונה:
"אך מכל מקום זה דוחק גדול ואינו במשמעות הירושלמי (תשובת האור שמח). ויותר נראה שלדעת הרמב"ם יתפרש הירושלמי במה שכתב ומרן דוד קטל לן (עפ"י עד אחד) דהיינו לדוד המלך בתורת ראש הסנהדרין מדין הוראת שעה , כי אולי היה אותו הדור פרוץ בזה".
(מתוך: 'עמוד הימיני' ט)
****
נפגשנו עד כה עם שתי שיטות:
הסוברים שמלך יכול להעניש רק על רציחה, והסוברים שהוא יכול להעניש גם על גניבה ושאר עבירות שפוגעות באחר.
הכלי חמדה, ר' מאיר דן פלצקי, למד מפשטות הירושלמי דרך אחרת:
"והנה מתפלא אני עליו שלא הביא דברי הירושלמי בסנהדרין דמבואר דגם ברובע יכול המלך להרוג על פי עד אחד. אמנם ביאור הדברים נראה לעניות דעתי דמלך דן בדיני בני נח, וממילא דהוא רק בז' מצות שגם בני נח מוזהרין עליהן, אבל בדינים שישראל נצטוו עליהן רק מפאת קדושת ישראל ובדיני ישראל לא שייך להרוג כי אם בעדים והתראה, לא שייך בזה דין מלך כי אם דין בית דין מי שהוא למיגדר מילתא והוראות שעה".
(שופטים אות ו)
נקודה למחשבה:
מדוע שמלך יוכל להעניש דווקא על שבע מצוות בני נח?
הקשר שבין סמכויותיו המשפטיות של המלך ובין שבע מצוות בני נח בא לידי ביטוי גם בהסברו של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'אור שמח' ליכולת המלך להרוג על פי עד אחד:
"אך זאת אני מתפלא על רבינו שכתב אפילו בעד אחד, האם על ידי עד אחד נתיר גופו להריגה, אתמהה.
אמנם רואים אנו לרבינו בהלכות רוצח פרק ו' שכתב וכל הרוצחים שהרגו בעד אחד או בלא התראה כו', אם הרגן גואל הדם אין להם דמים וכו', וכתב על זה בהשגות, תימה הוא, ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם... והנראה לי דרבינו סובר, דהואיל דבן נח נהרג על פי עד אחד (שדי בעד אחד כדי לחייב אותו מיתה ואין צורך בשני עדים), לכן גם גואל הדם אם הרג לרוצח בעד אחד אין נהרג עליו, וכן מלך ישראל יש לו רשות להרוג, דדוקא לדון בדיני סנהדרין, בחוקים תורנים שמצוה עליהן לדון צותה התורה דבעי שני עדים, אבל בגואל הדם ומלך ישראל דרשות ניתן להם, והוא לתיקון המדינה, דינם כמו שנתנה התורה הנימוסית לבני נח, וזה ענין מושכל".
(מלכים ג' י')
את דבריו של בעל ה'אור שמח' מסביר פרופסור יעקב בלידשטיין:
"הבנה זו פותחת פתח להבנת אופי המלכות במשנת הרמב"ם. ר' מאיר שמחה ביטא את הדבר ביטוי כפול: מגמה עיקרית של המלכות היא "תיקון המדינה" – יצירת יציבות חברתית וביטחון פיזי, ובכך תשתווה מלכות ישראל לכל התארגנות מדינית שתכיר בה ההלכה; מלכות ישראל אף תפעל לפי כללים הלכתיים אוניברסליים ("תורה נימוסית") – כללים המתפקדים גם במסגרת דיני בני נח ומלכות העמים, שכן מטרה אחת לכולם: "שלא ישחת העולם".
(מתוך: 'עקרונות מדיניים במשנתו של הרמב"ם: עיונים במשנתו ההלכתית' עמ' 142).
****
לסיכום:
1) מפרשיות התנ"ך עולה שאחד מתפקידיו המרכזיים של המלך הוא שיפוט.
2) לדעת הרמב"ם, תפקידו של המלך הוא בענישה שלא מן הדין כדי לשמור על תיקון החברה. העבירה שמוזכרת בפירוש ברמב"ם היא ענישה על רצח – בעקיפין או ללא עדות כשרה.
3) למדנו שלוש שיטות בהיקף סמכות הענישה של המלך לפי הרמב"ם:
הרב שאול ישראלי – דווקא על רצח.
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ה'אור שמח' – על רצח וגניבה, פשיעה פלילית.
רבי מאיר דן פלצקי (הכלי חמדה) – על כל שבע מצוות בני נח, כולל עריות.