Moed Katan 2b - Cheviit bizman hazé

וַחֲרִישָׁה בִּשְׁבִיעִית מִי שְׁרֵי אָמַר אַבָּיֵי בִּשְׁבִיעִית בִּזְמַן הַזֶּה וְרַבִּי הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַחַת שְׁמִיטַּת קַרְקַע וְאַחַת שְׁמִיטַּת כְּסָפִים בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים וּבִזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים

as it is likely to collapse. But in the case of a spring that did not just emerge, which is not likely to collapse because its walls have already stabilized, even a field that ordinarily suffices with rainwater may be irrigated. The Gemara asks: If that were so, then to whom, i.e., to which tanna, would you attribute the mishna? According to this interpretation, the mishna does not correspond to any opinion, while according to the previous interpretation, it corresponds to the opinion of Rabbi Yehuda. Rather, it must be that according to the opinion of Rabbi Yehuda, a newly emerged spring is no different from a spring that did not just emerge. A field that requires irrigation, yes, it may be irrigated, while a field that suffices with rainwater, no, it may not be irrigated. And the baraita opted to teach this dispute in the case of a newly emerged spring in order to convey the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Meir, which states that one may irrigate even from a newly emerged spring, and even a field that suffices with rainwater. § It was stated that the amora’im disputed the following question: With regard to one who weeds or one who waters seedlings on Shabbat, for what prohibited labor do we forewarn him? Judicial punishment may be administered to a sinner only if he has been forewarned by two witnesses prior to the commission of his offense. This forewarning must include the specific transgression being violated, and on Shabbat it must include the specific category of prohibited labor that the action involves. Rabba said: It is due to the prohibition against plowing. Rav Yosef said: It is due to the prohibition against sowing. Rabba said: According to my opinion it is reasonable. Just as the usual objective of plowing is to loosen the earth, so too, this, weeding or watering, loosens the earth. Rav Yosef said: According to my opinion, it is reasonable. Just as the usual objective of sowing is to cause the fruit to grow, here too, weeding or watering causes the fruit to grow. Abaye said to Rabba: According to your opinion, it is difficult, and according to the opinion of Rav Yosef, it is difficult. Abaye explains: According to your opinion, it is difficult: Is it true that for the prohibition against plowing, yes, he is forewarned, but for the prohibition against sowing, no, he is not forewarned? Similarly, according to the opinion of Rav Yosef, it is difficult: Can it be that for the prohibition against sowing, yes, he is forewarned, but for the prohibition against plowing, no, he is not forewarned? Everyone should agree that weeding and watering fall under the categories of both plowing and sowing. And if you say that anywhere that there are two possible categories of prohibited labor into which a particular action might fall, one is liable to be punished for only one of them, didn’t Rav Kahana say: If one prunes the branches of a vine on Shabbat and he needs the wood for firewood or any other purpose, he is liable to bring two sin-offerings? He is liable to bring one sin-offering for violating the primary category of sowing, as pruning vines facilitates their growth, and so it is a sub-category of sowing. And he is liable to bring one sin-offering for violating the primary category of reaping, as the essence of reaping is detaching that which one needs from the ground. Since he needs the wood that he is detaching from the vine, his action is considered reaping. Consequently, one action that incorporates two prohibited labors causes liability for both. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult according to both opinions. Rav Yosef raised an objection to the opinion of Rabba from what is taught in the following baraita: One who weeds in proximity to diverse kinds of seeds, or covers with earth the exposed roots of diverse kinds, is flogged for transgressing the prohibition against diverse kinds, i.e., tending different species of crops in one area of the same field, as it is stated: “You shall not sow your field with two kinds of seed” (Leviticus 19:19). Rabbi Akiva says: Even one who maintains in his field a mixture of species that he could have uprooted is flogged for violating the prohibition against diverse kinds of seeds. Rav Yosef explains: Granted, according to my opinion, that I say that one who weeds on Shabbat is forewarned for the prohibited labor of sowing, this is the reason he is liable to be punished with flogging for weeding diverse seeds: Sowing diverse kinds is prohibited. But according to you, who said that one who weeds on Shabbat is forewarned for plowing, why is one liable to be flogged for weeding in proximity to diverse kinds? Is plowing prohibited in connection with diverse kinds? At the time of plowing, there is no mixture of different species of crops, so plowing cannot be prohibited in this case. Rabba said to him: According to my opinion, one who weeds a field of diverse kinds is flogged not because he is guilty of plowing, but for violating the prohibition against maintaining a mixture of species in his field. The Gemara objects: However, from the fact that it teaches in the latter clause of the baraita that Rabbi Akiva says: Even one who maintains in his field a mixture of species is liable to be flogged, it may be inferred that according to the anonymous first tanna, the liability for weeding is not for maintaining diverse kinds, but for performing some other prohibited labor. The Gemara rejects this opinion: In fact, the entire baraita reflects the opinion of Rabbi Akiva, and it is stated in the style of what is the reason. The baraita should be understood as follows: What is the reason that one who weeds and one who covers the exposed roots of diverse kinds with earth is flogged? He is flogged for maintaining diverse kinds in his field, as Rabbi Akiva says: Even one who maintains in his field a mixture of species is flogged. With regard to Rabbi Akiva’s opinion, the Gemara asks: What is the reason for Rabbi Akiva’s opinion? How did he derive this prohibition from the verses? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: “You shall not sow your field with mingled seed” (Leviticus 19:19). I have derived from this verse that only sowing diverse kinds is prohibited. From where is it derived that maintaining diverse kinds, which does not involve any positive action, is also prohibited? The verse states: “Diverse kinds, you shall not sow your field with mingled seed” (Leviticus 19:19). The prohibition against planting different species of a crop in one area of the same field is preceded in the verse by the prohibition against crossbreeding livestock: “You shall not let your cattle gender with a diverse kind.” A slight change in punctuation yields the phrase: Diverse kinds in your field, you shall not, indicating that merely preserving diverse kinds in one’s field is prohibited. § The Gemara returns to the original topic of discussion: We learned in the mishna: One may irrigate a field that requires irrigation on the intermediate days of a Festival as well as during the Sabbatical Year. The Gemara asks: Granted, with regard to the intermediate days of a Festival, where the prohibition against irrigation is due to the mandate to avoid excessive exertion on the Festival, in a case of considerable loss, the Sages permitted one to exert himself. However, during the Sabbatical Year, both according to the one who said that one who waters is liable due to the prohibition against sowing, and according to the one who said that one is liable due to the prohibition against plowing, are sowing and plowing permitted during the Sabbatical Year? How can these actions be permitted when the Torah explicitly renders prohibited working the land during the Sabbatical Year? Abaye said: The mishna is referring to the Sabbatical Year in the present time, when its prohibitions are only by rabbinic decree, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: When the verse states: “And this is the manner of the release, every creditor will release that which he has lent to his neighbor” (Deuteronomy 15:2), the verse speaks of two releases: One is the release of land, that one must refrain from working the land, and the other is the release of money, that one must refrain from collecting debts. This verse equates these two releases, indicating that when you are mandated by Torah law to release land, you must release money, and when you are not mandated to release land, you need not release money. This indicates that according to Rabbi Yehuda HaNasi, at the present time, the release of land is not mandated by Torah law. Therefore, observance of the Sabbatical Year is mandated only by rabbinic law, and the Sages were lenient in a case of significant loss. Rava said: Even if you say that the mishna was taught in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda HaNasi and maintain that the observance of the Sabbatical Year, even at the present time, is mandated by Torah law, one can understand the leniency in the mishna. The reason for the leniency with regard to irrigation is because only primary categories of labor were prohibited by the Merciful One, i.e., by Torah law,

