(א) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, רַבִּי סִימוֹן פָּתַח (משלי ל, י): אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָו, נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, נה): כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וְנִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ג, ז): כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, כָּךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לַנְּבִיאִים, אַל תִּרְאוּנִי בִּשְׁחַרְחֲרוּתִי, אֵין לְךָ שָׂמֵחַ בְּבָנַי יוֹתֵר מִמּשֶׁה, וְעַל יְדֵי שֶׁאָמַר (במדבר כ, י): שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, נִגְזַר עָלָיו שֶׁלֹא יִכָּנֵס לָאָרֶץ. דָּבָר אַחֵר, אֵין לְךָ שָׂמֵחַ בְּבָנַי יוֹתֵר מִיְשַׁעְיָהוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁאָמַר (ישעיה ו, ה): וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יְשַׁעְיָה בְּנַפְשְׁךָ אַתְּ רַשַּׁאי לוֹמַר (ישעיה ו, ה): כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, נִיחָא, שֶׁמָּא וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, אֶתְמְהָא. תָּא חֲמִי מַה כְּתִיב תַּמָּן: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְֹּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל, רִצְפָּה, רוֹץ פֶּה, רְצוֹץ פֶּה, לְמִי שֶׁאָמַר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בָּנָי. וְדִכְוָתֵיהּ כְּתִיב בְּאֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יט, יד): וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי [ישראל] [צבאות] כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּרִיתִי, שֶׁמָּא בְּרִיתֶךָ. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, אָמַר לוֹ, מִזְבְּחוֹתַי, שֶׁמָּא מִזְבְּחוֹתֶיךָ. וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, אָמַר לוֹ נְבִיאַי, וְאַתְּ מָה אִיכְפַּת לָךְ, אָמַר לוֹ וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְּשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. תָּא חֲמִי מַה כְּתִיב תַּמָּן וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַּת רְצָפִים, מָה הוּא רְצָפִים, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רוֹץ פֶּה, רְצוֹץ פִּיּוֹת בְּכָל מִי שֶׁאָמַר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בָּנַי. רַבִּי יוֹחָנָן מַיְיתֵי לָהּ מִן הֲדָא (ישעיה יז, א): מַשָֹּׂא דַמָּשֶׂק הִנֵּה דַמֶּשֶׂק וגו' עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר, מַה זֶּה עוֹמֵד בְּדַמֶּשֶׂק וּמַזְכִּיר עֲרוֹעֵר, וַהֲלֹא עֲרוֹעֵר בִּתְחוּם אֶרֶץ מוֹאָב, אֶלָּא שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה בָּתֵּי עֲבוֹדוֹת כּוֹכָבִים הָיוּ בְּדַמֶּשֶׂק כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וְהָיוּ עוֹבְדִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹמוֹ, וְהָיָה לָהֶם יוֹם אֶחָד שֶׁהָיוּ עַל כֻּלָּן בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְעוֹבְדִין אוֹתָם, וְכֻלָּם עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל הֶגְמוֹנְיָא וְעָבְדוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים י, ו): וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וגו', וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ עַל יִשְׂרָאֵל לָשׁוֹן הָרָע, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵלִיָּהוּ, עַד שֶׁאַתָּה מְקַטְרֵג אֶת אֵלּוּ בּוֹא וְקַטְרֵג אֶת אֵלּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א יט, טו): לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק. רַבִּי אַבָּהוּ וְרֵישׁ לָקִישׁ הֲווֹ עָלְלִין לַחֲדָא מְדִינְתָּא דְּקֵיסָרִין, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּהוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַהוּ כֵּן עָלֵינַן לִמְדִינְתָּא דְּחֵירוּפְיָא וְגִידוּפְיָא, נָחַת לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מִן חֲמָרֵיהּ וּסְפָא חָלָא וִיהַב בְּפוּמֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מַהוּ כֵן, אָמַר לוֹ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בְּמִי שֶׁאוֹמֵר דֵּילָטוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל.