כל שלא נעשית בכל אלו כו': איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן

רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד

רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ועזרא קדושי קדיש אע"ג דלא הוו אורים ותומים

איתיביה רבא לרב נחמן כל שלא נעשית בכל אלו תני באחת מכל אלו

תא שמע אבא שאול אומר שני ביצעין היו בהר המשחה תחתונה ועליונה תחתונה נתקדשה בכל אלו עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים

תחתונה שהיתה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני

עליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ היו נכנסין שם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני ומפני מה לא קידשוה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע"א ובשתי תודות ובשיר

ולמה קידשוה למה קידשוה הא אמרת לא קידשוה אלא למה הכניסוה מפני שתורפה של ירושלים היתה ונוחה היא ליכבש משם

Based on a ruling of a prophet the loaves of one thanks-offering were eaten, and based on a ruling of a prophet the loaves of the other thanks-offering were burned. The prophets Haggai, Zechariah, and Malachi, who lived at the time of Ezra and Nehemiah’s reconsecration of Jerusalem, instructed the people concerning how the ceremony should be conducted, without providing reasons for the procedures.

§ The mishna teaches: And with regard to any addition to the Temple that was not made with all these ceremonial procedures, one who enters there while ritually impure is not liable. It was stated that amora’im disagreed about the text of the mishna. Rav Huna says: We learned in the mishna: With all these, which means that all of these procedures are indispensable, and if even one is missing, the consecration does not take effect. Rav Naḥman says: We learned in the mishna: With one of all these; i.e., any one of these procedures suffices for the consecration to take effect.

The Gemara further clarifies this disagreement. Rav Huna says: We learned in the mishna: With all these. The Gemara explains: He maintains that the initial consecration of the Temple in the days of David and Solomon sanctified it for its time and sanctified it forever. Therefore, the site of the Temple retained its original sanctity even during the days of the Second Temple. And Ezra, who reconsecrated the area, did so merely as a commemoration of the initial consecration. Accordingly, even though there was no king or Urim VeTummim, the entire area was fully consecrated. By contrast, in order to consecrate an area that had not been part of the initial consecration, all of these procedures are necessary and none can be omitted.

Rav Naḥman says: We learned in the mishna: With one of all these. The Gemara explains: He maintains that the initial consecration of the Temple sanctified it for its time only, and did not sanctify it forever. And Ezra consecrated the Temple and its courtyards, even though there was no king or Urim VeTummim. Consequently, it follows that there is no need for all of these procedures in order for the consecration to take effect.

Rava raised an objection to Rav Naḥman: The mishna explicitly states: Any addition that was not made with all these procedures. Rav Naḥman said to him: Emend the mishna and teach it as stating: With one of all these procedures.

The Gemara cites a proof against the opinion of Rav Naḥman: Come and hear a baraita: Abba Shaul says: There were two ponds [bitzin] on the Mount of Olives [Har HaMishḥa], a lower pond and an upper pond. The lower pond was consecrated during the time of the First Temple with all the procedures mentioned in the mishna, and it has the sanctity of Jerusalem for all purposes. By contrast, the upper pond was not consecrated with all these procedures, but rather it was consecrated by those who returned from the exile in Babylonia, without a king and without the Urim VeTummim.

The baraita continues: With regard to the lower pond, whose consecration was complete, amei ha’aretz, uneducated people who were not scrupulous in their observance of the mitzvot relating to tithes and to ritual purity, would enter into there and would partake of offerings of lesser sanctity that may be eaten in all of Jerusalem there, but they would not partake of second tithe there because they conducted themselves stringently concerning this matter. And ḥaverim, who were meticulous in their observance of those mitzvot, would partake of both offerings of lesser sanctity and second tithe there.

The baraita continues: As for the upper pond, whose consecration was incomplete, amei ha’aretz would enter into there and partake of offerings of lesser sanctity there, but they would not partake of second tithe there. And ḥaverim would partake of neither offerings of lesser sanctity nor second tithe there. And for what reason did they not consecrate the upper pond? It was because additions can be made to the city of Jerusalem or to the Temple courtyards only by a special body comprising the king, a prophet, the Urim VeTummim, and the Sanhedrin of seventy-one, and with two thanks-offerings and with a special song.

The Gemara asks: But why did they consecrate the upper pond if they could not do so properly? This Gemara responds: Why did they consecrate it? Didn’t you say that they did not consecrate it? Rather, the question should be asked as follows: Given that they could not consecrate the upper pond, why did they bring it within the walls of the city? The Gemara answers: Because it was a weak point [turpa] of Jerusalem and it would have been easy to conquer the city from there, it became necessary to include it within the wall. This baraita seems to present explicit proof against the opinion of Rav Naḥman, who holds that there is no need for all of the procedures listed in the mishna in order for the consecration to be complete.

The Gemara rejects this proof: This is a dispute between tanna’im as to whether the initial consecration of Jerusalem and the Temple sanctified them only for their time or forever. Abba Shaul maintains that the initial consecration lapsed, and therefore the reconsecration required all of the procedures mentioned in the mishna. Where is this dispute taught? As it is taught in a mishna (Eduyyot 8:6): Rabbi Eliezer says: I heard that when they were building the Sanctuary in the Second Temple, they fashioned temporary curtains for the Sanctuary and temporary curtains for the courtyards to serve as partitions until the construction of the stone walls was completed. The difference was only that in the Sanctuary, the workers built the walls outside the curtains, without entering, and in the courtyards, the workers built the walls within the curtains.

The mishna continues: Rabbi Yehoshua says: I heard that one sacrifices offerings on the altar even if there is no Temple, and one partakes of offerings of the most sacred order in the Temple courtyard even if there are no curtains, and one partakes of offerings of lesser sanctity and second-tithe produce in Jerusalem even if there is no wall surrounding the city. This is due to the fact that the initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem for their time and also sanctified them forever. The Gemara concludes: From the fact that Rabbi Yehoshua based his opinion on the principle that the initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem forever, can one not learn by inference that Rabbi Eliezer maintains that it did not sanctify them forever? Apparently, this issue is the subject of a dispute between tanna’im.

Ravina said to Rav Ashi: From where do you draw this inference? Perhaps everyone maintains that the initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem for their time and also sanctified them forever. And one Sage, Rabbi Eliezer, stated that tradition, which he heard from his teachers, and one Sage, Rabbi Yehoshua, stated that tradition, which he heard from his teachers, and there is no dispute between them. And if you would say: Why do I need curtains at all according to Rabbi Eliezer? The original sanctity remained when Jerusalem was not surrounded by walls, and similarly, the presence or absence of curtains is irrelevant to the sanctity of the Temple area. The Gemara answers: The curtains were established merely for seclusion, as it would have been unbecoming for the activity in this most sacred venue to be visible to all.

Rather, this matter is subject to a dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita with regard to the walled cities listed in the mishna in tractate Arakhin (32a): Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said: Why did the Sages enumerate specifically these nine cities as cities that were walled since the days of Joshua, son of Nun? In fact, there were many more. The reason is that when the exiles ascended to Eretz Yisrael from Babylonia in the time of Ezra, they found these cities and consecrated them as walled cities; but the sanctity of the first walled cities, enumerated in the book of Joshua, was nullified when settlement in Eretz Yisrael was negated and the Jewish people were exiled. The Gemara comments: Apparently, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, maintains: The initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem for their time only and did not sanctify them forever.

And the Gemara raises a contradiction from a different baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, says: Were these cities that are enumerated in tractate Arakhin the only walled cities? But isn’t it already stated: “Sixty cities, all the region of Argob, the kingdom of Og, king of Bashan, all these were cities fortified with high walls, gates and bars” (Deuteronomy 3:4–5), indicating that there were many walled cities in the time of Joshua? Rather, why then did the Sages enumerate specifically these cities? It is due to the fact that when the exiles ascended from Babylonia they found these and consecrated them as walled cities.

The Gemara asks: They consecrated them? If their sanctity remained, it should not have been necessary to consecrate them. Now, don’t we say later in the same baraita that it is not necessary to consecrate them? The Gemara clarifies: Rather, this is what the baraita means to say: When the exiles ascended from Babylonia they found these and enumerated them.

The baraita continues: And not only these, but in any city with regard to which you receive a tradition from your ancestors that it was surrounded by a wall from the days of Joshua, son of Nun, all these mitzvot with regard to walled cities are observed in it, due to the fact that the initial consecration sanctified the Temple and Jerusalem for their time and sanctified them forever. The Gemara comments: This is difficult, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yishmael bar Yosei and another statement of Rabbi Yishmael bar Yosei.

The Gemara answers: If you wish, say that there are two tanna’im who disagree with regard to the opinion of Rabbi Yishmael bar Yosei. Each transmitted Rabbi Yishmael’s opinion in a different manner. And if you wish, say instead that one of the traditions is mistaken, as one of the baraitot was stated by Rabbi Elazar bar Yosei, and not his brother, Rabbi Yishmael. As it is taught in a baraita: Rabbi Elazar bar Yosei says that the verse with regard to walled cities states: “Which has [lo] a wall” (Leviticus 25:30). The word lo is written with an alef, meaning no, and accordingly the verse would be stating to the contrary, that the city does not have a wall, but its vocalization is in the sense of its homonym, lo with a vav, meaning that it has a wall. This indicates that even if it does not presently have a wall but it had a wall previously, it retains its status as a walled city. It is Rabbi Elazar bar Yosei who maintains that the first consecration sanctified the Temple and Jerusalem forever.