(טז) מכאן אמרו חכמים, מכסין את הערלה ואת הדם בעפר הארץ, שנ' והיה זרעך כעפר הארץ. וכך היו ישראל נהוגין למול עד שנחלקו לשני ממלכות, ומלכות אפרי' מנעו מהם את המילה, ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה, ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ, ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו, עמד אליהו והיה מתפלל לפני הקב"ה.
(16) Hence || the sages instituted that they should cover the foreskin and the blood with the dust of the earth, because they are compared to the dust of the earth, as it is said, "And thy seed shall be as the dust of the earth" (Gen. 28:14). Thus the Israelites were wont to circumcise until they were divided into two kingdoms. The kingdom of Ephraim cast off from themselves the covenant of circumcision. Elijah, may he be remembered for good, arose and was zealous with a mighty passion, and he adjured the heavens to send down neither dew nor rain upon the earth. Jezebel heard (thereof), and sought to slay him. Elijah arose and prayed before the Holy One, blessed be He.
(יז) אמר לו הקב"ה, (אליהו) טוב אתה מאבותיך, עשו בקש את יעקב להרגו, שנאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. וברח מלפניו ונמלט, שנאמ ויברח יעקב שדה ארם. פרעה בקש להרוג את משה, וברח מלפניו ונמלט, שנאמר ויברח משה מפני פרעה. שאול בקש להרוג את דוד, וברח מלפניו ונמלט, שנאמר ודוד ברח וימלט. ללמדך שכל מי שהוא בורח נמלט. עמד אליהו וברח מארץ ישראל ונמלט, שנאמר ויקם ויאכל וישתה. (ושם) נגלה עליו הקב"ה ואמר לו, מה לך פה אליהו קנא קנאתי. אמר לו הקב"ה, לעולם אתה מקנא. קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך.
(17) The Holy One, blessed be He, said to him: "Art thou better than thy fathers?" Esau sought to slay Jacob, but he fled before him, as it is said, "And Jacob fled into the field of Aram" (Hos. 12:12). Pharaoh sought to slay Moses, who fled before him and he was saved, as it is said, "Now when Pharaoh heard this thing, he sought to slay Moses. And Moses fled from the face of Pharaoh" (Ex. 2:15). Saul sought to slay David, who fled before him and was saved, as it is said, "If thou save not thy life to-night, to-morrow thou shalt be slain" (1 Sam. 19:11). Another text says, "And David fled and escaped" (1 Sam. 19:18). Learn that everyone, who flees, is saved. Elijah, may he be remembered for good, arose and fled from the land of Israel, || and he betook himself to Mount Horeb, as it is said, "And he arose, and did eat and drink" (1 Kings 19:8). There the Holy One, blessed be He, was revealed unto him, and He said to him: "What doest thou here, Elijah?" (1 Kings 19:9). He answered Him, saying: "I have been very zealous" (1 Kings 19:10). (The Holy One, blessed be) He, said to him: Thou art always zealous ! Thou wast zealous in Shittim on account of the immorality. Because it is said, "Phineas, the son of Eleazar, the son of Aaron the priest, turned my wrath away from the children of Israel, in that he was zealous with my zeal among them" (Num. 25:11). Here also art thou zealous. By thy life ! They shall not observe the covenant of circumcision until thou seest it (done) with thine eyes.
(יח) מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית, (שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית), שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא וגו'. אלהי ישראל יחיש ויביא בחיינו משיח לנחמנו ויחדש לבבנו, שנא' והשיב לב אבות על בנים.
(18) Hence the sages instituted (the custom) that people should have a seat of honour for the Messenger of the Covenant; for Elijah, may he be remembered for good, is called the Messenger of the Covenant, as it is said, "And the messenger of the covenant, whom ye delight in, behold, he cometh" (Mal. 3:1).
אתו חקקו לדמותיה דר' מאיר אפיתחא דרומי אמרי כל דחזי לפרצופא הדין לייתיה יומא חדא חזיוהי רהט אבתריה רהט מקמייהו על לבי זונות איכא דאמרי בשולי עובדי כוכבים חזא טמש בהא ומתק בהא איכא דאמרי אתא אליהו אדמי להו כזונה כרכתיה אמרי חס ושלום אי ר' מאיר הוה לא הוה עביד הכי