בשביעית בזמן הזה - והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא ואע"ג דהלל בבית שני הוה סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרינן בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית אבל בת"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת:
בזמן שאי אתה משמט קרקע - כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ:
בזמן שאתה משמט כו' - פירש בקונט' דהשמטת קרקע לא נהגא בבית שני כדאמרי' בירושלמי בפרקין מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית כו' ובבית שני הואיל ולא נהג יובל שלא היו כל יושביה עליה לא נהגא שמיטה מדאורייתא והא דאמרי' בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין היינו מדרבנן וקשה לר"ת דהיה לו להביא ההיא דירושלמי ואפי' נאמר דסמיך אההיא והך דהכא מייתי משום כספים אכתי קשה בריש מועד קטן (דף ב:) דפריך חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומייתי הך דהכא והתם לא שייך כלל לאתויי אלא ההיא דירושלמי ונראה לר"ת דהשמטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה וזריעה אלא בשדות החוזרות לבעלים ביובל והשמטת קרקע קרי ליובל ולשביעית השמטת כספים דשמיטה משמטת כספים ולא יובל כדאמרינן בהדיא בפרשת ראה אנכי ודריש לה מדבר השמיטה שמוט וה"ק בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית כי ההיא דירושלמי ואר"ת דבבית שני נהג יובל דאמרינן בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף יא.) ואשמים איל צאן על אשמתם מלמד שכולן שפחות חרופות בעלו ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי ועבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמר בס"פ המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) ולא מסתבר לומר שהביאו על שבעלו שפחות חרופות בבית ראשון כדאשכחן בספ"ק דהוריות (דף ו.) שהביאו על ע"ז שעבדו בימי צדקיהו דבע"ז אשכחן דנחשדו אבל על שפחה חרופה לא אשכחן דנחשדו ועוד דהא נהג בתי ערי חומה בבית שני כדתנן במסכת ערכין (דף לא:) ומייתי לה לקמן במי שאחזו (גיטין דף עד:) בראשונה היה נטמן התקינו כו' ואמרינן נמי בסוף המקדיש שדהו (ערכין כט.) דבתי ערי חומה אין נוהגין אלא בזמן שיובל נוהג ולא תיקון הלל פרוסבול לדורו שהרי היה בזמן הבית ודהלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה (שבת טו.) אלא לאחר חורבן דהוו ידעי דחרוב ביתא כדאמרינן בנזיר בפ' ב"ש (נזיר דף לב:) והא דבעי בסמוך לדריה תקין לאו לדריה ממש אלא לדור הסמוך אחר חורבן אי נמי ההיא בעיא אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד היה הפקר והא דאמר בסוף ערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין דמשמע דיובל לא נהג היינו למאי דס"ד התם מעיקרא דלא חזרו עשרת השבטים שגלו ולא היו בגלות בבל אלא ב' שבטים וכשעלו בבית שני לא היו כל יושביה עליה אבל במסקנא דאמרי' דירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצאו דהיו שם מי"ב שבטים ואע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושביה ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים:
כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְנִתְקַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ בָּטְלָה קְדֻשָּׁתָן. שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה לְפִי שֶׁהָיְתָה מִפְּנֵי הַכִּבּוּשׁ בִּלְבַד קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. כֵּיוָן שֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְהֶחֱזִיקוּ בְּמִקְצָת הָאָרֶץ קִדְּשׁוּהָ קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה הָעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם לִשְׁעָתָהּ וְלֶעָתִיד לָבוֹא. וְהִנִּיחוּ אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא הֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי בָּבֶל כְּשֶׁהָיוּ וְלֹא פְּטָרוּם מִן הַתְּרוּמָה וְהַמַּעַשְׂרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶם עֲנִיִּים בִּשְׁבִיעִית. וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הִתִּיר בֵּית שְׁאָן מֵאוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בָּהֶם עוֹלֵי בָּבֶל. וְהוּא נִמְנָה עַל אַשְׁקְלוֹן וּפְטָרָהּ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת:
The part of Eretz Yisrael that was occupied by those who had come up from Egypt received the first consecration, which ceased to be as soon as they were exiled. The first consecration, resulting from the mere conquest, applied only for the time being [while inhabited and ruled by Israelites] and not for the future. As soon as the returned exiles came up and occupied part of the land, they consecrated it a second time with a sanctity lasting forever, both for the time being and the future. They retained, however, certain laws which had been operative in the places occupied by those who had come up from Egypt and unoccupied by those who arrived from Babylonia. These were not exempted from heave-offerings and tithes, so that the poor might rely on them during the sabbatical year.— —
כל שהחזיקו עולי מצרים וכו'. בסוף ערכין (דף ל''ב) איפליגו תנאי קדושה ראשונה אי קידשה לשעתה או לעתיד לבא ובפ''ק דחולין עלה ז' גבי רבי שהעידו לפניו על ר''מ שאכל עלה ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו ואמרי' עלה אמר ר''ש בן אליקים משום ר''א בן פדת משום ר''א בן שמוע הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא והניחוה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ואיתא נמי בפ''ק דיבמות ובפ''ק דחגיגה וכיון דכל הני רברבתא אמרו הכי ורבי דבתרא הוא סבר הכי וגם עשה מעשה פסק רבינו כמותו.
ומ''ש רבינו שרבי נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות בירושלמי פ''ו דשביעית שנמנו על אשקלון לפטרה מהמעשרות אבל לא הוזכר שם רבי ונראה שהיה בנוסחת רבינו כתוב שרבי נמנה עליה ופטרה. ובירושלמי פ''ב דדמאי (הלכה א') רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמת ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו:
וכתב הראב''ד א''א לא התיר רבי וכו'. כן פירש''י וטעמו מדאמרינן שעל ידי שאכל רבי מאיר עלה ירק התיר רבי את בית שאן משמע דלא התיר אלא לענין ירק ודכוותה וכן נראה מדברי התוס' אבל רבינו לא משמע ליה הכי משום דמפשטא דלישנא דהתיר רבי את בית שאן ולא מפליג משמע שהכל התיר ועוד דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שבזמן הזה אף במקום שהחזיקו בו עולי בבל אפילו בימי עזרא אינה מן התורה כמ''ש בסוף פרק זה דהשתא אף דגן תירוש ויצהר אף בכיבוש עולי בבל אינם אלא מדרבנן ולא שאני לה בינם לירק ופירות. וז''ל הרשב''א בפ''ק דחולין הרמב''ם סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיגו בהם אפילו ודאי מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויים שם כ''כ והיו מקומות רחוקי' מעיקר מקומות היישוב של כיבוש והיינו מעשר דבית שאן שפטר לגמרי עכ''ל:
ודע שכתב רבי' בספ''ו מהלכות בית הבחירה שהמקדש וירושלים קידשם שלמה לשעתה ולעתיד כדתנן בסוף עדיות ולא אמרו שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא אלא בשאר א''י ונתן טעם לדבר:
ואמינא להו אנא אדרבה אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא (במדבר טו, יח) בבואכם אל הארץ אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא
And I said to them: On the contrary, even according to the one who said that teruma today is an obligation by Torah law, the obligation to separate ḥalla is by rabbinic law, as it is taught in a baraita with regard to the verse concerning ḥalla: “When you come into the land…from the first of your dough you should separate teruma” (Numbers 15:18–19). If the obligation is when you come, one might have thought that it took effect from the moment that two or three spies entered the land, therefore the verse states: “When you come,” from which it is derived that God is saying: I said that the obligation takes effect with the coming of all of you and not with the coming of some of you. Separating ḥalla is an obligation by Torah law only when the entire Jewish people comes to Eretz Yisrael, and when Ezra took them up to Eretz Yisrael at the beginning of the Second Temple period,
השמטת כספים חובת הגוף היא - פי' בקונטרס ולמה אתה אומר שהיא מצוה שנצטוו עליה אחר כניסתן לארץ כיון דחובת הגוף נצטוו עליה אף במדבר ומשני בזמן שאי אתה משמט קרקע כגון במדבר דליכא חרישה וזריעה אי אתה וכו' ופריך ואימא במקום שאתה משמט כלומר אף בזמן שבית המקדש קיים לא תנהג השמטת כספים אלא בארץ ומשני הכא רבייה קרא ת"ל כי קרא שמיטה דמשמע מ"מ וקשה דא"כ לא היה לו לומר ת"ל כי קרא שמיטה כיון דהתירוץ של קושיא הוא אלא הוה ליה למימר (אלא) אמר קרא כי קרא שמיטה ועוד קשה דהיאך נוכל לפרש לעיל שתנהוג שמיטת כספים במדבר והלא דין שמיטות אינו אלא לאחר ירושה וישיבה כדאמרינן בסוף פירקין (לקמן קידושין דף מ:) גדול תלמוד תורה שקדם לשמיטה ס"א שנה ונראה לי השמטת כספים חובת הגוף הוא וא"כ פשיטא דנוהג אפילו בחוצה לארץ ומאי אתא ר"א בר' שמעון לאשמועינן ומשני לא צריכא לכדרבי כלומר משום הקישא דמקשי כספים לקרקעות איצטריך למימר וגרסי' מהו דתימא במקום שאתה משמט קרקע דהיינו בארץ ישראל שהרי חובת קרקע היא אתה משמט כספים ובמקום שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים וכיון דאין שמיטת קרקע בחוצה לארץ השמטת כספים לא תנהוג בחוצה לארץ תלמוד לומר כי קרא שמיטה מ"מ וממקרא זה מפיק ליה ר"א בר"ש דנוהג אף בח"ל ולפי גירסא זו ואימא במקום שאתה משמט כו' הוא סיום התירוץ ולאו בלשון קושיא הוא כמו לפירוש הקונטרס ואית ספרים דגרסי נמי במקום כו' וכן בסמוך דפריך שילוח עבדים חובת הגוף היא כו' כדפרישית גבי השמטת כספים צריך לפרש גבי שילוח עבדים ולא ניחא לפרש כמו שפירש בקונטרס בהשמטת כספים ורש"י פירש בפרק השולח (גיטין דף לו.) גבי הא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה דלא משמט מדאורייתא ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט כו' דקרקע אינה נשמטת מחרישה וזריעה אלא דוקא בזמן הבית מהאי קרא גופיה ופירש אחד שמיטת קרקע דחרישה וזריעה ואחד שמיטת כספים דהשמטת מלוה אידי ואידי שביעית כשאין היובל נוהג שמיטין נמי לא היו נוהגין כדדריש בירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית בזמן שיובל נוהג שביעית נוהג אין היובל נוהג כו' ובזמן הזה אין היובל נוהג דגבי יובל כתיב בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה יובל נוהג כו' ובזמן הזה אין יושביה עליה והואיל ויובל אינו נוהג שביעית נמי אינה נוהגת וקשה מה שפירש דשמיטת קרקע היינו מחרישה וזריעה בשביעית והוצרך להביא רש"י ההיא דרשה דירושלמי דא"כ היה לו לאביי להביא אותה כיון שהיא עיקר דמשם מוכיח דשמיטה אינה נוהגת שהרי לא ידעינן כלום אלא מההוא לכך פירש רבינו תם כי זאת הדרשה דהכא היינו ההיא דירושלמי דהא רבי נמי אמרה התם ושמיטת קרקע קרי יובל שחוזרת לבעלים ביובל מה שאין כן בשביעית ושמיטת כספים קרי שביעית שאין השמטת כספים ביובל כדרשינן בספרי בפרשת ראה וזה דבר השמיטה שמיטה משמטת כספים ולא יובל וה"פ בזמן שאתה משמט קרקע ביובל שהיא חוזרת לבעלים אתה משמט כספים היינו שביעית שכספים נוהגים וה"ה דמיירי בשמיטת חרישה וזריעה דשמיטת שביעית לגמרי ילפינן לה משמיטת יובל והא דנקט שמיטת כספים משום דנקט קרקע לפי שהיה רוצה להזכיר מה היא שמיטת יובל נקט נמי שמיטת כספים דדמיא להו שמיטת יובל שביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמיטת כספים כמו כן מופקעים ממלוה ללוה אי נמי משום דבשביעית נוהגת שמיטת כספים מה שאין כן ביובל ומשום הכי נקט לה:
הלכות תרומות ומעשרות ומעשר עני וראשית הגז
מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם אף על פי שמצינו בכמה מקומות בתלמיד שהיו מפרישין תרומות ומעשרות בח"ל פי' ר"י דהיינו דוקא במקומות הקרובים לא"י כמו עמון ומואב ומצרים ובבל שחייבים חכמים בתרומות ומעשרות גזירה אטו א"י אבל באלו המקומות הרחוקים מא"י לא חייבום אבל בא"י נוהגין וכתב הרמב"ם שאינו אלא מדרבנן שאפילו בימי עזרא לא היה דאורייתא כיון שלא עלו כולם ולא היו כל יושביה עליה ונ"ל דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה דכתיב בה בבואכם ודרשינן מינה בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהא כל יושביה עליה ומ"מ איכא מ"ד דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה אבל ר"י פי' שהם דאורייתא דקדושה שנייה שקדשו בימי עזרא לא בטלה הילכך הזורע בא"י חייב להפריש תרומות ומעשרות לפי סדר שנות השמיטה וזה סדרן שנה ראשונה תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנייה כשלישית הכל כסדר ב' השנים הראשונים אלא שבמקום מעשר שני נוהג מעשר עני וג' שנים השניים כג' הראשונים ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודת קרקע ובא"י האידנא מדרבנן ואין בה תרומות ומעשרות ובה"ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפי' מדרבנן הקרובים לא"י כמו עמון ומואב ומצרים נותנין מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנין מעשר שני ושמיטה היא בשנת פ"ח לר"י ולרש"י בשנת פ"ט וכן עיקר וכן ימנה לעולם שבע שנים אחר שבע דקי"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וזה משפט התרומות והמעשרות תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה וחכמים נתנו בה שיעור עין יפה אחד מארבעים ועין רעה אחד מששים ובינונית אחד מחמשים בד"א בזמן שא"י בטהרתה והיא נאכלת ואז לא היה נותנין אותה אלא לכהן חבר ומיוחס בין גדול בין קטן ומאכיל לכל קנינו כמו לאשתו ולעבדיו ואוכלין דברים העומדים לאכילה ושותין דברים העומדים לשתייה וסכין בדברים העומדין לסיכה אבל לא ישנו בדבר ממה שדרכו לעשות בו ולא יעשו משקין משום פירות חוץ מענבים וזיתים לבד אבל האידנא שהכל טמאים ואי אפשר לה ליאכל מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת ונותנה לכהן אפי' לעם הארץ ואינו מיוחס רק שיהא מוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה עד שישרפנה ליהנות בה בשעת שריפה ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפילו אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת אבל זר אסור ליהנות בשריפתה אם לא שיהא כהן נהנה עמו ומ"מ שאר הנאות שאינו מכלה אותה מותרת אפי' לזרים כדתנן מערבין לישראל בתרומה ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף בד"א בא"י אבל בה"ל מפרישין אותה לכתחילה שלא מן המוקף אע"פ שאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה ואם קרא שם תרומה על כל הכרי אין שם תרומה חלה עליו וזה הדין אם הוכשרה התבואה כגון שבא עליה מים אחר שנתלשה אבל אם לא הוכשרה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה ואי אפשר לאוכלה שהכל טמאים וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה וא"א לשורפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה ואח"כ מפריש אחד מי' מהנשאר ויתננו לכהן או ללוי והכהן או הלוי שנתנוהו להן יפרישו ממנה אחד מי' והוא הנקרא תרומת מעשר ואם זה המפריש תרומת מעשר כהן הוא יעכבנה לעצמו ואם הוא לוי יתננה לכהן ודינה כדין תרומה גדולה והנשאר הוא ממונו של הכהן או הלוי לכל דבר ומותר לזרים וכן כהן ולוי צריכין להפריש מעשר משלהן אע"פ שהוא לעצמו כדי להפריש ממנה תרומת מעשר וכן הדין בכל התרומות ומעשרות אע"פ שהן לעצמן צריכין להפרישן כמו ישראל ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה אין הלוי צריך להפריש ממנו חלק תרומה גדולה שהיה על הישראל להפריש אבל אם דש הישראל והפריש המעשר מן הדגן קודם שהפריש ממנו תרומה גדולה חייב הלוי להפריש תרומה גדולה שבו מלבד תרומת המעשר לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומה בשבלים אלא קונסים אותו לדוש ולחבר וליתן המעשר דנן ואינו חייב ליתן המעשר מן התבן והעצה ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שלקה ה"ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן ומפרישין תרומת מעשר אפילו שלא מן המוקף ואח"כ יפריש הישראל אחד מעשרה מהנשאר והוא הנקרא מעשר שני וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראוי לאוכלו בירושלים שאע"פ שאין חומה קדושת העיר והבית לא בטלו אלא שא"א לאוכלו כיון שאין מזבח דאיתקש לבכור בהמה מה בכור בזמן שיש בית אף במעשר דוקא בזמן שיש מזבח אלא אם הוא חוץ לירושלים יחללנו על שוה פרוטה וישחקנו וישליכנו לנהר ואם הוא בירושלים שהוא טהור א"א לפדותו ואיכא למיחש שמא יבא בו לידי תקלה הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא ואע"פ שאף לאחר שנטמא אסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה מ"מ כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים ויחללנו על שוה פרוטה אפי' אם הוא הרבה וישחקנו ויוליכנו לנהר ובלבד שיהא במעשר שני ש"פ ואם אין לו ממנו ש"פ ישהנו עד שיהא לו ממנו ש"פ ובשעה שמחללו יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון מעשר שני וכ"כ הרמב"ם שאף בזמן הזה אין פודין אותו בירושלים ולא מחללין אותו ולא מוכרין אותו שם ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו עד שירקב ואם עבר והוציאו מניחין אותו עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישוהו שם בזמן הזה ירקב מ"ע של שנה שלישית וששית נותנו לעניים והוא ממונן לעשות בו כל מה שירצו ולאוכלו בטומאה כמו שירצו ואם באו העניים בשבילו בשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שובעו ואם אין לו ליתן לכל אחד כדי שובעו נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם ואם הביאו לביתו מחלקו כמו שירצה אפי' אין מגיע לכל אחד אלא כזית באו איש ואשה לשאול נותנים לאשה תהילה ופוטרין אותה ואח"כ לאיש וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בעל כרחו ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה אב ובנו שני אחים ושני שותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו שני עניים שקבלו השדה באריסות זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחבירו וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו מעשר עני אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין ולא פודין בו השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו לצדקה אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע שהוא מעשר עני ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה ואין מוציאין אותו מהארץ לח"ל וכל אלו התרומות והמעשרות ואפי' מעשר עני טובלין שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתם ועל כולם מברך בשעת הפרשתם: ואין תורמין אלא מן היפה ולא ממין על שאינו מינו ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ואין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ואין תורמין מן היבש על הלח ולא מן הלח על היבש ואם תרם אין תרומתו תרומה ואין תורמין מפירות הארץ על פירות ח"ל ולא מפירות ח"ל על פירות הארץ ולא מפירות שאינם חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופאה והפקר או פירות שנתרמה תרומתן על פירות שחייבין בתרומה ולא מפירות החייבין על פירות הפטורין אפי' אחד חיובו מדברי תורה ואחד חיובו מדבריהם אין תורמין מזה על זה ואם תרם אין תרומתו תרומה: עושה אדם שליח להפריש לו תרומותיו ומעשרותיו ואין עושין שליח נכרי: ה' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חש"ו והנכרי שתרם של ישראל אפילו ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של חבירו הרי זו תרומה וטובת הנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה התורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו בעל הפירות ואומר לו כלך אצל יפות אם יש שם פירות יפות יותר מאותן שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד לא היו יפות מאותן שתרם אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא דרך מיחוי ואם בא בעל הפירות ולקח והוסיף אפי' אין יפות מאלו תרומתו תרומה: חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה חרש המדבר ואינו שומע ואלם ששומע ואינו מדבר והערום והשיכור והסומא קטן שהגיע לעונת נדרים אע"פ שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה כתב הרמב"ם האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם אם לא תרם ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות וכ"כ ר"ת אבל ה"ר שמשון פסק דאפי' בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנה הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום לא יסמוך אשליח שהשליח חושש שמא לא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיודע לו שהוא תרום ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל פירות השותפין חייבין כתרומות ומעשר ואין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שנייה שלא ידע שתרם חבירו אם היו ממחין זה על זה אין תרומת השני תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת הב' תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה כתב הרמב"ם האומר לשלוחו לתרום והלך ותרם וזה בטל שליחותו קודם שתרם אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום ובטל שליחותו קודם שתרם אינה תרומה ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קורם שתרם למה לי שינה אפי' בלא שינוי אינה תרומה ואם שינה אפי' לא ביטל השליחות אינה תרומה אריס שתים ובא בעל הבית ומצאו ועכב אם עד שלא תרם עכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עכב תרומתו תרומה האפוטרופסין תורמין על של יתומים נכרי שתרם משלו על של ישראל דבר תורה אינה תרומה ומדרבנן היא תרומה ובודקין הנכרי שהפרישה אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה בד"א בא"י אבל בח"ל אינה תרומה כלל אין הישראל חייב לטפל כתרומה להביא אותה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנין להם חלקם שם ואם לא יצאו ה"ז מפריש ומניחה בגורן ואם חיה ובהמה מצויים שם ואינה משתמרת שם תקנו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ונוטל שכר הבאתה מהכהן אסור לכהן שיטול תרומה או שאר מתנותיו עד שיפרישום הבעלים שאין לו זכייה לכהן עד שירומו אותם ואח"כ זוכה בהן ואף אחר שהורמו לא יטול אותם אלא מדעת הבעלים שהרי הם לבעלים ליתנם לכל כהן שירצו ואם לקחן שלא מדעת בעליהן זכה בהם שאין לבעלים בהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ואסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן ואסור לישראל להניחן לסייען אלא נותן להם חלקם דרך כבוד נותן תרומה לכהן על מנת להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפי' לשאול אותם בפיהם אסור אלא ניטלן בכבוד לא יתן אדם תרומה לשומר שדהו ולא בכור לשומר עדרו ולא מתנות לרועה בהמתו ואם נתן חלל אא"כ נתן לו שכר שמירתו תחלה כתב הרמב"ם ורשאי ישראל לומר לישראל הילך סלע זו ותן תרומה זו או בכור זה או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי בד"א שהיו הבעלים רוצים ליתן אותה לאחד משני כהנים אלו בחנם ואמר לו חבירו הילך סלע ותן לזה אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה אסור ע"כ ומיהו בבכורות בפרק עד כמה משמע דדוקא בתרומה ומעשר שרי למימרא הילך סלע ותנם לבן בתי כהן אבל בבכור זרוע לחיים וקבה אסור ואיתא נמי התם דוקא ישראל שרי למימר הכי לישראל חבירו אבל כהן לכהן אסור: אסור לעשות סחורה כתרומה ומעשרות אע"פ שלוקח מכהן ומוכר לכהן כהן שנשא ישראלית מאכילה בתרומה וכן אם קנה עבדים ודוקא עבדים כנענים אבל שאר עבדים אפילו נרצע אינו אוכל כיון שאין גופו קנוי לו וכהן אפי' ערל וטמא שאין אוכלין מאכילין לנשיהן ועבדיהם בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל לא יאכלו כהן הדיוט שנשא גרושה והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו ועבדי צאן ברזל יאכלו בת ישראל שנשאת לכהן ומת ויש לה זרע ממנו ואינה מעוברת היא והעבדים אוכלין בין של מלוג בין של צאן ברזל הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו לא היא ולא העבדים אוכלין עד שתלד ואם היא מעוברת וגם יש לה זרע אם יש בהן זכר תאכל היא וכל העבדים ואם כולן נקבות היא ועבדי מלוג יאכלו ועבדי צאן ברזל לא יאכלו ובת כהן שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת תאכל היא וכל העבדים אפי' קודם שתלד בת כהן שנשאת לישראל ומת ויש לה זרע או שהניחה מעוברת לא תחזיר לבית אביה לאכול מת הזרע חוזרת בת ישראל מאורסת לכהן או שומרת יבם לכהן אינה אוכלת וכן בת כהן מאורסת לישראל או שומרת יבם לישראל נפסלת בת כהן נשואה לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה ובת ישראל נשואה לכהן חרש שוטה וקטן אינו מאכילה ישראל שבא על בת כהן באונס או פיתוי אינו פוסלה ואם נתעברה ממנה פוסלה וכהן שבא על בת ישראל באונס או פיתוי אינה אוכלת עד שתלד: כל זרע הכהן מאכיל ושל ישראל פוסל אפי' הוא ממזר כיצד בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן דילדה בת ונשאת הבת לממזר וילדה בן הרי הוא ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל אפי' מתה אמו בת כהן לישראל לא תאכל ואם הזרע עבד אינו פוסל ולא מאכיל כיצד בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ולקח שפחה וילדה בן הדי הוא עבד היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל אחרי מות אביו בת ישראל לכהן לא תאכל: פעמים שהזרע כהן גמור ופוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בת ונשאת הבת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה כהן גמור ומאכיל את אמו אפי' אחרי מות אביו ופוסל את אם אמו שהרי זרע הישראל קיים בת ישראל שיש לה זרע מכהן שאוכל בשבילו ונשאת לישראל ויש לה זרע ממנו אותו הזרע פוסלה מת אותו זרע חוזרת לאכול בשביל זרעה מכהן אע"פ שאין עתה תרומה נפקא מינה לחלה שנוהגת עתה אפי' למ"ד לא בטלה קדושת עזרא וחיוב תרומות ומעשרות האידנא דאורייתא היינו דוקא בזורע שדהו ואוכל תבואתה אבל זורע ומוכר אינו אלא מדרבנן וכן הלוקח אפי' מחבירו ישראל א"צ לעשר אלא מדרבנן ואצ"ל בלוקח מן הנכרי ומיהו מדרבנן חייב לעשר אפילו למ"ד יש קנין לנכרי בא"י ודוקא בלוקח אחר שמירחום הבעלים אבל הלוקח קודם שמירחום הבעלים חייב לעשר מן התורה כזורע בתוך שלו אפי' לוקח מנכרי המוכר פירות שדחו לנכרי אפי' לאחר שגדלו השליש ומירחם הנכרי פטור מן התורה ומדרבנן חייב לעשר אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך: לשון הרמב"ם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא"י אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנו לכהן ותרומת מעשר ומכדה לכהן ומעשר ראשון והוא שלו מכר הנכרי לישראל הפירות כשהן מחוברין אם עד שלא באו לעונת מעשרות באו לידי ישראל חייבין בכל ונותן התרומות והמעשרות לבעלים ואם מכרן לאחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר שני ונותן לבעלים לפי חשבון כיצד לקח התבואה זרועה מן הנכרי אחר שהביא שליש ונגמר ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי התרומה לכהן ומוכר לו השליש: ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין מן התרומות ומעשרות ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות אע"פ שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם וכן נכרי שגומר פירותיו של ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם מכר הנכרי פירות לישראל מחוברין אחר שבאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי ברשות הישראל אינן חייבין כתרומות ומעשרות הואיל ובאו לעונת מעשרות כרשות הנכרי ומרחן הנכרי אף על גב שהן ברשות הישראל: פירות ארץ ישראל שיצאו לח"ל פטורין מן החלה ומן המעשרות ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם ופירות של ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל לאחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע"כ אע"פ שהלוקח מן הישראל והלוקח מהנכרי שוין שחייבין להפריש מדרבנן בזה הן חלוקין שהלוקח מן הנכרי צריך להפריש הכל ונותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו והלוקח מישראל אם המוכר חבר ובקי במעשרות ואינו חשוד עליהן אינו צריך לעשר שאסור לו לאדם למכור פירותיו טבלים ואם הוא ע"ה מפריש אחד מעשרה למעשר ומפריש האחד מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן ומעכב המעשר לעצמו ומעשר ב' יחללנו על שוה פרוטה ומעשר עני יפרישנו ויעכבנו לעצמו אבל תרומה גדולה א"צ להפריש כלל שאין ע"ה חשודין עליה כתוב בסה"ת אע"פ שלוקח מנכרי ומישראל שניהם אינן אלא דרבנן אין תורמין מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מבלוקח מנכרי ודמי לתורם מחיוב על הפטור או איפכא וכ"ש שלא יתרום אפי' בלוקח מישראל על פירותיו ואצ"ל בלוקח מנכרי דלא: המקבל שדה מן הנכרי בא"י למ"ד יש קנין לנכרי א"צ לעשר אבל החוכר ממנו בדבר ידוע צריך לעשר והרמב"ם כתב שאין קנין לנכרי בא"י:
דין שמיטה ופרוזבול ובו ל"ח סעיפים:
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום: הגה (רמב"ם פ"ט מה' שמטה שער מ"ה והר"ן בשם י"א) כן הוא הסכמת הפוסקים אבל י"א דאין שמטה נוהגת בזמן הזה ונרא' שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגין דין שמטה כלל בזמן הזה והמנהג היו נוהגין עדיין בזמן הרא"ש כמו שכתב בתשוב' (הטור ס"ה הביאו) שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג ולא אשגחו ביה וכבר כתבו ג"כ האחרונים ז"ל (בד"מ ס"ה הביאו) טעם למנהג שאין נוהגין שמטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ד"ש ובמהרי"ל ואין לדקדק אחריהם ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היתה שמטה וא"כ יהי' שנת של"ד הבע"ל שמטה יה"ר שיבנ' בהמ"ק ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה לפרט:

Yabia Omer (h'elek 10, yore dea siman 37)

Yalkout Yossef Chemita daf pé zain

Beth Halevi (h'elek 3, siman 1)